אבן האזל/שכנים/ד

אבן האזל ‏ שכנים ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

נפלו שניהם הבית והעליה הרי שניהם חולקים בעצים ובאבנים ובעפר, ואם נשתברו מקצת האבנים רואין אי זו ראויה להשתבר, אם אבני הבית או אבני העליה, ודבר זה ידוע מדרך הנפילה אם נפל העליון על התחתון והרסו או נשמט התחתון ונפל העליון ונהרס, ואם אינם יודעין כיצד נפל חולקין האבנים השלימות והשבורות.

הלח"מ הקשה דלמה השמיט הרמב"ם סיפא דמתני' דאם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו נוטלן ועולות לו מן החשבון, וסבר רבא דלפי חשבון שבורות ואביי פריך ליה ומסיק דלפי חשבון שלימות ומשמע דהלכה כאביי, וכן פסק הטור והמחבר, והוא תימה גדולה, והנה מה דלא הביא הא דתנן נוטלין לא קשה כיון דאוקים בגמ' באופן דהוי משואיל"מ, וכבר כתב הרמב"ם דין משואיל"מ במקומו אלא דעיקר התימה הוא מה דלא הביא הא דעולות לו מן החשבון דהוא לפי חשבון שלימות.

והנראה בזה דהנה בב"ב דף קל"ה משמע דסבר אביי דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב, וכן כתבו התוס' בכתובות דף י"ב, וא"כ יש לומר דהך סברא דאמר אביי דטענתיה דהמכיר ריע טפי מדהני ידע טפי לא ידע תו לית ליה ואידך כולהו דהיאך נינהו אינה סברא אלא למ"ד ברי ושמא ברי עדיף דאנו משגיחין על מי שטענתו טובה יותר, ולכן גם בזה אומר שטענת מי שאינו מכיר כלל טובה יותר, ואף דמה דאמר תו לית ליה ואידך כולהו דהיאך נינהו הוא ע"כ לאו בדוקא דהא לא אמר אלא דעולות לו מן החשבון, ולא שהשני נוטל כל שאר השלימות, אך הכונה ע"כ דלענין זה שלא נחשוב השלימות שנטל מחשבון מה שצריך לחלוק כיון שלא נכנסו בספק, בזה אמר דטענתו ריעא לענין זה, אבל עכ"פ כל זה הוא למ"ד ברי עדיף אבל לדידן דקיי"ל לאו ברי עדיף א"כ לא משגחינן על מי שטענתו טובה יותר, וזה מפורש בסוגיא דאף דאינם מוחזקין מ"מ תליא בפלוגתא דברי ושמא ולמ"ד לאו ברי עדיף גם כאן לא מהני ברי, ועמש"כ בתוס' בזה וא"כ לא מהני סברא דריע טענתיה ומעיקר דינא ודאי דמה שזוכה המכיר ע"פ דין בתורת ודאי דאף דהוא רק מדין משואיל"מ הוא עכ"פ ודאי שלו, לא צריך ליכנס בחשבון אבני הספק דפסקינן בהו יחלוקו, דבשלמא אם היינו אומרים דע"פ הסברא נשברו בשוה אבני הבית ואבני העליה שפיר היה צ"ל דלא מהני מה שהאחד מכיר קצת אבניו, אבל באמת הא אינו כן דאם היינו יודעין איך נפל היינו יודעין של מי נשתברו, ורק דלא ידעינן אי בחבסא נפל או בחבטא נפל א"כ מה שהוא ודאי של המכיר לא נכנס בספק והוי כמו בכולה שלי וחציה שלי.

אכן קשה לפי"ז מה אמר אביי על מה דסבר רבא לומר לפי חשבון שבורות אלמא כיון דאמר איני יודע ריע טפי דלמה צריך לסברא דריע טפי אלא דזה לא קשה אלא לפי' התוס' דמה דאמר לפי חשבון שבורות הוא לאו דוקא אלא לפי חשבון שבורות ושלימות כמו שהן מעורבות דלפי"ז קשה דלמה צ"ל משום דריע טפי אבל לפי"מ שפירש"י כפשוטו דשכנגדו נוטל שבורות כנגדן א"כ ע"כ הוא משום דריע טפי, אלא דקושיית תוס' דאיזה סברא היא, צריך ישוב אבל כיון דרש"י מפרש כן א"כ יש לפרש כן גם לדעת הרמב"ם בפרט דפשטות הלשון כן, ובהא דהוי סבר דכיון דאמר איני יודע ריע טפי צ"ל ג"כ דהוא למ"ד ברי עדיף וא"כ א"א כגירסתנו דגרסינן רבא דכיון דצריך לדין משואיל"מ ע"כ דסבר לאו ברי עדיף, ובדק"ס מצאתי דיש כת"י שגורס רבה, ורק דבב"ב דף קל"ה דאמר רבא מנה לי בידך והאא"י פטור מציין הגליון דצריך לגרוס רבה אבל אינו מוכרח דמש"כ התוס' בגיטין דף כ"ו מהא דעירובין דל"ז שם א"ל אביי על דבריו וזה אינו מצוי, אבל בב"ב איתא אביי אמר ואפשר דאביי בעצמו פי' מתני' משום דכמנה לאחר בידך דמי.

ובדעת הרמב"ם שהשמיט כל ההלכה צ"ל דסובר דלהלכה אינו לא כרבה ולא כאביי דרבה לא אמר כן אלא סבר למימר ולא כאביי כיון דסבר ברי עדיף, וצריך להיות דבהשאר יחלוקו דהודאות אינן נכנסות בחשבון הספק דאמרינן יחלוקו, וזה ידעינן מדין כולה שלי וחציה שלי, ולכן השמיט כל ההלכה והמשנה אינו צריך להביא כמש"כ כיון דהוא מדין משואלי"מ.

ט

ב' גנות זו על גב זו והירק בינתים בגובה עובי הארץ שביניהם כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול אותו מעיקרו הרי הוא שלו ובלבד שלא יאנוס את עצמו והשאר של תחתון, היה מגיע לגופו ואינו מגיע לעיקרו לא יטול העליון, ואם נטל אין מוציאין אותו מידו, אבל האילן העומד על המיצר אע"פ שהוא נוטה לתוך שדה א' מהן הרי שניהם חולקין בפירותיו:

הלח"מ הקשה לפי"מ שפירש"י דר"ש סבר כר"מ ובמה שאינו יכול העליון לפשוט את ידו אפקורי מפקר עליון לתחתון ובגמ' איתא דפלוגתא דר"מ ור"י תליא בשדי נופו בתר עיקרו ופליגי נמי במו"מ ובערלה, וקשה דהרמב"ם פסק בפ"י מה' מע"ש כר"י ואיך פסק כאן כר"ש, וכתב הלח"מ דהרמב"ם סובר דר"ש סבר כר"מ כאן מטעמא דאם ירצה זה ליטול עפרו רשאי, והנה לדבריו קשה במה דפסק הרמב"ם במגיע לנופו ואין מגיע לעיקרו דלא יטול העליון, דלמה לא יטול דמספק הו"ל לומר דאינו מפקיר.

וראיתי בביאור הגר"א סי' קס"ז שכתב בהא דלא יטול וז"ל סובר מעיקר הדין כר"י אלא כל מה שמגיע הוא לעליון, וכיון שספק בהגעתו ובמעשה שלו נולד הספק ועיין ט"ז עכ"ל, והט"ז כ' דכיון דספק לנו בדעת ר"ש בזה הלכה כר"י דאפשר ר"ש לא פליג עליה, והנה אם מטעם אין ספק מוציא ודאי כמו היכי דלחד אמורא ודאי ולחד ספק לא הוי מהני תפיסה, וכמו בהא דבתר מעיקרא אזלינן בפ"ב דב"ק, וע"כ דהכא לא שייך לזה דרק אנן הוא דמיבעי לן בדעת ר"ש ונשאר בתיקו, וכיון דמהני תפיסה למה לא יטול לכתחילה אם בעל התחתון אינו מוחזק, והגר"א לא ביאר למה כל מה שמגיע העליון הוא לעליון וגם עיקר דבריו צריך ביאור.

והרמב"ן בחדושיו השיג על פירש"י שכתב דעליון מפקיר כל מה שאינו יכול להגיע דא"כ אמאי אמרינן ובלבד שלא יאנס וכן מה מיבעי לן במגיע לנופו ואין מגיע לעיקרו דלמה יפקיר כיון שמגיע עכ"פ לנופו, וכן אם מגיע אפי' באונס, לכן כתב דר"ש כר"י ותחתון מפקיר גבי עליון הואיל וידו מגעת, ואם תקניטנו לאסור עליו תפיסת ידו יטול את עפרו, ולא אבין כונתו במש"כ ואם תקניטנו אם זהו טעם מיוחד רק שחולק על ר"מ דסבר דסברא דמה אם ירצה ליטול את עפרו מהני לכל הירק ור"ש סבר דלא מהני אלא לכדי תפיסת ידו או דאינו אלא תוספות טעם דמשום זה מפקיר תחתון ולא דמהני מדינא, אכן עכ"פ אינו מבואר במה נתיישב לדברי הרמב"ן הא דמגיע לנופו כיון דע"י הנוף יכול לתלוש הירק למה צריך להגיע לעיקרו אפי' לפי טעם זה דתחתון מפקיר לגבי עליון כל מה שיכול להגיע וכן לטעמא דאם תקניטנו.

ונראה לבאר דבריו של הגר"א דמה שכתב דסובר דמעיקר הדין כר"י אלא כל מה שמגיע הוא לעליון, כונתו הוא מעיקר הדין, והטעם בזה דלפי המבואר בב"מ דמחלוקת בין ר"מ לר"י הוא אי אזלינן בתר עיקר שגדל מעליון או אזלינן בתר אויר שגדל באוירו של תחתון, וכן כתב הראב"ד בש"מ, לכן סובר ר"ש דכל שהעליון יכול לפשוט את ידו יש לו שם זכות תשמיש דכן הוא דיני השכנים והוי כמו גדר דוושא דמתחלה זכה העליון זכות באויר התחתון לפשוט את ידו וליקח השרשין שגדלין בקרקע שלו, דהא בעיקר כו"ע לא פליגי דעליון הוי וכיון דיש לו זכות תשמיש א"כ יש לו זכות גם באויר וכיון דעיקר הגידול הוא בודאי מהקרקע וכדאמר ר"מ רואין מהיכן ירק זה חי ורק שבלא אויר אינו יכול לגדל וכיון שיש לעליון קצת זכות באויר כבר סגי שיכריע מה דעיקר הגידול מקרקע שלו, ואפי' לפימש"כ הרמב"ן והוכיח מסוגיא דגיטין דגם ר"י מודה דעיקר הגידול מקרקע ולא מאויר ומ"מ כיון שיכולין למחות זה על זה אזלינן בתר רשות, והגדל ברשות תחתון דהיינו הנוף דגדל באויר תחתון לתחתון, והגדל ברשות עליון דהיינו העיקר לעליון, מ"מ ג"כ י"ל כן בדעת ר"ש דכל שהעליון יכול לפשוט את ידו ויש לו זכות תשמיש אף דעיקר האויר ודאי שייך לתחתון, מ"מ כיון דיש לעליון זכות תשמיש גם באוירו של תחתון מכריע מה שעיקר גידולו הוא מקרקע.

ועכשיו מיושב מה דמיבעי בגמ' במגיע לנופו ואין מגיע לעיקרו ונוכל לתלות זה בהאבעיא דנזיר דף ל"ט אם שער גדל מלמעלה או מעיקרו. ואפי' נימא דלא דמי וירק גדל מלמעלה מ"מ זה ודאי דאם יפסק כח הגידול למטה יתייבש וא"כ עיקר כח הצמיחה הוא מעיקרו, ולכן בעי אם אין מגיע לעיקרו ואין לעליון זכות שם באויר אי מהני ליה זכות מה שיש לו באויר עד הנוף שהיה יכול ליגדל גם בארץ או דאזלינן בתר עיקר היניקה בעיקרו שאין לו זכות תשמיש, וכן מה דאמרינן ובלבד שלא יאנס דע"ז אין לו זכות תשמיש כיון שאינו דרך תשמישו, ומבואר ג"כ מש"כ הגר"א בטעמא דלא יטול כיון שספק בהגעתו ובמעשה שלו נולד הספק והיינו כיון דבסתמא הוא באויר תחתון אלא דמספקא לן אם נקרא שיש לו זכות תשמיש, א"כ בסתמא הוא גדל בשל תחתון ואף דעכ"פ יכול לפשוט את ידו ליקח עיקרין שגדלין למעלה וא"כ יש לו זכות תשמיש עד מקום הנוף, מ"מ לענין דין מוחזק ודאי אמרינן דכל אויר התחתון שייך לתחתון דהא יכול למלאות גינתו עפר, אלא דכל זמן שאינו ממלא יש לעליון זכות תשמיש אבל עיקר הרשות ודאי שייך לתחתון לכן לכתחלה לא יטול העליון כדין כל ספק אבעיא דלכתחלה הוא למוחזק.

י

שטף נהר את זיתיו ושתלם בתוך שדה חבירו ואמר הלה זיתי אני נוטל אין שומעין לו משום ישוב הארץ אלא יעמדו במקומן, ואם עקרן הנהר בגושיהן כששתלן יחלקו הפירות בעל השדה עם בעל הזיתים כל ג' שנים ולאחר ג' הכל לבעל השדה, ואם לא נעקרו בגושיהן הכל לבעל הקרקע מיד.

השגת הראב"ד שטף נהר זיתיו ושתלם בתוך שדה חבירו וכו' ואם עקרן הנהר וכו' עד לבעל הקרקע מיד, א"א אומר אני בעל הזיתים נוטל ממנו דמי זיתיו ליטע כלומר אומדין כמה אדם קונה זיתים כאלו ליטע אותם בתוך שדהו.

המ"מ כתב בדעת הרמב"ם דכבר נתייאשו הבעלים דהוו כזוטו של ים, ובנעקרו בגושיהן הוי כקרקע דלא מהני יאוש כן ביאר המל"מ דבריו, ועוד דבנעקרו בגושיהן אין מוליכן למרחוק ולא נתייאשו, אכן בפ"ו מה' גזילה ואבדה חילק הרמב"ם גבי שטף נהר קוריו בין נתיאשו ובין לא נתיייאשו, וא"כ לא פסיקא מילתא דנתייאשו, ואפי' נפרש דהכונה בין ידעו ללא ידעו גם הכא אפשר שלא נודע לבעלים עד שנשתלו בשדה חבירו, והכ"מ כתב דגם הרמב"ם מודהּ לזה ולא כתב זה וכן בגמ' לא הוזכר משום דמילתא דפשיטא היא, ומ"מ אינו מיושב, ונראה להוסיף דאי הוי מילתא דפסיקא שבעל הקרקע צריך לשלם דמי הזיתים לא היה הרמב"ם נמנע מלכתוב זה, אלא דבאמת הא לא פסיקא שצריך לשלם דמי הזיתים דהא יוכל לומר טול עציך, דאף דמשום ישוב הארץ אינו יכול בעל הזיתים לעקרן, אבל בעל הקרקע יכול לומר עקור, וכשיטת הרמב"ם פרק י' מה' גזילה ואבדה הל' ה', וא"כ השתא לא איירינן אלא בדין הפירות כ"ז שלא באו לדין הזיתים דמשכחת לה דעד שבאו לדין כבר יש פירות ודיינינן בדין הפירות ובחילוק שבין בגושיהן ושלא בגושיהן, ובין קודם ג' שנים לאחר ג' שנים, ואם יתבע בעל הזיתים בעד הזיתים בזה יש נ"מ בין עשויה ליטע דאינו יכול לומר עקור ובין אינה עשויה ליטע דיכול לומר עקור, ואפי' כשיאמר לו עקור מ"מ הפירות שעד עכשיו שייך לבעל הקרקע, לכן לא איירינן כאן בדין הזיתים שבזה כבר מבואר דינו בפ"י מה' גזו"א בדין יורד לשדה חבירו, ולפי"ז מבואר דהראב"ד לשיטתו שפיר השיג כיון דהשיג גם שם על הרמב"ם וסובר דמשום ישוב א"י אינו יכול לומר עקור א"כ הוי מילתא דפסיקא דצריך לשלם בעד הזיתים.

-השמטות ומלואים-

לעיל בארתי דכל מה דמחלקינן בגמ' בין תוך ג' שנים לאחר ג' שנים זהו רק לדין זכות בעל הזיתים לגבי בעל השדה דאמר לי' אי נטעת וזהו רק במה שהיה דין אילו נטעו אבל באמת בזיתים אלו ליכא דין ערלה כלל, והנה במה דאיכא נ"מ בין נעקרו בגושיהן לנעקרו בלא גושיהן אף דאין כאן גורם דערלה צ"ל דהוא משום דבלא גושיהן אין על האילן שם אילן כלל והוי עץ בעלמא ואין לו זכות בפירות אבל בגושיהן יש לו שם אילן ונמצא דהאילן והקרקע גרמו להפירות אף שהאילן אינו עושה פירות כמש"כ הרשב"א בתשובה הידועה בדין ערלה מ"מ גם הקרקע לבדה אינה עושה פירות ולכן יחלוקו אבל בלא גושיהן אין לו שם אילן כלל. [ע"כ].

והנה במה שכתב הרמב"ם דאם לא נעקרו בגושיהן הכל לבעל הקרקע מיד תמה המ"מ דהא הוי ערלה, וכתב דהכונה להעצים אבל הוא דחוק דהא דכתב הרמב"ם מקודם יחלקו הפירות וע"ז כתב דאם לא נעקרו בגושיהן הכל לבעל הקרקע, והט"ז כתב דנ"מ אם ימכור מקודם האילנות לעכו"ם לפירות, וגם זה דחוק דהא כתב יחלקו הפירות וע"ז קאי סוף דבריו, אכן באמת נראה דמה דפשיטא להמ"מ דבתוך ג' שנים הוי ערלה וכן הוא בתוס' שם אבל אינו דבר פשוט, ואפשר שפיר לומר דהרמב"ם סובר דאינו ערלה כלל, דבפ"א דערלה משנה ג' תנן אילן שנעקר והסלע עמו שטפו נהר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב, ומפרש שם הר"ש אם יכול לחיות מן הסלע שנעקר בלא שום תיקון עפר פטור, ואם לאו הרי זה כאילן העולה מאליו חייב, ומוכח דמפרש דאפי' הנטיעה השנית היתה שלא ע"י מעשה אדם חייב דהא למד מדין עולה מאליו, וכן מבואר מדברי רש"י בב"מ ומדברי התוס' שם, אבל הרמב"ם בפ"י מה' מע"ש הל' י"א כתב אחד הנוטע גרעינה או יחור מן אילן או שעקר כל האילן ממקומו ונטעו במקום אחר הרי זה חייב בערלה, וכן במה דתנן במשנה ד' אילן שנעקר ונשתייר בו שורש פטור כתב הרמב"ם בהל' י"ב וכן אילן שנעקר ונשאר ממנו שורש אחד וכו' והחזירו למקומו ונטע פטור מפני שיכול לחיות, ומבואר בדבריו דהיכי דלא נטעו בידים לא איצטריך לאשמעינן דפטור משום דבעינן ונטעתם.

אלא דצריך לבאר דהא עולה מאליו חייב וכמו שכתב הר"ש, אבל באמת דרשינן בספרא ונטעתם פרט לעולה מאליו, וכתב בזה הרמב"ם בפיהמ"ש דזה על עולה מאליו ברה"ר, ומתני' בעולה מאליו ברה"י, ובטעמא דמילתא כתב הקרית ספר דלא ממעטינן מקרא דונטעתם אלא במקום שאינו ראוי לנטיעה, וקשה דהא נוטע ברה"ר חייב ונוטע במקום טרשין פטור, וא"כ ע"כ דרה"ר לא מיקרי מקום שאינו ראוי לנטיעה, ואמאי פטור עלה מאליו, והלבוש כתב דטעמא דעלה מאליו ברה"י חייב משום דבודאי ע"י עבודה שעבדו בו עלה, אבל גם זה קשה דהא בודאי גם עולה מאליו בחצר חייב, לכן נראה דטעמא משום דאילן מאכל שעלה מאליו בודאי הוא ע"י גרעין שהשליכו בלא כונה, ולכן ברה"י אמרינן דכיון דניחא ליה הוי כמו נטיעה, אבל כשהשליך אחד בר"ה לא איכפת ליה בזה ולא הוי כמו נטיעה.

איברא דח"א עוררני בזה די"ל דטעמא דעלה מאליו ברה"ר פטור משום דגם נוטע לרבים אינו חייב אלא בתוך שדהו כמש"כ הרמב"ם בפ"י מע"ש הל' ד', אבל באמת לא משמע דזהו טעמא דמילתא דהא מקרא דונטעתם פרט לעולה מאליו מוכח דהוא משום דאין כאן ונטעתם, ועוד דרש"י ותוס' בפסחים דף כ"ג סוברים להדיא דנוטע ברה"ר לצורך רבים נמי חייב, ומש"כ הרמב"ם בתוך שדהו זה כמש"כ שם התוס' צריך לפרש נוטע לרבים דהוא ענין אחר מדין נוטע ברה"ר ולכן כתב גם הרמב"ם שני הדינים.

ולפי"ז מבואר דדוקא בעולה מאליו דהוי קצת גדר נטיעה או כמש"כ הלבוש בשביל שעבדו בקרקע או כמש"כ שהשליך גרעין, אבל הכא בשטף נהר זיתיו ליכא גדר נטיעה כלל, ואף דגם הכא אפשר דבשביל שעבדו קודם בהשדה נקלטו הזיתים, אבל זה אינו דלא שייך גדר ונטעתם אלא אחר שכבר יש שם הנטיעה או הגרעין או בשעת הנחת הגרעין, אבל מה שעבדו הקרקע קודם שבשביל זה הוכשרה לנטיעה לא הוי ונטעתם והוא פשוט, ונמצא דכל מה דמחלקינן בגמ' בין תוך שלש לאחר שלש משום דין ערלה זהו רק בדיני זכות בעל הזיתים לגבי בעל השדה דאמר ליה אי את נטעת, וכן אח"כ אי אנא נטעי, וזהו רק במה שהיה דין אילו נטעו אבל באמת בזיתים אלו ליכא דין ערלה כלל דלא קרינן בהו ונטעתם.

יא

כיוצא בו המוכר זיתיו לעצים אם פסק עמו לקוץ מיד כל הפירות שיעשו הרי הן לבעל הקרקע. ואם התנה עמו לקוץ כ"ז שירצה כל הפירות שיוציאו לבעל העצים, מכר סתם אם עשו פחות מרביעית לסאה חוץ מן ההוצאה הרי אלו של בעל הזיתים, עשו רביעית לסאה חוץ מן ההוצאה הרי אלו יחלוקו.

כתב המ"מ דהרשב"א כתב דמה דאמרינן אי דאמר לו קוץ אפי' פחות מרביעית נמי דבעל הקרקע בעי למיהוי אין הכונה דבעל הקרקע כולהו דהא א"ל בעל הזיתים זיתי גדלו אלא כדינם ביותר מרביעית דיחלוקו, והמ"מ הכריע מלשון הגמ' כדעת הרמב"ם אבל לא כתב בטעמא דמילתא ליישב מה שהקשה הרשב"א דלמה יטול בעל הקרקע הכל דהא טוען בעל הזיתים זיתי גדלו, ונראה דסובר הרמב"ם דלא מהני טענה דזיתי גדלו אלא בסתם דאינו מקפיד בעל השדה על עמידתם בשדה ואז יש חצי זכות להזיתים בפירות כיון שהם ג"כ סבה להפירות, אבל כשאמר לו קוץ לאלתר כיון דעיקר היניקה הוא מהקרקע ולא היה לו רשות להחזיק הזיתים אין להלוקח זכות כלל בהפירות, ויש להוכיח זה ממה דאוקימנא גבי שטף נהר זיתיו שנעקרו בגושיהן, והתוס' כתבו דהוא משום דבתוך שלש הוי ערלה, אבל הרמב"ם אינו סובר כן וסובר דבלא גושיהן הכל לבעל הקרקע מיד, והנה לפימש"כ הראב"ד דצריך לשלם דמי הנטיעות יש לומר דקנה בעל השדה הזיתים, אבל לפימש"כ בדעת הרמב"ם דלא איירי בדין הנטיעות משום דבעל הקרקע יכול לומר עקור כשיטתו בה' גזו"א ומ"מ הפירות הם מעתה של בעל הקרקע, וקשה למה אינו אומר לו בעל הזיתים זיתי גדלו, ומוכח דהיכי דאין לו זכות יניקה כלל לא מצי למימר זיתי גדלו.

אח"כ ראיתי בש"מ שכתב הראב"ד בהא דאמר לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן דיש לומר דהוא משום תוך ג' ומשום ערלה, וי"ל דהוא ג"כ משום לאחר ג' דאם לא נעקרו בגושיהן והזיתים לא היו יכולים לחיות בלא הקרקע אין לבעל הזיתים כלום, ולהדיא דגם הראב"ד סובר כהרמב"ם וכמו שבארנו, אלא דהראב"ד והרשב"א מחולקים גם שם בפירושיהם דהרשב"א כתב במה דאמר שנעקרו בגושיהן קשיא לי אי נעקרו בגושיהן מאי קאמר הלה ארצי גדלה וניחא לי דאע"פ שנעקרו בגושיהן ויכולין לחיות בהן ומצילין אותם מן הערלה מ"מ אינן יכולין לגדל פירות מחמת הגושין לבד, ואפי' אם יגדלו לא יגדלו אלא פירות מועטין עכ"ל, אבל הראב"ד בדבריו הנ"ל כתב וז"ל ויש עוד לומר דמשום לאחר ג' נמי אצטריך דלא מצי בעל הזיתים לומר זיתי גדלו אא"כ נעקרו בגושיהן ויכולין לחיות בלא השדה דטענתו טענה לומר זיתי גדלו ואין קרקעך צריך לי, אלא שזה אומר לו זיתיך בטלו השדה שלי עכ"ל, ומוכח דמפרש דיכולין לגדל פירות ע"י הגושין דהא כתב ואין קרקעך צריך לי, ומה שכתב שזה אומר לו זיתיך בטלו השדה שלי, נראה דכונתו דאף דכשהן בגושיהן בלא השדה יכולין לחיות ולעשות פירות, אבל עכשיו שהן בתוך השדה יונקין הזיתים מכל השדה ויניקת הגושין בטלו במיעוטן, ומבואר בזה דלדעת הרשב"א דגם בשנעקרו בגושיהן אין יכולין לעשות פירות, וגם אין לבעל הזיתים זכות יניקה ומ"מ יש לו טענת זיתי גדלו ומוכח כשיטתו, ולדעת הראב"ד מיושב משום דגם בלא הקרקע היו הזיתים עושים פירות ולכן טוען זיתי גדלו.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.