אבק סופרים/חתימת הספר

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבק סופרים חתימת הספר

חתימת הספר מעין הקדמתו

אמר המחבר אבק סופרים ואפר כירה. מך מערכו מיכה מיכה ומכירה. הנולד בקרית ארבע היא עה"ק חברון תוב"ב בניסן הת"ח ליצירה:

אם העולם הזה לרוע מעלליו וזדונו ובגאותו שחקים יצוייר לזה הים גדול ההולך וסוער במשבריו וגליו. יצויירו גם בני אדם גם בני איש לספינות הנבוכות בזעפו המשתדלים ברב חריצות מלחיהם ורבי חובליהם להפקיע את עצמם מציריו וחבליו. ונמצא הדמיון מתמיד בעמק שוה כי כאשר כל ספינה וצי אדיר צריכה להנהגת עצמה לארבע רוחות העולם הנושבות ממזרח וממערב מצפון ומים ולארבע רוחות הנסעפים מהם עד היותם שמנה ולשמנה הנסעפים מהם עד היותם ששה עשר ולששה עשר הנסעפים מכל גבולי אלכסונם עד היותם שנים ושלשים רוחות אבות ותולדות הנודעים בדקות תנועתם לרבי החובלים דורכי הים ולכולם בשם יקראו.

כן בודאי יצטרך כל אדם להנהגת עצמו מחשבה מתמדת קודמת למעשה לחשוב מחשבות על כל דבר קודם שיוציאנו לפועל באמצעות הלב העומד על הפקודים בדבר המלך להיות חרש וחשב. ואחר כך להעתיק אותם המחשבות מלבו ולהעבירם בנפת הכליות יועצות פרק זה בורר לדעת איזו תכשר. וכאשר נתאמת הדמיון הזה משתי קצותיו וחובר בפרק השותפין שכמות זה כן מות זה. עד שנמצאת הספינה משועבדת לרוח ולא תבוש. וכל אדם למחשבה אכן רוח היא באנוש. זאת תורת האדם על כל דבר הרשות אשר יקרב לעשותו. יגביהנו ירביצנו וישקול אותו באבן המלך. ואם אותו ענין דל והלך. יותן לו גבול לטורדו במחשבה דרך שלשת ימים כי בודאי שיעור זה יספיק להמלך ולזקק אותו דבר בכור מחשבות הלב וברירת הכליות. ואם מן השלשה הכי נכבד ימים על ימי מלך יוסיף. וכן על זה הדרך יפחות או יוסיף בימי הגבלת המחשבה כפי חמר הענין או קולו. לרב ירבה נחלתו. ולדבר הקטון דיו שעתו:

תועלת הספור מכל תלאת הקולמוס. שבמלאת הזמן אשר הגביל למחשבת הענין ההוא המעט הוא אם רב אם מחשבות לבו בהסכמת כליותיו דחו אותו ונעלו בפניו גם הוא יבטלנו בטול גמור לא יבקש פתחין לו לא יוסיף עוד עבור לו ולא יתן לו אפילו לינת לילה בכל גבולו. ואם נתברר ונתלבן בעצתו ולא מצא לו סתירה מכרעת מיד ימהר לעשותו ולא יחכה. ואולם אם אחר הסכמת ההין עוד יהיה לבו נוקפו ועוד יוסיף לבקש תואנות לאותו דבר ולהוליד לו בטול הרי זו תכונה רעה ומורך לב אשר לא ישוער מפני רעתו עד כי נמצא האיש ההוא ככלי אובד בעולם הזה מפני שאבדה עצתו ולעולם לא יעשה דבר כי על כל דבר אחר הסכמת ההין יהפוך אותו ללאו ולא תעשה. ויקרא שמו בעולם לאו שאין בו מעשה. ונמצא כבהמה בעולם הזה אוכל ואינו עושה. אבל כאשר בסוף ימי ההגבלה אם הסכימו רעיוניו על הדבר ההוא ימהר לעשות אותו כבר יצא ידי חובתו בזה העולם ויצא מכלל נשים ובא לכלל אנשים. וכאשר יעשה את אשר זמם אם יצאה פעולתו לאורה ועשתה נחת רוח לפניו יברך עליה הטוב והמטיב. ואם לא עלתה כהוגן והקדיחתה יורה יברך על הרעה מעין הטובה. ולעולם לא יתחרט ולא יהיה קורא תגר על מעשיו למפרע לאמור מדוע ככה עשיתי כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים יוצר אור ובורא חשך מר ומתוק טוב ורע הכל נהיה בדברו וכך גזרה חכמתו שישתכלל עולמו מכל ההפכים ואם כל הפעולות היו יוצאות לאורה לא היה נמצא חשך בעולם ולא בכיה רק אורה ושמחה:

ראה איך כל הדברים האלה וכל החזיון הזה הסכים עליו דוד מלכנו וברוח קדשו בשני כתובים הבאים כאחת: רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. (משלי יט כא) עצת ה' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור (תהילים לג יא). כי הנה אם נניח שהדברים האלה הם כפשיטות הרדפתם שרבות מחשבות בלב איש וכולם ילכו לאבוד וירדו לתמיון ועצת ה' היא תקום עצה מחודשת אשר מעולם לא עלתה על דעת האיש ההוא ולא ידעה. אם כן לקתה הבחירה כי בא זה ואבד את זה ומיד צמח הערעור על השכר והעונש שמאחר שעצת ה' היא תקום וכל מחשבות האדם המה מהבל יחד לא תהיה ולא תקום למה ימות הרשע ברשעתו ולמה הצדיק יגבה שכרו מן העידית מאחר שאת כל אלה ידו עשתה ויהיו כל אלה נאם ה' ואדם להבל דמה ונטלה ממנו הבחירה. והפסוק השני נראה כפול בשינוי מאמר מחשבות לבו. ומהו המכוון בכל החזיון הזה:

ואולם נראין הדברים שכך הוא המכוון בהם. רבות מחשבות בלב איש. ולמה הם רבות מפני הפירכא המתמדת בהם ההריסה והבטול עד דקמא קמא בטיל. נמצא שזו היא פעולת האדם. חושב על כל דבר מחשבות רבות ומחזירן למכתשת הכליות כדי לצרפן. מזקק הראשונה ולא נשאר ממנה מאומה מפני רעתה ורב סיגיה וכבר נתבטלה והלכה לה. וכן השניה וכן השלישית עד תומם. ואולם אחת מהנה לא נשברה והיא עצת ה'. באופן שרבות מחשבות בלב איש ולכולהו אית להו פירכא. אבל עצת ה' דהיינו אחת מהנה לעולם תעמוד ולא ידחה אותה הדעת הבורר משום דלית לה פירכא וכיון שלא ימצא לה פירכא יקיימנה ויביאנה לידי מעשה בבחירתו הגמורה ובעתת כליותיו אשר כיונו לדעת העליונה. ובכן כבר נתברר הפסוק הראשון במהותו:

אמנם כפי המונח בו עדיין עניינו נבוך במחוז חפצו. מפני שמה שקלטה הנפה ממנו כבר נתברר כל צורכו. שכל המחשבות שיחשוב האדם כאשר יחזירם למכתשת הכליות יבטל אותם אחת לאחת זולתי אחת אשר היא עצת ה' שכאשר לא ימצא לה סתירה לא יבטלנה ולכן היא תקום בתמצית המחשבה. אם כן זאת אומרת ששאר המחשבות אשר חשב האדם ההוא הם יצר מחשבות לבו הבל ואין בם מועיל והא ראיה שכולם נדחו מעיקרם. וקשיא טובא שהרי מצאנו ראינו ששאר מחשבות האיש הזה אשר בטלם. בני אדם זולתו זה בורר לו אחת וזה בורר לו אחת עד שיקויימו כולם על ידי זולתו וכבר אזדא ליה כללא קמא שלא תעמוד בתמצית ציור המחשבות כי אם אותה המחשבה אשר היא עצת ה' והשאר יהיה האדם בבחירתו דוחה אותם מפני שאינם עצת ה' שהרי כל המחשבות באות לידי קיום לאו דוקא עצת ה':

על כן חזר דוד והוסיף פירוש בפסוק השני עד שהפסוק הראשון תהיה הבנתו גלויה בהחלט וחזר ואמר: עצת ה' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור. ר"ל לעולם נקוט האי כללא בידך שרבות מחשבות בלב איש והוא עצמו יחזור לבטל אותם אחת לאחת זולתי אחת אשר היא עצת ה' שהיא תקום ר"ל שלא ימצא לה סתירה. אבל לא כמו שחשבת ששאר המחשבות המבוטלות הם מחשבות לבו של אדם אשר לא צוה ה' כי זה טעות גמורה. אבל שמענה ואתה דע לך שכך הוא פירוש הפסוק הראשון, עצת ה' לעולם תעמוד ככל האמור ר"ל תעמוד בברירתו מפני שלא ימצא לאותה מחשבה בטול וסתירה. אבל לעולם ששאר המחשבות שעברו על דעת האיש ההוא ונראו ונדחו כולם כאחת הם מחשבות לבו של הקב"ה אשר גזר עליהם שיהיו מעותדות לדור ודור לעיני בני האדם שיעברו דרך ברירתם ובלב ולב ידברו בם לצורך הנהגת עולמו. ובכן המחשבה שזה בירר אותה ועלתה בידו לטובה יבא זולתו ויברור אותה ותהיה לו לפוקה וכן כל שאר המחשבות על דרך זה ממש המחשבה אשר זה הוציאה מלבו מפני רעתה בא רעהו וחקרה ויקיימנה ויצליח בה או ינקש. נמצאו כל המחשבות מעשה אלהים המה ותכלית הסכמת בני האדם אשר יסכימו בפרטן של אותן המחשבות זה הפך זה וזה הפך זה ופרי מחשבתם המתנגדת פעמים לטוב פעמים לרע ובדור אחר יהיה מעשה בני האדם ותולדות מחשבותם להפך. הכל מחשבות לבו של הקב"ה אשר הזמינם לדור ודור לשכלל עולמו ממר ומתוק רע וטוב יגון ושמחה כדי שיקויימו ההפכים על ידי בני האדם ובחירתם מבלי אונס ומכריח כלל ואפשר שיהיה האדם זכאי ובחינת הטוב תתקיים על ידו והאדם הבלתי זכאי בחינת הרע תתקיים על ידו ואפשר שעל ידי צדיק תתקיים בחינת הרע כי חפץ ה' דכאו ובחינת הטוב תתקיים על יד הבלתי הגון להאכילו עולמו בחייו ומי יעמוד בסוד ה':

וכיון שכבר הארכנו בקיום כלל זה מה שיספיק ויש בו די למבין. חזר הדין להיות כל אדם שורר בדעתו להנהיג את עצמו בכל ענייניו בהגבלת המחשבה מספר הימים אשר מתן להם לתור אותם כי היא חלקו מאת ה' בעולם הזה ואור לנתיבתו ובמלאת הימים ההם מיד יעשה הסכמת עצת הכליות ולא יחכה כלל ולא יתחרט אחר מעשה יהיה מה שיהיה כי הכל גזור מלפניו ית' הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד ואין לאדם אלא מה שעיני לבו רואות:

וכיון דמכללא איתמר. זה יספיק להודיע מה שקראני במחשבת הזמן אן אעלה הספר הקטן הזה על מזבח הדפוס אם אחדל כאלו בפירושא איתמר ולא אפרט. אבל נמנו ורבו הטענות כולם עונות כא' מצות לא תעשה וישבתי בתוכם משמים ויען אחד מן המסובים שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך מלהקת הנביאים להפיס דעתך. אל תתן עיניך בסתמיות המסופקות אם עלו לרצון. תן עיניך במאוכלות הפנימיות ולחם בלחם חם ביום הלקחו מזה השולחן אשר לפני ה'. ועל פי שנים עדים יקום דבר אשר שרשם וגזעם מחליף בסבא דמשפטים בשני כתובים אשר צופים אמרום:

הראשון (ירמיה י ז) מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך. טען ההוא סבא על מאמר מלך הגוים כי לא יוכל שאתו ככתוב בדברי קדשו. וסירס המקרא ודרשו. מי מלך הגוים אשר לא ייראך. ואמר שיגיד עליו רעו. הללויה הללו עבדי ה'. שר"ל עבדי ה' הללויה לא נהלל לעבדי ה'. ועל כן הכתוב חזר ובירר מקחו ואמר. הללו את שם ה' להודיע שמאמר הללו עבדי ה' חוזר לראש. ע"כ:

והנה אין ספר שכפי בחינתנו הקלה הסירוס הזה קשה שאם היה הכתוב אומר מי לא ייראך מלך גוים היה הסירוס נהלם בו בדוחק על פי דרשתו. מי מלך גוים אשר לא ייראך דהיינו א' מתוך רבים שכל א' מולך על קצת גוים. אבל כיון שהפסוק אומר מלך הגוים לא יכון הו הסירוס הזה שמלך הגוים מורה על מלך כולל המולך על כל הגוים ואיך נאמר מי מלך הגוים המורה על אחד מתוך רבים כמוהו והלא כיון שהוא מלך על כל הגוים אין זולתו. נמצא, שלאו דוקא הוצרך לסירוס אלא שצריך לעשות במקום מלך הגוים ממלכי הגוים כדי שתרוץ הדרשה. ואותו ההקש של עבדי ה' אינו כל כך מוכרח מפני שדוד המלך כבר אמר במזמור קל"ה, הללויה הללו את שם ה' הללו עבדי ה'. ומוכרח שכבר פסק הספק הזה:

ועדיין היה אפשר לדורשו בלא סירוס וכה נדבר לפום ריהטא. כבר נודע שכנוי מלך מתייחס לו יהי שמו מבורך בעת משפט שכן אמר שלמה המלך בצחות לשונו מלך במשפט יעמיד ארץ. ועל כן בעשרת הימים אשר מראש השנה ועד יום הכיפורים אנחנו אומרים המלך המשפט משום דדינא יתיב וספרן פתיחו. ואכן נודע הדבר שכל זמן שהיו ישראל עבדים לפרעה במצרים לא היתה לו ית' תפיסת יד בהם תפיסה הבאה מחמת טענה. מתרי טעמי. חדא שבכל אותם הימים של עוני ורב עבודה היו ישראל כשאר גויי הארצות מה אלו אף אלו. ועוד שעדיין לא קבלו עליהם את הדת ולא נכנסו בברית. אבל כאשר בזרוע עוזו גאלנו מיד צר מתחת יד פרעה המולך בכיפה על ידי אותות ומופתים ונפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וקרבנו לפני הר סיני והנחילנו את הדת. אז נודעה יד ה' את עבדיו וקנה אותנו קנין גמור ונמכרנו לו ממכרת עבד כמו שנאמר כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים והבדילנו במעשה רב מכל העמים והיינו לו לעם והוא היה לנו לאלהים אשר מלפנים לא היה כן:

על כן אמר הנביא ודעת שפתיו ברור מללו. מי לא ייראך מלך הגוים. ר"ל אף על פי שיום הדין הגדול הגבור והנורא מאוחר הוא וכעת כל גויי הארצות משולחים בשרירות לבם לא ידעו את ה' ולא סמר מפחדך בשרם ואיך ייראוך. עכ"ז מי מכל יושבי תבל ומהמונם לא ייראך. שאף על פי שיום הדין מאוחר. זכר לדבר כבר נראה בעליל. באותו זמן שהיית מלך הגוים דהיינו שעדיין לא נקרא שמך עלינו והיינו גם אנחנו ככל הגוים אשר בחימה שפוכ מלכת במשפט חרוץ ומדת הדין המתוחה בפרעה ובכל מצרים. כי לך יאתה היראה מפני שכמה כרכורים כרכרו להכחיש יכולתך ולעשות גם הם בלטיהם מדה כנגד מדה ונתפרסם הדבר כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך שכן שפכו דמם כמים כל חכמי מצרים להוציא את הכנים ולא יכולו והודו בפום מלא ואמרו אצבע אלהים היא ואם בבריה פחותה מכשעורה לא שלטו כ"ש שלא יכלו לשלוט באויר שאין בו ממש להגלימו ולהלקותו באופל. נמצא שאף על פי שמדת דינך על הגוים ועל הממלכות מאוחרת הנה יום בא לה' בוער כתנור והיא הנותנת שיאמרו נואש. עכ"ז מי לא ייראך מהם ומהמונם מעתה ומעכשיו. כי לך יאתה היראה מעתה מאחר שכבר היית מלך הגוים והממלכות אשר כולם היו עבדים לפרעה והיית מלך במשפט להציל גוי מקרב גוי והמה ראו מעשה תקפך כי בכל חכמי הגוים המתחכמים לעשות כמעשיך וכגבורתיך מאין כמוך שכן חזרו בפחי נפש. וכזה וכזאת היה אפשר לדבר בזה. אבל מאחר שהוחלט על פי דרכו עליו אין להוסיף מפני שאין ידיעתנו כידיעתו:

והשני באותו פרק באותו מקום רב ייבא משמיה דההוא ינוקא בריה דרב המנונא סבא אמרה. והנה עמך שמעי בן גרא בן הימיני מבחורים וגו' ואשבע לו בה' לאמר אם אמיתך בחרב. ההוא אמר היתכן שנתרצה שמעי בשבועה זו שלא יהרוג אותו בחרב אבל על ידי חנית וקשת וחצים ומקל יד ורמח יערב לו ואם באבן יד יכנו יבוסם לו. וההוא ינוקא דבר בקדשו שני דרכים בזה ככתוב שם וזו היא דרכו אשר על דרך הפשט. שחרבו של דוד היה חקוק עליה שמו ית'. והכי קאמר ואשבע לו בה' לאמר אם אמיתך תדע במה נשבעתי לו בחרב דהיינו חרבי אשר שמו ית' חקוק עליה. ע"כ. ועל פי דרך זה יקשה לנו הזכרת שמו ית' בפסוק זה שלא לצורך שמאחר שסתמו כפירושו כך היל"ל. ואשבע לו אם אמיתך בחרב. וכבר שמענו שנשבע לו בה':

ונראין מאד הדברים שדרך זה צריך להסיר המסוה מעל פניו ופניו יראו מפני שהאיתנים ההם דבריהם נסתרים. הואל וקח יישוב הענין. השבועה בנקיטת חפץ למדנו אותה מאבותינו הקדושים. אברהם אמר לאליעזר שים נא ידך תחת ירכי דהיינו החפץ והדר אמר ואשביעך בה'. וכן יעקב אמר ליוסף. שים נא ידך תחת ירכי. ופירש רש"י ז"ל והשבע. מכאן למדנו שהנשבע צריך שיתפוס חפץ בידו וישבע בשם או בכנוי. ראה על פי הדברים האלה מה נמלצו אמרי יושר. ואשבע לו בה' לאמר היינו דבר שפתים. בה' לאמר דייקא. אם אמיתך. ודע בני שאותה שבועה היתה בנקיטת חפץ דהיינו בחרב. ודבר זה אינו נהלם שהחרב אינו חפץ מתפיס את השבועה. הודיענו הכוכב ההוא ששקע שלא בזמנו ששמו של הקב"ה היה חקוק על אותו חרב ואין לך נקיטת חפץ גדול ממנו:

ועתה אברר את שיחותי מי נחני לסבא דמשפטים ומאי אולמייהו דהני תרי קראי אשר גלגלתי אותם מכל תורה שבכתב ותורה שבעל פה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ואולם צמצמתי את עצמי תחת רגלי האיתן ההוא דודא מטעם מספיק. מפני שכל התורה שחכמי ישראל לומדים ומורים הלכה למעשה בהיותם מולידים בבינתם דבר מתוך דבר וכן מה שדורשים בכל יום תמיד על הכל הובטחו חכמי הדורות שאם כוונתם רצויה אף על פי שאותה הוראה או דרשה לא נתכונה אל האמת יקבלו על הכל שכר טוב בעמלם הואיל ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. אבל לעולם לא יצאו מדי ספקן והרי ממון זה מוטל בספק אם כיונו לדעת העליונה או אם מצאו אותם הדברים מקום לפניו ית' שעל כל דבר לא נפל פתקא מן שמיא דחתים עלה אמת כההיא דרבה בר נחמני ותנורו של עכנאי. נמצא הכל אמת דרך סתמו ומונח תחת האפשר אם נתכוון או מצא מקום כי מי עלה שמים וירד. ועתה קח לך רב ייבא סבא אשר עלה שמים וירד שקודם סילוקו מן העולם אמרה. וכן ההוא ינוקא במדת ימיו הקצרים אמרה. ואף כי אחרי מותו עלה לשמים וראה דרכים אלו דרכי נועם כתובים במקום ומקויימים שאם לא כן לא היה יורד ומוסר אותם לאותם הקדושים אשר בארץ משנה כצורתה לכל הפחות היה לו לומר כזה וכזאת יעצתי אני וההוא ינוקא בהני תרי קראי וקודשא בריך הוא הכי קאמר במתיבתא דרקיעא. אבל כיון שירד מן השמים והודיע דרכיו לתלמידי הרשב"י דרך חיבה ודרך קבע בין רזי פניניו בלי שום שינוי הובררו מאד דברים דחדי קב"ה בהנהו מילי והסכים עליהם ונשתבחו במרום:

זאת היתה לי להחליף כל טענות הלאוין וטענות השמא במילוי ההין וקום עשה שהגם שיצוייר שעונותי גרמו ומעלתי בפקדוני להוסיף עליו או לגרוע ממנו או שלא נהרתי בפזור הדברים וסדר הוצאתם או שקלקלתי הלשון או טעיתי לגמרי וח"ו הלבשתי איזה דבר מן הדת במלבוש נכרי בימי העדנה וכ"ש בימי הילדות. הרי עדי קיים כי בכל כחי עבדתי ואיני מזיד. ומאחר שראינו אותם השני דברים שהעתקנו שהגם שנכתבו בעמק סתרי הדת הם בעצמן פשט גמור מובנים מאד דרך פשטם תוכם כברם וירד רב ייבא סבא והעיד שנתקבלו במרום ועלו לרצון לפניו ית'. אין להתייאש מן הרחמים שנזדמן לידי פרק א' או הלכה א' או פסוק א' שיצאתי ידי חובתי כראוי. ואם בכל דברי הספר הזה עלה לרצון לפני כסא כבודו מאמר א' שנאמר כהוגן בכל בחינותיו ועשה נחת רוח לפניו ית' יספיק. ועל הכל אברך את ה' אשר יעצני והוציא מחשבתי לפועל אשר עד כה עזרני ה' לתכלית המעשה אחר התלאה והנדנוד עד אפסי ארץ ורבוי מצער הגלות וסכנות הדרכים בים וביבשה דברים אשר לא נתנו להכתב ואין להם שיעור למעלה. ואני תפלתי מעמק גלותי לאל גומר עלי יהיו לרצון אמרי פי והוא ברחמיו יגמור בעדי ויקצר גלותי והשיבני והראני אותו ואת נוהו לעבדו שכם א' עד בא לציון גואל. ושבתי בבית ה' לאורך ימים בבנין הדביר וההראל. כן יהי רצון:

ספר כתב סופר מהיר. נחקק נזקק וכאור בהיר פעל אצלו. בן יקיר לו

אבק סופרים בשמו יקוב: על יד איש חיים בר יעקב: עד יום תומו: יעקב בשמו

---

---

שולי הגליון

---

---

· מעבר לתחילת הדף