אבן הראשה/מז
|
דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי. | ||
| אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי | |||
|
< הקודם · הבא > |
מ"ש כת"ר בדבר קושיית אחי הרה"ג ר' איסר שי' בההיא דריש זבחים דהא מצינו גט אשה דסתמא לגירושין קאי ברמ"ח לפמ"ש בתשובת מהר"ם טובא בב"י אה"ע (סי' קי"ז) דרמ"ח חייכ לגרשה ויכשר כגט כשנכתב סספא ודציל משוס דאיסור רמיח הוי מדרבנן ומסיח אינם עומדת לגירושין סתמא לאו לגירושין קאי, והקשה למה גא כתב פהר"ס סברת הסוס' ביבמות (דף ליו) דכאיסור דרבנן סיישינן טפי לקלקולא וא"כ בלא"ה זינחס שאני לפי שאסורס סהית נס כלא טעמא שהיא מאוסה בעיניו עכ"ד אחי כרב שי'. וכתב כמ"ר בזה שיש לבאר מנ"ל לכתוס' דגם זינחה לאו לגירושין עומדת דסא ההיא דכוחב סיפסי גי.טץ ייל דלא מיירי בזינחה דכא למיד דסעס התקנה הוי שלא יעגנס מט לא מיירי בזינתס מדחשו חכמים לתקנתה והוכחה סחיס' הוא מההיא דגיטין (דכיג) דקאמר מדקפסיל לארסאי לענין הבאס מכלל דלסנין כתיבה כשר ולא דחי דמש"ה לא קחני כתיבה משוס דלא פסיקא ליס דבזינחס דסחסא עומדת לגירושין כשר וא"כ איא לתרן משוס דרמיח דרבנן דסא בגיטין שם ר"נ לר"ה קא"ל ואיכו סיל דוסתוח דאוריי' נס דרמיח הוי צכ"ע דאורייתא לסברת הנודע ביהודה (סי' נ"ה):
מה דפסיקא לכת"ר דרמ"ח היי לכיע דאורייתא הטד"ב (סי' מיו) כתב להיפוך דלכ"ע הוי רק מדרבנן משוס דהוי טסת הנקבע ט"י קפיצית שהוסת נקבע במעשה התשמיש וכוסח שאינו קטע ומש"ה ניתרת בבדיקת שפופרת בפיא אף אם לא מצאה כלל ונסקר בפ"א וסח שנקבע בג"פ (ולכאורה לפמ"ש דכיון דבמעשה חליא סילחא אימא לא קפץ ולא חזאי מטאר דאס ודאי קפצה הוי וסח דאורייתא וס"נ עיי תשפים) ומים רו"מ דלסטעס שלא יעננה עט לא מיירי בזינחס ז"א אלא לפום דמוקי ממני' כריס וסש"ס בזבחים דבפי להוטח דסממא לאו לגירושין קאי מוקי מחני' כר"א וכמ"ש כסוס' (דף נ') ד"ה ואר"י והגם דאפשר לאוקי שלא בזינחה ולמיד דאוקי כריא ובדין הוא דאפי' טופס נמי לח לכתוב ט' ואזיל ומעגן ומוחיב לה נ"כ לא איירי כ"כ בזינחס פדחשו חכמים לתקנתה מ"מ ניחא דברי סחוס' דבסו לאוקי ככיא דכוחב טופסי ניטין בכל גונא ודמים שנכתב שלא לשם אשם פסול ה"ס סתמא פסול בכ"מ: וטיש כיח דעל כרמיה לק"מ דסא כשרוצה להשהותה עיי שלים א"צ לגרשה אלא דיש להקשות מנושא חייבי לאוין דספ"ש כרמיה הטעם דזינתה א"צ לגרם משוס דמאיסה בעיניו מוכח דבשחר איסורי חורה חייב לגרשה . לדעתי לק־מ גם מנושא חיל לפי מיש כיח בעצמי שהוצרך לעעמא דמאיסה בעיניו דמש"ס פותרת לשמשו כשפחה הא לאו הכי סוס בעי הפרשה גס באיסור חורה ומ"פ עכ"פ אינו חיוב לגרשה והמעיין במשובת הרשביא (סימן חחל"ט חחים) שהביא חשובת מסרים זיל יראה שהביא סברת וחילוק כחוש' דרמיח תתגרש לאלתר דכיון דכשחטבול ליכא אלא איסור דרבנן דקיי"ל וסתות דרבנן יוציא כמו מעוברת חבירו דפשוס דאיסור דרבנן קילא ליה חיישינן שמא יבא עליה, וכתב עוד דכיון דהכא אסורה ליס עולמית איכא למיחש אפי' באיסור דאורייתא וכאיש כתובות (דף כ"־ח) והשתא ניחא בפשוט מה שהביא שם מסרים זיג דמיש התוס' ריש זבחים דאפי' זינחס יכולה להיות תחתיו וחשמשט כשפחה שאני כחם דליכא למיחש טלי האי דכיון שזינחס תחתיו טנא אותה ומאוסה בעיניו דבלאו האי מסמא חיישיק לקלקולא כיץ שאסורס עליו סולמית ואץ היתר לאיסורה וסיש הסוס' ביבמות (דף ליו) דל"ח כיון דאסורה סליו מסיח היינו משוס דסתס יכול להחזירה לאחר זק ויש היתר לאיסורה ולא תקיך יצריה כ"כ ומש"ה בזינחה צריך לטעמא דפאיסס בעיניו וכסיש החוס' בשם הירושלמי דביש דלא גזרי מס יכן כו' לטטמייכו דסברי דלא יגרש אח אשתו אא"כ מצא בס דבר ערוס הלכך מזוהמת היא בעיניו ואינו בא עליה:
ומ"ש כ"ת דעל מ"ש הרי"ו הובא בב"ש דבקו"ס וע"א כופין אותו לגרש ובקויס לבד אין כופץ ולא אמרי' דאדרבס כשיש עיא מאיסה בעירו ספי דסיל כהרמביס פ"ג מסוטה דסיא אינו נאק רק פלא תשתה ונשארת בספק ואינה מאוסה בעיניו. לדעתי ז"א מהי דנזכ"כ שאין דשב"ע פחות משנים ס"מ מאוסה בעיני כבעל טפי כשראה ע"א שזינחה. ומים כיח לסוטח דלא כסתוס' דס"ל דעיי עדות עיא הוס ודאי ממים בירושלמי ע"א נאמן לחיוב בעלה מלקוח בכהן משום זונה ומוכח דבישראל לא שאין דשב"ע פחוס סשרס ושאני איסור זונה לכסן דהוי לשיטת הרמב"ם כשאר איסורץ אין צורך לזה דבפשוט ים לחלק דלישראל שאינה נאסרת אא"כ זינחה ברצון אץ ס"א נאק להוציאה מחזקת כשרוח שלה ובכק פ"א נאמן לומר שנאנסה שאינו מוציאה מחזקת כשרות שלה והרמב"ם פסק דא"כ שנאנסה לוקס סליה משוס זונה. ובישראל פ"א בלא קו"ם לא הוי ודאי כמיש קדושין (סיו) וגם לאביי אינו אלא מטס ששוחק וס' סוסה (ג') דיס סיל ואמר קו"ס דאיסרס חזקתה נאק פ"א וס' סוסה (ו') דיה ושבאו ועי פי"א מגירושין ופיא מאיב אי ליכא מלקות דהוי לשביב דבלאיס איש דנקס דוקא בכהן:
והנה מה שהביא הגרע"א בתשובות שבדו"ח מס שהקשה המניא מדברי הסוס' בכחוטת (דף סיג) שכתבו דהא דשלהי נדרים ע"ב מיירי באומרת טא"ל ורוצה לסססיד כתובתה וכי לא מרכס שריא ותהא נאמנת במינו דמאיס טלי ומשמט מדבריכם דלר"ת ניחא ואי נטמאה אין כופין לסבטל להוציאה מוכרח דמ"ש חיחתא שריא היינו לבטלה ויקשה גם לרית תהא נאמנת לישב לבדה במינו דסמיס עלי אם"כ מטמאה טפין אותו לנישה ומ"ש איתתא שריא היינו דאין כוסין ליחן נס ואין לס מינו דבפמים עלי נ"כ אין כוסין לר"ת:
לכאורה י"ל שאם בודאי זינחס שהיא מאיסה בעיניו ספי ל"ח לקלקולא ואין כופין אותו לנדב משא"כ בספק וכסו הכא שכל האיסור אינו אצא מצד שאומרת סא"ל ים לחוש לקלקולא דשסא תחזור ותאמר לו לח נטמאתי והבעל יחן אוק בדבריה ומש"ס יכפו מוחו לנרשה [ובסיס דממני' מיירי בא"כ שאמרה טא"ל באונס שאינו בונא אוחס ויש לחוש ספי לקלקולא] ויתיישב בזה קושיות העולם דמה הועילו חכמים בתקנתן דהא יכולה שתאמר טמאה ונטולה ביחד דלסברת הר"נ שנפקע הקדושין למפרע לא יוכל לספר וכן קושיית המרדכי דתהימן במינו פתאסר ע"ע תשמיש ברבים דליס הפרה דלס"ז י"ל דכיון שאס תאמר כן לא ינוסו אוהו לנרשס דליכא חשש קלקולא כיון שיודע בבירור שהיא אסורה עליה מה"ת (ובסרט לפס"ש סר"נ מטולה סויא אנוסה דתשמיש קשה לה) ולא יחייבו אוהו לנרשה כיק שלא חנשא וחשש קלקול ליכא וכמים שפיר הועילו חכמים בתקנתה שלא תסק זממה מס שנחנה עירה באחר כיון שבידו שלא לנרשס ותשב בעיגון כל ימיה ואין לחום שמא תחזור ותאמר לא נטמאתי וחתן אמתלא שיאמין לס ויחשוב דממילא א"צ להפקעת קדושין' למפרע ודמהני' ההסרה שלו ואיכא חשש קלקול שיפר נדרה ויחשוב שסותרת לו די"ל שסיד כשאומרת טא"ל נסקע הקדושק מצד תקנת חכמים גס אס לא נטמאה וא"כ הוא יודע שאסורה לו מצד נדרה זמ"פ אץ להוכיח מזה שנס אי באמת לא נטמאה נסקט הקדושין למפרט וצריך לקדשה מחדש דעל כך קושיא יש כרבה תירוצים (וי"ל ג"כ קצת דלהך תירוצא דהוי מצד כפקעת קדושין ים לפרש שאין נדרס חל מל האחרים משוס דאאסע"א וכס"ם בת"י דכולי פרקין ר' יוסי דליל איסור כולל ומ"ש ותהא משמשתו ותהא נטולה ק היהודים סייס דכיון שתהא משמשתו תהא נטולה מן כיהודים באיסור א"א יתקיימו דבריה לא מצד נדר אלא מצד איסור א"א ותפש התנא הלשון בדרך צחות שיתקיימו בזה דבריה וניחא הא דחזרו לומר שלא תכא אשה נותנת גיירה באחר לפי שאין נדרס סל סל אחרים דאאמע"א ושלח יחול גם אחר שססגרם כמ"ש במקיא ולא נצטרך לחום שמא תלך למקום שאץ מכירין בס ובנדרס ותנשא וממילא ליכא חשש שתאמר טמאה ונטולה דכי פקע קדושין למפרע יחול נדרס על כל העולם):
ויתכן עוד ליישב ההיא דזבחים ויתיישב נס קושיית הנרע"א זצ"ל דהא מעוברת חבירו או שהה עמס י' שנים ולא ילדה מחוייב מדרבנן לגרשה וסחמא לגירושין עומדת דענ"ס עומדת לגירושין מדרבנן דבלשון סחוס' וזיל ואפי' זינתה תמס בעלה מ"מ לאו להתגרש בנס זה עומדת וגם אם לא ירצה כבעל לא יגרשנס אלא שלא תשמשנו ויתכן שהוצרכו לטעם השני משוס דמשכחת שעומדת להתגרש בגס זה דוקא ומון שנדר ונשבע שלא לגרש מט אחד חון מזה וכ"ז בזינתס וכל סיכי דאין כופץ לנרשס סשא־כ בהנך דטפין לגרשה שאם יארע פסול בנע זה ע"כ יסר נדרו לדבר מצוס ולנרשס בנט אחר בל"ז א"ם דלאו להתגרש בגט זה עומדת ומ"מ מלשון כחום' משמע שכאו"א מהטעמים מספיקים:
וי"ל עוד בישוב דברי התוס' לסי מ"ם כס"ר דהוכחת התוס' הוא מדקאסר מדקפשיל ליה לארמאי לערן הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר דלא דחי דכסיבס לא ססיקא ליה משום דזינחה ססמא עומדת לגירושין והגס שאינו חושש למצות סתורה מ"מ כיון דמסר במילה משום דסחמא קאי לשמה ס"נ בנס כשעומדת לגירושין וא"כ י"ל דמילה שאני דגון) סנועשה מוכיח שהוא לשם מצות סחורה וכדפרש"י לפי שאין דרך ארמאיס למול בניהם משאיכ בנם דמה שכותב כדת מיי אינו אלא לנסיך (ונס לא מוכח עדיין הכוונה למעשה מצוה) ומיס דייקו החוס' מסוניא דניטין משוס חנות גם בב"נ נזהרין מזה השומרין מצות ודיני ב"נ וע' סנהדרין (דף פ"ב) נש"סו ודמי לא מסקרי וכשזינתס עליו סוא מגרשה ונם אי אין אצלם גירושין ט' ירושלמי (פ"א דקדושי!) וחי' סריג סנהדרין (נ"ח) מ"מ נס גבייסו עומדת לגירושין ותו י"ל דנם כשכותב ארמאי הוי סתמא לשמה לסי שיודע שהיא עומדת לגירושין ועמ"ם סחוס' דכא דקאמר ארמאי לדעסיס דנפשיה קא עביד היינו שכותב סתם וסתם לאי לשמה קאי דלאו לגירושי; עומדת והוצרכו לתרן דגם כשזינתס אינה עומדת לגירושי] שיכיל כלא מרשה אלא שלא חשמשנו אבל שכס עמס י' שנים ולא ילדה וכהיג שאינו נוהג אלא בדיני ישראל פשיטא שאינה עומדת לגירושין לסי דעת ארמאים שהם אינם מגרשין נשותיכם בשביל כך וי! נושא מעוביח וכה"ג וא"כ אם בכתיבת הנט בעלמא פסול כתיבת חרמאי משוס דלדעתיס דנפשיס קא עביד יפסול גס בשכה י' שנים וכה"ג דנ"כ לדעתא דנפשיס אינה עומדת לגירושין ועמים התוס' בעירובין (י"ג) (סוף הענין נאבד):