אבן האזל/שכירות/יג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אבן האזלTriangleArrow-Left.png שכירות TriangleArrow-Left.png יג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
קרית ספר
שער המלך


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

הבהמה אוכלת כל זמן שהיא עושה בגדולי קרקע בין במחובר בין בתלוש, ואוכלת ממשאוי שעל גבה עד שתהי' פורקת ובלבד שלא יטול בידו ויאכילנה.

ואוכלת ממשאוי שעל גבה, כתב המ"מ על זה ונחלקו המפרשים אם זה מדין תורה או מפני התקנה לפי שסמוכה היא במשנה להא דאבל מפני השב אבדה וכו', ומדברי רבינו נראה שהוא דבר תורה עכ"ל, והנה לא ביאר המ"מ טעמן של הסוברים שאינה אוכלת מדין תורה, וראיתי בדברי הרשב"א בש"מ שכתב שמביא ד' הראב"ד שמפרש במה דפריך הגמ' כשהיא פורקת ס"ד, דהוא משום שכבר גמרה מלאכתה במשאוי זה ואחר גמר מלאכה אינה אוכלת, והקשה אמאי אינה אוכלת אחר שפרקה אם היא צריכה להוליך עוד משא מ"ש מפועל שאוכל בחזירתו מן הגת, ותי' דפועל כשאוכל בחזירתו מן הגת לא ממה שפירק לגת הוא אוכל שאותן כבר נעשה מלאכתן ובדישו אמר רחמנא ולא אחר דישו, אלא מן הגפנים שהוא פוגע בחזירתו כיון שעתיד לבצור אותם ומשום התקנה וכתב הרשב"א ע"ז וז"ל, ואני תמה כי בודאי הא דקתני במתני' ובחמור כשהיא פורקת מן התקנה קאמר ולא מד"ת מדקתני לה בהדי תקנת השבה של פועל, ועל כן נ"ל שלא אמרו בעושה בתלוש שהן אוכלין אלא בשעת דישה או בשעה שהפירות תלושין לפניהם כדי להטעינן ולהוליכן לגת, אבל ממשאוי שכבר טענו להוליך לגת הרי הוא כאילו פרקוהו לגת דחלק בעלים הוא וממה שטענו לצורך בבעלים אינם אוכלין, והיינו דקתני אוכלים בשעה שהם חוזרים מן הגת ולא קתני ממשאוי שעל גביהם, ומפני שהחמור אינו יכול לאכול מן הגפנים המחוברים לפי שאין מלאכתו במחובר אלא בתלוש לפיכך תקנו לו לאכול מן המשוי שהוא נושא עדיין עליו לגת של בעה"ב ומן התקנה הוא אוכל ולא מד"ת, אע"פ שראיתי לרבותי שפירשו דמן המשוי שעל גביו אוכל דבר תורה מה שנ"ל כתבתי עכ"ל הרשב"א.

והנה דברי הרשב"א אינם מבוארים כלל דלמה לא יאכל החמור מן המשא שעל גביו כיון דגם נושא משא הוי מלאכה ומה טעם במה שכתב דמה שכבר הטעינו עליו להוליך לגת הרי הוא כאלו פרקוהו לגת דחלק בעלים הוא, הא כל התבואה של בעלים הוא והתורה אמרה שיאכלו הפועל והבהמה, וגם מה שכתב הרי הוא כאלו פרקוהו לגת אינו מובן דאותם שפרקוהו לגת הטעם שאין אוכלין משום שכבר נגמרה מלאכתן וכמש"כ הראב"ד דפועל אינו אוכל ממה שפירק לגת לפי שאותן כבר נעשה מלאכתן, ומוכח דאף דיש לפועל עוד לעשות מלאכה אבל אילו שנגמרו מלאכתן אין פועל אוכל בהם, אבל ממשא שעל גבה שצריכה עוד לשאת למה לא תאכל.

ונראה בדעת הרשב"א דפועל ובהמה אינם אוכלין ממה שכבר עשו בזה מלאכתן לצורך בעה"ב ואינם אוכלין אלא במה שהוא צריך לעשות בהם וכמו שור בדישו שבשעה שהוא דש אינו אוכל מן הגרעינים שהם למטה אלא מן השבלים, וזהו כמו שאמר הכתוב וקטפת מלילות בידיך, אבל אינו אוכל ממה שקצר ולפי שיטת הרמב"ן הבאנו דבריו בפ' י"ב בלא"ה אינו אוכל ממה שקצר משום דעושה במחובר אינו אוכל בתלוש, אבל לשיטת הרשב"א מטעם אחר אינו אוכל ממה שקצר משום דזה שנעשה במלאכתו בשביל הבעה"ב אינו אוכל, ואוכל רק ממה שהוא צריך בהם לעשות, וטעמא דלא אמרה תורה אלא וקטפת מלילות דאינו אוכל ומפסיד מה שעשה במלאכתו ושבעה"ב משלם לו בשביל מלאכתו, וכן שור בדישו שאוכל מן השבלים שצריך הוא לדושן, ולכן כתב הרשב"א דממה שכבר הטעינו על החמור להוליכן לגת הוי כאילו כבר פרקו לגת וטעמא דהוא סובר דמה דאינו אוכל מן הגת אף שצריך הוא עוד לעשות מלאכה, הוא משום דבמה שעשה אינו אוכל.

וזהו שכתב הרשב"א שלא אמרו בעושה בתלוש שהן אוכלין אלא בשעת דישה או בשעה שהפירות תלושין לפניהם כדי להטעינם ולהוליכם לגת, וכתב עוד והיינו דקתני אוכלים בשעה שהן חוזרים מן הגת ולא קתני ממשאוי שעל גביהם, ומפרש דמה דתנן אוכלים בהליכתן מאומן לאומן הוא ג"כ דוקא מן הגפנים ולא ממשא שעל גביהם, ואינו סובר כדעת הראב"ד דדוקא מן הגת אינם אוכלים שכבר נגמר מלאכתן של אותם הפירות המונחים בגת אלא דבכלל במה שכבר נעשה מלאכה אין פועל ובהמה אוכלין.

אכן כל זה הוא בדעת הרשב"א דאינו סובר דהפועל אסור לו לאכול בשעת קצירה, אבל הרמב"ם דסובר בפ' י"ב דאסור לו לאכול בשעת קצירה ומפרש דמה דתנן לגירסת הרי"ף וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה היינו בגמר מלאכת המחובר ואוכל בשעה שמנפץ הסל למקום אחר ואינו סובר כהרמב"ן דעושה במחובר אינו אוכל בתלוש, א"כ ע"כ דלא כשיטת הרשב"א דבמה שכבר עשה מלאכתו אינו אוכל דלשטתו דוקא במה שכבר עשה אוכל, א"כ ודאי שהבהמה אוכלת ממשא שעל גבה דבר תורה.

ב[עריכה]

כל המונע הבהמה לאכול בשעת מלאכתה לוקה שנאמר לא תחסום שור בדישו. אחד שור ואחד כל מיני בהמה וחיה בין טמאין בין טהורין, ואחד החרישה ואחד כל שאר המלאכות של גידולי קרקע. ולא נאמר שור בדישו אלא בהווה. והחוסם את הפועל פטור. אחד החוסם אותה בשעת מלאכה אחד החוסם אותה מקודם ועשה בה מלאכה והיא חסומה אפי' חסמה בקול לוקה, שכר בהמה וחסמה ודש בה לוקה ומשלם ארבעת קבין לפרה ושלשת קבין לחמור שמשעת משיכה נתחייב במזונותה ואינו חייב מלקות עד שידוש בה חסומה.

-השמטות ומלואים-

כתב הרמב"ם אחד שור ואחד כל מיני בהמה וחיה והוא תימה שלא כתב ועוף כדתנן בב"ק דף נ"ד ומה דבעי בגמ' הדש באווזין ותרנגולים הא אינו אלא לר' יוסי בר' יהודה, ועיין תוס' שם ומצאתי שכבר עמד בזה המנחת חינוך ונשאר בצ"ע. אך באמת לא רק כאן בדין חסימה השמיט אלא דבכל מה דתנן שם לא הזכיר הרמב"ם דגם עוף בכלל אלא בכלאים ובשבת, איברא דבהני דגם באינם בע"ח כמו בתשלומי כפל והשבת אבדה לא הוצרך לכתוב, אבל גם גבי פריקה לא כתב חיה ועוף וכתב רק ובהמתו, ונראה דסמך על מה שכתב בפי"ב מהל' נז"מ גבי נפילת הבור לא נאמר שור וחמור אלא בהוה, רק גבי שבת כתב משום דזהו עיקר הלמוד דילפינן שור משבת, וגם גבי כלאים משום דאינו דומה הרבעת עוף להרבעת בהמה, אבל בפריקה וחסימה סמך על מה שכתב גבי נפילת הבור. [ע"כ]

אחד החוסם אותה בשעת מלאכה ואחד החוסם אותה מקודם ועשה בה מלאכה והיא חסומה, דברי הרמב"ם צריכים ביאור דמשמע מדבריו דדוקא אם הוא חסם אותה והו"ל להשמיענו יותר דאפי' אם חסם אותה אחר והוא דש בה חסומה חייב, כיון דאמרינן לא תדוש בחסומה אמר רחמנא. ועוד דהא יליף בגמ' הך דינא מקרא דיין ושכר אל תשת דהתם בשעת ביאה לא תהא שכרות ה"נ בשעת דישה לא תהא חסומה והתם ודאי החיוב שלא ליכנס שתויי יין למקדש ואפי' אם לא שתה בדרך שתיה כגון שהכניס לו חבירו יין בעל כרחו לתוך בית הבליעה אסור ליכנס למקדש כיון דעכ"פ הוא שכור וא"כ ה"נ בשעת דישה לא תהא חסומה אפי' חסמה אחר צריך להיות חייב.

והנראה בזה דהנה בגמ' בעי רמב"ח הושיב לה קוץ בפיה מהו ופריך הושיב לה חסימה מעלייתא היא אלא ישב לה קוץ בפיה, והקשו בתוס' הא אמרינן לקמן לא תדוש בחסומה ותירצו דה"מ כשחסמה מבחוץ כדי שלא תאכל, אבל הכא שישב לה מאליו דילמא הוי כחלתה, ואין כונת התוס' בשביל שהקוץ הוא בפיה דומה לחלתה דהא חילקו מחסמה מבחוץ שחסמה כדי שלא תאכל ומוכח דאי הוי משכחת לה חסימה ממילא הוי ג"כ ספק אי הוי כחלתה, וכן הוא בישב לה ארי מבחוץ דאף דהושיב לה הוי חסימה מעלייתא, אבל ישב לה מיבעי ליה וי"ל דגם בזה אפשר הוי כחלתה אבל בדעת הרמב"ם יש לומר דלא ניחא ליה בחילוק זה לומר דישב לה ארי מבחוץ הוי כחלתה אלא דזה גופא מיבעי לגמ' דשמא בעינן עכ"פ דוקא מעשה שלו בחסימה היינו דלא תדוש ע"י חסימה שהיתה קודם ולומר דלאו דוקא לא תחסום בדישו בשעת דישו. אבל דש בשור חסום פטור ומה דבעי בכה"ג בישב לה קוץ וברבץ ארי מבחוץ ולא בעי אם חסם אחר יש לומר דהגמ' בעי אי חייב או מותר ובחסם אחר והוא דש בה נעשה האיסור ע"י שניהם בזה ודאי אסור אף דאינו חייב כל אחד ולכן בעי בכה"ג שהחסימה נעשית ממילא ומה דבעי אח"כ באמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה ולא בעי בחסום פרתי ודש בה הישראל זהו משום דבעי בדין אמירה לעכו"ם שבות ובדש הישראל הא נשאר ספק אפי' בנחסמה ממילא.

איברא דמה שכתבתי דבשור חסום הוא האבעיא אי דוקא לא תדוש בחסימה הנה בירושלמי בתרומות פ"ט הל' א' איתא להדיא לא תדוש בשור חסום. אכן ע"כ צ"ל דהבבלי חולק בזה על הירושלמי וסובר דדוקא לא תדוש בחסימה חייב ולא בשור חסום מדבעי היכי דהיתה החסימה ממילא וכמו שבארנו אלא דאכתי קשה מה שהקשינו דהא יליף דלא תדוש בחסימה אמר רחמנא מיין ושכר אל תשת דהתם נמי בזמן ביאה לא תהא שכרות, ושם הא אפי' נעשה שכור שלא בדרך שתיה כגון שהכניסו לו משקין בע"כ לתוך בית הבליעה ונשתכר ג"כ אסור ליכנס למקדש, אכן יש לומר דבאמת יש שני דינים דגבי יין כתב הרמב"ם בפ"א מהל' ביאת המקדש אם שתה יין וגבי שאר משקין כתב הי' שכור משאר משקין, ומוכח דבשאר משקין לא בעי שיהי' שכור ע"י שתיה, וביחוד דהא אפי' אכל דבילה ונשתכר אסור לו ליכנס למקדש וזה ודאי דאכילה אינו בכלל שתיה, ורק שתיה הוא בכלל אכילה ומוכח דמקרא דשכר דרשינן דעיקר הוא שישתכר, וביותר מיושב לפי"מ דאמר ר' אליעזר בכריתות יין אל תשת ושכר אל תשתהו בדרך שכרותו והוא לפי גירסת הגמ' שלנו ועיין במלבים, ונמצא דדריש אל תשת רק על יין, אלא דמ"מ דרשינן נמי ושכר לשאר משקין שאם נשתכר אסור לו ליכנס למקדש.

ומבואר דשפיר נוכל לומר דגבי שתיית יין דחייב מיתה ומחלל עבודה אף דאמרינן דלאו דוקא בבואכם אלא אפי' מישתי ומיעל אסור מ"מ דוקא ע"י שתיה כדכתיב, אבל אם נשתכר בין מיין בין משאר משקין בכל גווני אסור וה"נ גבי חסימה אף דחסמה מבחוץ חייב מ"מ אם נחסמה ממילא מיבעי לן דעכ"פ כתיב בקרא לא תחסום אלא דלפי הך צד דנימא דאפי' נחסמה ממילא חייב אפשר דה"נ גבי שתיית יין לא צריך דוקא ע"י שתיה, והנה לפי דברי המלבים בחומש דשכור אינו חייב אלא משום שאינו שוה בזרע של אהרן, וכן כתב החק נתן, בודאי מיושב כדברינו אלא דקשה לומר כן דלפי דבריהם שכור אינו חייב מדין יין ושכר אל תשת אלא מדין בכל מום ולא משמע כן בדברי הרמב"ם. ועמש"כ בפ"א מהל' ביאת מקדש.

ב) ואם חסמה בקול לוקה. עיין מה שכתבו בזה המ"מ והלח"מ והארכתי בדבריהם ובבאור שיטת הרמב"ם בפ"א מהל' איסורי מזבח הל' ב'.

ג) שמשעת משיכה נתחייב במזונותיה, קשה דהא קיי"ל בפועל משל שמים הוא אוכל ואם אמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו וא"כ אמאי לא נימא כן גם גבי בהמה דאף דאסור לחסמה אין לבעל הבהמה זכות באכילתה ואמאי אמרינן דכבר נתחייב השוכר במה שהיא יכולה לאכול, ואף דבפועל אינו עובר בלא תחסום מ"מ מסתבר דבאכילת בהמה שלו לא שייך לומר שהבהמה יש לה זכות באכילתה וא"כ ה"נ בשל אחרים, אח"כ ראיתי שכבר הקשה כן הרשב"א בש"מ וז"ל ולענין פסק הלכה אסיקנא דמשל שמים הוא אוכל, והלכך אם אמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו, וקשיא לי דא"כ היכי קתני בברייתא לעיל, החוסם את הפרה ודש בה משלם ד' קבין לפרה וג' קבין לחמור דהא לגבי פרה וחמור מאי דהוי הוי דכי זכי להו רחמנא לאכול אינהו בשעת מלאכה וכיון דלא אכלי איסורא דעבד עבד, ואמאי משלם לבעלים דהא לא גזל משל בעלים כלום, וליתא דודאי בדכוותה בעבדו ושפחתו אם חסמן בע"כ משלם הוא להם, וכל שמשלם הוא להם תשלומין דבעלים נינהו, ואפי' למ"ד משל שמים הוא אוכל שהרי לא אכל, וה"ה והוא הטעם בבהמתו עכ"ד הרשב"א ולכאורה כונת הרשב"א לומר דאף בפועל דמשל שמים הוא אוכל מ"מ אם אינו מניח לו לאכול צריך הוא לשלם לו, ונקט בעבד שמשלם לבעלים, ואולי דכונתו דוקא בעבד משום דפועל הא אינו יכול לכוף אותו לעבוד אם אינו מניח לו לאכול, אבל בעבד משכחת לה שכפה אותו לעבוד ולא הניח לו לאכול לכן חייב לשלם, אלא דאינו ברור טעם החיוב ואפי' נימא דחייב על מה שהזיקו בזה שלא הניחו לאכול, אבל מ"מ קשה דעכ"פ איך נימא משעת משיכה נתחייב במזונותיה דעכ"פ מקודם לא נתחייב אלא דבשעה שדש בה הי' לה רשות לאכול ולא הניח.

ונראה לחלק באופן אחר דגבי בהמה שפיר אמרינן דמשעת משיכה נתחייב במזונותיה שע"מ כן השכיר לו בעל הפרה שיניח לה לאכול כדין התורה א"כ ממילא נכנס זה בתנאי השכירות. ולכן נתחייב ג"כ מדין שכירות אבל בפועל כיון דפועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום א"כ בעה"ב לא נתחייב מתחלה בשכירותו אלא כשיעבוד הפועל אז נתחייב בשכירות ואיכא למ"ד דמתחייב מעט מעט דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, ואיכא למ"ד דאינה אלא לבסוף, וכבר כתב בקונטרס הספיקות כלל ז' אות ה' דהאי פלוגתא דישנה לשכירות מתוע"ס ואינה אלא לבסוף לא שייכא אלא בשכירות פועל אבל שכירות קרקעות ומטלטלין מיד שנגמר השכירות וקנאו השוכר להדבר ההוא נתחייב בכל השכירות דשכירות ליומא ממכר הוא ומה לי שקנאן לחלוטין או קנאן לשנה משא"כ בפועל דיכול לחזור אפי' בחצי היום והלכך לא שייך גביה שנתחייב בכל השכירות ע"ש שהביא ראיה לזה מתשובת הרשב"א, ולפי"ז מבואר דלא שייך לומר שמשעת משיכה נתחייב במזונותיה, אלא בפרה שכמו שנתחייב בשכירותה כן נתחייב במזונותיה ולהניח לה לאכול מתוך דישתה, אבל בפועל לא נתחייב מתחלה בשכירותו אלא כל רגע ורגע כשעובד, ואף דבעה"ב אסור לו לחזור זהו מדינא דגרמי שמפסידו כמו שכתבו בתוס' בב"מ דף ע"ו, אבל אכתי לא נתחייב הבעה"ב בשכירותו כיון שהפועל יכול לחזור ולא קנה אותו, ולכן לא נתחייב ג"כ מתחילת השכירות בתנאי השכירות שיהי' לו זכות לאכול כיון דלא נתחייב מתחלה כלל, ולכן כל רגע ורגע שעובד זכה רק בדין התורה לאכול ומשל שמים הוא אוכל ולכן אינו יכול למסור זכותו לאשתו ולבניו, ולפימש"כ במה שכתב הרשב"א אם שכר עבדו של חבירו ולא הניח לו לאכול באמת יתחייב לשלם כיון שעבד הוא לדין זה כבהמה דאפשר לקנות אותו על זמן, וממילא כששכרו נתחייב בשכירותו ובמזונותיו ושיאכל בשעת מלאכתו ואם לא הניחו שפיר חייב לשלם.

-השמטות ומלואים-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה יצחק אריאלי שליט"א רב דשכונות כנסת, ורו"מ ישיבת מרכז הרב.

במה שכתבתי בפ' י"ג מהל' שכירות ה"ב בדעת הרמב"ם דסובר דאף דאמרינן לא תדוש בחסימה מ"מ דוקא אם חסמה הוא חייב, כתב ע"ז דהטור כתב דאפי' חסמה אחר חייב, ולא הביא דעת הרמב"ם, וכן הריטב"א על ישב לה קוץ בפ"ה כתב בפי' דחסמה אחר חייב, ובברייתא דהחוסם את הפרה והמזווג בכלאים פטור ואינו לוקה אלא דש ומנהיג בלבד פירש"י החוסם את הפרה ואחר דש בה, וכיון דתניא דאינו חייב אלא דש משמע אפי' אחר חסם, והנה מה שכתב זה בדרך הוכחה על שיטת הרמב"ם מדלא כתב הטור דעת הרמב"ם מצוי הרבה פעמים שהטור אינו מביא דעת הרמב"ם, וגם אנכי כתבתי זה בתורת חדוש בדעתו דמדברי התוס' שהבאתי בד"ה ישב לו קוץ בפיה שהקשו דהא אמרינן לא תדוש בחסימה שתירצו דה"מ שחסמה מבחוץ כדי שלא תאכל, אבל הכא שישב לה מאליו בעי דילמא הוי כחלתה ודאי פשוט דכונתם דדוקא על ישב מאליו בעי דילמא הוי כחלתה, אבל חסמה אחר כדי שלא תאכל ודאי זה הוי חסימה והבהמה נקראת חסומה ועל זה אמרינן לא תדוש בחסימה, וכן הי' כונתי לפרש וזהו שכתב כן הריטב"א וכתבתי שהרמב"ם אינו סובר דישב לה קוץ מספקא לגמ' דילמא הוי כחלתה, אלא דזה גופא הבעיא אם צריך דוקא שיחסמנה הוא, ומה דלא בעי בחסמה אחר משום דבעי אם מותר וחסמה אחר שלא תאכל ודאי אסור שנעשה העבירה ע"י שניהם, ולכן אין חידוש אצלי מדברי הריטב"א שכתב ממש כד' התוס' אלא שפירש להדיא דחסמה אחר חייב הדש.

אבל דברי הרמב"ם ברורים שכתב כל המונע הבהמה מלאכול בשעת מלאכתה לוקה וכו' אחד החוסם אותה בשעת מלאכתה ואחד החוסם אותה מקודם ועשה בה מלאכה, ומה שהוכיח מד' הרמב"ם גבי שכר בהמה וחסמה ודש בה שכתב ואינו חייב מלקות עד שידוש בה חסומה, אין ראיה להיפוך כיון דלא נחת כאן להך דינא, וכתב רק דבמזונותיה נתחייב משעת משיכה ואינו לוקה עד שידוש בה חסומה והוא על מה שכתב מקודם שחסמה וכן כתב הרמב"ם מקודם ועשה בה מלאכה והיא חסומה, ובזה כתב להדיא החוסם אותה עוד מבואר כן מד' הסמ"ג מל"ת קפ"ד שכתב לא תחסום שור בדישו, מכאן הזהירה תורה שבהמה העושה מלאכה בגדולי קרקע שלא יחסמנה ואם חסמה לוקה, ואף דלשונו אינו מדוקדק שלא כתב שעשה בה מלאכה והוא בודאי קיצור לשון אבל עכ"פ כתב הלאו על החסימה.

אכן מה שהוכיח מהחוסם את הפרה שפירש"י ואחר דש בה והוכיח דע"כ מה דתניא ואינו לוקה אלא דש ומנהיג בלבד, הכונה אף שאחר חסם דומיא דמנהיג, ועוד דאם דש אינו חייב אלא היכי דחסם וצריך חסימה ודישה איך תניא החוסם פטור ואינו לוקה אלא דש דהא שניהם שוים ואין לוקין עד שיעשה שניהם, זהו בודאי הוכחה חזקה, אבל יש להוכיח כמו שכתבתי בדעת הרמב"ם מפלוגתא דר' יוחנן ור"ל בחסמה בקול, ופירש"י כשהיתה שוחה לאכול היה גוער בה, ומוכח דהדישה לא הי' בקול אלא הנהיגה על התבואה בידים ורק חסמה בקול, וקשה דמה תליא זה בדין אם עקימת שפתיו הוי מעשה, ואין לומר דאי לא הוי מעשה הוי כמו ממילא והוי כחלתה דזה לא מסתבר, ועוד דעכ"פ לא תליא זה בדין אם לגבי מלקות הוי עקימת שפתיו מעשה, ואף דכאן יש לומר דמייתי הגמ' במכ"ש דאם לגבי מלקות הוי מעשה כ"ש לגבי חסימה, אבל בסנהדרין דף ס"ה הביאו כאן התוס' מייתי הגמ' להיפוך מחסמה בקול ראיה לדין מגדף.

ומצאתי בש"מ שהביא ד' התוס' שאנץ שכתבו וז"ל חסמה בקול הו"ל למנקט דש בשעת חסימה בקול אלא שם המצוה נקט דכתיב לא תחסום, ומבואר דמפרשים דלא כפירש"י אלא חסמה בקול היינו דש בה בקול ונקט שם המצוה דנקרא חסימה, אבל רש"י הא פי' להדיא דבקול הוא על החסימה, וכן הביא בש"מ פי' הר"ר יהונתן, ובדברי הרמב"ם מפורש ג"כ כפירש"י דהא כתב אחד החוסם אותה בשעת מלאכה ואחד החוסם אותה מקודם ועשה בה מלאכה והיא חסומה אפי' חסמה בקול לוקה, ומפורש דהבקול קאי על החסימה.

אכן מה שהקשה מהברייתא דהחוסם את הפרה הוא באמת קשה טובא לפי"מ שנאמר בדעת הרמב"ם דדוקא חסם ודש בה חייב, והנה הך ברייתא דהחוסם את הפרה היא תוספתא במס' כלאים פ"ה ושם איתא החוסם את הפרה והמזווג בכלאים פטור אין לך שהוא חייב אלא הנוהג והמנהיג בלבד, וכתב שם המנחת בכורים שצ"ל הדש והמנהיג, אבל ראיתי בד' הרמב"ם פ"ט מהל' כלאים הל' ז' שכתב אבל מזווגן פטור עד שימשוך או ינהיג, ופשוט שכן הוא גירסתו בתוספתא אלא המושך והמנהיג, ונמצא דסיפא לא מיירי כלל בחסימה ועיקר הברייתא היא בדין כלאים, אלא דברישא נקט גם דין החוסם למימר דגם חוסם לבד והוא לא דש אלא אחר פטור, והכונה ודאי אפי' חוסם בשעת דישה ממש ובזה דמי למזווג והיינו אפי' מזווג בשעה שאחר מנהיגם, אבל בסיפא לא קתני מדין חסימה משום דלא דמי דבכלאים כתיב לא תחרוש ובחסימה כתיב לא תחסום, ויהי' מוכרח לומר דהרמב"ם גורס גם בגמ' כמו בתוספתא, והסוברים דחייב גבי חסימה אפי' חסם אחר יפרשו גבי חסמה בקול כפי' תוס' שאנץ דחסמה בקול הכונה דשה בקול ושם המצוה נקט וכנ"ל.

במה שכתבתי שם אות ג' לדברי הרשב"א דגבי פועל אם חסמו פטור מלשלם ודוקא בעבד דינו כבהמה, כתב דבטור מבואר מדברי הרמ"ה דאם חסם לפועל חייב לשלם, וכן פסק הרמ"א בשו"ע, והנה הרמ"ה בטור כתב בפועל אם חסמו בע"כ וכן פי' הסמ"ע בדברי הרמ"א וצריך ביאור הא יכול הפועל שלא לעבוד, ואפשר דכונתו שחסמו בע"כ וגם עשה בו מלאכה בע"כ, ובזה שפיר דחייב לשלם דכיון דעכ"פ בשעה שהוא עושה יש לו זכות לאכול וכיון שעשה בו מלאכה וחסמו חייב לשלם, והנה חילקתי שם בין בהמה לפועל דבבהמה כיון שע"מ כן השכיר לו שתאכל כדין התורה ממילא כבר נתחייב במזונותיה בשעת משיכה שכבר קנה אותה קנין שכירות, אבל בפועל כיון שיכול לחזור בו לא קנה הבעה"ב אותו קנין שכירות, ואף שהבעה"ב אינו יכול לחזור זהו מדד"ג, לכן בפועל דאמרינן משל שמים הוא אוכל אין לו זכות במזונות קודם עבודתו ולפי"ז כתבתי דבעבד יהי' הדין כמו בהמה דיכול לקנות בו קנין שכירות, ולפי"ז בעבד אפי' חסמו בע"כ ולא כפה אותו לעשות מלאכה ועשה מלאכה בלא אכילה חייב השוכר לשלם, ובזה יהי' מבואר מה שכתב הרשב"א דחייב גבי עבד ולא גבי פועל.

אכן בכונת דברי הרשב"א נראה עכשיו דאין כונתו להקשות מהא דר"פ שמשעת משיכה נתחייב במזונותיה, אלא מתירוצא דאביי ורבא והחיוב הוא בשעת דישה וחסימה וע"ז הקשה כיון שמשל שמים הוא אוכל א"כ איסורא דעבד עבד וליכא תשלומין, וע"ז כתב דליתא דגבי עבד נמי אם חסמו בע"כ משלם לבעלים, והיינו אפי' לא כפה אותו לעשות מלאכה דאפי' למ"ד משל שמים הוא אוכל מ"מ בשעת מלאכה יש לו זכות לאכול, רק שאינו יכול לומר תנו לאשתי ולבני, וכן יש ללמוד מדברי הרמב"ם שכתב בפי"ב הל' י"ג פועל שאמר תנו לאשתי ובני וכו' אין שומעים לו שלא זכתה תורה אלא לפועל עצמו, ומבואר שאינו רק דין היתר ואוכל משל שמים אלא דבשעת מלאכתו יש לו זכות וכשחסמו ומנע ממנו זכותו צריך השוכר לשלם לו אפי' לא כפה אותו לעשות מלאכה דאף שהפועל אוכל משל שמים זהו קודם מלאכתו דאינו יכול לומר תנו לאשתי ובני, אבל בשעת מלאכתו כבר יש לו זכות ואם חסמו והפועל לא רצה לחזור בשביל זה ועשה מלאכתו כפי שהתנו כיון שלא מחל לו בפירוש על אכילתו שפיר יש לומר דחייב הבעלים לשלם לו, ויהי' כן פי' הרמ"ה במה שכתב חסמו בע"כ דחייב לשלם, ולפי"ז נימא דמה דכתב הרשב"א עבד הוא ללמד על בהמה אבל גם בפועל אפשר דיסבור כהרמ"ה.

ג[עריכה]

ישראל הדש בפרתו של עכו"ם עובר משום בל תחסום, והעכו"ם הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום, אמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה ישב לה קוץ בפיה ודש בה והרי אינה אוכלת [הרביץ] (רבץ) לה ארי מבחוץ או שהרביץ בנה מבחוץ הרי שצמאה ואינו משקה אותה, פרס עור ע"ג הדייש כדי שלא תאכל כל זה וכיוצא בו אסור ואינו לוקה, היה הדבר שהיא עושה בו רע לבני מעיה ומזיקה או שהיתה חולה ואם תאכל מזה מתרזת מותר למנעה שלא הקפידה תורה אלא על הנאתה והרי אינה נהנית.

המ"מ הביא דברי רש"י, אברייתא דעכו"ם הדש בפרתו של ישראל דפירש הבעלים שאמרו חסום פרתי ודוש בה תבואה שלך וכתב ע"ז המ"מ ולאו דוקא תבואה שלך דאפי' בתבואה של ישראל אינו עובר בלאו, ובהא דאמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה כתב המ"מ ורש"י הלך בזה לשיטתו ופירש ודוש בה דישתך והקשו עליו דבדישת העכו"ם מותר גמור הוא שאין איסור אמירה לעכו"ם אלא במלאכת ישראל, אבל במלאכת העכו"ם מותר הוא דומיא דשבת דמותר ישראל לומר לעכו"ם לעשות מלאכת העכו"ם עצמו אלא ודוש בה דישתי קאמר, ומדברי המ"מ משמע דמפרש גם בדעת הרמב"ם כדעת הרמב"ן דדוקא בדישתי, אבל באמת מלשון הרמב"ם שסתם משמע דבכל גוונא אסור ומה שכתב המ"מ דהא גבי שבת מותר במלאכת העכו"ם, וכן סוברים הרמב"ן והרשב"א הנה הר"נ בחידושיו כתב ליישב דעת רש"י דאינו דומה הכא שהבהמה שלו.

אכן נראה דצריך להוסיף על דברי הר"נ דלכאורה אין זה טענה דמה בכך שהבהמה שלו אטו יש שמירת בהמתו שלא תדוש כשהיא חסומה, וא"כ לגבי אמירה לעכו"ם שבות הא אין לנו לדון אלא על דישת התבואה ושל מי היא המלאכה, אכן באמת יש להסביר יותר דאם הישראל השכיר לעכו"ם את בהמתו לדוש בה והוא נוטל שכר בעד דישתה, א"כ בודאי כשמשכירו על אופן שתדוש כשהיא חסומה יתן לו יותר שכר, ונמצא דהוא מלאכה של ישראל ולכן אפי' אם אינו משכירו אלא משאילו כיון דיש לו טובת הנאה מן העכו"ם גם זה מיקרי שכר והוי כמו מלאכה של ישראל כיון שהישראל נהנה ממה שהבהמה דשה כשהיא חסומה.

והנה הלח"מ כתב דהמ"מ מפרש בדעת רש"י דהיכי דהדישה שלו עובר בלא תחסום והוכיח זה ממה שכתב אח"כ גבי אמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה דרש"י הלך לשיטתו ופירש ודוש בה דישתך, ודבריו תמוהין דאיך אפשר לפרש דעת רש"י כן דעובר בלאו על מעשה שעשה העכו"ם ומה בכך שהדישה שלו עכ"פ אף שיש איסור חסימה אבל הוא לא עשה מעשה אלא ע"י אמירה לעכו"ם, ואינו עובר בזה על לאו שאין בו מעשה דהא על עיקר הלאו דלא תדוש בחסימה לא עבר אלא ע"י מעשה עכו"ם וכמו סירוס ע"י עכו"ם ומה שכתב המ"מ דרש"י הלך לשיטתו היינו במה דרש"י סובר דגם בדישה של העכו"ם איכא איסור וע"ז הביא דעות החולקים שהם הרמב"ן והרשב"א דבזה אפי' איסורא ליכא, ועוד הוסיף הלח"מ לכתוב שגם הטור סובר כן בעצמו וגם מפרש כן בדעת רש"י, ואף דכתב הטור בדברי רש"י שהבעיא הוא אפי' אמר לו דוש בה תבואה שלך דאפי' בזה איכא איסורא דאין כונת הטור דגם אם דש דישה של הישראל נמי ליכא אלא איסור, אלא דבזה עובר בלאו ורק דגם בדישה של העכו"ם אסור, ודבריו לא ניתנו ליאמר כלל, ובודאי גם בדישה של הישראל אינו עובר ומה שהוכיח הלח"מ ממה שפרש"י בברייתא דאינו עובר בלא תחסום דהוא בדישה של העכו"ם וכן פי' בהאבעיא ודוש בה דישה שלך לא ראה הלח"מ דברי הר"נ בחידושיו והובאו גם בש"מ שכתב על פירש"י בהאבעיא שהוצרך לומר כן דאי דישה שלי קאמר למה ליה למימר פי פרתי לימא פי פרתך, דהא ישראל הדש בפרתו של גוי עובר בלא תחסום וכה"ג איכא למיבעי מהו שיאמר לגוי, אלא ודאי מדנקט פי פרתי ש"מ דדוש בה דישה שלך קאמר.

אמנם דברי הר"נ אינם מיושבים אלא על מה שפירש"י כן בהאבעיא אבל במה דתניא בבריתא דעכו"ם הדש בפרתו של ישראל אינו עובר בלא תחסום הא לא צריך לפרש שהדישה של עכו"ם דהא כאן הרבותא דאינו עובר וא"כ שפיר קמ"ל דאפי' פרתו של ישראל ודישה של ישראל אינו עובר, וצ"ל בדעת הר"נ דזה פשוט לרש"י דלענין לעבור בלאו ע"י מעשה העכו"ם דכיון דהישראל לא עשה מעשה ודאי אינו עובר, ומה שפירש"י גם בברייתא בדישה של העכו"ם זהו משום דרש"י מפרש הברייתא כדבעי בגמ' למיפשט מברייתא דאיסורא איכא, ובזה מבואר מה דהרמב"ם כתב זה בשני דינים, מקודם כתב עכו"ם הדש בפרתו של ישראל אינו עובר, ולא הזכיר שהישראל אמר לו לדוש ואח"כ כתב דין אמר לעכו"ם חסום פרתי משום דהרמב"ם סובר דלמסקנא ג"כ אין צריך לפרש הברייתא דאינו עובר אלא איסורא איכא, אלא כדדחי דגם איסורא ליכא ולכן נוכל לפרש בלא אמר לו ומ"מ אשמעינן בברייתא דלא נימא כיון דהפרה שלו מצוה הישראל שלא להניח לדוש בה לכן קמ"ל דבזה אינו עובר ובאמת גם איסורא ליכא, ואח"כ כתב דין אמר לעכו"ם דאיכא איסורא אבל רש"י מפרש הברייתא כדבעי למיפשט וסובר דהוי רק דיחוייא דאינו עובר ואינו אסור כיון דנפשט דאמירה לעכו"ם אסור ופשטה דברייתא דאינו עובר אלא איסורא איכא, ולכן פירש"י ואמר לו הישראל חסום פרתי ודוש בה ולכן פי' בדישה של עכו"ם דאפי' בזה איכא איסורא וכמש"כ הטור בד' רש"י בהאבעיא דכונתו אפי' בדישה שלך.

ד[עריכה]

פרה של ישראל שהיה כהן דש בה בתרומה ובתרומת מעשר של ודאי, וכן פרות הדשות במעשר שני, ופרות המהלכות על התבואה לפי שירט להן הדרך אינו עובר עליהן משום בל תחסום, אבל מפני מראית העין אם היו דשות בתרומה ומעשר שני מביא מעט מאותו המין ותולה להן בקרסטלין שבפיהן.

השגת הראב"ד וכן פרות הדשות וכו' א"א דומה שהוא מפרש פרות המרכסות בתבואה כלומר עוברות על התבואה דרך הליכתן למקום אחר כדי לקצר הליכתן, והמפרשים לא כך פירשו אלא תבואה שנשרית במים ורוצה להשיר קליפתה והוא חושלא עכ"ל.

המ"מ הביא דברי הראב"ד בהשגות וכתב על זה ועיקר הפירוש כדברי רבינו מלשון והרכסים לבקעה, והרמב"ן ז"ל מסייעו מדגרסינן בירושלמי פ"ט דתרומות דתני בדישו ולא בדרכו ודרכו הוא כדברי רבינו עכ"ל, והנה כן גירסת הרמב"ן והמ"מ ומפרשים מלשון דרך, אבל גירסתנו בירוש' בדורכו והוא ע"כ מלשון דורך בגת, וכן מפרש הפ"מ שם אם דורך ענבים ע"י הבהמה אינו עובר בלאו דחסימה, אכן בטעמא מפרש דס"ל לת"ק דברייתא דהוא גזה"כ שלא נאמר לאו דחסימה אלא במלאכת דישה ולא על שאר מלאכות, וע"ז חולק שם בברייתא ואומר אף בדורכו, וכתב המרה"פ דזהו מה שכ' הרמב"ם בפי"ג הל' ב' ואחד הדישה ואחד כל שאר המלאכות של גדולי קרקע ולא נאמר שור בדישו אלא בהווה וזהו כראב"י ופסק כוותיה משום דבגמ' תניא מה דיש מיוחד דבר שגידולי קרקע ובשעת גמר מלאכה ופועל אוכל בו וכו', דאף שאינו מבואר כ"כ להדיא, ובספרי מבואר להדיא דדריש בדישו אין לי אלא בדישו מנין לרבות שאר עבודות ת"ל לא תחסום מ"מ, א"כ למה נאמר בדישו מה דיש מיוחד וכו' ומה שכתב הפ"מ דבברייתא דבגמ' אינו מבואר להדיא אף דמסיק בברייתא יצא המנכש בשומים ובצלים, וכן בברייתא השני' יצא הבודל בתמרים, אלא דבאמת הני ברייתות קיימי בפועל רק דיליף לדין גמר מלאכה מדיש, ובפועל ודאי הא כתיב בכרם רעך, ומה שכתב דבספרי מבואר להדיא היינו מדתניא א"כ למה נאמר בדישו ומפורש שרק ע"ז נאמר בדישו, אבל גם גבי שור אין נ"מ בין דישה לשאר מלאכות.

אכן עיקר פירושו של הפ"מ אינו נראה דלא מסתבר דת"ק דברייתא יסבור דלא אמרה תורה לא תחסום אלא בדיש וכל הברייתות משוין אכילת בהמה לפועל. ולמדין זה מזה ולא אישתמיט בגמ' דידן לאתויי תנא דסבר דבהמה אינה אוכלת אלא בדישה ולא בדבר אחר, לכן נראה דפלוגתא דת"ק דברייתא וראב"י לפי גירסתנו הוא מטעמא אחרינא, והוא לפי"מ שנבאר מקודם ד' התוספתא בב"מ פ' ח' הל' ג' וז"ל כל שאינו כיוצא בו בא לעונת המעשרות אסור אחר גרם לו, שכרו סתם פודה ומאכיל מעשר ומאכיל, ואם קצץ עמו ה"ז אינו אוכל, כל שהוא כיוצא בו אינו בא לעונת המעשרות היתר אחר גרם לו, שכרו סתם אינו אוכל ואם קצץ עמו ה"ז אוכל, ומפרש המג"א הא דרישא דקאי אמתני' דנטע רבעי וכן נתפתחו חביות לבור וזהו פודה ומאכילן, וכן מעשר ומאכילן, וכן מבואר בירוש' דקבע הך תוספתא על הך מתני', אלא דשם איתא שכיוצא בו בא והפ"מ דחק בפירושו ואח"כ הביא ד' התוספתא ושצריך כן לגרוס בירוש', ובסיפא דתוספתא דקתני כל שכיוצא בו אינו בא ודאי צריך לגרוס בא דאל"כ היינו רישא ומה מסיים היתר אחר גרם לו, וכן כ' הפ"מ, אכן בפירושא דהיתר אחר גרם לו כתב המג"א פי' שמן הדין הי' לו להתחייב במעשר רק שהיתר אחר גרם לו שאינו חייב במעשר, וא"כ הפועל השכיר עצמו אדעתא שלא יאכל לפי שסבר שחייב ולכן אינו אוכל ואם קצץ עמו פי' שהתנה עם הבעה"ב שיאכל ה"ז אוכל, וסתם פירושו ולא פי' באיזה אופן משכחת שהיתר אחר גרם לו שאינו חייב במעשר, ויש לומר שהפקיר כרמו או שדהו והשכים בבוקר ובצרו ואח"כ שכר לפועל לעשות אחר שנגמר מלאכתן, דאז היתר אחר גרם לו, ולפי"ז מוכרח לפרש ואם קצץ עמו שהתנה שיאכל דאין לומר שהודיעו שהי' מופקר ואינו חייב במעשר דזה אינו דאטו חיוב מעשר קא גרים גמר מלאכה קא גרים, כדאמר בגמ' בדף פ"ט וכיון שכבר נגמר מלאכתו למעשר אין פועל אוכל, אלא דקשה טובא לפרש ואם קצץ עמו שהתנה עם הבעה"ב שיאכל כמו שפירש המג"א דא"כ פשיטא ומאי קמ"ל.

ונראה דפירושא דואם קצץ עמו דסיפא הוא כמו ברישא שהודיעו אלא דמה דאמר כל שכיוצא בו בא לעונת המעשרות והיתר אחר גרם לו הוא דאם שכרו להוליך ענבים שכבר נגמר מלאכתן לאכילה, ורק שאחר שכבר נגמר מלאכתן נמלך לדורכן ולעשות מהן יין דנמצא דעכשיו לא נגמר מלאכתן וכיון דמקודם כבר נגמר מלאכתן זהו היתר אחר גרם לו דגבי אכילת פועל הא לא משגחינן על חיוב מעשר אלא על גמר מלאכה ולכן בסתמא כששכר הפועל על מלאכה זו אפי' אם לבסוף בשעת מלאכה נודע להפועל שעוד לא נגמר מלאכתן למעשר מ"מ אינו אוכל כיון שכיוצא בו כבר נגמר מלאכתן, אבל אם קצץ עמו והיינו דבעת ששכרו אמר לו שענבים אלו עומדין לדריכה בזה אוכל הפועל כיון שעכ"פ ענבים אלו לא נגמר מלאכתן, ויש לומר יותר דא"צ לאוקמי כשליקט ע"מ לאכלן ונמלך לדורכן אלא גם בזה אמרינן כיון שכיוצא בו נגמר מלאכתן אין הפועל אוכל אלא דוקא אם הודיעו שלא נגמר מלאכתן.

ולפי"ז נוכל לפרש פלוגתא דת"ק וראב"י. דת"ק אמר בדישו ולא בדורכו דהכונה בסתם ענבים שעומדין גם לאכילה ולכן כיוצא בו כבר נגמרו מלאכתן למעשר רק שזה הבעה"ב דורכן, וסבר ת"ק דכיון דדומיא דהכי גבי פועל אם לא הי' יודע שעומדין עכשיו לדריכה אינו אוכל דבסתמן כבר נגמרו מלאכתן, רק אם הודיע לפועל שלא נגמרו מלאכתן אוכל, לכן גבי בהמה אף שהיא דורכת על הענבים מ"מ כיון שאינו שייך לומר בה דהוי כמו שיודעת, לכן דין הבהמה כמו דין הפועל בסתם שאינו אוכל, וראב"י סובר דהך סברא לא שייך אלא אם הבהמה היתה מוליכה הענבים, אבל כשהיא דורכת הרי כבר נראה גלוי שענבים אלו לא נגמר מלאכתן, ולכן לא מהני מה שכיוצא בהן כבר נגמר מלאכתן והוי כמו בפועל היכי שהודיעו שלא נגמר מלאכתן שאוכל.

אלא דלכאורה אין דמיון מפועל לבהמה דבפועל הא ליכא לאו דלא תחסום ויכול הבעה"ב לקצוץ עמו ע"מ שלא יאכל, ולכן שפיר אמרינן כיון דשכיוצא בו כבר נגמר מלאכתו נכנס הפועל אדעתא דהכי שלא יאכל. אבל מה שייך זה לבהמה דאיכא לא תחסום, אבל באמת הדברים נכונים דאם נפרש כן התוספתא לא נוכל לומר דטעמא דאינו אוכל בסתמא הוא משום שנכנס אדעתא שלא יאכל, דהא לא קצץ ולא התנה עמו, ומה שאוכל הפועל אינו משום תנאי השכירות דהא קיי"ל פועל משל שמים הוא אוכל אלא שהפועל יכול למחול על זכותו. וא"כ כאן דרק כיוצא בו נגמר מלאכתו, אבל ענבים אלו אינו ידוע בשעת שכירות אם נגמר מלאכתן או לא. וא"כ למה לא יאכל הפועל כשיודע שעוד לא נגמר מלאכתן, ולכן אם נפרש כן התוספתא אינו משום גדר קציצה או מחילה מצד הפועל אלא דהוא טעמא אחרינא דכיון דלא חיוב מעשר קא גרים, וכיון דענבים אלו כיוצא בהם כבר נגמר מלאכתן לא דמי לדישו דאכתי לא נגמר מלאכתן כלל ולכן אין פועל אוכל, אלא דכל זה אם שכרו בסתם אבל אם הודיעו שענבים אלו עומדין לדריכה א"כ שכרו לעשות מלאכה במה שצריכין עוד לגמור מלאכתן ולכן הפועל אוכל.

ובאופן זה מפרש הריטב"א אף שאינו בדרך שכתבנו מה דאיתא בגמ' דבמה שעומד לעשות לחם אוכל הפועל עד שתגמר מלאכתו לחלה והקשו בתוס' מפרות המרכסות בתבואה ותירצו דהתם בחטים שאין עומדין לעשות לחם אלא קליות, וכתב ע"ז הריטב"א ואינו מחוור דמידי חיוב חלה אמר רחמנא מידי דחזי לחיוב חלה אמר רחמנא, ולכן כתב דכל שראוי למעשר וגם לחלה יש לו שני דינים לאכילת פועל, דבעוד שעומד למעשר לחוד תלי דיניה במעשר ושוב אין פועל אוכל בעוד שלא נטחן, אבל מכיון שנטחן פנים חדשות באו לכאן ועומד הוא לדבר הראוי לחלה וכפרי אחר דמי ופועל אוכל בו עכ"ל, ומבואר דגם לדעת הריטב"א אינו תלוי בעיקר דין חיוב במעשר דהא סובר דאפי' היכי שהחטים עומדין לקליות ולא לחלה כיון דחזי לחיוב חלה פועל אוכל בו, אלא דהריטב"א דן כן לקולו של הפועל דכיון דעד שתגמר מלאכתו לחלה פועל אוכל אין אנו דנין אם חטים אלו באמת יבואו לידי חלה או יאכלו אותם קליות, אלא שחידש הריטב"א דכל זמן שלא נטחנו החטים אין דנין בגמר לחלה אלא אחר שנטחן, ולפי סברתנו ג"כ אפי' אם הבעלים חושבים שאחר שנטחנו החטים ויעשו סולת לא יעשו מזה לחם, אלא יערבו הסולת בקדירה של רוטב ולעולם לא יבואו לידי גדר חלה מ"מ כל זמן שראוי לבוא לחלה פועל אוכל, ובאופן זה פרשנו התוספתא להיפוך לחומרו של הפועל ולקולו של בעה"ב דאף שחושב הבע"ב על הענבים לדורכן מ"מ כיון שכיוצא בו בא לזיקת מעשרות, והינו שענבים שיחשוב אותם לאכילה כבר נגמר מלאכתן אין פועל אוכל דלא הוי דומיא דדישו שלא נגמר מלאכתן כלל.

אלא דעיקר הלכה זו תליא בהך דינא דנגמר מלאכתו לחלה דבפ' י"ב הל' ה' כתב הרמב"ם העושה בחטים וכיוצא בהן אחר שעשו כגון ששכרן לבור צרורות או לנפח אותן או לטחון הרי אלו אוכלין שעדיין לא נגמר מלאכתן לחלה, והוא עפ"י הברייתא דדף פ"ט וכשינוייא דרבינא דאמר כרוך ותני מה דיש מיוחד דבר שלא נגמר מלאכתן לחלה פועל אוכל בו והראב"ד בהשגות השיג שם וכתב טעה הוא וכל האומר כן שלא הוזכרה חלה אלא בכרוך ותני, אבל משעת מעשר פקעה אכילתם עכ"ל והמ"מ כתב ע"ז ודברי רבינו ורש"י עיקר, שאם כדברי הר"א לא הי' לו להזכיר חלה כלל, ועוד דנקט בתבואה דבר שנגמרה מלאכתו לחלה, והיינו הלש והמקטף, ולא נקט בורר בחטים דומיא דבודל בתמרים עכ"ל, ונראה ליישב דעת הראב"ד דאין כונתו דאין נ"מ כלל בנגמר מלאכתו לחלה. דא"כ אין טעם למה שהזכירה הברייתא חלה וכד' המ"מ, אלא דבאמת משכחת לה שפיר דאכתי לא נגמר מלאכתו למעשר שעדיין לא עשה כרי ולא מירחו דלא נגמר מלאכתו ומותר לאכול עראי, ואפי' טחן ועשה קמח ממעט דגן כיון דאין ע"ז שם כרי מותר לאכול הקמח ארעי, אבל אם לש הקמח ואפי' אין בזה שיעור חלה ודאי נגמר מלאכתו לחלה דהא אמר בגמ' מידי חיוב מעשר גרים גמר מלאכה גרים, וא"כ ה"נ לדין חלה אף דליכא שיעור כיון דכשיצרף לזה עד כשיעור יתחייב בחלה הרי נגמר מלאכתו לחלה וא"כ בודאי יש נ"מ בדין נגמר מלאכתו לחלה, ומיושב מה דאמר בברייתא יצא הלש והמקטף דאשמעינן דאפי' לא נגמר מלאכתו למעשר כיון דנגמר מלאכתו לחלה אין פועל אוכל.

ולכן נראה דלדעת הרמב"ם ורש"י לא נוכל לומר כמו שכתבתי בדעת ת"ק דהתוספתא דאפי' בדעת הבעלים לדרוך הענבים כיון דכיוצא בו נגמר מלאכתו למעשר אין פועל אוכל בו כיון דאפי' נגמר מלאכתו למעשר אם יש לו עוד גמר מלאכה אחר לחלה פועל אוכל הרי דלא דרשינן דומיא דדיש לחומרו של הפועל, דדוקא היכי שלא נגמר מלאכתו כלל, אלא לקולא שיש לו עוד גמר מלאכה פועל אוכל, וא"כ אין סברא דאם כיוצא בו נגמר מלאכתו אף שאלו לא נגמר מלאכתן אין פועל אוכל, ובודאי לפי"ז צריך לומר לקולא דאם רק עומדין שיהי' להם גמר מלאכה אחר למעשר של יין פועל אוכל, ולפי דברי הריטב"א אפשר שנאמר עוד יותר דאפ' עומדין לאכילה כיון דחזי לגמר מלאכה אחר של יין אכתי פועל אוכל. אך אפי' אם נחלק בין גמר מלאכה דחלה ובין גמר מלאכה דמעשר גופא אבל עכ"פ בעומדין הענבים לדורכן ודאי פועל אוכל כיון דדרשינן דייש לקולא דכ"ז שלא נגמר מלאכתו לגמרי פועל אוכל. ולכן לשיטת הרמב"ם לא נוכל לפרש בהתוספתא דכל שכיוצא בו בא לעונת המעשרות והיתר אחר גרם לו כמש"כ וממילא לא נוכל לפרש בהברייתא דמייתי הירושלמי בתרומות בדישו ולא בדורכו. ולכן גורס הרמב"ם בדישו ולא בדרכו וכמש"כ הרמב"ן, אבל לדעת הראב"ד שפיר נוכל לגרוס ולא בדורכו כיון דגם גבי חלה סובר דאם כבר נגמר מלאכתו למעשר אין פועל אוכל אף שלא נגמר מלאכתו לחלה.

ולדעת הרמב"ם נשאר לנו לבאר התוספתא דמייתי בירושלמי בב"מ דכל שכיוצא בו בא לזיקת מעשרות והיתר אחר בא לו אינו אוכל קצץ עמו הרי זה אוכל דכבר כתבנו דא"א לפרש והיתר אחר גרם לו כגון שהפקיר כרמו דא"כ לא מהני קצץ והיינו שהודיעו, ולפרש קצץ עמו ע"מ שיאכל כמו שמפרש הפ"מ אינו מיושב דודאי פשיטא וכמש"כ.

ונראה דהנה בפ"ד ובפ"ה דמעשרות פליגי ר' יוחנן ור"ל בהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו דר' יוחנן אמר נטבל ור"ל אמר לא נטבל, ופריך ר' יוחנן לר"ל ממתני' דפיאה פ"ד עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן פטורין, והרי הגזבר כאחר הוא ואת אמרת מה שעשה עשוי, ומשני תיפתר כמ"ד גיזבר כבעלים דלא כר' יוסי דר' יוסי אמר גיזבר הוא כאחר, וכיון דלר"ל צריך לאוקמי מתני' כמ"ד גיזבר כבעלים הרי דאיכא פלוגתא דתנאי בזה דמ"ד גיזבר כאחר א"א לסבור דהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו אינו נטבל. ולפי"ז יש לומר דכיון דבאמת הרמב"ם אינו מביא להלכה סיפא דתוספתא ואינו מביא אלא מתני' דהוא רישא דתוספתא. וכיון דר' יוחנן סבר גיזבר כאחר הרי דיש לומר שפיר דבהך פלוגתא דגיזבר כאחר או כבעלים תליא נמי פלוגתא דהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו כיון דמתני' דפיאה הוא סתם משנה וע"כ היא כהלכה ולכן יש לומר דהתוספתא סברה דהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו אינו נטבל וא"כ יש לפרש הך סיפא דתוספתא באופן זה דכל שכיוצא בו בא לזיקת מעשר. היינו שכבר נתמרח והיתר אחר גרם לו שלא נתמרח בדעת הבעלים. ולכן שכרו סתם אינו אוכל ובזה גם להרמב"ם הדין כן כיון דתבואה זו כבר אינה עומדת לגמר מלאכה אחר. וכיון דכיוצא בו כבר נגמר מלאכתו לא דמיא לדישו ואינו אוכל. אבל אם קצץ והוא שהודיעו שנתמרח שלא מדעת הבעלים. וא"כ שכרו בפירוש לעשות בדבר שלא נגמר מלאכתו ולכן ה"ז אוכל. ומיושב מה שהרמב"ם לא הביא הך סיפא כיון שפסק כר' יוחנן דהממרח כריו של חבירו נטבל.


< הקודם ·
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.