אבן יקרה/א/כח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבן יקרה א כח

סימן כ"ח לישב קושית התוס' פסחים דף ע"ג ע"א ד"ה לדברי האומר מקלקל כו'

א. תמן תנינן בפסחים דף ע"א ע"ב הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עליו חטאת ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח כו' שחטו שלא לאוכליו שלא למנוייו לערלין ולטמאין כו' חייב כו' עייש"ה עם פירש"י ז"ל ואמרינן עלה בגמרא דף ע"ג ע"א א"ל רב הונא בר חיננא לברי' כי אזלת קמי' דרב זירקא בעי מיני' האומר מקלקל בחבורה פטור שחטו שלא לאוכליו חייב מה תיקן ומתרץ תיקן אם עלו לא ירדו כו' מתקיף לה רבינא הא דתניא השוחט בשבת בחוץ לע"א חייב עליו ג' חטאות מה תוקן אמר רב עוירא תוקן להוציאו מידי אבר מן החי והקשו בתוס' שם ד"ה לדברי האומר כו' וז"ל וא"ת והלא ר' יהודה הוא דפטר מקלקל בחבורה ומתניתין דמחייב בשאינן ראויין דהיינו מתעסק ששוחט זבח זה וסבור שהוא אחר לא אתי כר' יהודה דלדידי' מתעסק פטור כדמוכח בפ' ספק אכל דקאמר הנח לתינוקות שמתיוך שמקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב אלמא מאן דפטר מקלקל בחבורה פטר נמי מתעסק וא"כ מתניתין לא מתוקמא כמאן דפטר מקלקל בחבורה. עכ"ל:

ב. ונ"ל בישוב קושיתם כשנדקדק עוד מל מה שפירש"י אהא דמתרצינין אשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"א דתיקן להוציאו מידי אבר מן החי כתב רש"י ז"ל מידי אמ"ה לבני נח שאם אכלו אינו נהרג. ויש לדקדק למה נדחק רש"י לפרש לבני נח ולמה לא ניחא לי' לפרש דמוציאו מידי אמ"ה לישראל שאם אכלו אינו חייב עליו גם משום אמ"ה אולם הדבר נכון מאד שהרי מיירי במוקדשין ואין איסור אמ"ה חל עליו דהא אנן פסקינן בש"ס חולין דף ק"ג ע"א דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת ולא חייל קל על חמור. שוב מצאתי שכבר העיר בזה הגאון בעל הצל"ח ז"ל:

ג. אולם לפי"ז יקשה דהא כתבו התוס' שבת דף ק"ו ע"א דלמאן דפטר מקלקל בחבורה אינו חייב רק כשהי' התיקון בשעת מעשה משא"כ בשוחט וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו דלאחר שכלתה השחיטה בא הדם ולאחר שכלתה ההבערה בא האפר וקלקולו בא קודם פטור לדידי'. והנה בש"ס חולין דף ל"ג ע"א אמרינן שם וכן תנא תמן דהרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך מבית השחיטה קודם שתצא נפשה וכו' אחד ישראל ואחד נכרי מותרין בו ואע"ג דבנכרי במיתה תליא מילתא ע"מ מותר מטעם מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור עיי"ש. והנה בתוס' שם ד"ה אחר כו' הקשו אהאי כללא דמי איכא מידי כו' דהא בפרק גיד הנשה איפלגו שם אם אבר מן החי נוהג בטמא ואמרינן מחלוקת בישראל אבל בבן נח דברי הכל מוזהרין על הטמא כטהור ואמאי נימא מי איכא מידי כו' ותירצו דהא מ"מ אסור בישראל משום טמא שוב לא שייך כללא דמי איכא מידי. עייש"ה. ולפי"ז קשה כיון דכאן אזלא הסוגיא אליבא דר' יהודה כנ"ל א"כ הדר"ק לדוכתא השוחט חטאת בשבת כו' מה תיקן ואי נימא דתיקן להוציאו מידי אמ"ה הא לישראל בלאו"ה לא שייך כאן איסור אמ"ה דלא חייל אמוקדשין כנ"ל אות ב' ואי משום בני נח הא לדידהו בכל אבר מן החי לא הי' יוצא מידי איסורו רק לאחר מיתה ופרכוס ורק משום מי איכא מידי כו' הותר להם בשחיטה א"כ כ"ז ניחא בשאר בהמה משא"כ כאן דבלאו"ה אסור לישראל משום מוקדשין ותקרובת עכו"ם, והא במקום שאסור בלאו"ה לישראל לא שייך מי איכא מידי כסברת התוס' חולין הנ"ל וא"כ לא נתקן איסור אמ"ה לבני נח עד לאחר הפרכוס וא"כ קלקול השחיטה בא קודם התיקון ובכה"ג הא כתבו התוס' שבת הנ"ל דלא חשיב תיקון למאן דס"ל מקלקל בחבורה פטור וא"כ הדרא קושית הש"ס לדוכתא מה תיקן והיא קושי' נפלאה:

ד. אך מלבד זה קשה עוד על סברת התוס' שבת הנ"ל דלדברי הפוטר מקלקל בחבורה אינו חייב רק כשהתיקון בא בשעת מעשה, מהא דאמרינן בש"ס סנהדרין דף ל"ה ע"א אהא דתנינן שם לפיכך אין דנין לא בערב שבת כו' אמרינן שם מ"ט כו' לידייני' במעלי שבתא וליגמרי' בשבתא וליקטלי' בשבתא אין רציחה דוחה שבת. וכתבו התוס' שם ד"ה אין רציחה כו' דאפילו למאן דפטר מקלקל בחבורה אסור לקטלי' בשבת משום דהכא חשיב תיקון מה שיש לו כפדה עיי"ש. ועיין עוד בתוס' סנהדרין דף ע"ג ע"ב ד"ה חד למעוטי כו'. והא אמרינן בש"ס סנהדרין דף מ"ז ע"ב דהרוגי מלכות כיון דשלא כדין קא מקטלי כיון דאקטול הוי להו כפרה אבל הרוגי ב"ד מיתה וקבורה ועיכול בשר בעינן. וא"כ לדברי האומר מקלקל פטור הא שפיר קשה ליקטלי' בשבתא ואי משום דהוי לי' כפרה חשיב תיקון הא כיון דאין לו כפרה עד אחר קבורה ועיכול בשר א"כ אין התיקון בא בשעת מעשה ולא חשיב תיקון לדידי' לפי סברת התוס' שבת הנ"ל ודוק:

ה. ונ"ל בזה חילוק נכון עפ"י מה שאמרו בב"מ דף ל"א ע"א ת"ר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כיצד כו' כהן והוא בבית הקברות ומקשינן ל"ל קרא עשה ולא תעשה היא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. והקשו הראשונים ל"ל טעמא דעשה ול"ת תיפוק לי' דהא אמרינן דאין עשה דוחה ל"ת רק כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דקא עקר לי' ללאו מקיים עשה והכא בעידנא דמטמא עקר לי' ללאו ואין מקיים העשה עד ההשבה ותירצו דבאמת רק לרוחא דמילתא מקשינן הכי והנמוק"י שם הביא בשם הרנב"ר דהכא נמי בשעה דעבר אלאו קיים העשה דהא מתעסק הוא במצות השבה בשעת עקירת הלאו ואעפ"י שלא גמרה מה בכך גם מצות מילה לא נגמרה עד דפרע דקי"ל מל ולא פרע כאלו לא מל כו' והנמוק"י דחה דבריו וז"ל דלא דמיא למילה דמילה כל מה שנעשה בה הוא גוף המצוה עצמה ואם לא גמרה לא נעשית אלא חצי המצוה כמו שאם לא הטיל ציצית אלא בשתי כנפיו כו' אבל גבי השבת אבדה עיקר גוף המצוה היא ההשבה לבית הבעלים שזהו עיקר גוף כונת המצוה אעפ"י שצריך להשבת האבדה הנטילה וההבאה עיקר המצוה היא ההשבה ודמי למכשירי שאר מצוה שאעפ"י שצריך לנטילת לולב לעקרו מן הדקל מ"מ העיקר היא הנטילה עיי"ש. ובזה מיושב קושיתי הנ"ל באות ד' דהא באמת בהרוגי מלכות המיתה לבדה היא הכפרה א"כ עינינו הרואות שמיתה מכפרת רק בהרוגי ב"ד אין המיתם גומרת התיקון רק צריכין ג"כ קבורה ועיכול בשר מ"מ ע"כ הכפרה מתחלת בשעת מיתה א"כ שפיר חשיב בא התיקון בשעת מעשה משא"כ בחובל וצריך לכלבו כו' שאינו צריך כלל להחבלה וההבערה רק להדם והאפר שפיר התקון אינו בא באותה שעה והוי"ל כעקירת לולב מהדקל דל"ח בעידני' וז"ב:

ו. ובזה מיושב ג"כ קושיתי באות ג' דהא תינח בחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו דאין התיקון מתחיל כלל בשעת חבלה והבערה כנ"ל משא"כ לענין איסור אמ"ה דהא אף שאין בני נח מצווין על הזביחה מ"מ הא בעינן גם לדידהו חתיכת סימנים ומתה מאלי' אסור גם לדידהו כמ"ש התוס' בחולין דף צ"א ע"א ד"ה כמאן דאמר כו' א"כ שוב מתחיל התיקון בשעת מעשה ושפיר חשיב מתקן ודוק היטב:

ז. אכן גם על זה יש להקשות דסברת הנמוק"י שפיר שייכא בהטיל ציצית בשתי כנפיו דשפיר חשיב בעידנא דהא מוטל עליו ואין מעכב על ידו לעשות עוד שאר הציצית וא"כ שפיר מתחלת המצוה בשעת עשיית הראשונות וכן במיתת הרוגי ב"ד מתחיל תכף התיקון דהא מוטל לקוברו וכן בשחיטת בהמה המיתה תבא מאלי' שפיר חשיב התיקון בשעת מעשה דהא תכף בתחלת המעשה אין מעכב שיבא גם גמר התיקון וא"כ שפיר חשיב מתקן משעה ראשונה וא"כ יקשה הא תינח לענין להוציאו מידי אמ"ה משא"כ לענין שחטו שלא לאוכליו דאכתי לא ידע הש"ס התירוץ שמוציאו מידי אמ"ה אכתי תיקו קושית הש"ס מאי תיקן ואי דתיקן אם עלו לא ירדו הא שינה הכתוב איש לפי אכלו כו' דאף אם נשחט לא יעלהו ע"ג המזבח וא"כ א"א לומר שבשעת השחיטה בא התיקון שהרי התורה אסרה עליו להעלותו ע"ג המזבח ועיקר התיקון בא כשעבר והעלה שלא כמצווה עליו א"כ שוב התיקון אינו בא באותה שעה ולא חשיב תיקון לדברי הסובר מקלקל בחבורה פטור לסברת התוס' שבת הנ"ל:

ח. ונ"ל בזה עצה נכונה דהא אמרינין בש"ס פסחים דף ס"ב ע"ב מה בין לשמו ושלא לשמו (דפסול) לשאוכליו ושלא לאוכליו (דכשר) ומתרצינן לשמו פסולו בגופו לשאוכליו ושלא לאוכליו אין פסולו בגופו. וע"כ הכונה היא דבשלמא כששחטו שלא לשמו גוף הזבח פסול וא"כ מה מהני כשחשב גם לשמו משא"כ כששחטו שלא לאוכליו הזבח כשר באמת רק שאין לו אוכלין, וא"כ כששחטו גם לאוכליו שוב יש לו אוכלין. והנה הקשו בתוס' בכמה דוכתי לר' יהודה דס"ל דקדיש שלמה את הרצפה היכא משכחת לה באלו הפסולין שאם עלו לא ירדו שלא יעלו לכתחלה הא כיו דנתקדשה הרצפה הוי"ל תמיד עלו. ותירצו בזבחים דף פ"ז ע"א ומנחות דף נ"ז ע"ב דשלמה לא קידש רק לכשרין ולא לפסולין עיי"ש וא"כ מיושב היטב קושיתי הנ"ל אות ז' דהא תינח בזבחים פסולין משא"כ בשלא לאוכליו דל"ה זבח פסול כש"ס פסחים הנ"ל וכאן הא אזלא הסוגיא אליבא דר' יהודא כנ"ל א"כ שוב הרצפה מקדשו וא"כ תכף בשעת שחיטה הו"ל עלו ושפיר ממילא בא התיקון באותה שעה ודוק היטב:

ט. אולם לפי"ז קשה קושי' עצומה דהא תינח בשחטו שלא לאוכליו משא"כ בשחטו שלא לשמו וכן שאר זבחים שאינן ראויין ששחטן לשם פסח הא בזה הדרא קושית הש"ס לדוכתא מאי תיקן ואי דתיקן אם עלו לא ירדו הא בכה"ג הזבח בעצמו פסול ולזה לא נתקדשה הרצפה כסברת התוס' הנ"ל א"כ שוב לא בא התיקון באמת רק אחר שעבר והעלה וא"כ שוב לא חשיב בא התיקון באותה שעה כנ"ל אות ז' ויפטור למאן דפוטר מקלקל בחבורה:

י. אך גם זה לק"מ דהא באמת הקשו האחרונים למה לי' להש"ס לדחוקי ולתרוצי תיקן אם עלו לא ירדו כי היכי דנוכל להוכיח מזה דאע"ג דלא מהני רק בדיעבד ואף שלא עשאו עדיין חשיב תיקון יתרץ דמיירי באמת כשעבר והעלה האימורין על גבי המזבח. ותירצו דא"כ הוי"ל למתני חייב שתים והיינו על השחיטה ועל ההעלאה (עיין לחמי תודה להגאון בעל מחנה לוי ז"ל) לפי דברינו הנ"ל כל זה ניחא בשחטו שלא לאוכליו דשפיר יש לחייבו שתים כשעבר והעלה משא"כ בשחט שאינן ראויין שהרי על השחיטה אין לחייבו כלל שהרי לא בא התיקון בשעת מעשה, וא"כ שוב נוכל לאוקומי מתניתין דקתני חייב בשאינן ראויין דהיינו כשעבר והעלה והחיוב הוא רק על ההעלאה וא"כ על זה לא קאי כלל קושית הש"ס מה תיקן. וכמו שמוכח באמת מן הש"ס דלא הקשה ע"ז כלל דהא אמר לי' כי אזלת כו' בעי מיני' לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור שחטו שלא לאוכליו מאי תיקן ועיין מהרש"א שהעיר ע"ז, ודוק היטב:

יא. ומעתה מיושבת קושית התוס' הנ"ל אות א' כפתור ופרח שהקשו דהלא בלאו"ה לא מותקמא כר' יהודא דהא איהו ס"ל דמתעסק פטור ושוחט שאין ראויין הא הוי"ל מתעסק ששוחט שבח זה וסבור שהוא אחר. ולפי הנאמר הדבר נכון מאד דבשחט שאינן ראויין בשלמא אם היינו מחייבין אותו על השחיטה שפיר היינו מחייבין מתעסק שהרי שוחט זבח זה וסבור שהוא אחר, משא"כ לפי מה שהעלינו הא אין לחייבו על השחיטה כלל דהא אין התיקון בא באותה שעה ועל כרחנו דמיירי כשעבר והעלה ואנחנו מחייבין אותו על ההעלאה כנ"ל וא"כ בשעת העלאה הרי הוא מעלה האימורין מאותה בהמה עצמה ששחט וכונתו עלי' מתחלה רק שסבור שהוא מותר א"כ שוב לא הוה מתעסק אלא שוגג (דהא זה הוא החילוק בין שוגג למתעסק) ושפיר חייב חטאת כדין שוגג. ודוק כי קצרתי והוא חריף. זהו הנלע"ד בישוב קושית התוס' הנ"ל:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף