אבן הראשה/יג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
OCR Icon.png דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי

אבן הראשהTriangleArrow-Left.png יג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

סימן יג

א[עריכה]

א) יש לבאר הא דקיייל דשבס קובע הסירוס למעשרוס וכמבואר בש"ס וברמב"ם (סיג ממעשר) ובטוש"ע (יו"ד סימן של"א סעיף ס"ג) אי גס יו"ס בכלל שבס שקובע למעשר. והנה דעח השעה"־מ הוא דיו"ס נמי קובעת למעשר דכיון דטעמא דשבס קובעת הוי משום דכסיב וקראת לשבת עונג יויס נמי קובעס שהרי כסב הרמב"ם שכשם שמצוה לכבד אס כשבס ולענגו כך כל ימים טובים וכן הוכיח מדברי סר"ש (ריש ס"ד דדמאי) שפירש דאימס שבס עליו משוס דשבס קובעת למפשר והסם בירושלמי מבואר דביו"ס נמי דינא הכי- וע"ש מה שכתב לבאר הסוגיא דביצה (דף י"ג) דפריך א"כ מציגו תרומה שזכאי בהרמתה. ושוב הביא דברי כמאירי בביצה (דף ל"ד) שכתב בהדיא דיו"ט אינה קובעת וכיב הצליח ומשום דביו"ט לא סצינו עונג אבל מצינו בו שמחה ושמחס בחגך והרי שמחה זו שכתובה בסורה היינו בפר שלמים דבר שלא שייך בו מעשר ותרומה . ושכן כסב נם הגאון ס"י זציל. ולסנ"ד קשה מהא דקאמר ביבמות (דף ציג) בההיא דר' ינאי כז"ל אריסא דהוה מייסי ליה מתא דסירי כל מעלי שבתא כו' שסיר עבדת דסניא למען תלמד ליראה אס ה' אלהיך כל הימים אלו שבתות ויו"ס ופרש"י הוי צמד להזסר שלא יבטל עונג שבס בשביל סיקץ הסבל ועיש בסוס' דאתי קרא להסיר לתרום בסיש ועיו"ס שלא סן המוקף .ומטאר מזה דדמי יו"ט לשבת שחייב לענגו מהית ודהוי בכלל וקראת לשבת עונג. וכן יש להוכיח לסנ"ד דיויס קובעת למעשר מהא דאמר בפסחים (דף ק"ה) שבתא קבעה נפשה דאמר רב כשס שהשבת קובעת למעשר כך שבס קובעת לקידוש ע"ש בפרש"י ורשב"ס דמש"ה אסור לטעום עד שיקדש ודי בפריסת מסה וקידוש וא"צ להפסיק בעקירת שולחן וכיון דקיי"ל שגם ביו"ס סורס מסה ומקדש מוכח דגס יו"ס קובע למעשר טון דסלי ליה קביעת קידוש בקביעת מעשר:

ואין להוכיח דיו"ט חינו קובע למעשר מהא דחנן שבס (דף ליד) ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע"ש עם חשיכה עשרתם ערבחם הדליקו את הנר ופרש"י עשרתם פירות האילן לסעודת שבת שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר ומדא־צ לומר משרסם בסיו"פ ש*מ דיו"ט איט קובע . די"ל דסיקר מה שצריך לומר בסון־ ביסו הוא בשביל אזהרה להדליק אס כנר ובעיש שצ"ל הדליקו אס הנר מזכיר נמי פשרסס דהא אף אי נימא דיו"ס אינו קובע למעשר שייך לומר מרבסס לסוס פרש"י דהא דצ"ל פס משיכה ולא כשהוא ספק משיכה היינו בע"ס דשייך גם ביו"פ ומ"מ לא קסני לה אלא גני ע"ש . ונס אי נימא דמה שאומר ערבסס היינו לפי שכולל גס ע"ח דהוי צורך שבס ביוסר אלא שאומר עס משיכה ולא ספק משיכה לפי שטלל נס ע"ס בהדה ולעולם אינו אומר בשביל ע"־ס לסוד לסי פז"א דבר נצרך חסיד אכסי י"ל כמ"ש שא"צ לומר בשביל עישור לחוד [א*נ דהגס דקובעח מ"מ קיל פסי האיסור לעשר ביו"פ סירוס האילן דרבנן לענץ אכילס עראי וע"ש בשעה"מ]. ומההיא דיבמוח שם מוכח שיש מצום עונג י1"פ גם בסירוס :

ב[עריכה]

ב) ומ"ש בשעה"מ בשם המאירי דיו"ט אינו קובע שכתב בהא דקאמר הש"ס א"ה מאי איריא שבס אפילו בחול נמי וז"ל יש מי שמפרש דהאי אסילו בחול דקאמר ביו"ט קבעי כלומר אסאי אשמועינן סלוגסייהו בשבח לישסעינן פלוגחייהו כיו־פ דהא ביו"ס נמי שייך סלוגסא דברירה אי לאו דאחא לאשמופינן דשבח קובעח דכחיב בה עונג וביו"ס דלא כחיב בה עונג לא ומשני האי דנקפ שבח לאשמופינן דאסילו שבס פבל מוכן הוא עכיל. ולכאורה מוכח כן גס לפרש"י וחוס' דמסרשי האי במול נמי דהיינו דלשמעיק בחול ובסדר זרעים והכא לפלגו בהכנה דגוזלוס או בענץ אחר דאכחי מדבעי להוכיח מזה דפעמא משוס דשבח קבעה והוה ניחא ליה הא דקחני שבח ולא יו"ס הנם דכולי סכילחין איירי בדיני יו"פ מוכח דיו"ס לא דמי לשבח שחקבע למעשר. אמנם לסנ"ד י"ל דהר בפלונסא דלר"א דחמר בביצה (דף פ"ו) וש"נ דשמחס יו"פ רשוח דסבר או טלו לה' או טלו לכם הגס דכשאוכל הוי נ"כ מציה מ"מ כיון דליכא עליו מיובא לענגו באכילה ושסיה דוקא לא דמי לשבח דעונג אכילה דידה הוי חיובא סשא"כ לדידן דקיי"ל שמחח יו"פ מצוה י"ל דהר בכלל וקראס לשבס עונג וקובעס למעשר. ומש"ה חני מסניחין ועוד אסר ר"א עומד אדם סל המוקצה סרב שבח בשביעיס ואוסר מכאן אני אוכל למסר דשבח דוקא קבעה ואסור בשאר שר שטס רו"פ אינו קובע לר"א לפעמו דשממח יו*ס רשוח והגם דאסר בסוכה (דף כ"ז) י"ד סעודוס חייב אדם לאטל בסוכה הא אינו אלא ביו"פ של סוטח וגס הח סזר ט ר"א נס שהוא סעודה ולא סירוס ואין מה שאוכל משום מצוח יו"פ אלא לסי שחייב לאטל בסוכה ולא קבעה כ"כ . ויש להסססק אי מודה ר"א בסצרח שקובע למעשר כיון דאסר נססחיס (דף ס"ח) הכל מודים בעצרח דבעינן נסי לכס או דרמא לסע"ש הסוס' שס בד"ה ה"מ דמש"ה קאסר ר"א מה ראיה רשוס למצוה ולא קאמר סצרח חוכיח שהיא מצוה משוס דהא ד בעי ריא בסצרח לכס לא הוי מקרא אלא מסברא דממילא סו לא דמיא לשבח ואינה קובסח וגס אי רמא דפודה ר"א ביויפ של פצרח ניחא הא דסני ערב שבח בשביעיס משום דאילו כוי קחני יו"ס הוה משמע דכל יו"פ קובעח ובאסח יו"פ דעלמא אינו קובע לר"א . ואין להקשוח ע"ז ממ"ש כסשב"ן (ח"א סרן ק') דמי שנשבע שלא יפעם כלום ביו"פ גס לר"א הוי נשבע לבפל אח .הפצוה והא דקרי לה רשוח היינו דלגבי יושב ושונה הויא רשוח וכדקרינן בטצה (דף ליו) למין רשוח כדאיכא דעדיף מיניה וכן למקדש כדאיח ליה אשה ובנים הגס דקצח מצוה מיהו איכא וכן לחליצה רבוס כדאיכא גדול והייס דהוי רשוח לגבי מצוה דמקדישין ומפריכין וכן אמרינן ביבסוס (דף כ"א) דחליצה במקום יטס לאו סצוה הוא הנס דמ"מ מצוה הוא (וצ"ע דהא לא קאמר דהוי רשות אלא דלגבי יבום לאו מצוה הוא) סדס שהרי אמר לחלמידיו אכלו משמנים הגס דהוי רשאיו להחענוח אלא רצו לפסוק בחורה כל היוס ומשום דאי לא בעי לישב ולשנות רמיא עליו מצוח אכילה ושח יה יע"ש וא־כ גס לר"א יש מציה כשאוכל ביו"פ . ־ דלק"מ דאכחי י"ל דמ"מ לר"א אינו קובע למעשר משום דלא הוי דומיא דשבח דאיכא חיובא לענגו במאכל ומשחה משא־כ יו"פ שהלוי ברצונו דאי בסי יושב ושונה כל היום. וגם עמ"ש הש"מ שס בביצה (דף מיו) שהלכו לקיים עונג שבס וכפל ושלש בדבריו לשון עונג שבח עד שאיא לחלוח בפעוס הדפיס וצ"ל דמפרש הכי משוס שאמר להם לכו אכלו משמנים ושחו מסחקיס ושלחו מנוח לאין נטן לו דהיינו למי שלא הניח עירובי סבשילין כדמפרש השים הרי שהלט לביסס להכין צורך שבס ומש"ה הזכיר להס זה הכחוב ומה שהקפיד על אוסן שמיהרו לצאס הוא לסי שהיה מספיק הזמן ללמוד ואח"כ להכין לכבוד שבת וגס אי רמא דמשמע דמה שאמר להם הכתוב לכו אכלו משמנים היינו גה על אוחו יוס שהיה יו"פ אכחי ייל דכיון שהוצרט לעסוק בהכנח סעודה לצורך שבת ולהפסיק מלימודם מש"ה איכא חו מצות עונג יויע באכילה משום לכאוסה שעה אינם יטלין לקיים מצוח שמחת יו*פ נד"ח הסשמחין לב (ועיין ערכין דף י"א) נס דכשמכיניס לצורך שבח ואינם אוכלין הוא להס צער וכמבואר בשבח (דף קטיו) מפצפין באגוזים ומסרכסין ברימונים ק המנחה ולמעלה מפני עגמח נפש שמחקן ואינו אוכל יע"ש ועיין כחובות (דף ס"א) יעש"ה ומש"ה איל אכלו משמנים דכשמכיניס נמרך שבח איכא חובה ומצוה שיאכלו מהספוניס גס באוחו יום ולעולם בעלמא י"ל דלר"א הוי שמחח יו"פ רשום לגמרי וגם לדפח החשבץ עכ"ס לא דמי לשבח וי"ל דהיט קובע לר"א וכמיש [וכן ביחרחי בהא דרים (דף י"א) דלריא בחשד סחידין ליגאל והקשה המו"א מהא דחניא בסירובין(דף מיג) דאיא לב"ד לבא בא' בתשרי שהוא יו"פ ומה ששירן דבקן דבעחו בא אליהו אפילו בעיו"פ מוקשה לשיפח ר"א בסנהדרין(דף צ"ז) אלא דלריא לפעמו דשמחח יו"פ רשוח בא אליהו בעיו"ט גם אי יו"פ של ר"ה דמי לכל יו"פ דפלמא . דדוקא לרבנן שחיקון הסעודה והאכילה טי מצוה אינו בא בעיו"ס משוס שמטחין צרכי יו*פ והולכץ להקביל פניו וכדסרשיי ופמש"ש] הגס שקובע לדעת חכמים דשמחס יו"פ מצוה . ואין להקשוס מהא דקאמר לקמן בסוגיא ח"ש מסיפא וסכ"א עד שירשום ויאמר מכאן סד כאן פעמא דפ"ש בשביפיח דלאו בר עישורי הוא הא בשאר שני שטע דמי עשורי מנהו אסורים ס*פ לאו מפום דשבח קבפה לא שאר הסס כיון דאסר מכאן ופד כאן אני אוכל למחר קבע ליה א"ה מאי איריא שבס אפילו בחול נמי הרי דאי הוי פסמא משום דשבח קבעה הוה ניחא הא מקפו שבס דוקא גס בדברי חכמים דריא. דייל מקמו שבח משוס רישא דר"א לא ס"ל' דקבסה אלא שבת ולא יו"מ. והא דלא ניחא ליה להש"ס לומר דלעולס הוי פפמא דרבנן דכיון דאמר מכאן ופד כאן אני אוכל למחר קבע ליה ונקס מחניסין שבח משוס ר"א דסבר דכל היכא דמותרו חוזר לא קבע ומפעם שבס הוא שקובע י"ל משוס דלס"ז דלרכנן איך שבת קובע ובדיבורו הוא דקבע ליה אדרבה הויל למתניסץ למינקפ במול מדע דפעמא דרבק הוה משום דבדיטרא קבס ליה ולאו משום שבח וכדי שלא נפעם לחשוב דפפמייהו ג*כ משוס דשבח קבעה וכמו לר"א (ולר"א דתרומה קבעה ממילא גדע דמכ"ש שבח) ופליגחייהו בהכנה הו*מ לסלוג בעלמא. משא"כ אי גש לרבנן טי פעמא משוס דשבח קבעה ור"א ורבק אמרי מחד פעמא אלא דלרכק אפילו יו"ט קובע ניחא הא דנקס שבח ולא יו*פ כי היכי דחיסי ככ"ס אף כר"א:

והנה י"ל שד דמש"ה סר מחרחין שבח ולא יו"ס משוס דהוה אמינא שכל יו"פ בכלל ואפילו יו"ט של ר"ה ובער"ה של מוצאי שביעית הפירוח הן של שביעית וריה אינה קובעס למעשר לפי שאין חיוב כ"כ לענגו באכילה דהא יש סוברין שמצוה להסענוח בר"ה ולעולם יויט דעלמא קובע וכדמשמע לישנא דנר"חא המעמר פירוח ממקום למקום לקצור וקדש עליהם היום אמר ר"י הלל לעצמו אוסר דבלשון קדש היום טלל גם יו"ס מיין לעיל (דן! ט"ץ):

ועפמ"ש נלע"ד בהא דא"ר יוחנן בב"מ (דף נ"ד) ה"מ בשבח בהקדש שהילל חדא דכחיב וקראם לשבח עונג כו' וכ"כ הרמב"ם (פ"ז מערכין הלכה ב') שבשבת מפני עונג שבת התירו לו לאכול ואע"פ שעדיין לא נתן את החומש והרי הגזברין חובעק אוחו דה"ה ירט בכלל שבח כיון שמצוה לענגו באכילה ושתיה וצ"ע:

ג[עריכה]

ג) ובסוגיית הש"ס שם בביצה דקאמר שבח לאפוקי מדהלל כתבו החוס' דבדין הוא דהו*מ למנקט לאפוקי מדר' אליעזר דאמר קובע אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכחו ומש"ס לא נקפיה משום דלאו רבוחא הוא דבלא"ה אין הלכה כמוחו דשמוחי הוא וחמה במהרשיא דהא אכחי הו"מ לומר לאפוקי מדר' יהושע דאמר לא יגמור דשבח קובע ומחסיר ספי מר"א וכן חמהו בהא דקאמר לעיל מה חצר אינה קובעח אלא בדבר שנגמרה מלאכתו דהא לר"י חצר קובעח [ובשעה"מ הקשה על הא דאמר רב שימי 3ר אשי דר"א לטעמיה דאמר תרומה קבעה וכ"ש שבח דממ"ג אי לא שמיע ליה הא דר' נחן הא חני ר"א אומר יגמור וש"מ דלא קבעה וחי שמיע ליה הא דר' נחן היל לאחויי מהך דבהדיא אמר דשבם וחצר קבעה . אך זה י"ל בפשוט דמש"ה לא מ"חי מהך דהיה אוכל באשטל כיון דבלישנא דר"א שאמר יגמור אינו מבואר אי היינו בשבח או למוצ"ש ועדיפא מייחי מהא דאמר בפירוש דחרומה קבעה וכ"ש שבם]. עוד יש לחמוה דמייחי מכא דרא"א יגמור דכא טעמיה הוי לפי שכבר היה אוכל כאשכול והחחיל בהיחר וכדמחני לה (פיח דתרומוח) אמר המשנה דוכולם שהיחה חרומה במוך פיהם רא"א יבלטו רי"א יפלסו א"ל נסמאס ונממאח חרומה ראיא יבלע ורייא יפלוט ובירושלמי קאמר מ"ט דריא מכיון שהתחיל בהיחר סני ר' כחן אומר ט' שהיה ר"א אומר הלעוס כבלוע ט' ולהשיס דהכא דלא מפרש כן אלא דמש"ה אמר יגמור משום דאין מצר ושבח קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו יקשה דכא מדקהני היה אוכל באשכול ונכנס כו' מטאר דהיינו לוקא לפי שכבר התחיל בהיתר דאלח"ה יקשה למאי חני פלוגסייהו כשהיה אוכל באשטל כו' והויל למחט פלוגחייהו כשנכנס לחצר אם יטל לאכול דבר שלא נגמרה מלאכתו וכן למטן שבח • וליישב זה מוכרח לומר דמפרש הש"ס דמש"ה קחני היה אוכל באשכול שבשטח כניסחו לחצר כבר היה אוכל באשטל ומשיה הוא דאריי לא יגמור וקבעה הגס שלא נגמרה מלאכתו משום דאיכא סרחי קביעת כחצר ומה שכבר היה אוכל כאשטל קודם שנכנס-לחצר ועדיף מהיכא דאמר מכאן אני אוכל למחר דקבע ליה עלויה דאחשבה בדבורו שקראה אכילה דהכא כבר הוא תופסו ואוכלו [וכן נדפס בש"ס החדשים בשם רבינו חננאל דכיון שהיה אוכל באשטל מע"ש וחשכה בלילי שבח כאילו אמר מיכן אני נוטל כיון שחופש בידו האוכל ואוכל יע"ש]. וכן חשכה בלילי שבח איכא חרתי קביעת שלח ומה שהיה אוכלו כבר מקודם [וגם הוי כמו שנגמרה מלאכת האשכול הזה שזה האשטל אינו עומד לדריכה אלא לאכילה]. ומשיה אריי לא יגמור משא"כ כשנכנס לחצר וחשכה לילי שבח קודם שהתחיל לאכול דלא חשיב לקטע אף שבאמצע אכילתו כבר אחשבה לאכילה ועומד לאכילה כיון דחד אטלה הוא ואין דבר מפסיק ביניהם וקודם שהתחיל לאכול לא הוקנע גס בשבח כיון שלא נגמרה מלאכתו ושאני הכת דבאמצע אכילה חשכה לילי שבס וגאוסה .שעה כבר אחשבה לאכילה והאדראיא יגמור הוה אמריק דאזיל לטעמו לכל היכא למותרו מוזר לא קבע ומשיה אף שכבר התחיל באכילה לא עשוי לה קבע כיון שמותרו חוזר וח"כ ניחא דלא מייתי מריי דאמר לא יגמור דשאני היה אוכל באשכול דאיכא חרתי קביעת חצר (או שבח) ומה דהבע לה במה שהיה כבר אוכלו קודם שנכנס לחצר ולעולם י"ל דנעלמא סבר דמצר ושבח אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו:

עוד י"ל דמש"ה לא מייתי מהא דהיה אוכל באשכול רי־א לא יגמור משוס דייל דשאני אשכול ענבים שחייב 3סו"מ מה"ש לדעת הרבה מהראשונים וכ"כ השימ 33*מ (דף פ"ח) בשם הרמב"ן דגם זיתים וענבים שחשבן לאכילה חייבין במעשר דיח יפ"ש מההיא דחולץ (דף ק"כ) ומשיה חצר ושבח קבע בהו גס כשלא נגמרה מלאכתו ולזה קאמר לאפוקי מדרלל דאמר דשבס קובע אף בפידוח דעלמא שאין חיובן 3סו"מ אלא מדרבנן (ועיין ריה דף י'3 חודיה חנא) ומשיה קאמר בפשיטות דמה חצר אינה קובעח אלא בדבר שנגמרה מלאכתו גני מוקצה דסתם מוקצה היינו גרוגרת וצמוקים כפרש"י ואין חיובן 3חו"מ אלא מדרבנן [ולד ינאי קביעת חצר מדרבנן וכשכל החיוב 3חו*מ מדרבנן לא קבעה בדני• שלא נגמרה מלאכתו]:

ד[עריכה]

ד) ויש לבאר זמן קביעת שבת למעשר דמהא דחטא המעמר סירות ממקום למקום לקצור וקדש עליהן היום כו' משמע דקובע משקדש היום מחחלס זמן סוספח שנס והא דחק חשכה בלילי שבס י"ל דנקט לרבותא שיגמור לריא אף כשכבר חשכה או דג"כ הכוונה משקדש היום. אמנם לכאורה גם לדעת הסוברק שגם תוספת שבח הוי דאורייתא י"ל שאינו קובע למעשר דמצוח וקראת לשבח עונג הוי כשהוא שבח ממש והנם שיטל לקדש על הכוס סע"ש מימ הא כתב המ"א (סימן רס"ז ס"ק א') בשם השליה בשם ס"ח שצריך לאטל כזית בלילה כד לקיים ג' סעודות בשבח ושכיב הב"ח בשם סהר"ל מפראג [ודבסוס' וראיש לא משמע הכי] ועמיש המיז (ס"ס רציא) שיצא באכילתו בזמן תוספת שבח ולכאורה מוכח הכי מלישנא דברייסא שאוסר משקדש היום ודמזק תוספת הוי בכלל שבס לענין מצות אכילה. אמנם ייל דמ"ש המעמר פיחס ממקום למקום לקצור וקדש עליהם היום היינו שלא היה יטל נקצור משקדש היום ולעולם קובע דוקא משחשיכה כדטשמע בלשון השיט (סעיף קי"ד) וכן משמע ממ"ש כחוס' ישנים יומא (דף ניו) דיה ומיחל ושותה מיד וז"ל ובערוך גרס בשם רב האי גאון מוהל ושוחה מיל כלומר מחג ושותה כמו סבאך מהול. ונראה דקס"ל דייחג ויכול לשחות ממנו קבע דמזיגה קובעת למעשר כדאיחא בפיק דשבח (דף י"א) מיהא אי שבס קובעת ק התורה אין זה חידוש וצא נקט מזיגה בשביל כך [ובש"ך ס"ק קייב כר,3 בפשיטות דרק חצר ובית קובע מה"ח והשאר מדרבנן ולא הביא דברי החו"י ועמיש בירושלמי וצ"ע] ומבואר דאי אין שבח קובעת אלא מדרבק הוי חידוש מה שמח: ושוחה מיד ומשמע דהיינו משוס דאיירי בביה"ש וספק חשיכה וכיון דגם משחשיכה אינה קובעת אלא מדרנק בספק חשיכה הוייספיקא דרבנן ואינה קובעת עדיין וקמ"ל שמוזג ושוחה הגס שמזיגה קובעת ואי שבח קובעת מה"ת אין זה חידוש כיון דהוי ספיקא דאורייתא ספק חשיכה [ולפ"ז במעשר פירוח דרבנן אינה קובעת עד שיהא ודאי חשיכה] הרי דאינו קובע קודם שהוא ספק חשיכה ומשמע מזה שלא יצא י"ח אכילס שבח בזק תוספת אלא בלילה דוקא ועמיש הסוס' שם ביומא וזיל ובבהיש איירי כדקחט בתוספתא וקדש עליו היום ובספק משיכה מעשרין אס הדמאי לא אח הודאי ט' והיינו משוס דלטפמס בר"ה (דף ם') והובא בב"י (סי' רסיא) דסושפח משהו סני ואץ לו שיעור וא"כ קידש היום היינו בספק משיכה ולשיטת הרא"ש יש שיעור לתוספת:

ובגוף הדבר כבר נחלקו בזה רבותינו הקדמונים ז"ל כמבואר ברי"ף פרק ערבי פסחים בהא דאמר רב כשם שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש שכשם שהשנה קובעת למעשר מבעוד יום כו' והרז"ה הקשה עליו שהרי אין שבת קובעת למעשר אלא משתחשך דתנן חשכה בלילי שבת כו'. והרמב"ן במלחמות והר"ן כתבו דלאו קושיא הוא דחשכה ודאי לאו דוקא דהאמרינן המעביר פירות ממקום למקום וקדש עליו היום כו' וקדש היינו בין השמשות אלא ודאי חשיכה לאו דוקא ודכוותה הדתנן (שבת דף י"ט) אין נותנין פת לתוך התנור עם חשיכה היינו בשקיעת החמה שהרי מה ששבת קובעת למעשר הוא משום דכתיב בה עונג ובודאי שעונג שבת קודם חשיכה הוא כדתניא ריש ברכות משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בע"ש והיינו קודם צה"כ וזו היא ששנינו בספק חשיכה אין מעשרין את הודאי מפני שהוקבע למעשר ונאסר באכילת עראי והו"ל מתקן [ומשמע מזה דס"ל שאינו קובע אלא מדרבנן דאל"כ בלא"ה הוי ספיקא דאורייתא דאם כבר הוא חשיכה ודאי הוקבע למעשר] ומבואר דלדעתם קובע למעשר משקידש היום ושישנו אז במצות עונג:

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף