אבן האזל/רוצח/ה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אבן האזלTriangleArrow-Left.png רוצח TriangleArrow-Left.png ה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
חידושים ומקורים מנחת חינוך
יצחק ירנן
מעשה רקח
ציוני מהר"ן
קרית ספר


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ב[עריכה]

אין הרוצח בשגגה גולה אלא אם כן מת הנהרג מיד. אבל אם חבל בו בשגגה אע"פ שאמדוהו למיתה וחלה ומת אינו גולה שמא הוא קירב את מיתת עצמו או הרוח נכנסה בחבורה והרגתהו אפי' שחט בו כל שני הסימנים ועמד מעט אינו גולה על ידו. לפיכך אם לא פרכס כלל או ששחטו במקום שאין הרוח מנשבת בו כגון בית סתום של שיש ה"ז גולה. וכן כל כיוצא בזה.

השגת הראב"ד: אבל אם חבל בו בשגגה אע"פ שאמדוהו למיתה וכו' עד קירב את מיתת עצמו. א"א נמצא לדבריו מה שאמרו חובשין אותו דאי מיית קטלינן ליה לא אמרו אלא במכה שאין בה חבורה ולא מחוור כלל, ואומר אני שלא אמרו הרוח בלבלתו או פרכוסו הרגתו. אלא כששחט בו שנים או רוב שנים אבל חבורה אחרת אין הרוח והפרכוס מקרבין את מיתתו.

כתב הכ"מ דשיטת הרמב"ם הוא כד' התוס' דלא אמרו זה אלא בגלות ולא במיתת ב"ד וכ' התוס' דיש שום דרשא כמו שיש חילוק בין גלות למיתה לענין ירידה ועליה, והנה לדעת הרמב"ם אין דמיון כלל דין ירידה ועליה לדין זה, דהרמב"ם בפ"ו הל' י"ד כתב כל אלו פטורין מן הגלות מפני שהן קרובין לאונס וקחשיב שם דרך עליה. וכיון שכן אין שום שייכות לפטור דרך עליה במזיד והתראה, אלא דמ"מ יש לומר כן בדעת הרמב"ם דכיון דלא אשכחן הך דינא אלא גבי גלות ולא גבי מיתת ב"ד כשהרגו במזיד והתראה דלא אמרינן כן אלא בגלות, משום דכתיב ויפל עליו וימות וכמש"כ בתוס', ורק שכתבו דהא גבי מיתה נמי כתיב מכה איש ומת. ויש לומר כמש"כ בתוס' בב"ק דף כ"ו גבי בשגגה משום דגבי גלות כתיב טובא בשגגה. וה"נ כאן טובא וימות כתיבי שם.

ובטעמא דמילתא אפשר לומר דודאי בעיקר דינא כיון שאנו רואין שזה הכהו הכאה כדי להמיתו לא מהני הני ספיקי דלא הוי אלא חששא בעלמא לפטרו ממיתה, ורק גבי גלות כיון דעיקר טעמא דחיוב גלות הוא פן ירדוף גואל הדם אחר הרוצח כי יחם לבבו וכיון דלא מת מיד ואיכא חששא דשמא מת מסבה אחרת לא קרינן ביה כי יחם לבבו כיון דלא מת מיד וגם איכא קצת ספק בדבר, אבל לדינא לא מהני הני חששי דאין ספק מוציא מידי ודאי כיון דודאי הכהו הכאה שיש בה כדי להמית.

והנה במש"כ הראב"ד דלדעת הרמב"ם צ"ל דדין יום או יומים אינו אלא במכה שאין בה חבורה א"א לומר כן בדעת הרמב"ם דבפ"ה הלי"ב כתב וז"ל יראה לי שהמכה את חבירו בסכין וסייף או באבן ואגרוף וכיוצא בהן ואמדוהו למיתה ומת אינו בדין יום או יומיים וכו'. לכך נאמר בשבט וכו', ומוכח להדיא מדברי הרמב"ם דרק משום טעם זה שכתב משום דכתיב בשבט שלא נתנה רשות להכותו אלא בשבט, אבל בלא זה היה בדין יום או יומים. אף דהכאה בסכין או בסייף הוא ודאי בעשיית חבורה, והנה אף לפי"מ שנתבאר דלגבי דין מיתה לא אמרינן הכי הקשה הכ"מ ממה דפריך בכתובות דף ל"ד ודילמא בשוגג ונקה מגלות, ומכוח דשייך גלות בדין יום או יומים, וזה הקשה שם בתוס' וכתבו דאפשר לאוקומי בביתא דשישא ולא פירכס. וראיתי שהקשו ע"ז דא"כ למה כתב קרא אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו דהא תיכף משיצא מביתא דשישא כבר נתחייב גלות, אכן לפי"מ דמוכח מדברי הרמב"ם דסובר דצריך דוקא שני הטעמים לפטורא כמו שכתב בסוף ההלכה, א"כ לא קשה דגם אם התהלך בחוץ לא הוי פירכוס לקרב מיתתו.

ובעיקר מה דמוכח מדברי הרמב"ם דצריך דוקא שני הטעמים לפטורא עמד בזה המרכה"מ והביא מדברי הבתי כהונה דהרמב"ם סובר דזהו תרי לישני ופליגי ולכן פסק גבי גלות לחומרא משום ספק כפרה, ולפי"מ שפסק הרמב"ם בפ"ז הל' ט' דכל א' מארבעתן שמת מחזיר את הרוצח, והקשה שם המל"מ דהיא בגמ' בעיא דלא אפשטא והו"ל למיפסק לחומרא משום ספק כפרה. וכתב ע"ז דהוא ספק נפשות דאם נימא דלא יצא אם יצא יהא מותר דמו ויהרוג אותו גואה"ד, וא"כ לפי"ז א"א לומר כדברי הב"כ, ומסתבר יותר כמש"כ המרכה"מ דהרמב"ם סובר דכיון דהוא רק חששא בעלמא, אינו פטור אלא בצירוף שני הטעמים וכמש"כ:

ג[עריכה]

ישראל שהרג בשגגה את העבד או את גר תושב גולה, וכן העבד שהרג בשגגה את ישראל או את גר תושב וכן גר תושב שהרג את הגר תושב או את העבד בשגגה גולה שנאמר לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם.

השגת הראב"ד: ישראל שהרג [בשגגה] את העבד או את גר תושב. א"א אין נ"ל כך מן ההלכה לפי שהוצרכו להביא עבד (ועכו"ם) [צ"ל וכותי] מן הרבוי אלמא גר תושב אין גולין עליו ואין נהרג עליו ועוד כי יכה את רעהו כתיב [עכ"ל].

הכ"מ הסכים להשגת הראב"ד וכתב שצריך למחוק מד' הרמב"ם גר תושב רק גבי עבד שהרג גר תושב כתב שאפשר לקיימו מפני שהעבד אינו כישראל גמור, אבל צ"ע מנין לרבינו לחלק בכך עכ"ד. אבל בפיהמ"ש להרמב"ם כתב להדיא אבל כשהרג ישראל לגר תושב יגלה ישראל, וכן מבואר בפירש"י בדף ט' בד"ה חוץ מגר תושב כתב ומשמע דמתרווייהו ממעט ליה וכו', ואח"כ בד"ה ל"ק כו' כתב וצ"ל גולה כדקתני בהדיא, ורישא כשהרג את ישראל אינו גולה דלא סגי ליה בגלות, ומוכח דר"ל דלמסקנא קאי הא דתנן חוץ מגר תושב רק על גר תושב שהרג את ישראל וכן כתב הריטב"א בכונת רש"י ע"ש.

ומה שהקשה הראב"ד מזה שהוצרכו להביא עבד וכותי מן הרבוי וזהו מהא דאיתא בגמ' הכל לאתויי מאי לאתויי עבד וכותי יש לומר דקאי ע"ז דעבד וכותי גולין כשהרגו ישראל ולא על בבא שניה דישראל גולה על ידיהן, ומה דקתני זה בברייתא אף דגולה אפי' ע"י גר תושב זהו משום רישא, ומה שהקשה דהא כתיב אשר יכה את רעהו י"ל דרעהו למעוטי עכו"ם, ואף דבכל דוכתא דנתמעט עכו"ם גם גר תושב בכלל, אבל הכא כיון דכתיב גר תושב בדיני גלות אמרינן דישראל נמי גולה על ידו, ורק כשהרג גר תושב את ישראל נתמעט מלכם ולא לגרים, ונראה דסבר הגמ' דכיון דכתיב בחד קרא לבני ישראל ולגר ולתושב אמרינן דגולין זה על זה, ונמצא דמה שכתב הרמב"ם שנאמר לבני ישראל וגו' קאי על כל ההלכה.

אכן צריך לבאר זה שכתב הרמב"ם דגר תושב שהרג עבד גולה דמנ"ל דילמא לא נתרבה גר תושב בדיני גלות, אלא כשהרג גר תושב כדתנן, ואולי כיון דרק מקרא דלכם ולא לגרים נתמעט אמרינן דלא נתמעט אלא כשהרג ישראל. ויותר נראה דכיון דע"כ אנו צריכים לומר דמה דישראל חייב גלות על גר תושב היינו מקרא דלבני ישראל ולגר דמחויבים זה על זה, וקשה דהא גר תושב אינו גולה על ידי ישראל דנתמעט מלכם ולא לגרים, ולכן צ"ל דולגר היינו עבד. דגר צדק ישראל מעליא הוא דלא שייך כאן ליחוס קהל, ותושב וגר דהיינו עבד גולין זה על זה, וישראל נמי גולה ע"י גר תושב דהא כתיב בקרא ג"כ לבני ישראל, רק דגר תושב ע"י ישראל נתמעט מלכם ולא לגרים.

אח"כ ראיתי בס' מרכה"מ שכתב לבאר ד' הרמב"ם במש"כ דגר תושב גולה ע"י עבד דסובר דמה שגר תושב נהרג כשהרג ישראל הוא רק ע"י גואל הדם, והביא מדברי הרמב"ן בחידושיו שכתב כן מדברי הרמב"ם, ולכן כיון שעבד אין לו גואל הדם לכן גולה הגר תושב, ולדעתי לא כיון בזה בעיקר ההלכה, והנה בדעת הרמב"ם ודאי א"א לפרש כן דהא כתב בהלכה ד' גר תושב שהרג את ישראל בשגגה וכו' ה"ז נהרג אדם מועד לעולם. וכן גר תושב שהרג את גר תושב מפני שעלה על דעתו שמותר להרגו ה"ז קרוב למזיד ונהרג עליו וכו', ועכו"ם שהרג את העכו"ם בשגגה אין ערי מקלט קולטות אותו שנאמר לבני ישראל עכ"ל, ומבואר בדברי הרמב"ם החילוק דבגר תושב שהרג ישראל בשוגג, ובהרג גר תושב באומר מותר כתב נהרג עליו. ובעכו"ם שהרג עכו"ם כתב אין ערי מקלט קולטות אותו, וזהו כמו שכתב בפ"י מה' מלכים הל' א' דבן נח ששגג באחת ממצותיו פטור מכלום חוץ מרוצח בשגגה שאם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו ואין לו ערי מקלט דזהו בבן נח שהרג בן נח, וכמו שיתבאר ומלבד זה הא בכל המקומות שהזכיר הרמב"ם בפ"ו שאין ערי מקלט קולטות אותו לא הזכיר נהרג. אלא דאם מצאו גואל הדם והרגו פטור, ובודאי דלשון נהרג הוא שנהרג בב"ד וכמו שכתב כן בפ"ט מהל' מלכים בכל דיני ב"נ, ואף דבלשון הברייתא לפי ההו"א מוכרח דשייך לשון נהרגין ע"י גואל הדם וכמו שיתבאר אבל בדברי הרמב"ם א"א לומר כן והוא ברור.

ומה שהביא מדברי הרמב"ן, לא כיון הרמב"ן לזה כלל דהרמב"ן חלק שם על רש"י, שפי' הא דתניא לפיכך גר וגוי שהרגו נהרגין דאז' מצות קאי שנצטוו אשפיכות דמים ואזהרתן זו מיתתן וא"צ התראה וכ' ע"ז הרמב"ן שאין הדין נותן להרוג אדם בשוגג במצוה, ומה דאמרינן דב"נ נהרג שלא בהתראה היינו במזיד וטעמא דהרגו נהרגין הוא משום דבשפיכות דמים אם הרג ישראל אפי' לישראל לא ניתנה דמו למחילה וגואל הדם הורגו, לפיכך עכו"ם נהרג עליו לעולם, ומבואר בדברי הרמב"ן דרק טעמא דמילתא נקט לחלק בין שפיכות דמים לשאר ז' מצות, דכיון דבישראל לא ניתנה דמו למחילה לגבי גואל הדם ולא נפרט לגמרי בשביל שגגתו לכן בעכו"ם נהרג, אבל בודאי נהרג הוא בב"ד.

ומה שהביא הרמב"ן שם מדברי הרמב"ם הוא ע"ז שאין ב"נ נהרג בשוגג על ז' מצות. וכן בעכו"ם שהרג עכו"ם בשוגג, וזהו מדברי הרמב"ם בה' מלכים פרק י' וז"ל. בן נח ששגג באחת ממצותיו פטור מכלום חוץ מרוצח בשגגה שאם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו ואין לו עיר מקלט אבל בתי דיניהן אין ממיתין אותו. בד"א בשגג באחת ממצות ועבר בלא כונה כגון שבעל אשת חברו ודמה שהיא אשתו או פנויה. אבל אם ידע שהיא אשת חברו ולא ידע שהיא אסורה לו. וכן אם הרג והוא לא ידע שאסור להרוג הרי זה קרוב למזיד ונהרג ולא תיחשב זו להם שגגה מפני שהיה להם ללמוד ולא למד עכ"ל. והכ"מ תמה שם על דברי הרמב"ם דאי כשהרג ישראל מיירי הרי נהרג הוא עליו כמבואר בדברי רבינו פ"ה מה' רוצח ואי כשהרג את בן נח גולה הוא לערי מקלט. וכבר תמה הלח"מ על תמיהתו של הכ"מ דהא הכא לא איירי בגר תושב. והרמב"ם כתב כאן להדיא דעכו"ם שהרג את העכו"ם בשגגה אין ערי מקלט קולטות אותו ואף שכתב עכו"ם גם בן נח שאינו עובד עכו"ם בכלל ודוקא גר תושב גולה וממילא מבואר בפשיטות דהתם מיירי הרמב"ם בבן נח שהרג בן נח דבזה אינו נהרג כשהרג בשוגג ודינו כמו בשאר ז' מצות דאינו נהרג בשוגג אלא באומר מותר. וכמש"כ הרמב"ם כאן בהל' ד' דעכו"ם שהרג את העכו"ם אין ערי מקלט קולטות אותו.

אלא דבעיקר טעמו של הרמב"ן לחלק מרציחה לשאר ז' מצות משום דברציחה בישראל עומד בספק מגואל הדם ולא ניתן דמו למחילה קשה דא"כ גם בעכו"ם שהרג עכו"ם בשוגג יהי' נהרג כיון דלב"ז עומד מספק מגואל הדם, ובדעת הרמב"ן יש לומר דאינו סובר דבעכו"ם שהרג עכו"ם איכא דינא דגואל הדם, וכן משמע מדבריו שכתב בעכו"ם שהרג עכו"ם בשוגג ובאנוס פטור ומשמע דפטור לגמרי, ועוד שהשוה שוגג לאנוס מוכח דאין חילוק. אבל לדעת הרמב"ם דסובר דאיכא דינא דגואל הדם בעכו"ם שהרג עכו"ם. א"כ מאי נ"מ מעכו"ם שהרג עכו"ם לעכו"ם שהרג ישראל.

ונראה דדעת הרמב"ם במה דגר תושב ועכו"ם שהרגו ישראל חייבין מיתה אינו משום טעמו של הרמב"ן. דהא הרמב"ם מפרש בהלכה ד' גר תושב שהרג ישראל ה"ז נהרג אדם מועד לעולם ולהדיא דסובר דמהאי טעמא נהרג ולא דמי לשגג בז' מצות דזה לא שייך אלא במזיק אלא דצריך לבאר אם טעמא דאדם מועד לעולם סגי א"כ גם בהרג עכו"ם יתחייב מיתה. אכן הא דאדם מועד לעולם ילפינן בב"ק דכ"ו מקרא דפצע תחת פצע. א"כ באמת אינו דין בעכו"ם אלא דמ"מ עכו"ם שהרג ישראל בדינא דידן דיינינן ליה, וכיון דבעכו"ם כל דין שלו במיתה הוא חייב מיתה משום דכיון דבישראל מזיק אפי' בשוגג חייב מוכח דגם בשוגג עבר דהו"ל לעיוני וכ"ש ברוצח. אבל עכו"ם שהרג עכו"ם או גר תושב שהרג גר תושב ליכא דינא דאדם מועד לעולם, ולכן בגר תושב חייב גלות ובעכו"ם דליכא גלות רשאי גואל הדם להרגו.

איברא דיש להסתפק דכיון דנימא דבעכו"ם ליכא דינא דאדם מועד לעולם רק משום דבדינא דידן דיינינן ליה ובדינא דידן בשביל עבירת שוגג אינו חייב מיתה. ויש לתלות זה בהמחלוקת שבין רש"י לרבינו יונה שהבאתי בפ"ח מה' נזקי ממון הלכה י"ג אות ב' בנערה המאורסה בעכו"ם דרש"י סובר דלא בעי עדה ועדים. ורבינו יונה כתב שיש לומר דכיון דלדידהו לית להו ודיינינן להו בדינא דדין צריך עדה ועדים, והוכחתי שם דשיטת הרמב"ם כשיטת רש"י ולכן גם בעניננו אף דעכו"ם בדידיה ליכא אדם מועד לעולם, אבל כשהרג ישראל אמרינן אדם מועד לעולם וממילא חייב מיתה כדינא דעכו"ם והרמב"ם לשיטתו בזה.

אלא דאכתי צריך לבאר דבגמ' פריך אתירוצא דר"כ מדתניא לפיכך גר ונכרי שהרגו נהרגין קתני גר דומיא דנכרי מה נכרי ל"ש דקטל בר מיניה ול"ש קטל דלאו בר מיניה נהרג אף גר ל"ש דקטל בר מיניה ל"ש קטל דלאו בר מיניה נהרג. ומשני רב חסדא בדרך עליה ורבא משני באומר מותר, ולפי מה דפשוט להרמב"ן וכן סובר הרמב"ם דעכו"ם שהרג עכו"ם בשוגג פטור רק דהרמב"ם כתב דאם הרגו גואל הדם אינו נהרג. וא"כ היכי פשיטא ליה למפרך דמה נכרי וכו' דהא שפיר דגר ונכרי לא קאי אבר מיניה. וצ"ל דלפי ההו"א ע"כ נפרש נהרגין מה דיש רשות לגואל הדם להרגו רק דבמסקנא דמשני באומר מותר הכונה נהרגין בב"ד וכמו שנתבאר, אכן לפי"מ שהוכחתי מלשון הרמב"ן דאינו סובר דבעכו"ם שהרג עכו"ם יש לו דין גואל הדם. וא"כ קשה טובא דמנ"ל למיפרך דמה נכרי וכו' דהא באמת נכרי שהרג נכרי בשוגג פטור וא"כ תרווייהו כשהרגו ישראל וצ"ע.

ובעיקר מילתא מה דגר תושב שהרג ישראל נהרג ולא מפרשינן דלא סגי ליה בגלות ואם הרגו גואל הדם אינו נהרג כמו דע"כ מפרשינן הכי הברייתא לפי ההו"א, נראה דזה תליא אם מצוה ביד גואל הדם או רשות ביד גואל הדם, דאם נימא דמצוה א"כ אפשר לומר דאף דגר תושב ג"כ ערי מקלט קולטות אותו, מ"מ כשהרג ישראל לא ניתנה שגגתו לכפרה ונהרג בידי גואל הדם, אבל אם נימא רשות ביד גואל הדם א"כ אין סברא דליהני עדיפותא דקדושת ישראל לומר דלא מהני ליה ערי מקלט כיון דאינו דין חיוב מיתה בעצם. אלא רשות ביד גואל הדם משום כי יחם לבבו. וכיון דערי מקלט קולטות גם גר תושב צריך דליהני גם כשהרג ישראל תושב ומוכח ע"כ דבאמת גר תשוב כשהרג ישראל מחוייב מיתה משום עדיפותא דקדושת ישראל. ולכן לא מהני ליה ערי מקלט:

ו[עריכה]

וכן הרב המכה את תלמידו או שליח ב"ד שהכה את בע"ד הנמנע מלבוא לדין והמיתו בשגגה פטור מגלות שנאמר לחטוב עצים לדברי הרשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד שהרי שגגו והרגו בשעת עשות המצות.

השגת הראב"ד: וכן הרב המכה תלמידו או שליח ב"ד שהכה את בע"ד הנמנע מלבוא לדין וכו'. א"א זו לא שמענו מעולם אלא שליח ב"ד שהוא מלקה יותר ממה שאמדוהו ומת תחת ידו, והא דאמרינן דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה הנהו לבעלי עבירות עד שיחזרו בהן עכ"ל.

הכ"מ לא ביאר כאן וכתב על דברי הראב"ד: ואין לא שמענו השגה. אבל באמת כאן צריך לבאר דברי הראב"ד שהם תמוהים דהוא נגד משנה מפורשת בדף כ"ב הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה ורש"י פי' במשנה ושליח ב"ד המלקה ארבעים לחייב מלקות, ומש"כ רש"י ארבעים אין כונת רש"י שהוסיף לו דאין דין מלקות אלא ל"ט, אלא משום דבכל מקום במשנה וגמ' נקרא מלקות בלשון המקרא מלקות ארבעים. דאם הוסיף ודאי גולה, וכן במשנה דף כ"ב במה דתנן ואם מת תחת ידו פטור דקאי על מלקות שלוקה כדינו כ' רש"י דשליח ב"ד הוא ואמרינן לעיל יצא האב המכה את בנו ושליח ב"ד. ואם הוסיף ה"ז גולה כדתנן התם. לכן ברור שהוא ט"ס בראב"ד וצ"ל לא יותר ממה שאמדוהו. ואף דהלשון אינו מדוייק דהו"ל לכתוב כמו שאמדוהו, י"ל דמה שכתב לא יותר היינו להוציא מלשון המשנה הוסיף וכו'.

ובדעת הרמב"ם נראה דאינו רוצה לפרש דהוא בשליח ב"ד המלקה כדינו דא"כ לא צריך למעט בשביל שהוא מצוה אלא משום שהוא אנוס לעשות מה שהוא מחוייב לעשות ע"פ ב"ד, ואפי' באומר מותר יש מ"ד שהוא אנוס. אלא דאנן קיי"ל שהוא קרוב למזיד שהיה לו ללמוד, אבל הכא שהוא מחוייב ע"פ ב"ד למלא חובתו היכי ס"ד לחייב גלות דליצטריך קרא ע"ז, ודוקא בשליח ב"ד המכה בע"ד בשביל שהוא נמנע לבוא לב"ד דלא היה כאן אומד כמה מכות הוא יכול לקבל, בזה היה שייך לחייב גלות אי לאו משום דעסק בהכאה של מצוה אף דהכאה זו מכיון שמת בה לא היה בדין שיכה אותו. אלא דכיון שעכ"פ הוא עסק בהכאה של מצוה פטור:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.