אבן הראשה/דרוש/ב
|
דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי. | ||
| אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
|
< הקודם · הבא > |
יש לבאר דברי הש"ס בנדרים (דף פ"א) דאסר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש הסכם ויכן אס זאת דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכחיב ויאמר ה' על עזבם את חורחי וגו' היינו לא שמש בקולי כיינו לא הלט בה אסר רב יהודה אמר רב שאין טברכין בחורה תחלה ובלשון פרש"י שאין סברכץ כשמשכישן לחלשד תורה וח"ח מתוך שהם זהירין לעסוק בשרה ורגילין בה אינן זהירץ לברך כשפוחחין ט'. ולכאורה חשה לומר שתים לא יזהרו לברך ברכס כתורה דהוי סיובא כמ"ש בברטס (דף כיא) משן לברכת כתורה לפטה ק התורה שנא' ני שם ה' אקרא הבו גדל לאלהיט ומאי הא דקאסר רבינא דמפגי פה אק סצויין ת"ח לצאת מבטהן ס"ח משום באין סברכין בסורה תחלה וכאילו הן מצויין להיות רשעים שילמדו בלא בה"ס והלומד שלא ע"ס לעשוח נוח לו כו' ואס כן רשעים יזלזלו נס בכל המצוח וברכות ולמה יזלזלו דוקא בבכ"ס :
ועמ"ש השאג"א (סימן כ"ד) דרבינא הקדמון דקאסר זאח אומרת הרהור כדבור דפי דאי ס"ד לאו כדיבור דמי למה בע"ק מהרהר בלבו פ"כ דסבר דבה"ת לא שי מהיח מדבעל קרי אינו מהרהר בה"ח לפני ק"ש שמהרהר בלבו דסחסא דסתניחין משסע דשירי אף כשלא בירך כיוס בהית. ולענ"ד י"ל דגם רבינא סבר דבכ"ח מה"ח ומה שאינו מהרהר בה"ח לפני ק"ש היינו כסיש הב"י (סימן מיז) עס"ש בירושלש דהא דאמר משקרא קיש איצ לברך שכבר נפטר באהבה רבה והוא ששנה על אחר דמש"ה צריך שילמוד סיד משום דק"ש ותפלה לא חשיבי לישד לענין זה דדברי תחנונים ותפלה לחוד ודברי ס"ח לשד וק"ש כדברי חסלה הוא ועס"ש במק"א בכהיא דר"ה (דף כ"ה) סנחוח (צ"ט) מגילה (ג') והגס דאי בש פטר נסשיה ט' הכא אינו קורא אלא לשם ק"ש , וגם בלאיה י"ל דכיון דיליף מקרא דכי שם ה' אקרא ופרש"י כשבא משה לפתוח בדברי שירה א"ל לישראל אט אברך תחלה ואתם ענו אחרי אמן כי שם ה' אקרא בברכה אסם כבו גדל לאלהיט באמן הכי מסרשי לה בסס' יומא (דף ל"ז) וביומא שם קאמר עס"ש שהן עוטן אחריו בשכמליו דא"ל משה .לישראל בשעה שאט־ מזכיר שמו של הקניה אסם פנו גודל וכיון שבק"ש הוא מקבל מול מלטה שמיס חחלה וגם אומר בשכמל"ו וע' פסחים (דף ג"ו) הוא כוחן גדולה להי"ת בקבלה סמיש ואמירה בשכמל"ו וקבלח סלוח אכבה כ' וכל פ' שמע ופרשה והיה אס שמוע הוא מקבלה פמ"ש ומצות ומש"ה א"ל לברך לפניה מסית וכשלומד בסורה בעלמא שאינו מחסיל בלימודו מגדולה ה' וקבלה עמיש צריך לברך לפניה מה"ח . וגם ייל דנהי דס"ל לרבינא דהרהור כדיבור דמי אפילו בדוכחא דכסב ררמנא דיבור מ"מ לפגין חיוב בה"ס דיליף מקרא דכי שס ה' אקרא בשירה האזינו דכחיב וידבר משה באזני כל קהל ישראל אס דברי השירה ליכא למילן) מינה לענין הרהור באינו דבר הנשמע לאזני אחריס (ושומע כעונה) ונס דנהי דסבר דכדיבור דמי למבין שיצא מ"מ לאו כדיבור דמי לענין שיהא בע"ק אסור להרהר וכמ"ש כדאשכחן בסיני ועמ"ש כסוס' ומש"ה כשמהרהר בק"ש א"צ לברך לפניה מה"ח ולעולס מודה דבסיס הוה חיובא מה"ס , ורב יהודה בודאי סובר דהוי מה"ח ונס בסיוב מדבריהם אמר בעירובין (דף כ"א) העובר מל ד"ס כו' ועיין כשבה (דף מ') וביבמות (דף כ') באינו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מיקרי כו' ועיין בנדה (דף י"ב) ואיך יתכן לומר שלא ברכו בה"ת:
והר"נ כתב בשם ה"ר יונה ז"ל שמוסקין היו בחורה תמיד ולפיכך היו חכמים ונביאים סמהיס סל מה אבדה האין סד שמישו הקב"ה בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא כיו מברכץ בסורה החלה כלומר שלא היסה סחורה חשובה במיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך סליה בלא כיו עוסקים בה לשמה ומחוך כך היו מזלזלין בברכתה והייט לא הלכו בה כלומר בכונחה ולשמה עכ"ל והדברים צריכין ביאור שאס למדו שלא לשמה שלא ע"מ לעשוס שטח לו שלא נברא כמ"ש בברטח (דף י"ז) ועמיש התוס' בסוטה (דף כ"ב) דהייט כשאיני עוסק בתורה כדי לקיים אלא להוסיף על חסאחו פשע שאע"פ שידע שעובר לא מנע מכל סאוח לט ט' וסמ"ש סחוס' בפסחים (נ') ותענית (ז') ונזיר (כ"נ) הוא מזלזל גס בכל המצוה והוא דבר כרכר לכל וגם כשלומד כדי לקנטר הוא דבר גלוי וא"כ אנסי יקשה דכשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש ואס נזהרו בכל הסצוס אלא שלא עסקו בסורה לשמה ממש וכההיא דלעולס יפסוק אדם בחורה ובמצוס אפילו שלא לשמה ט' ומאהבת קיטל פרס וכהיג לא היה להם לזלזל בבסיס ובש"מ נשם הרא"ע ז"ל שאין מברכי! בסורה תחלה קודם שמחסילין ללמוד ונראה שאינם לומדים לשם שמים וצריך להבין למה יזלזלו בזה הסצוה דהוי חיובא מה"ת:
ולכאורה יסכן ליישב לפוס דקיי"ל דהשכיס לשנוח משקרא קיש א"צ לברך שכבר נפער באהבה רבה וכיון שסם קראו קיש משהאיר היום ואז קראו והספללו ולפרש"י אסור ללמוד משהגיע זמן ספלה ועיין (סימן פ"ס סעיף ו') וגם לפמ"ש הסוס' (דף ה') דיה אלא דשרי ללמוד קודם הכסי כיון שהיה דרכם לקרוס ולהתפלל מיד שהאיר היום כבר נפסרו באהיר ומיק (סימן מ"ז סעיף ז') והם למדו אח"כ מיד בלא הפסק ומיש שלא ברכו בסורה חמלה היינו כדפרש־י וסיס' כשהם משכימים ללמוד הורה והיינו שהשכימו קודם אור היום ואז לא נפערו מדיין באכ"ר וממ"ש החום' בברטס שכיה אומר ריח דכפאדס עומד ממססו בלילה ללמוד שא"צ לברך בסיס מפני שבסיס של אחמול שסריס פוסרס מד שסריס אסרס וכחט הסוס' דלא נהירא וכמיש הרא"ש ובסוש"ע שהמשכים קודם אור היום ללמוד מברך בסיס. והנה בסנסוח (דף ציט) א"ר אמי מדבריו של ר' יוסי (שאמר גבי למהיס דאפילו סילק אח הישנה שחריח וסידר אס המדשס סרביס אין בכן כלום) נלמוד אפי', לא שנה אדם אלא פרק אחד שחריס ופרק אחד סרביס קיים מצוס לא ימוש ספר ההורה הזה מפיך ובירושלמי ריש יומא אמר ריי מישיבח אהרן וברו למד ר' יוסי כמה דסימר בישיבח אהרן ובניו צריך י שימסור יום לצילה ולילה ליום הכא צריך שימסור יום ללילה וצילה ליום (דכחיב ופחח אהל מועד חשבו יומם וצילה שבעח ימים ולא ישבו כל היום וכל הלילה אלא שבאו כשוף היום וישבו סד מקצס הלילה ובאו בסיף הלילל וישבו עד מקצס היום) ר' חייה בר יוסה אמר מכיון שמסר יום ללילה דיו ומבואר מזה כמ"ש המ"א (ריש סימן א') בשם השל"ה שצריך לחבר יום ולילה בחורה או בספלה הן בבקר הן בסרב שכשמוס־ יום ללילה בדית קייס סצוח לא ימוש כמו בלחה"פ (ישמעסי שכבר קדמוני להביא סמך לדברי השליה מהירושלמי) וי"ל ג"כ דר' יוסי לטעמיה דסבר בנזיר (דף ט"ז) דמקצס היום ככולו ועמ"ש הסוס' בפסחים (דף פיא) דל"א מקצח כיוס ככולו אלא או חחלסו או סופו אבל אמצע לא ומש"ה כשמוסר יום ללילה מקיים מיש והניס בו יומס ולילה • ויש להסיר בזה ממ"ש בירושלמי סוכה (פיב הלכה ז') והביאו הסוס' (דף כיז) דסעמא דר"א דאמר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה דנאמר כאן חשבו ונאמר להלן ופסח אוה"מ סשבו יומם ולילה מה ישיבה שנאמר להלן עשה בה אס הלילות כימים אף ישיבה שנאמר כאן נעשה בה אח הלילות כימים וליא דומיא דהסס שימסור יום ללילה ובסוכה (דף מיג) נאמר כאן חשבו ונאמר במלואיס חשבו מה להלן ימים ואפי' לילוס אף כאן ימים ואפי' לילוס ולא סגי כשמוסר יום ללילה דומיא דמלואיס אך בלאיה כסבו הסוס' דלא לגמרי יליף מסלואיס דהחם איא לישן בסזרה ט' ועמ"ש התוד"ה וסוכה דאי משום חשבו כעין סדורו מה דירה בק ביום בין בלילה שאני הכא דמסטיה קרא בהדיא ללילות דשבסס ימים משמע ימים ולא לילוח עיש ומש"ה י"ל דבסר דיליף מגז"ש דמלואיס דאפי' לילות ולא אמריק ימים דוקא ולא הוקש ללולב הדר איכא למילף כעין סדורו. דהוי כל היום וכל הלילה. ועפ"ז י"ל דמ"ש הש"ס דילן נטעמא דר"א דחשבו כעין סדורו מה דירה רחס ביום ואחס בלילה כו' אינו סוסי למ"ש הירושלמי דיליף עז"ש דמלואיס דר"א יליף מגז"ש ומהא דכמין תדורו דאצטרין לשני כילפוסוס דמהא דכעין סדורו סד"א דשאני הכא דממטיה קרא בהדיא כו' ומנזיש דמלואיס סד"א דסגי כשמוסר מס ללילה ומשר הילפוסוס כהדדי הוא דגמר לה דאף סוכה אחת ביום ואחס בלילה ודממילא חייב לאטל בסוכה ייד סעודות, ועדיק קשה מהא דאמר דמן דבר שמצוסו כל היום כו"ופרש"י דמילואיס מצוחה כל היום לישב בעזרה ושלא לצאס כדכהיב ומפתח אוה"מ לא סצאו ז' ימים ונאמר סשט יומם ולילה ז' ימים וצ"ל דס"ל לסך ברייסא שישבו כל היום ממש וכרבק דר' יוסי דאמרי גבי לחה"פ טפחו של זה בצד טפחו של זה שנא' לפני חמיד וסיל נס בישיבח אהרן ובניו שישבו כל היום ור' ייסי סבי שהיו מוסרין יום ללילה ויליף מינה דאפילו אלו נוסלין ואלו מגיחין אף היא היסה תמיד ומ"מ גם לי' יוסי חייב בסוכה כל כיוס והלילה לפוס דמסיק חשבו סשבו לגזיש והדר ילסינן כעין חדורו וכמ"ש . ובזה יתיישב קצח קושיית סש"ק שם על מיש הסיי ביומא (דף ו') ד"ה מכיסו שאהרן ובניו היו יושבין סמיד פסה סוה"מ והקשה מדברי הירושל' ולפמ"ש הד בפלוגתא:
וי"ל ג"כ דר' יוסי לטעמיה בסנהדרין (דף כ"ב) דאמר וכתב את משנה התורה הזאת כתב הראוי להשתנות ור"א המודעי סבר דכתב זה לא נשתנה כל עיקר ומה אני מקיים את משנה התורה הזאת לשתי תורות אחת שיוצאת ונכנסת עמו ואחת המונחת לו בבית גנזיו. אותה. שיוצאה ונכנסת מסו עושה, כמין.קמיע ותולה ניחמו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד ואידך האי שויתי מאי דריש כיה ההוא מיכעי ליה כדר"ח כר ניזנא כו' המספלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כעדו שנאמר שויסי ה' לנגדי סמיד דלטעסיה דאפילו אלו כימלין ואלו מגיסי! אף היא היסה סמיד וא"צ שיהא סמיד ממש כלא שוס הפסק וה"ג הוי סמיד הגם שאיגו כל סיום וכל הלילה אלא כשמס ספלה סשא־כ לרכק שצריך שיהא סמיד כלא הפסק משיה מפרשי דהיינו מה שעושה אוסה לס"ס כמין קמיע וסילה כזרועו. אך קשה דהא גם לרכגן לא כוי סמיד ממש דכא איגו נכנס כה לא לכיס כמרחך ולא לכיס הכסא שגא' והיסה עמו וקרא כו מקום הראוי לקרוס כו ומש"ה אמד כמנסוס (דף מ"ג) ככשעה שנכנס דוד לניס המרה! אמר אוי לי שאעמוד ערום כלא מצוה כו' ע"ש [ובב"י יו"ד (סימן רפ־ב) כסכ עמ"ש הרמכ"ם והעור שלא יאסוז אדם ס"ס ויכנס בו לכיס הכסא או לכיס המרסן אמ"פ שכרוך כמטפסס ונסון כסיק שלו דהכי אמרינן בפיב דסנהדרין נכי מלך שאין ס"ס זז ממנו אלא כשעה שכוח נכנס לכיכנ"ס או לבהמ"ר ולכאורה קשה דהא אדרכה מדמייסי הש"ס ילפוסא שנא' וכיסה עסו וקרא בו מקום הראוי לקרוס בו ש"מ דאי לא הוה כסיג וקרא בו הוה סד"א שנכנסס עמו נס בביהכ"ס כשעושה סוטה כמין קמיע ותולה בזרועו ואס"ד שאסור לכנוס בו לבכנ"ס למה לי למימר משים דכסיב וקרא בו מקום הראוי לקרוס בו דכא בלא"ה ידעינן דליכא מצוה דוכיסה עמו אלא במקום שנכנסה עמו ולא לבהכ"ס ונם ליכא עעמא דלמען ילמד וגו' שאסור גם לכרכר שם בד"ס והגם די"ל דמשיה יליף הש"ס מהא דוקרא בו כדי שלא נספה לומר דגבי סלך יש בזה ענין מצוה שסהא נכנסס עמו בכ"נז או דליכא איסורא ליכנס בו בביככ"ס כשנסוגה בסיק או כקמיע אלא מדרבנן וממילא מה"ס כוי מצוה שסכנס ממו בכ"מ ומש"ה סדיא שנכנסס עמו כדי לקיים סיע של סורס אכמי יקשה דהא עכ"פ לא מוכח מהש"ס למיסוד]. וליכא למימר דהנם שאינו נכנס בה לביככ"ס משיב חמיד בלא הפסק כיון שבכל זמן ועח היא עסו ודוקא במקום בזיון שאינו מהרהר שם בדברי קדושה אינו עמו. דהא ביומא (דף ז') קאסר ור' שמעון סבר חמיד לרצון לפני ה' מאי חמיד אילימא חסיד מל מצחו מי משכהח לה מי לא נסי מיעל לבהכיס ומי לא בעי מינם אלא סמיד מרצה הוא ולר' יהודה נסי הא כסיב חמיד ההוא חמיד שלא יסיח דעסו סמנו ט'. ואולי ניסא דדוקא התם פריך דלא כוי תמיד שנם בשעה שינה אינו על מצחו כדקאמר ומי לא בעי מעם משא"כ הכא שגם בשפת שינה היא עמו שעושה אוסס מק קמיע ומולה בזרועו וע' בטוש"ע או"ח (סימן מ"ד) ואינה זזה ממט אלא בבהמ"ר ובהכ"ס. גם י"ל דהכא שסיר כתיב תמיד דממילא נדע דהיינו במקום שיטל להרהר בדברי קדושה סשא־כ גבי צץ דכסיב תמיד לרצון להם שמרצה פל ישראל משמע דתמיד מרצה הוא גם דלכתוב והיה על מצחו ואייתר סמיד לומר דתמיד מרצה . ועכ"פ ר' יוסי לטעמיה דחשיב תמיד הגס שאינו אלא בשעת ספלה לסוד. ופיק בחנינה (דף כיו) שלחן כתיב ביה תמיד מנורה לא כמיב בה תמיד והיינו נ"כ דתמיד כוי ממש . וע' מנילה (דף כ') ועיין שבת (דף קל"ג) דססרי נכרדעי רבנן דפליני עליה דר' יוסי היא ודלר' יוסי דאמרכי שבקי והדר מתחלי נמי סמיד הוא הינ פירש חוזר אע"פ שאין סעכבין דטלה נמר מילתא היא ועס"ש השאנ"א (סימן ניא) אי הלכה כר"י משום דססס סנא כוותיה במגילה ולפמ"ש משמע משוניות הש"ס דססיד הוי ממש וע"ש שהביא הכיא דנדרים (דף ס') דכיון דאי בעי פטר נפשיה בקיש שחרית וערבים סש"ה חייל שטעה סליה ועיש הרץ דכל מידי דאתא סדרשא אעיט שהוא סן התורה כיון דליסיה מפורש בקרא בהדיא שטעה סלה עליו וכק"ש מצי סטר נפשיה ממאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בשכבך ובקומך וקרא דוהגית בו יומם ולילה לא סכר במורה והוי קרא דד"ק ביהושע והביא מ"ש כראיש לפרש והלא מושבע ועומד הוא דכתיכ והגית בי יומם ולילה ומפרש דאי בעי פטר נפשיה בקיש גם סמצוס והגיה בו וגו' וכן כתב הש"־מ דלדעת כר"נ לא סטר נפשיה בק־ש אלא מהשבועה בכים ומידי והגית בו יומם ולילה לא פטר נפשיה אא"כ יעסוק בתויה כל כיום ולדעה הריץ והרא־ם אי בעי פטר נסשיה בק"ש והוי ת"ת רכות וכדקאמר במנחות דדבר זה אסיר לאומרו בפני ע"ה עיש ולפמ"ש שצריך שימסור יום ללילה כו' יש לפרש דאי בעי פטר נפשיה בק־ש שו"ע שיכוון לקרות בשעה שמוסר יום ללילה כו' וכשיטת הסוברין שיכול להקדים ק"ש קודם צה"כ מעט. ויתחיל קריאתה קודם הלילה:
ועפ"ז יתכן ליישב לענ"ד מה שתמה השאג"א על הרא"ש דספרש דפטר נפשיה בקיש גם ממצות והגית והיינו כר' יוסי דאף זה נקרא תמיד וא"כ אפילו פירש חוזר אף על ציצין שאינן מעכבין את המילה משום דכולה גמר מילתא היא ולאו אתחלתא אחריתא היא ובפרק ר"א דמילה פוסק כראיש כהכיא ברייתא דפירש אינו חוזר והמה תרמי דסמר! אהדדי. ועפס"ש מיושב דגם ר' יוסי מודה שאם פירש אינו חוזר משום דהוה התחלה אסריתי והא דאמר דאפילו אלו נוטלי; ואלו מניחין אף זה היה תמיד היינו משום דלסעמיה דסיר מקצת היום ככולו ויליף ג"כ מישיבת אהרן ובניו וכשמוסר יום ללילה כו' הוי תמיד והא דממרי נהרדעי רבנן דפליגי עליה דר' יוסי היא דתנן כו' טפחו של זה בצד טפחו של זה כו' אתיא כפום דדחי הש"ס בנזיר (דף טיו) דהא דר' יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ט' ופטורה מלעשות פסח שני לאו משום דקסבר מקצת המם ככולו אלא משום דקסבר מכאן ולהבא הוא מסמא (והנם דאמרי נהרדעי הלכה כאבא שאול במ"ש במרק דף י"ס כיינו דוקא באבילות דרבנן) ולכך דימויא ע"כ הא דא"ר יוסי דאף זה היה תמיד הייט משום דסבר דכי שבקי והדר סתחלי נסי טלה נמר מילמא היא. ורב לטעמיה דאסר יום שבעים מולה לכאן ולכאן וסבר דטעמא דר' יוסי כוי משום דקסיר מקצת היום כטלו וכן מסיק הש"ס התס וכסיש המפרש דהאי דקא משנינן דסבר מכאן ולהבא מטמא שינויא דסיקא הוא. ומש"ה א"ר גידל אסר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה נדר גדול נדר ט' דכיון דאי בעי פטר נפשיה בקיש שויע מייל שבועה עליה דלסעסיה דסבר כר' יוסי דמקצת היום כטלו בתסלתו או בסופו ופער נפשיה נס ממצות והגית בו ממם ולילה כשמוסר יוס ללילה (וע' ברטת דף כיז הא דמצלי של שבת ט' ומ"ש הרא"ש ומשיש ויש לבאר גם לענץ קיש של שמריח אס קראה משעלה עכיש אס מוסר בזה לילה ליום ולחד סיד בירושלמי צריך שימסור גם לילה ליום וככא כתיב יומס ולילה אלא דגם בסופו הוי מקצת כטלו ודוקא באמצע לא וכמ"ש כתוס') וסש"ה שפיר פסק הראיש דפירש אינו חוזר ומשום דאתמלתא אחריתי ולאו גמר מילתא היא דלססקנס השים בחיר גם ר' מסי סודה בזה וכמ"ש והא דאמרי נהרדעי כוי כהס"ד וככסוניא דפסחים (דף פ"א) וכמ"ש ומש"ה אסר בירושלמי שבת שם א"ר יוחנן דברי י' יוסי אפי' על ציצק שאק סעכבין המילה אם פירש חוזר היי דין ר' יוסי הי דסניק סמן ר' יוסי אומר י"ס כראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב ט' ולא מייחי מסך ר' יוסי דסמיד משום דר' יוסק לטעמיה בירושל' דיומא דאסר מישיבת אהרן ובניו למד ר' יוסי ט' ובזה יתיישב נ"כ נעשייס השיק על הס"י ביומא (דף ו') שהבאתי.למעלה דייל דהתוס' ישנים כתבו בשיטת הש"ס דשכס (דף קל"נ) דפטמא דר' יוסי כוי משום דחד מילחא היא ולא כטעם כירושלמי:
והנה לשיטה הסוברים דכשמוסר יום ללילה מקיים מצוס והגיח בו יומם ולילה יש מקום יוחר לומר שא"צ לברך בה"ח כשמשכים ללמוד קודם אור כיום לפמ"ש הרשב"א בחשובה (י"ח) שאין מברכץ טל מצוה שאפשר לבטלה ולעוקרה והוכיח מהא דאמר בכהובוח (דף מ') היכא אמריכן ניחי עשה ונדחה ל"ח מון מילה בצרעת ט' אבל הכא אי אמרה דלא בטינא מי איחיה לעשה כלל אלמא כיון דאסשר למיטקריה לטשה אטיג דאכתי לא עקרה ליה כו"ל כמאן דליחיה מאיל ומשום הנחה דילה ח"ביה רחמנא למנסבא וכיון דאמרה לא בטינא לה להאי הנאה איעקר לה מצוח טשה וגמרינן מינה למורא וכבוד אב ואם ועמידה בפני רבו הואיל ואפשר למיטקריה להא' עשה דידהו שכרב שמחל טל כבודו כבודו מחול ט"ש וכך השיב הר"י אבן פלט להראביד והובא גם באבודרכם ושהראב"ד כתב וז"ל אפשר שהטעם ראוי לסמוך מליו אבל הראיה אינה כלום אטו באפה הראויה לקיימה סי ליחיה לטשה וחטיג דמצי איהי למיטקרה,. ועכ"ס טל גוף כםברא הסכים גס כראב"ד:
[ובקצה"ח (סימן צ"ז) הקשה ע"ז מהא דאמר בב"מ (דף ל"ב) ח"ל אביו היטמא ס' איש חמו ואביו היראו ואח שבחוחי תשמרו אני ה' כולכם ח"בין בכבודי וחיפוק דאין פשה דכיבוד דוחה ל"ח כיו; דמצי מיטקרא כו' וחיק דבעי קרא דסדיא דדוחה לליה משום דהוקש לכבוד המקום ובשר דגלי קרא דלא אלים טעמא דהוקש כבודם לכבוד המקום ולא דחי לטוליח דטומאה חו הוי כמו שאר ס"ט ולא סשיבא טשה כלל דכמאן דסיעקרא דסיא, וחימם לטנ"ד דהא כבר הקשו כן החיי בכחובוח דאמאי אצטריך קרא דאין עשה דכיבוד דוחה שבח דהא אי אמר לא בטינא לכיבוד סי איחא לטשה וחירצו דהחם מ"מ מיד כשצוה האב הוי טשה לטשוח סצוחו טוד חירצו דכיון דגבי דידה ליכא משה אין לה לטבור בלאו משום טשס דידיה דהיא מוזהרת כמוהו וא"כ לא מוכח מידי מההיא דכסוטח דשאני החם דאינא איסורא וגם היא מוזהרת כמוהו ואין לה לטבור בלאו משום טשה דידיה . וניוחר חמוה דכא הרשר"א בסצמו פירש בכחובוח שם דכיון דאיהי נמי מזדהרא כייפיק לה טד דאמרה לא בטירא וכי חמרה הכי ארן סהדי דלא טחא לה באיסורא. וכדפרש"י דהשחא נמי מלמדין אוחה לומר איני רוצה ומשום פגם שכשאנוסה לומר איני רוצה היי כמו שאומרת מרצונה איני רוצה למשוח איסור וכהא דהוה מהט בימי הש"ס כפיה פד שיאמר רוצה אט וכסברת הרמב"ם (ספ"ב מגירושין) דמש"ה מהני מה שהיו כופין אוחו (ביסים הקדסוניס) טד שיאמר רוצה אט שרוצה הוא למשוח כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וטון שטפץ אוחו סד שחשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו יט"ש ום"נ כיון דאיהי נמי מזדהרא ואין לה לטבור בלאו משום טשה דידיה היו כוסי (אוחה שחאמר לא בסינא וכס"ש. וממילא מיושב הא דבטי קרא וסד"א דטבוד אב חחה לטול"ח דסומאה וכה"ג משום דבזה לא שיץ לומר שיטפו אח האב שיאמר איני רוצה בזה כיון דהאב לא טביד איסורא בטצסו אלא במה שמא מכשיל אס בנו ולפום דסד"א דטשה דכיבוד דוחס שבח אינו מכשיל אס בנו דלא סביד איסורא שהוא עושה זה בשביל מצות כיבוד ומש"ה סד"א שסצוה לכבדו דלא חשיב אינו עושה מטשה ממך וטק דלא טביד האב איסורא סדיא דדוחס לטוליח. גם דגבי כיטד אף כשיכופו אח האב ויאמר אינו רוצה הוא סבסל למצות כיבוד מה שלא פשה סיד כרצונו ואונסו לומר אינו רוצה משא"כ גבי סשה דולו חהיה לאשה וכסירוץ ראשון של התוס' דסיד כשצוה האב ט"(גם דליכא למצות כיבוד אלא כפרוצה האב בזה ואז א"א לבטל המצוה סשא"כ מצות ולו תהיה לאשה שהוא מצוס טצמייח ולא דכל המצוה כוי לעשות רצונה ומ"מ כשאינה רוציח ליכא לטשה ושייך לומר דאסשר לסיטקר לטשה) . וטמ"ש הגאון חכם צבי (תשובה א') דמה שהיו כוטן (בימים הקדמונים שהיה לסם רשות לזה פ"ס הממשלה) טל מ"ע אינה אלא בס"ט שא"א לכסמר ממנה אבל במ"ט החלויה בידי אדם עון חליצה שאם היא רוצה להסעגן וגם הוא אינו מקפיד לא איכפת לן בס"ט כזו אין כוסי! אי לאו משום עיגון דידה וכדאמרינן דאלו אמרה לא בטינא ליה מי איחא לטשה וט' הר"ן דטשה קיל היא ט' אלא שקשה מההיא דכל הבשר (דף ק"י) דאמר שבקוהו דהניא כל מ"ט שמחן שכרה בצדה ט' וחיפוק ליה דבלא"ה לא כייפינן דהאב שמחל על כבודו כבודו ממול טכ"ל ותימה לענ"ד שלא הרגיש דמהא דבעי קרא וסד"א דמצוח כיבוד דוחה שבח מוכח דמצוס כיבוד שאני וכמיש החיי והראשונים וכן מההיא דכחוסח דאי אמרה דלא בטינא כו' לא מוכח מידי וכמ"ש . וכן מ"ש דגבי חליצה אם אינם מקסידין לא איכפת לן צ"ע כמ"ש במק"א • וטכ"ס מוקשה הוכחת הרשב"א דטון דאסשר למיעקרא לפשה לא חשיבא כ־כ ואין לברך טליה דסא לסמ"ש ? הרשב"א בפצמו (וכ"כ כל הראשונים) החם היינו טעמא משום שגס היא מוזהרת טל האיסור ומלמדין אותה לומר לא בסינא. ונם בחר דגלי קרא דלא אלים מטמא דהיקש כבודם למקום לא מוכח מידי שיש סברא לומר דכיון שיכול למחול טל כבודו חין המשה חשובה כ"כ גם במקום דליכא שום צד איסור דדוקח במקום איסור שייך מ"ש טלכס חייבין בכבודי וטכ"ס מההיא דכחובוח לא מוכח מידי]: והשתא י"ל דכיון דילסינן חיובא דברכס התורה מקרא דכי שם ה' אקרא ליכא למילף מינה אלא דומיא דהחם שנצטוה משה מפי ה' ללמד לישראל אח דבט השירה הזאת וה"נ חייב לירך בשטה שהוא סחוייב ?ללמוד ולפסוק בד"ח וכגון שלא למד מדיין בזה היום ולסמ"ש שצריך למסור יום ללילה דאז היא דהוי מקצת היום ככולו הוא חייב בס"ח כל היום כשלא מסר יום ללילה משא־כ כשכבר מסר יום ללילה בד"ס דתי אין מליו חיוב ללמוד טוד באותו הלילה טד שיאיר היום דגרט גם ממצוה שאפשר לבטלה ולעוקרה דכסם טכ"פ השתא איכא לטשה והכא ליכא השתא לסיובא והגם דס"מ כשלומד עושה סצוה י"ל שאינו מברך טון דליכא חיובא ומיע וגם אי מברך טל סצוה שאפשר לבטלה ככא גרס ספי ומקרא לא מוכח חיוב ברכה כה"ג. והגם שכחט הסוס' לסלק סהא דגבי סוכה צריך לברך טל כל סעודה וסעודה דשאני חורה שאינו מייאש דעסו דכל שעה אדם סחוייב ללמוד דכסיב והגיח בו יומם ולילה כבר נתבאר דדעח הרא"ש דאי בעי פטר נפשיה בק"ש גם ממצות והגיס וס"מ לא סשיב הפסק מה שמפסיק בעסקים אסדיס שיצסיך לחזור ולברך וכמ"ש הרא"ש שב"א שרגילין תמיד לפסוק בחורה ואף כשיוצאין לטסקיהס ממסרים לעשות צרכיהם כד למזור וללמוד ותמיד דטחס טל למודם לא חשיב הפסק לסרן הברכה ולא כתב הטטם לסי שמחוייב ללמוד בכל שעה ושטה ומש"ה כסב הרא"ש בחשובה (כלל ד' סימן ב') דפי שסורסו אומנסו ואינו מבטל אלא כשצריך לחזר אמרי פרנסתו ובכל פעם דטסו טל למודו ט' א"צ לחזור ולברך בכל פטם ופטם שיפסוק בסורה דאין כאן היסס הדטח ואם לאו צריך לברך וכ"כ הטור והמ"א (ס"ק מ') והייט משום דהרא"ש לטסמיה דליכא חיובא ללמוד בכל שטה דאי בעי פטר נסשיה ט' ומש"ה דוקא כשדעתו סמיד טל למודו לא סשיב הפסק (וס"ס י"ל דטון שכשלופד עכ"פ עושה מצוה אינו מייאש דטתו מפסק הסורה הנם דאי בטי סטר נפשיה ט'). ובזה מיושב מה שסטה המ"ז שם (ס"ק מ') לטם דסשמט לכאורה כלשון השו"ע דדוקא כשדססו לחזור וללמוד דהא כיין שחייב ללמוד חמיד בל היום כשאינו פרוד לא הוי כפסק וא'צ לחזור ולברך דלאו בדעסו חליא מלסא. ולפנל"ש מיושב דהרא"ש לספמיה שם בנדרים דמסרש דלא כהר־נ וחולק טל הסוה' והרא"ש בחב בן להדיא בחשובה וכמ"ש הס"א. וא"כ יש מקום לומר שא'צ לברך כשמשכימי; קודם אור היום ללמוד (ונם אי איכא מצוה בלימודו י"ל דכיון דסיקר החיוב הוא נשעה שמוסר ט' י"ל טסי שהברכה סוסרס סד שיאיר היום שלמחרחו דאז חל עיקר החיוב) ומ"מ צריכין גם אז לברך בה"ס בעין הא דאמר רב (ברטח דף מ"ג) דמני[ שמברכין סל הריס שנא' כל הנשמה תהלל איזהו דבר שהנשמה נהרס ממט ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח וא"ב צריך לברך כשמשכיס ללמוד הורה גם כשיטל לסטור עצמה ממנה דהא הנשמה ניהניס מלימוד מזורה והנס שאינו מסוג הנאה ריח שהוא יוסר עוע גופני ולימוד הסורה הוא הנאה הנשמה לבד אכסי איכא למילף מקרא דבל הנשמה סהלל והגם דמצוס לאו ליהטה ניחנו היינו גבי מודר הנאה וכה"ג דבל דליבא הנאס הגוף אין איסור בזה משא"ב הבא שמברך גם סל הנאה הנשמה. והגס שכסנו הסוס' בפסחים (דף נ"ג) דמש"ה אין מברכין על האור אלא במצ"ש ולא בבל שעה שנהנה ממט דדוקא כשגופו נהנה אסור ליהטס מהעוה"ז בלא ברבה אבל שאר הנאה לא ומברכץ על אור השמש בכל יום משום שמסחדש בכל יום. חכתי הבא דאיכא הנאה הנשמה שאגי ועיין בברכוס (דף מ"ח) בה"ח מיין א"ר ישמעאל קיו על מיי שסה מברך על חיי עוה"ב לא בל שכן ס' אינו צריך הרי הוא אומר על הארן הטובה אשר נהן לך ולהלן הוא אומר ואסנה לך את לוחות האבן וההורה והטצוה וגו' והגס דקאמר (דף כ"א) דליכא למילף בה"ת לאחריה סן בהס"ז מק"ו משום דאיכא למפרך מה למזון שכן נהנה ממם דליכא הנאת הנוף כסו במזון היינו דכיון דלא דמי למזון ממש ליכא למילף חיוב בה"ס לאחריה מק"ו ומיס מדרבק ודאי דשייך חיוב ברכה לפניה כמ"ש שנהנה מלימוד התורה וד"ת משמחי לב כמ"ש בערכץ (דף י"א) משמחי לב איקרי וק דרשו יטב לט בת"ס וע' תעית (דף ל') שאסור נס"ב ללמוד משום שמשמח הלב וס' נדרים (דף מ"ט) ובירושלמי שקלים (ס"נ הלכה ג') יע"ש ומס שא"צ לברך על הנאת ושמחת כלב הכא שיש נס הנאת כנשמה צריך לכרך. ומס שכתב הרשב"א שאין לברך על מלוה דאפשר לעקור ולבטלה ואינו מברך סל הנאת משמה בעשיית המצוה דמס שהיה אפשר לסקור להמצוה אכתי כשתא הוא עושה מצוה. י"ל דמאס משמה שייך טסי בתורה מבמצות דסורה בעידנא דססיק בה מצלח מן הסבירה ומצוה גם בעידנא דססיק בה לא מצלא מיצה"ר וכמ"ש בסוטה (דף כ"א) הרי שבעסק לימוד כתורה מוסיף קמשה יסירה בנפשו מבעסק המצות ואין לו להקב"ס בעולס^ראלא ר"א של הלכה וכל השסק בסורה שטנה עמו כמ"ש בברכות (דף ו') גם דמצינו בחגיגה (דף י"ד) משען לחם אלו בסלי תלמוד שנא' לט לחמו בלחמי וכל משען מיס אלו בעלי אנדה ט' ובסנהד' (דף צ"א) כל המונע הלכה מסי תלמיד כו' שנאמר מונס בר יקבוהו לאוס ט' ואץ בר אלא תורה ט' וכן במד"ר ויצא (פרשה ע') לחם זו תורה ט' ובב"ק (י"ז פ"ב) אין מים אלא תורה כר זע' מד"ר נשא (ס"ח) הרי שהתורה נקראת בשס לסם ונדם לסי שהוא מזון מסש וקיומו ומש"ה שייך טסי לומר בתורה שמברך לסי שמשמה נימיס מלימוד התורה ביק דמציט שנקראת בשס לחם ועדיסא ממצוה בעלמא בשיטל לבטלה ולהיפטר ממנה:
וכדברי הש"ס דחגיגה שם יתיישב הא דקאמר בסוכה (דף נ"ב) ובפרש"י סל הכתוב אס רעב שונאך האכילהו לסם .אס יצרך הרע רעב ותאב לעבירה האכילהו לחם ככיריחהו במלחמתה של תורה דכתיב לט לחמו בלחמי ואם צמא השקהו מים זו תורה דכתיב בה הוי כל צמא לכו למים וע' בקדושין לדף ל') ולכאורה אינו סובן הכפלת הדברים ולמה מקודם המשילה ללחם ואח"כ המשילה למים. ויש לבאר זה לפמ"ש באדר"נ (סכ"ט) שכל מי שיש בידו "מדרש ואץ בידו הלטס לא טעם טעם של חכמה וכל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש לא טעם טעם של יראת חטא שלימוד האגדה והמדרש מביא את האדם לידי יראת חטא. והנה כאשר האדם אינו ירא חסא הוא עלול לחטוא תמיד גס בלא תגבורת והוקף היצר ואף בדברים שאין נפשו של אדם מחמדתן או שהוא קר בטבעו. באשר הכל נעשה לו כהיתר מחסרון יראת חטא . אמנם גם האיש ירא חטא עלול להכשל ולסול ברשת היצר כאשר יתקפנו ויתגבר עליו יצרו בגזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן וכמ"ש במכות (דף כ"ג) ובחגיגה (דף י"א) יע"ש ויצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום להחטיאו וזה שאמרו שאם יצרך הרט רעב ותאב לעבירה בכח תוקף התאוה הבוערת בקרבו האכילהו למס הטריחהו במלחמתה של תורה וכמ"ש הרמב"ם (סוף הלכות א"ב) וז"ל גדולה מזו אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לד־ת וירחיב דעתו בחכמה שאי; מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה ובחכמה היא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל פת באהבתה תשגה תמיד עכ"ל והוא בלימוד ההלכות הנקרא לחם וכאשר ירחיב דעתו בחכמת התורה ויעמול במלחמתה של תורה בעומק סלשלי ההלכות ישנה באהבתה שמיד וינצל ממחשבות והרהורי עבירה (ומכ"ם מגזל כמ"ש בחגיגה עריות בין בפניו נין שלא בפניו נסיש יצריה נזל בפניו נפיש יצריה שלא בסטולא נסיש יצריה וצריך לימוד ההלכות דוקא כמ"ש שבמדרש ואגדה בלא הלטת לא טעם טעם של חכמה). ואח"כ אמר ואם צמא השקהו מים זו תורה שאם הוא עלול לחטוא בסיבת מסרק יראת חטא השקהו מים שהוא לימוד מדרש ואגדות הסושכץ לט של אדם וננביאק אומו לידי יראת חטא. וכאשר האוכל יחזק ויוסיף כח ועצמה להאדם רק אם יחעכל כראוי ע"י מה שהוא מקפה אכילתו במים ?כמ"ש בברטת (דף מ') המקפה אטלתו במים (ששותה מים הרבה אחר אכילתו) אינו בא לידי מולי מעיים וכשלא יקסהו במים אינו מתעכל כראוי ובא לידי חולי מעיים וצא יתהפך לדם וליחות המחלימין ומבריאץ רק יהיו לפרש ויצאו מהגוף כלי עיכול וסוד יחלישו וימליאו הנוף וע' בבת (דף מ') אכל ולא שתה אכילתו דס וזהו תסלח חולי מעיים. כן אס יעסוק האדם בלימוד ההלכות הנקרא לסם בלא לימוד האגדות הנקרא מים לא טעס טעם של יראת חטא ולא יתן כח ובריאות לנפשו וכמ"ש בתענית (דף ז') כל העוסק בחורה לשמה שורשו נפשית לו סס ח"ס ט' וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המוס ט' 1ע' שבת (דף ליא) וכן ביומא (דף ע"ב) זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מות. ועיין במגילה (דף י"ב) כדת של תורה מה דת של תורה אכילה מרובה משתייה וק עיקר עסק התורה הוא בהלכות שהוא לחם ומזון הנפש רק שצריך להקפותו במים באגדה המביא ליראת חטא שעי"ז יוסיף עסק לימוד ההלכות כח ועצמה לנפשו וכמ"ש שנעשים לו סס חיים. ולזה כשאינו ירא חטא הוא נמשל לצמא שאכל ולא שתה שצריך להשקהו מיס וכן כשטרח במלחמתה של תורה המיעיל להחליש התאוה ופכיז הוא עלול לחטוא יעסוק באגדה המביא ליראת חטא. ועלץ ביארתי מ"ש אם אבן הוא נימוח דכתיב הוי כל צמא לט למים פמש"ש. וע' מדר וירא (ס' נ"ד) יע"ש וע' תעטה (ז') ומד"ר שה"ש שנמשלו ד"ת למיס רץ כו' ויש לבאר בזה:
ועכ"פ טק שהתורה נקראת בשם לחם ומים שייך טסי לדמותה למזון ולמילף סקדא דבל הנשמה תהלל לברך עליה כשמשניס ללמוד לפי שהנשמה ניהנח ממנו (ובסרט כשנעשה כמעיין המסגבר לחדש בד"ח וכל מה שחלמיד וחיק עחיד לחדש ט' וע' מגילה (דף י"ס) וגם שעיקר לימוד החורה הוא בכחי הנפש מה שמבין וחופכן הדבר במחשבחו וחגונחו). ובזה יחכן ליישב מ"ש בשו"ע או"ח (סיף סימן מ"ז) משים מברכוח בה"ח [ובביאורי הגאון ז"ל דהעיקר טפמ"ש התוס' וש"ס דגשים מברכות על כל מ"ע שהז"ג וכמ"ש בסימן (י"ז סעיף ב') שאס רוצים להתעטף בציצית ולברך עליו הרשות ביין ועדיין צ"ע לענ"ד דעת כב"י בשו"ע דהא המחבר כתב (סימן תקס"ט סעיף ו') דאע"ס שנשים פטורות יטלוח לחקוע אבל אין מברכות ולא יברט להן וכדעת הרמב"ם. והרמ"א כתב בהג"ה שם שהמנהג שהנשים מברכות על כל מעשהז"ג ומברכות לעצמן וכן בסימן (י"ז) הרמ"א הוא שכתב ק בהג"ה שהרשות בידן לברך והמחבר לא כתב זה וא"כ מוכרח לומר בדעת המחבר שכתב משים מברכות בה"ח שטעמו הוא כמ"ש בשם האגור ע"ש] ולכאורה סמ"ש בשבח (דף ל"ג) דקאמר נשים יוכיחו משמע דלא שייכי כלל בזה ואולי כיון דאמר בברכות (דף י"ז) נשים במאי זכיין באקרויי בנייהו לבי כנישחא ובאחנויי גברייהו בי. רבנן ט' ובשבח קאמר שסבטלוח אח בניהן שייכי קצח בזה . ויתיישב קצת מ"ש החוס' בקדושין (דף ל"ד) ד"ה גברי מהאי דכתיב כי היא חייך והקשו דה"נ נימא דאשה נמי חייבת בח"ת מהאי טעסא דאסו גשי לח בעו חיי ועס"ז י"ל דמחקיים בהו כי היא חייך באקרויי בנייהו ובאחנויי גברייהו בי רבנן וכדקאמר בסוטה (דף כ"א) לעולם זכות חורה ודקאמרס אינה מצווה ועושה נהי דסקודי לא מיסקדא באגרא דמקרין ומחניין בנייהו ונטרן להו לנברייהו מד דאתו מבי מדרשא מי לא סלגאן גהדייהו ומא־יכין ימים בזה הזכים שסורחת בבנה ובעלה שיתעסקו בחורה בזה שהיא ספרנסחם ודוקא גבי מזוזה קאמר דלא ס"ד לסטור נשים מדחלה מחן שכרה בריבוי ימים ונשי נסי נעיין חיי דבזה לא שייך לומר שתחלוק בבכר בעלה שא"צ לסיוע וטורח שלם. [ועיין בנדרים (דף ל"ז) דרב אמר •שסה שנוטל שכר כשמלמד לתלמידיו מקרא היא שכר שימור ור' יוחנן אמר שכר פיסוק מעמים וקאמר הש"ס דלמ"ד שכר פיסוק טעמים לא אמר שכר שימיר קסבר בנוח סי קא נעיין שימור ולמ"ד שכר שימור לא אמר שכר פיסוק טעמים דקסבר פיסוק סטסים דאורייתא והו"ל כחוקים ומשפטים ואסור ליטול על ליסודם שכר . ולכאורה הא שסיר מפרש רב בכר שימור בבנים והא דקתני אבל מלמד הוא חח בניו ואח בנותיו מקרא דמשסע מזה שגס בלימוד הבטח הוא נוטל שכר הגס דלא נעיין שימור היינו משום סיכול ליטול שכר לימודם כיון שאין מצוה סה"ת ללמוד אח הבנות אף מקרא ודיקא גבי ברם שיש מצוה סה"ח ללמדם אינו נוטל אלא שכר שימור] ועסמ"ש י"ל ג"כ דגם להסוברין שאין מברכות על מעשהז"ג מברכות בה"ח דשייך גם בהו הא דכל הנשמה תהלל שהגשמה ניהנח מזה גס כשאינם ח"בוח בח"ח וע' בב"ק (דף ל"ח) שאפילו ב"נ העוסק בחורה הוא ככה"ג . ועכ"ס צריך לברך כבמשכים ללמוד קודם אור היום מסעם כל הנשמה תהלל ולערן זה ודאי אין בה"ח או ברכת אהבה רבה של אחמול סוסרחו דדוקא לענץ הברכה מצד החיוב והמצוה הוא דשייך לומר כן וכמבואר :
ובירושלמי פרק כינד מברכין איחא ר' חגי ור' ירמיה סלקו! לבי חנווחא קפץ ר' חגי ובירך עליהן א"ל ר' ירמיה יאות עבדיח שכל המצות טעונות ברכה ט' ואחנה לך אח לוחית האבן כחודה והמצות הקיש חורה למצוה מה תורה טעונה ברכה חף מצות טעונות ברכה ופירשו דבי סנווחא הייט מקום מושב הדיינים כדאמר ר"ה אפיקו לי מאני סנווחאי או שהיו מחזירץ טל החנויות לתקן המדוס והמשקלות ושיש לברך על כל המצות דלא כהרשב"א ועיין בחיס (תשובה נ"ד) מ"ש בזה. ומוקשה הא דמייחי לה הירושלמי בחר מימרא דר"ע שלא יטעום אדם כלום סד שיברך ובחר הך טובדא מייחי הא דר' יוחנן נסב זיחא ובירך לפניו ולאחריו ומיירי מענין ברכות מהנין ועסמ"ש יש לפרש קצת דבי חנווחא חנות של מיני בשמים (וע' סוטה דף ס"ס ריחא דחינוניחא וגיטין דף ס"ז) וברך על הנחת הריח דחשיב לה הש"ס לדבר שהנשמה נהנית סמנו וא"ל יאות עבדים שכל המצות מעונות ברכה אף מצוה שאפשר לעוקרה ולבטלה שאין הברכה מצד החיוב ומברך סליהם לשיטת הירושל' משום הנאת כנשמה ודס"ל דגם במצוה שייך זה. ועדיין צ"ע לדמות ברכם כריח לברכת המצות (או דלהירוש' שמברך על כל המצית מצד מאח משמה שייך צברכח מהנין): ועפמ"ש יתבאר מ"ש שאין מברכין בחורה תחלה כשמשכיסץ קודם אור היום ללמוד ומשום דכיון דסצי סטרי נסשייהו במה שמסרו יום ללילה כו' [בפרס דרב הוא דקא"ל ואיהו סבר כר' יוסי דמקצת היום ככולו] אין חיוב לברך אז מצד ברכם מלוח וחיוב העסק בחורה וכנחבאר למטלה ואחר שהאיר היום קראו ק"ש ונפטרו בברכת אהבה רבה וזה מ"ש כר"ג שפרשו הקב"ה בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא כיתה כתורה חשובה בעיניכם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה ומחוך כך היו מזלזלים בברכתה שאס כיו עוסקין בתורה לשמה כיו מרגישין מאת הנשמה בלימוד התירה והיו מברכין עליה כשהשכימו בבקר ללמוד משום כל משמה תהלל ולפי שלא עסקו בה לשמה לא הרגישו בעונג ומאח הנשמה (והגס דאכתי הנשמה ניכנח מעסק התורה הם לא הרגישו זה) וחשבו שא"צ לברך רק בזמן שיש חיוב מה"ח ללמוד ולא זלזלו בבה"ס רק שלא עסקו בה לשמה ולזאת סעו ולא ידעו שיש לברך עליה כשמשכימין קודם אור היוס ללמוד משום כל הנשמה תהלל וכמ"ש: