אבן עוזר/פסחים/מג/ב
בד"ה סד"א תימא לר"י כו'. יש לתרץ לע"ד משום דב' קראי כתיבי כל מחמצת לא תאכלו ולא תאכל חמץ דקיל"ן חד לתוך זמנו וחד ללפני זמנו. לכן סד"א דזה אינו אלא חד מיבעיא למחמיץ מחמת ד"א ואידך מיבעיא לי' להקיש חמץ למצה. אך על זה הוי קשה ה"ל לכתוב כל מחמצת גבי היקשא דמצה. דהוי ילפינן תרתי מינה מדאפקי' בלשון מחמצת דע"כ למחמיץ מחמת ד"א והיקשא דמצה נמי. ומכח קושיא זאת הייתי מוכרח לומר דמקשינן לקולא. וע"כ אי הוי כתיב מחמצת גבי היקשא. סד"א הא דנשים פטורות דוקא במחמיץ מחמת ד"א דקילא. אבל חמץ גמור חייבין נשים כמו אנשים. לכן איצטריך לכתוב ההיקשא. ואיצטריך נמי כל מחמצת למחמת ד"א. והא דפריך לקמן לרבנן מנלן דנשים חייבות בחמץ כו'. היינו לרב דפסק כר"י או לרבא דפסק כר"ש וכרבנן דר"א. ועיין ברא"ש דפסק כר"ש בלפני זמנו:
שם בד"ה מאן שמעת לי' כו'. קושיא זו ישבתי לקמן בס"ד בסוף הסוגיא בטוב טעם אי"ה:
שם. בד"ה כמאן כר"א כו'. לכאורה פי' התוס' דחוק דאביי ורבא יחלקו בפי' עירובו מנין. ושם משמע דלא פליגי אלא בפי' מקצתו מנין:
תו גם לרבא י"ל כמו לאביי בפי' עירובו. ומ"ש התוס' שם דבכזית פשיטא דלא מתבטל הוא דחוק דלאביי חשיב פחות מכזית כמו לרבא בכזית:
ונלע"ד לתרץ כל הקושיות שהקשו התו' על פי' רש"י דמה שהקשה התוספ' דזעירי יהי' דלא כאביי ודלא כרבא לא קשיא מידי דזעירי ורבא ס"ל בחדא. שיטה. דודאי לחצי קומץ אין צריך רבוי. דסברא הוא דכזית הוי הקטרה כמו בחישב להקטיר כזית בחוץ. וכן הקטיר כזית בחוץ דלכל זה אין צריך רבוי אף דחצי קומץ הוא. וע"כ הרבוי אתי להיתר מצטרף לאיסור וסתם חצי קימץ יש בו היתר להצטרף לאיסור דהרי קומץ שלם יש בו שני זתים. וע"כ יש בו סולת ושמן ומצוה לקמוץ ממקום שנתרבתה שמנה דכתיב וקמץ מסלתה ומשמנה וע"כ כיון דבפתיתין עם השמן יש בו שני זיתים. א"כ בחצי קומץ יש בו כזית דהיינו הפתיתין עם השמן. אבל בפתיתין בלא שמן ליכא כזית. דהא קי"לן ס"פ כל התדיר דף צ"א המנדב שמן לבדו בלא סלת קומצו להשמן ומקטירו. הרי גם בשמן לבדו שייך בו קמיצה א"כ כזית פתיתין בצירוף השמן שיש בחצי קומץ. ע"כ יש בפתיתין בלי השמן פחות מכזית. ולכן בהקטיר שאור דע"כ יש בתוכו שמן ככל המנחות רק במקום מצה נתן חמץ. וע"כ בחצי קומץ יש בו פחות מכזית שאור והשמן משלימו לכזית. הרי סתם חצי קומץ ההיתר מצטרף לאיסור זה ברור:
ומ"ש התוס' גבי חמץ מנלן תערובות. י"ל דע"כ לאביי צ"ל עירובו מנין. משום די"ל דלא אסרה תורה אלא היכא דהשאור מינכר בעין אבל עירובו דלא מינכר השאור שרי להקטיר. וע"כ משום דלא דמי לאיסורי אכילה דלאדם דאין צריך רבוי כיון דטעמא דאיסורא קא טעים. לפ"ז גם לרבא י"ל הכי בכזית כיון דלא מינכר איסורו לא אסרה תורה בהקטרה מש"ה צריך רבוי. אבל חמץ לא גרע משאר איסורי תורה דכזית בכא"פ דאורייתא וכן טעם כעיקר כיון דטעמא דאיסורא קא טעים. ומ"ש התוס' מדאמר לקמן עד שיבלע בבשרה. י"ל התם לא איירי בהכי אלא כדפי' רש"י שם דאשמעינן דלא נאסר בנגיעה בעלמא. וראיה מדפריך לקמן באיסורי נזיר דמצטרפין זה לזה השתא היתר מצטרף לאיסור איסור ואיסור מיבעיא. ומאי פריך הא י"ל דאשמעי' אפי' לא נבלעו זה בזה האיסור עם ההיתר אלא כל א' מינכר לעצמו. דאז ההיתר אין מצטרף להאיסור אף דאכלן בבת אחת אפ"ה איסורי נזיר מצטרפין. אלא וודאי כל שאכלן בב"א. אפי' כל א' בעיני' מצטרפין. וכ"מ בתוס' לקמן (דמ"ה ע"א) בד"ה ר"ח גריס כו'. ומ"ש עוד התוס' בהא דאמר כמאן כר"א הא לרבנן נמי מצי אתיא לרש"י איישב בס"ד לפנינו ברווחא. ושם יתברר ראיה ברורה לרש"י בס"ד אי"ה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |