אגרות צפון/יח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

אגרות צפון TriangleArrow-Left.png יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כל עצמות ישראל מיוסדה על התורה; היא הבסיס שלו ותכליתו ולשד החיים בעורקיו וגידיו. אם היא בריאה ושלמה, לא יוכל ישראל להחלות; אך אם נחלתה היא, לא יוכל ישראל לשוב ולהרפא, לכן אין כל פרעות בישראל אשר מקורם איננו בחטא השגת התורה ובמובנה שלא לשמה — או למצער החטא גרם לאריכת זמן הפרעות. — חכמינו ז"ל אשר העמיקו לחקור דבר, זה כבר מצאו את הסבה הראשונה לחורבן הבית הראשון בזה: "שלא ברכו בתורה תחלה". וכונתם היא, כי למדו תורה, אבל בבלי החלטה למלאות אחריה, מבלי עשות אותה לתורת חיים ובעד החיים; — החיים נעתקו מהלמוד והמדע; לכן גם המדע לא יכול עוד לחדור בחיים להאיר ולחמם את הלבבות באמת,

— ואם תבקש את מקור המחלה בימינו אלה, — תמצא גם כן בזה. — בתחלה היה חלק המדע של ישראל כלול רק בעיקרי הדת של "התורה שבכתב", אבל חלק המעשה, איך להוציא כל אלה לפועל ועל כולם הרוח שהוא מקור החיים, עליו היה למצוא לו מעמד ומצב רק בפה ממלל: בתורה שבעל פה. — צוק העתים והזמנים והגלות הביאו סכנת האבדון להמדע והלמוד; — אז כתבו בספר את "המשנה" והניחו לה רוח מקום להתגדר בו, בדבור שבעל פה. — צוק העתים והזמנים דרשו עוד יותר, ובכתובים השאירו לזכרון בספר גם את רוח "המשנה", אבל רק את חלק ההלכות הנקוב בשם "גמרא"; ואת רוח הגמרא החזיקו בתורה שבעל פה.— צוק העתים והזמנים דרשו עוד יותר, ויכתבו את רוח כתבי הקדש והגמרא בחלק "האגדות", אבל הליטו את הרעיונות במעטה הסוד וההעלם, למען יעמדו העיון והחקירה לפענח נעלמות לעזר אל הרוח הבא במסורת החכמים.

— בשתי ישיבות מצאו התורה והרוח קן למו; — אבל עוד מעט, על ידי תעתועים ומסבות שונות ירדו פלאים ויפלו למשואות; — התורה הלכה בגולה, — אותיות הכתב וחלק המעשה החיצון נצולו, — הרוח האצור באותות המעשה ואותיות הכתב — הרוח הזה, — ברח בהחבא. — ומאותיות הכתב ואותות המעשה המכוסים בעלטה עם הדברים האחדים אשר נצלו, עלינו למצוא ולגלות את הרוח האצור בהם; — ובדבר הזה יתנוססו אחדים מחכמינו ז"ל במעלות רוחם, אבל לא כלם באו להשגת "הרוח",

— בבתי ספר אשר לאינם יהודים התחנכו בני הנעורים וישתלמו ברוחם, אשר משכה אותם אחרי הפלוסופיא לפי נטית שכלם. המה שאבו להם "חכמת-יון" מבארות "ערב". המה למדו בתור התעודה היותר נעלה השתלמות עצמותם בהכרת האמת. רוחם המתעורר חש בנפשו התנגדות אל היהדות, אשר בה לא למדו ולא הכירו לדעת את מעלת רוחה; השקפתם על החיים היתה צוררת אל השקפת החיים, אשר בראש וראשון נוסדה על מעשה ופעולה, וכי הדעת בעצמה תחשב רק לאמצעי לפעולה כזאת. — והנה בעת ההיא הופיע איש דגול ונעלה בעל רוח כביר, אשר התחנך ביהדות בלתי מובנה לאשורה ובחכמת ערב גם יחד, — הוא התאמץ בינו לבין עצמו לעשות פשרה בין הקצוות המתנגדות, ואופן הפשרה אשר עשה, הודיע בשער בת רבים, ויהי מורה ומנהל לאלה אשר היו "נבוכים" העומדים גם כן במלחמת הדעות;

— האיש הדגול והרם הזה, אשר נודה לו, רק לו, על מפעלו הכביר להחזיק בטוב טעם ודעת ולכלכל את היהדות הנוסדה על חלק המעשה עד ימינו אלה, ע"י הפשרה וההשואה אשר עשה רק מצד אחר, לא בתור בורא שטה, אשר על ידה היהדות תבנה ותכונן על עצמותה, — באופן ההשואה הוליד גם טוב וגם רע. — הלך נפשו ורוחו הנעלה כוננו ביחוד אל חכמת יון וערב, וכן היתה גם השגתו על דבר החיים. — הוא חדר מן החוץ אל היהדות ויביא עמו השקפות כאלה, אשר מצא אותן נכונות ממקום אחר, ובאלה עשה את ההשואה. — לפי דעתו גם כן ההשתלמות על ידי הכרת האמת היא התכלית הגבוהה מעל גבוה, וחלק המעשה עומד מתחת למדרגתה; דעת ה' היא תכלית ולא אמצעי, לכן יצא מזה העסק בשכל העיוני והחקירה על דבר מציאות ה', ויקשור את היהדות אל תוצאות החקירה העיונית בתור עיקרי הדעת, הדת והאמונה. המצות, לפי דעתו, הנה בתור מנהלים, אבל מנהלים נחוצים אל הדעת ולהגן מכל משגה, והחלק מהם רק לעצור בעד תעתועי עבודת האלילים, אשר בעתם ובזמנם נתעו בשוא אחריהם. בעיניו, המשפטים המה כללי החכמה וכן גם המצות; על חוקים יחשוב, כי המה כללי הבריאות, מעוררי רגש ומחסה בעד תעתועי דמיון הזמן. "עדות", מהן הכנות למדעים שכליים ולתכליות אחרות; אך הכל לא נוסדו בעצם הדברים הנצבים לעד, הכל לא ביחס עולמי אל "האני" ואיננו נובע ממקור תעודתו הנצחית, הכל לא בתור נצחיות הרעיון על ידי האות — ולזה אין דבר אשר יהיה יסוד מוסד לכללות המצות.

והרב המורה הגדול, המעריך והמסדר בשטה שלמה את "הלכות התלמוד" החליט בחלק האחרון מספר הפלוסופיא שלו השקפות על דבר המצות, כי הנן הרוח החיה אשר בקרבן, אשר הרוב מהן, אם נקח אותן בתור תוצאות בחלק המעשה, ירפה כחן ולא תחזקנה מעמד ולא תפיצינה המאור שבהן, עד כי לא תוכלנה להיות מאירי נתיב במעשה, בחיים ובדעת. — ההשקפות האלה נשארו לנחלה עד ימינו אלה ביחוד בעד המבקשים את טעמי המצות, אבל בבואם לצרף את כל אלה לחלק המעשה לא יתקשרו יחד ויכלו באפס רוח, — גם בוז יבוזו להן. — הנך רואה, כי תחת לראות את עצמם בקרב היהדות פנימה ולשאול את נפשם: "אחרי אשר היהדות תדרוש מאתנו חובות כאלה, איזה השקפה נמצאה בהם על דבר תעודת האדם? — ותחת להשיג ולהבין את דרישות המצות בכללותן ממקורי התנ"ך והש"ס ולשאול את עצמם: מה יוכלו באמת להיות מושג ורעיון החובות האלה? — היתה להם נקודת המצב מחוץ להיהדות וימשכו אותה אליהם, וידמו בראש וראשון, כי קנו להם השקפות נאמנות מה הנה המצות, מבלי שים לב על חזיון המצות הנאמן לפי כללות מחלקותיהן. — מה היו תוצאות הדברים? — כאשר חדרו השקפות כאלה בחיים, הביאו מערכת חזיונות כאלה הבאים בטבע הענין, כי האנשים אשר האמינו כי הנם בעלי דעת, חשבו את המצוה שהיא בעיניהם בתור מנהל, כי לא נדרשה למו עוד, וביותר היה להם למותר דעת והכרת המצות, אשר לפי דעתם אין כל רוח בהן; לכן אנשי שם אשר העמיקו להשיג ולהבין את היהדות, נהפכו לאויבים לרוח הפלוסופיא הזאת; אחריהם באו אלה, אשר נהיו לאויבי הרוח בכלל ושונאי הפלוסופיא בפרט, — וישתמשו במקומות בלתי מובנים להם, להגן על שטתם זאת, להרחיק כל השגה רוחנית מעל התלמוד ולא הבדילו בזה בין השאלה: "מה נאמר בזה?" לבין השאלה: "מדוע נאמרה כזאת"? וגם את חלק "העדות" הוציאו מכלל "הרוח", אשר באמת כל עצמותן נוסדה רק להיות מולידי הרוח, כמו כן באחרונה, על פי מאמר אחד שלא הבינו כהוגן (סנהדרין כ"ד א' תוספות בד"ה בלולה) אסרו גם את למוד התנ"ך; משגה כזה, אשר בתור נבואת חכמים הזהירו ממנו (מס' סופרים פ' ט"ו הל"ט) עד כי מפני הצרות והרדיפות שהנה שדדו ביחוד את ההשקפות החיות על התבל ועל החיים, ותוצאות ההלכות של התלמוד לא עצרו כח בעד פעולות החיים, לכן הרוח, אשר חפץ להיות עומד ופועל ברשות עצמו, תעה מני דרך למצוא לו עסק בפלפולי וחדודי השכל, רק מעטים עמדו במשך כל הזמן ההיא בחקירות הרוח על טהרת היהדות ויבנו אותה ברוח נשענה על עצמותה. בין אלה יתנוססו לתפארה כאבני נזר מחבר ספר "הכוזרי" והרמב"ן. בארץ אשכנז ביחוד, אשר בעתים לרעה והצרות התכופות, הגרוש ורדיפות הכניעו גם בלעדי זה את הרוח לבל יתנשא על, שלט שמה מצב יהדות בלתי מובנה לאשורה. אך ההשקפה הכוללת והעיקרית הלא היא: ה' הוא אל יחיד ומיוחד והתורה רצונו ומלאת אותה ביראת ה', באהבת ה' ובטחון בה', נשארה בכל מקום בעצם תקפה וגבורתה, — ולמענה הקריבו בשמחה את חייהם, עם כל הקנינים והנכסים ושמחות החיים גם יחד. — והנה בא לסדר היום מערכה כזאת, אשר איש כמוני הבלתי בא עד חקר תכונתה, לא ארחיב בנפשי עוז לשפוט על אודותה, ואת אשר אאמין להבין בה, היא כלי מחזיק ברכה בעד רוח התנ"ך והש"ס; אבל לדאבון לבבנו גם אותה לא היטיבו להבין. והדבר אשר הנהו באמת תנועה עולמית והתפתחות, נהיתה למכונה נצבה וקימה בלי נוע, ואת שהנהו חזון ומושג פנימי, השיגו והבינו כמו עולמות חיצוניים בדמיון וחלום. — המערכה הזאת הופיעה בעולם, והרוח פנה לו אם אל החדודים והפלפולים החיצוניים של התלמוד או נטה אחרי הלב הרגש במערכה השניה, - היהדות הנוסדה על חלק המעשה, אשר לוא השיגו אותה בעצם טהרתה, כי אז אולי יכול הרוח לחדור בה עוד הפעם; — אך יען לא הבינו אותה כהוגן, נהיתה רק מכונה לחזיוני הדמיון, פעולה או מחסה בעד עולמות ושברי עולמות בחכמת אצילות אלהות;

בין כה וכה בא בידי העם חלק אחד מספר אחד אשר בראש וראשון חבר ונועד בתור "משנה הלמוד" (רעפעטיציאן) רק בעד הלומדים לשנות על ידו את התוצאות האחרונות מהתלמוד, תוצאות ההלכות רק בחלק המעשה; וביחוד תוצאה הוא מספר הדמב"ם הערוך בשטה נכונה, רק בסדר אחר ואשר הוא באמת המחזיק הנאמן את היהדות המעשית בעתותי הגלות הארוך והמר. אבל לדאבון לבבנו, רק החלק האחד מהספר הגדול הזה בא בידי העם, רק זה המכלכל בקרבו את חלק "העדות והעבודה" עבודת אלהים והלכות החגים, ושאר חובות הישראלי באו ביתר חלקי הספר ויקבעו אותו לתכליתו לתועלת הלומדים ולא בעד העם. — ולכן לאט לאט באה ההשקפה הלא טהורה, כי עצמות היהדות איננה רק "תפלה ולחוג את החגים".— אבל את החיים לא הכירו.

— והנה אם תקבץ יחד את פעולות ההשקפות השונות האלה, תוכל להביא בלבך ציור נאמן מדבר היהדות לפני ערך שמונים שנה, וגם תוצאות כל אלה אחרי כן. — כי הנה בעת הוקל מעט כובד העול מן החוץ והרוח התנועעה חפשי מעט, הופיע עוד הפעם איש רם ונעלה אשר שמו כבוד לשמו ואשר על ידו התנהלה התפתחות היהדות עד ימינו אלה. — האיש הזה אשר קנה לו השתלמות רוחו ג"כ לא מעצם היהדות, אשר בעצמו היה גדל דעה במערכת הפלוסופיא וחכמה אשר למעלה מן הטבע (מעטהאפיזיק) גם חכמת היופי (אסטהעטיק) קנו כליותיו ולבו, התאמץ לבאר את התנ"ך רק ביופי וצחות הלשון; לא בנה את היהדות בתור דעת הנוסדה על עצמותה, רק שם כל מעינו ללחום נגד אי-דעת מדינית ופתויי נוצרים אדוקים ולעמוד כסלע איתן באמונתו ודתו, ובהיותו בעצמו יהודי נאמן לדתו בחלק המעשה, הראה לאחיו ולתבל: כי היכולת ביד ישראלי להיות יהודי תמים נאמן לדתו וממלא חובותיו ולהיות "בכל זאת" בעל שם נכבד "פלאטא האשכנזי"

המלות "בכל זאת" פעלו את פעולתן. — תלמידיו הסתפקו לבאר את התנ"ך רק בחלק "שמוש הלשון" לבד, ללמוד היטב בספר המורה, ובכל זאת לכונן ולהרחיב את למודי חכמת אדם בתבל ארצה, אבל היהדות, "תנ"ך" "וש"ס" נשארו כשדה לא עבד בם, גם הלמוד בעצמו של התנ"ך בשקידה בהם לא יכול לנהל אל תכלית כזאת — יען לא עשו זאת בתור למוד בעבור הרגש והמושג, רק כחזיון יפה בעד כח הדמיון, ואם כן, ע"י עזיבת למוד התלמוד עם היהדות המעשית, אשר לא הבינו אותה לאשורה, כל אלה הביאו אל השקפות כאלה ששכחון וחזרו ויסדון בחופש וגלוי לכל ומובילות אל תוצאות של בטול היהדות. — אם השקפת החיים מאז נאמנה היא, כי תעודת האדם היותר גבוהה היא בהכרת האמת, ומי יכול להטיל ספק בדבר, בעוד כזאת החליט הרמב"ם! — ראשית כל דבר, לפי דעתם, ההשקפות ההן על דבר חוקי ומצות התורה נאמנות, — ומי זה יכול להטיל ספק בדבר, בעוד הרמב"ם, אשר מי כמוהו יודע התלמוד לאשורו, גם היה יהודי נאמן בברית מעשה המצות הוא יסדן ויכוננן; — הלא אמתיות הנה; — לכן יצא לפי דעתם, כי הכרכים הגדולים של התלמוד לא יכלכלו בתוכם רק חדודים ופלפולים ללא הועיל; לכן בעיניהם נחשב החלק המעשה של היהדות רק לסבל ולחץ מבלי כל רוח; ומי לא יסכים לזה!

ואם כן למשל, מובן "המלאכות האסורות" ביום השבת, — ומי יכול להטיל ספק בזה, הלא שני המאורות בשמותם "משה" הבינו ככה, וגם יום הראשון של האזרחים יורה על זה, כי שביתת השבת אין דבר, רק מנוחה להחליף כח אחרי עמל ימי המעשה, שביתת הגוף למען יוכל גם הרוח פעם אחת לפעול את פעולתו; ומי לא יראה אחרי כל אלה, כי רק ענינים קלי ערך והררים התלוים בשערה נמלאה מסכת גדולה בחקירות, איזה הנה מלאכות האסורות ביום השבת; — ומה מוזר הדבר, לפי דעתם, כי כתיבת "שתי אותיות" אשר אולי גם הרוח יקח חלקו בפעולה כזאת — ולחשוב זאת לעון פלילי וחיוב מיתה; אבל לעומת זה, איזה מלאכות ויגיעות הגוף גדולות וכבדות מאלו, גם קלקול איזה דבר, חשבו לעון קל מזה, אף זו לעגם, כי חז"ל אמרו על התרנגולת להמליט ביציה! — ובמקצע אחר, למשל, חשבו את הקרבן, כי אולי הוא בתור הקרבת קנינו להראות בזה, כי כל אלה מיד ה' נתן למו, וביחוד בחלק פרטי העבודה חשבו, כי הוא רק "זה לעומת זה", נגד מנהגי קרבנות האלילים אשר הביאו בני הדור; — ואם כן הלא אולת היא לכתוב שלש או ארבע מסכתות המלאות חקירות על דבר סדר ההקרבה הזאת: איזה חלקים, ממי ומתי? האם לא תראו, כי כל אלה מעשי הכומרים ממיתי הרוח?! לכן - אבל, הלא יכלו לשאול את עצמם רק פעם אחת את השאלה הזאת: האם משה בן מימון (הרמב"ם) או משה בן מנחם (הרמבמ"ן) הנם באמת משה בן עמרם?! האם לא נמצא בעצם הסתירה בין ההשקפה ובין המצוה בפועל ההוכחה, כי ההשקפה הזאת איננה האמתית, כי איננה נוסדה על המושג הכללי של המצוה, רק חלום הוא, שיח ושיג הבא מן החוץ?

האם לא יאמר ע"ז גם "המורה" בעצמו, כי בדבר המשפט אשר חרץ על המצות, לקח לו את התורה שבכתב לנקודת המצב, נקודת המצב, אשר ביחס אל חלק המעשה הגיד בעצמו, כי לא נכונה היא

— ואם כן נקודת מצב כזה בדמיון יסודו? האם לא יגיד הוא בעצמו, כי במשפטו על המצות לא שם לבו אל תעודת חלקיהן, אשר רק בהקבצן יחד יכוננו את המושג הכללי של המצוה וכי הנה עיקרי ויסודי התורה שבעל פה? — (מורה נבוכים ג' כ"ו, מ"א) בכל מצוה ומצוה יש רעיון, וביחוד באלה, אשר נועדו בעד החנוך עלינו לבוא עד חקר מעלת רוחם; הלא המה הנקראים בשמות "עדות" "זכרון" "אות" ואיך? אם ננסה לעשות כזאת, אם נשיג אותן פעם אחת, על פי הרעיון האצור בעדות, בזכרון ובאות? — אבל לזה לא הגיעו, גם רבים לא חפצו להגיע לזה, יען מארצות המערב פרץ רוח כזאת אשר שחק גם לעג לכל קדש וישמח אלי גיל כי יוכל להשליך שקוצים עליו, ואל הרוח הרע הזה נלותה ההתאמצות לרדוף אחרי תאוות החושים, תענוגות בני אדם, וישמחו כי בנקל יסירו מעליהם את עול ההגבלות אשר גבלו להם להיות חפשים לנפשם, וכן הציתו את חומת הדת עד כי נפלה תחתיה.

והנה עתה אחרי אשר החלק האחד מהרוח הזה כבר עבר ובטל; עתה אחרי אשר שתי מפלגות, האחת לעומת השנית קמו גם נצבו בימינו אלה: — האחת תקים ותקבל עליה כירושת נחלה את היהדות הבלתי מובנה להם בתור "מצות אנשים מלומדה" ומבלי כל רוח בקרבה ישאוה בידיהם כגולמים קדושים, מיראתם פן יעירו ויעוררו את הרוח; — המפלגה השנית, אשר איזה מהם אולי יבקשו בחשק לבב את טובת היהודים, אבל את היהדות יחשבו כחזיון בלי רוח וכדבר טוב ויפה רק בעתו ובזמנו, אבל עתה אין כל חפץ בו — המה יבקשו את הרוח, ולא ימצאוה ועם מיטב כונתם להיטיב ולהועיל ליהודים, הנם בסכנה גדולה, בדרכם אשר בחרו להם ובמעשיהם הבלתי רצוים לכרות את המיתר (נערף) האחרון בקרבה — מאי-דעת! ועתה, — בעוד יתקרבו אלה הקצוות באלפי תכונות, ואשר מזה נוכח לדעת ביותר כי המשגה עם שניהם, — עתה? איזה דרך המוביל אל "האשר"? היספיק לתשועת ישראל אם נכונן על יסוד פרוד הדעות הזה את בתי הספר ואם נתקן (רעפארמירען) את עבודת האלהים? הרוח שהוא יסוד החיים הפנימים יחסר לנו, — ואת הרוח הזה לא תבראו בשום אופן על ידי הברק אשר תמרטו בו את היהדות מעבר החיצון. —

רק דרך אחת תוכל להובילנו אל "האשר" "במקום הרשע שמה יהיה המשפט" והדרך האחת היא — לשכוח את ההשקפות והשגיונות אשר הנחלנו לנו על דבר היהדות; נקח לנו את מקורי היהדות "תנ"ך" "ש"ס" "ומדרש", נקרא אותם למען השתמש בהם בחיים, נלמדם, נשיגם נבינם; מהם נקח לנו השקפת היהדות על דבר ה', התבל "האנושית" וישראל, לפי מנת גורלו ותורתו ואת היהדות על ידי השגה והכרה עצמותית ולהעלות אותה אל גרם מעלת דעת החיים. — נחל עם "התנ"ך"! עם ידיעת השפה בתחלה, מרוח השפה נכיר את רוח המדבר; — אחרי כן נקרא את התנ"ך לא בעד חקירות השפה, הידות מני קדם או למודי הטעם הטוב והשעשועים; רק נלמוד אותם ונהגה בם, לבנות על ידם ולכונן ידיעה שלמה; — ברוח וברעיון "דוד המלך" נשקיף על הטבע, באזן ישעיהו הנביא נקשיב את תולדות בני אדם, ואז בעין פקוחה, באזן קשבת נקנה לנו הלמודים האלה על דבר האלהים, התבל, האדם ישראל ותורה. ממקור התנ"ך להבין ולדעת במושג נאמן — ואז — ברוח ומושג כזה נלמוד "ש"ס" ולהבין כי הרוח הזה ימלא את כל ההלכות, אך כידיעה קדומה כי כל אלה לקוחים מספרי "התנ"ך", ובהגדות לא נראה רק אמרות הרוח הזה העטופות בתמונות ובציורים מכוסים, ואז מבלי הבט את אשר יחשוב האחד או השני את למודך זה, מבלי הבט, אם לא תוכל ברוחך הפשוט, להתנוצץ כגדולי המפלפלים, אשר לא באמת ובחיים יסודם; מבלי הבט, אם לא תוכל לחדור בתוך המערכות שהנה להיהדות רק ידיעות עוזרות לחקירה עצמותית, מבלי הבט, אם לא תוכלו לנחול כבוד מדומה; למדו היטב לאור באור האמת, להחם את הלבבות ולעלות במעלת החיים, — וכאשר תגיעו אל המעלה הזאת אז תשיגו ותבינו את מנת ישראל ותורתו ואת החיים בתור חותם תכנית תורה כזאת המלא רוח על כל גדותיה! רוח אחד בכל! מבנין הלשון והשפה עד בנין פעולות החיים — רוח אחד — שפע רוח אלהי ממעל! — זאת היא הפעולה הנאמנה בעד תלמידי חכמים! אבל תוצאות דעת מאת בחיים, אם נטעינה על ידי בתי ספר! בתי ספר בעד יהודים! לחנך את ילדי בני ישראל להיות יהודים, בני ובנות היהדות, כפי אשר למדתם להשיג אותה, לכבדה ולאהבה בחיי חייכם; — שפת "התנ"ך" כמו שפת ארץ מולדתכם להכיר אותן לאשורן, ללמדן להגות בשתי השפות גם יחד, לאמן את לבם אל הרגש ואת רוחם לחשוב ולהתבונן, לתת להם כתבי הקדש לתורת החיים ולהכשיר אותם, כי יקשיבו דבריהם ויקימו ויקבלו אותם לשמור ולעשות,

— לפקוח את עינם, להביט על התבל ומלואה מסביב למו כי היא תבל ה', ואת עצמם בתור עבדי ה'! לכרות למו אזן לשמוע בתולדה, כי היא תורת החנוך של כל האנשים לעבודת אלהים כזאת, — ולהורות אותם אז מהתורה והש"ס למען יקחו את התוצאות מהם לכונן את החיים ע"י עבודת אלהים הרוחנית הזאת ולהשיג ולכבד ולאהוב אותם, עד כי ישמחו על שם "יהודי" ועל החיים הנוסדים על שם כזה, מבלי הבט על הלעג והמחסור אשר יסבלו על ידו. — גם ילמדו בבית ספר החיים כזה למודים כאלה, אשר בקרב הימים יהיו משען לחמם, כמו לפנים, אשר כל אלה היו רק אמצעים בעד החיים ולא התכלית; — ללמדם, כי ערך החיים איננו לא לפי המצב, העושר, הזוהר החיצון, רק לפי ערכם הפנימי לשם תעודתם להיות עובדי אלהים; ולא להכניע את חובות שם תעודתם תחת דרישות התשוקה, החמדה, התאוה והשעשועים, אך נהפוך הוא; — ואז — עד אשר בתי בני ישראל יבנו מבני ובנות ישראל כאלה, — לבקש ולהפציר בבתי הוריהם לבל יפריעו את פעולות בתי הספר, לבל יקטפו ולבל ימיתו בקרת רוח או ברוח בער את הנטיעים הרכים ברוח בניהם, — להפיח גם כן רוח נדיבה בלב ההורים ובמקום אשר נמנע הוא לפעול השגת נאמנה — למצער להשתדל כי יוקירו ויכבדו הדבר, — האם על ידי זה לא ישתנה ישראל לטוב?— —

אחרת תהיה בישראל; את זאת יוכיח לנו זמננו באותות ובמופתים. — אל תביט כה בעצבון רוח ידידי ורעי; — הן אמנם הזמן יפיל אימתה ופחד כהפחד של שעת חבלי לדה. אבל הפחד הזה בבית אשה יולדת טוב משלות השקט, אבל בלי שמחה ובלי תקוה, בבית אשה עקרה. — ולוא גם יארך זמן חבלי לדה בדורנו ובדור בנינו ואולי גם בתקופת חיי נכדינו; הלא דור רביעי ישמח על הולד יולד לנו, אשר יראה אור וחיים נאמנים. שם הילד הזה "יהדות מכרת את עצמותה!"

הזמן ישא בקרבו ערובה בטוחה בעד זה, הלא היא ההשתדלות: לחשוב מחשבות, להשיג ולקלוט ברוח את הדבר שעלינו לכבד. הבה! אם יכיר אז הרוח את השתדלותו, כי היא בלי יסוד ובלי תכלית, אם יכיר, כי שוא מעשהו לכבד ולהוקיר עד למותר את משאלות לבב בן רגע, אם יקנה לו הידיעה, כי עליו לבנות את החיים רק במושג האמת הפנימית; — אז יתעורר אל השאלה: מה אני בתור איש יהודי? מה היא יהדות? ופתרון השאלה הזאת לא יקחו למו עוד מכסא ההוראה ומספרי החכמים האינם יהודים, אשר לא ידעו ולא יכירו את היהדות בעצם תכונתה, אשר יאמינו, כי בזה אשר יקטינו ויכניעו את חלק התורה ברוח, יבנו את תורת עצמם על משואות מפלתה; גם לא מספרי מתקני הדת (רעפארמער) בעד פניות צדדיות בזמננו זה, ולא מספרי חכמי היהודים אשר בחרו ליהדות מעמד ומצב מחוץ ליהדות; רק ילכו אל מקור היהדות, אל ספרי "התנ"ך והש"ס" — וההשתדלות הזאת האחת: "מושג החיים ממקור היהדות" ולהשיג את היהדות לחנוך החיים, ובהמציאנו את ההשתדלות הזאת לפועל — תנהל אותנו אל המטרה, להראות את האמת ואשר יסוד למו בחיים כי אמת וחיים המה, לפי הכלל העתיק יומין, אבל לדאבון לבבנו כבר נשכח "ללמוד וללמד לשמור ולעשות"! —

ואתם המחזיקים עוד בברית היהדות והחפצים ביקרה אשר הנחלתם לכם כל דבר מההרגל ואשר על ידי ההרגל תחשבו להנחילה ג"כ לבניכם אחריכם, מי יתן ותפקחנה עיניכם ותכירו לדעת, כי רק על ידי הרוח תוכלו להנחילה, וכי עליכם למצער להושיט לבניכם ולבנותיכם את הספרים, ספר התורה, הנביאים והכתובים, עד כי הרוח האצור בהם יהיה להם מאיר נתיב ומטה עוז בחיים; — ואתם נדיבי עם אנשי לב בין אלה אשר ידמו לפעול בעד אשר היהדות, מי יתן ותשימו לב לדעת, כי לא זאת היא לחיים תוצאות לעזור, כי יסירו מיד ורגל רק את הכבלים ולשום לוית חן בבגדי תפארה לפאר את מראיהם בחוץ, מי יתן ותעצרו את ידכם אשר הנפתם להרוס ולנתוץ, ותבחנו מראש, אם לא יכלכל הבנין הזה בתוכו קדושה, נצח, חיים ואמת, כי יען הבנין הזה אשר מאבק שנות מאות לא נכר מראהו הנאמן, עוד תחשבו כי אין שוה רק להניף עליו גרזן: מי יתן ותפנו מבטיכם אליו עוד הפעם ותבחנו את הדבר אשר הפכתם לו עורף,— האם אשם הוא הדבר, האם מפני זה יבולע לו, יען וביען כי נושאי דגלו בהיותם מכוסים באבק שדי המערכה, ללחום נגד עוני וצרה, אם אך כמכסה אבק, יכלו להצילו, האם נחפוץ בעת אשר בחסדי הזמן נתנה לנו התעודה לנקות מעלינו את האבק, לבלי להוקיר ולכבד את העמל והתלאה והמלחמה לפנים — עד כי כלא יחשב לנו הטורח לטהר את הסגולה בעדנו, ולבחון אותה לדעת על מה זה ועל מה זה לחמו אלה בעדה; — להחזיק בה ביותר רק במראה החיצון המכוסה באבק, אשר מפני כי מכוסה הוא באבק להשליכהו כלה,— להשליך את הסגולה ככלי אין חפץ בו, אשר למענה הקריבו אבותינו חיים, רכוש, חופש ושמחת החיים?? — אם — אך, בנימין אהובי, הנני שוכח, כי רק השמים ישמעו את משאלות לבבי אלה, כי רק, הגליון הזה יראה אותן ואזניך תשמענה את קולן, — שוכח אני כי כותב אני רק אליך. — אמנם אור, אמת וחיים יצאו מזמן הנסיון הזה; על זאת תוכל לסמוך ידידי היקר, ואז, גם אתה כבד תכבד באופן אחר, את הדבר אשר בעת אחרת התאוננתי גם אני עמך, הלא הוא על המצב של הענינים הרוחניים בעמנו, אשר למראה עין אין כל עצה ותוחלת לה בלי בתי פקידות, בלי איש רם המעלה עמוד התוך (אויטאריטעט) שנוכל לסמוך עליו, וכי הכל רק השתדלות יחידים, עד כי בהתאמצות התקונים בעבודת אלהים, שנראתה כציר אשר עליו ינועו, נהפכה לשלל צבעים, עד כי היהודי הנוסע במחוזות אשכנז מצא אותה בכל עדה ועדה בתכונה אחרת מרעותה; האם אינך רואה גם בזה את הטוב האצור בו? ברור לי הדבר, כי אין איש מהחיים אתנו כלנו היום אשר ישיג את היהדות בטהרתה ובאמתתה; — הביטה נא וראה את שנוי ההשקפות אשר לכל אחד, הבאות בטבע הענין, בעוד כל רב יחפוץ לסלול לו דרך, באין בית ספר אשר יחונך על פיה לזה; זכר נא ביחוד, כי חיים אנחנו בזמן "חבלי לדה"; ואם כן רק לאסון יחשב אם יופיע עתה גאון הדור ליסד איזה דבר ליסוד מוסד; יען באופן כזה חבלי היולדה יארכו עדי עד! אף אם יבחרו אנשים לזה, אם מצד אחד, יפריזו על המדה, ואם בלולים יחד, הלא יכבדו ויעריצו לעולמים רק חצי דבר ויעצרו בעד זרם ההתפתחות, אשר רק הוא בהגיעו לתכליתו יביא לנו מים חיים; אבל אם ישאר הדבר כאשר הנהו עתה, את אשר יוליד הזמן אותו ימחה ויניח מקום לבנין רם ונשא אשר נחכה לו. — בחשבי לדעת, לוא בזמן שאחרי הרמב"ם לא נדרש היתה שמירה מעולה, להחזיק את היהדות בחלק המעשה, להפריע השתדלות של התנגדות הקצוות, כי אז זה כבר לפני שנות מאות, על ידי הקלקולים באו לידי הבנה והבחנה, ואנחנו כבר היינו עתה את אשר נוכל להיות רק אחרי שנות מאות אחרינו; לכן אברך את זאת, כי מאזני המשקל עתה תלוים עוד חפשי ורק יד ה' תחזיקם, ורק השתדלות הרוח תוכל להביא את שווי המשקל בהם ואין כל שלטון ותקיפות, אשר יוכלו להכריע ולהפריע את תנועתם; — לוא נפריע את התנועה, כי אז נכדינו יעמדו במצב שנעמוד אנחנו! — האם נפחד בעדם כי לא יוכלו עמוד בפני הזמן המפיל אימתה ופחד?!

— יתנועעו מאזני המשקל! כל אשר יוסיפו להיות תלוים בחופש וכל אשר יוכלו לשקול בדיוק רב באחרונה אמת וחיים, מחויב להיות, כי עתה ביותר תעלינה ותרדנה כפות המאזנים. — ואם באחרית הימים תחדולנה כפות המאזנים להתנועע עוד, ובאור נוגה יופיע הרוח בישראל, אשר ישיג את עצמותו, מנת גורלו ותורתו, וקרנים מידו לו לחדור אברי גופו ויוציא לפועל חיים כאלה, — ואז כאשר ישלים גם הענף מעץ ישראל את מלאכותו ובמלחמתו יפעל תכונה אחרת בחוג האחים האינם יהודים, ושם יכוננו מבטם חפשי אל האל היחיד והידיעה וההכרה מעצמת כח המוסר והמדות שתגברנה חילים על כל המפריעים אשר קמו גם נצבו להחשיך ולהעביר את מבטם ולרופף את כחם, ואז,— גם ספר התולדה עם סוף למודו יחדור בכל הרוחות— — — — הבה נשיג ונבין את זמננו, בנימין יקירי; — וכל אחד בכח הרוח הנתן לו יסלול לו דרך המוביל אל המטרה בחוג גדול או קטן, — ואם גם אלפי אנשים יתיאשו מדבר החיים והאור, אם גם אלפי אחינו יבדלו ממנת גורל ושם ישראל, אשר זה כבר התנצלו מחיים כאלה; — דבר האמת לא יספור את מספר נושאיו, — וגם אם אחרון על עפר יקום, — יהודי אחד וספר התורה בידו, — תורת ישראל בלבו ואור ישראל ברוחו, גם זה האחד דינו; — תקות ישראל לא תאבד לעולם; כאשר ישראל גזר לבושת ויאבד דרך תעודתו, חפץ ה' האל המיוחד למסור את מנת גורל ישראל ותורתו אל משה עבדו, וגם אלינו קורא חוזה יה אם נירא ואם נחת:

הביטו אל צור חצבתם

ואל מקבת בור נקרתם!

הביטו אל אברהם אביכם,

ואל שרה תחוללכם

כי אחד קראתיו

ואברכהו - וארבהו!

חיה בטוב, בנימין אהובי, התחנך להיות במעלת איש כזה, חיה בטוב.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף