אבן יקרה/א/מג
|
< הקודם · הבא > |
שלום אשיב לכבוד מחו' ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי שלשלת היוחסין איש חמודות כש"ת מו"ה משה הורוויץ נ"י האבד"ק סאניוואץ.
אתמול הגיעני מכתבו ואחוש להשיבו דבר בעתו בדבר שאלתו אודות הכשר ריחים הקיטור בקהלתו לצורך טחינת קמחא דפסחא. אם אין בזה משום פגיעת כבוד אביו הרב ז"ל אשר הי' מהמחמירין על עצמם ומשך את ידו מלהצטרף בההכשר ואם אין בזה מטעם חכם שאסר:
הנה ידידי אין בזה שום מקום שאלה כלל שהרי גוף ההכשר הוא פשוט בתכלית הפשיטות וכבר הורגלו כל חכמי הדור להכשיר ריחים הקיטור לטחינת קמחא דפסחא באין פיצה פה ומצפצף. וכפי הנראה כל האוסרים מרבני הדור שלפנינו לא היו בקיאים בתהלוכות הריחים האלו, או אולי באמת הריחים שבזמניהם הי' בהם איזה חשש לפי בנינה באותן הימים, אבל הריחים שבזמננו כל עין רואה תעיד כי אם אין יתרון להם עכ"פ לא נגרעו מריחים של מים לענין הכשר טחינת קמח של מצות. ואם כבוד אביו הרב ז"ל מרוב חסידותו היה נמנע מלהצטרף עם המתיר אכתי אין בזה משום חכם שאסר שהרי כל טעם חכם שאסר הוא משום דשויה חתיכה דאיסורא כמבואר ברא"ש ורי"ו וש"פ הובאו בש"ך יו"ד סי' רמ"ב ס"ק נ"ח א"כ כ"ז ניחא היכא שאסר אבל בכאן הרי לא יצא מפי כבוד אביו ז"ל איסור על הקמח הנטחן רק שהוא לא רצה להצטרף בהכשרו ולימטי שיבא עם המכשיר והניחו על הרב ממקום אחר לבדו ובני עירו אכלו מצות מהקמח ההוא והוא לא מיחה בם בודאי אין כאן משום חכם שאסר, וכדאמרינן בש"ס חולין דף מ"ד ש"ה דרב לא אסר מיסר ועיין ד"מ סימן רמ"ה אות ז' באריכות:
ומדי עיוני ראיתי בהגהות יד שאול בסי' רמ"ב שבמחמכ"ת טעה בפירושן של דברים שהוא חשב בכונת הראשונים במה שכתבו דחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר דהוא מטעם שויה חתיכה דאיסורא דהכונה היא על השואל שהוא שוי' אנפשי' חד"א במה ששאל להאוסר ובזה תירץ קושית התוס' נדה דף כ' על ילתא, דהיא משום שמשועבדת לבעל אין בידה לשוויי אנפשה חתיכה דאיסורא. ובאמת זה שגגה שמלבד שאין שום סברא לומר דבמה ששאל לחכם זה שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא המעיין יראה בעליל שכונת הראשונים היא דהחכם הנשאל עשאה חתיכה דאיסורא שהרי ישראל מצווין לשמוע לדברי חכמיהם וכל חכם יש לו רשות לאסור אפילו את המותר כל שנראה בעיניו צורך שעה וכדומה והוא בכלל מצות ועשית עפ"י הדבר אשר יורוך. ועיין חינוך מצוה תצ"ה א"כ כיון שיצאה הוראה מפי חכם אחד לאיסור כבר נעשה החתיכה שהורה עלי' חתיכה דאיסורא ולכך אין חברו רשאי להתירה וז"פ וברור. וע"כ לא כתבו הקדמונים לשון שויה אנפשי' חד"א כמורגל בכל מקום רק שויה חתיכה דאיסורא והיינו החכם האוסר עשאה חד"א וא"כ שפיר הקשו התוס' ואדרבא מתירוצן של התוס' שם נראה ברור דלגבי השואל לא שייך שוי' אנפשי' חד"א דהרי איהו יש לו רשות לשאול לחכם אחר וכן כתבו עוד בע"ז דף ז' ע"א ובב"ק דף ק' ע"א עייש"ה וז"ב:
וע"כ בודאי אין שום חשש ופקפוק לכת"ה להכשיר הריחים בעירו. ואדרבא הדבר עליו חובה לשים עין כי יעשה הכל ע"צ היותר טוב וביתרון הכשר אחר שהוא בעירו החונה תחת דגל הוראתו ומי יחוש לדבר זה יותר ממנו:
ומה שביקש ממני ללמדהו דעתי בכל פרט ופרט מפרטי הניקור זה דבר שאי אפשר ע"י מכתב אך בדרך כלל אומר לו שבטרם יכשיר את הריחים יראה ויתבונן סדר הטחינה מעת בוא התבואה לתוכה עד שנעשו כל הקמחים והסלתות וכאשר ישיג בדעתו כל סדר המלאכה אז תהיינה עיניו פקוחות לנקות כל מקומות מעבר הקמח בכל תאר שיהי'. ונכון לבי בטוח בזכות שכלו ויראתו הקודמת לחכמתו כי ידע לכלכל הכל בדרך טוב ונכון ושלא יצא ח"ו מכשול מתחת ידו. זאת אשר אתי להשיב לו על מכתבו והנני מחו' דור"ש באהבה: