אבן האזל/עדות/ח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

נושאי כלים

מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
דברי שאול - עדות ביוסף
קרית ספר

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב[עריכה]

אחד הזוכר את העדות ואחד שראה כתב ידו או שהזכירוהו אחרים ונזכר, אפילו הזכירו העד השני שהעיד אם נזכר הרי זה מעיד, אבל אם הזכיר אותו התובע עצמו אע"פ שנזכר אינו מעיד מפני שזה דומה בעיני בעל דין כאילו העיד שקר בדבר שלא ידע. לפיכך אם היה התובע תלמיד חכם והזכיר התובע הזה את העד ונזכר הרי זה יעיד לו שתלמיד חכם יודע שאילו לא זכר הדבר לא היה מעיד, וקל הוא שהקלו בדיני ממונות שאע"פ ששכח הדבר מכמה שנים והכתב הוא שהזכירו הרי זה מעיד.

אחד הזוכר את העדות ואחד שראה כתב ידו או שהזכירוהו אחרים ונזכר, בתוס' כתובות דף כ' ע"ב מביאים דברי הירושלמי אהא דכותב אדם עדותו על השטר אמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו ר' יוחנן אמר אע"פ שאינו זוכרה מעצמו וקאמר התם רב הונא כרבי ור' יוחנן כרבנן ופי' התוס' דס"ל להירושלמי דפלוגתא דרבי ורבנן אם צריכים לצרף עמהן אחר או לא כשהעדים באים לקיים חתימתן איירי בגוונא שאין העדים זוכרים מעצמם ורק על ידי השטר זוכרים דאם זוכרים המלוה מעצמם גם לדברי רבי אין צריך לצרף עמהם אחר דעל מנה שבשטר הם מעידים ואם אין זוכרין המלוה כלל ואפי' ע"י השטר אין זוכרין גם רבנן מודו דעל כתב ידם הם מעידים וצריכים לצרף עמהם אחר כי פליגי כשזוכרים המלוה ע"י השטר דרבי סובר דהוי כמו שאינם זוכרים ועל כתב ידם הם מעידים ורבנן סברי דהוי כמו שזוכרים ועל מנה שבשטר הם מעידים וסיימו התוס' ולשון כותב אדם לא משמע הכי עכ"ל והנה כוונת התוס' לפרש דזהו באמת עיקר הפלוגתא דרב הונא ור"י לדברי הירושלמי דהיינו בעדי שטר שבאו להעיד על חתימתם ובהך גוונא דמתני' ופליגי בזה ר"ה ור"י דר"ה סבר כרבי דאינו יכול להעיד על המלוה ולכן לאו על מנה שבשטר הם מעידים ור"י סבר כרבנן ועל מנה שבשטר הם מעידים ולכן כתבו דלשון כותב אדם עדותו על השטר לא משמע הכי וזהו באמת דוחק גדול אך באמת לא אבין מה דחקם להתוס' לפרש כן דגם לפי פירושם היו יכולים לפרש באורחא רוויחא דרב הונא ור"י לא איירו בשטר שחתמו עליו עדים שיש עליו דין שטר אלא במה שרושם אדם עדותו בפנקסו וכמש"כ התוס' למעלה דלזה אין דין שטר והפלוגתא הוא כמו לפי הגמ' דידן אם מה שזוכר ע"י השטר נקרא זכירה או לא מיקרי זכירה ורק דהירושלמי תולה זה בפלוגתא דרבי ורבנן דס"ל להירושלמי דאם היו זוכרים מעצמם גם רבי היה מודה דעל מנה שבשטר הם מעידים ואם אינם זוכרים כלל גם רבנן מודו דעל כת"י הם מעידים כי פליגי בזוכרים ע"י השטר וכנ"ל ולא אדע מה דחקם לפרש דלהירושלמי הפלוגתא דר"ה ור"י הוא דלא כהבבלי ולהוציא לשון כותב אדם עדותו על השטר ממשמעו.

אכן כל זה הוא לפי פירוש התוס' בדברי הירושלמי אכן לי היה נראה לפרש פי' אחר בדברי הירושלמי דבאמת בירושלמי לא גריס כמו בגמ' דידן דבגמ' דידן הגירסא רב הונא אמר והוא שזוכרה מעצמו ור"י אמר אע"פ שאין זוכרה מעצמו ובירושלמי גריס רב הונא אמר ובלבד שיהא זכור עדותו ור"י אמר אע"פ שאינו זכור עדותו ולפי פשוטו המחלוקת הוא באופן אחר דרב הונא סבר דמי שכתב בפנקס שלו עדות אף שמכיר את כתב ידו ויודע הוא בעצמו שאינו משקר מ"מ אינו רשאי להעיד כ"ז שאינו זכור העדות ור' יוחנן סבר דהוא לגבי עצמו אינו גדר עדות דנימא בזה מפיהם ולא מפי כתבם או עד מפ"ע ונהי דאם היה צריך חקירה ודרישה והיינו חוקרים אותו כיצד אתה יודע עדות זו והיה אומר שראה בכתב ידו לא היה העדות מועיל דלא עדיף מהכתב בעצמו דהוי מפ"כ אבל כ"ז אם היה הדין דבעינן דו"ח אבל כיון דבממון מדרבנן לא בעינן דו"ח ודין מפיהם ולא מפי כתבם הוא רק דין על ב"ד בשעה שמקבלים העדות אבל כיון דנימא דהוא לגבי עצמו אין נקרא גדר עדות מה שמאמין לעצמו אלא ידיעה ברורה שיודע ע"י עצמו ולכן יכול להעיד שיודע המעשה אבל ר"ה סבר דבלא זכירה אינו רשאי להעיד.

עתה נבוא לבאר לפי"ז הא דר"ה כרבי ור"י כרבנן ונראה דהירושלמי סובר דרבי ורבנן פליגי בהך פלוגתא אם אפשר להעיד בלא זכירה כלל והוא לפמ"ש התוס' בד"ה על כתב ידן הן מעידין נראה דלרבי אפי' אומר בפי' דמעידין על מנה שבשטר חשיב כאילו מעידין על כתב ידן וכן לרבנן אפי' אומר בהדיא דעל כתב ידן הן מעידין מדאמרינן בסמוך ואי ליכא תרי אלא חד היכי נעביד משמע דלא יועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן והבנת דבריהם נראה להדיא דלרבי אפי' מעידים בפי' שזוכרים את המלוה ומעידים על מנה שבשטר מ"מ הוי כאילו מעידים על כתב ידם וצריך לצרף עמהם אחר ואינו נאמן כ"א לומר זה כתב ידי, וטעמא דמילתא הוא משום דאף שזוכרים המלוה בפי' מ"מ זהו מילתא אחריתא דיש כאן עדות על המלוה והוו עדים על מלוה בע"פ אבל אנן הא איירינן לענין קיום השטר לעשותו שטרא מעליא ובדיני קיום קיימינן ולא מהני מה שיתברר הדבר לענין עיקר המלוה דהוו כאילו יש כאן עדים אחרים שמעידים על המלוה ולדברי רבנן על מנה שבשטר הם מעידים הוו להיפוך דאפי' אם מעידים בפי' על כתב ידם והיינו ע"כ שאינם מעידים כלל על זכירת המלוה חשיב כאילו מעידים על מנה שבשטר והסבר הדבר ע"כ דכיון דהוא לגבי עצמו נאמן שלא בתורת עדות כמו שכתבנו וע"כ דכשמעיד על כת"י ומכיר השטר שנחתם עליו הרי הוא מעיד עי"ז על המלוה שבשטר ואף שכתבנו דאם יאמר בפירוש שראה בפנקסו לא עדיף מפנקס בעצמו אבל בכאן עכ"פ אין ע"ז שם פנקס ולא הוי מפי כתבם.

אכן הבבלי לא סבר להוכיח מהא דרבנן דס"ל על מנה שבשטר הם מעידים דיכול אדם להעיד על מה שמצא כתוב בפנקסו אף שאינו זוכר את המעשה דהא ס"ל להבבלי דדוקא אם זוכר עדותו וע"כ דמרבנן אין ראיה אף אם נפרש כפירוש התוס' דבכל גווני אמרינן על מנה שבשטר הם מעידים ואע"ג שאינם זוכרים את המלוה מ"מ אין ראיה מזה דגם על פנקס בעלמא יכולים להעיד בשאינם זוכרים מעצמם דדווקא הכא חשיב כאילו מעיד על מנה שבשטר משום דכיון שמכיר כתב ידו ורואה שטר שלו יוצא מתחת יד המלוה הרי הוא מעיד על חוב מבורר דיודע להעיד על החוב משום שרואה השטר וזהו החילוק בין אם על כתב ידם הם מעידים דאז כל אחד ואחד מעיד רק על כתב ידו ולכן צריך שנים על כל כתב אבל אי על מנה שבשטר הם מעידים אז כל עד כשמכיר כתב ידו הוי כאילו מעיד לן אני רואה שטר מבורר ולכן אינו צריך שנים על כל כתב ואם כן זהו דוקא בשטר שפיר שייך לומר שמעיד על שטר מבורר אבל כשמכיר כתב ידו שכתב בפנקסו נוכל לומר דלא מהני כלל שיוכל להעיד אם אינו זוכר את העדות דלשיטת הבבלי גם לגבי עצמו לא מהני מה שיודע בעצמו שזה כתב ידו וברור לו ע"י הכתב המלוה ובעינן דוקא שיזכור.

ונראה דהבבלי והירושלמי אזלי לטעמייהו דבגמ' דף כ"א אמרינן דאם מת אחד מן העדים אין חבירו יכול להצטרף עם אחד מן השוק להעיד על חתימת יד המת משום דנפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא אבל אם החזיק החי כתב ידו בב"ד והוי כתב ידו יוצא ממקום אחר ואין אנו צריכים לעדותו לקיים כתב ידו אז יכול שפיר להעיד בצירוף גם על כת"י של המת אכן בירושלמי אמר דאפי' בכה"ג נמי לא מהני משום דחשיב נכי רבעא דממונא אפומא דחד סהדא ולכן אפי' בכת"י יוצא ממק"א מ"מ אינו יכול להעיד על חתימת ידו של שני וצריך לבאר במה פליגי הבבלי והירושלמי. והנה לכאורה צ"ע בעיקר הסברא דנפקא ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא דמה איכפת לן דהא עכ"פ על כל ענין בפ"ע יש לנו הוכחה משני עדים שלא יוכלו לשקר דהא זה ודאי כיון שהוא מעיד על כת"י השני בצירוף עם אחר הלא יש לנו בירור דכת"י השני הוא אמת ואינו מזוייף ונמצא דיש לנו שני עדים על המנה דחבירו מעיד בכת"י והוא מעיד ג"כ ונאמן בתורת ע"א דעל מנה שבשטר הוא מעיד ואמאי לא נאמין לו על עדות העד המת שזה כת"י דהא יש ע"ז שני עדים העד החי ואחד מן השוק וממילא ידוע לן שהעד המת הוא חתום והעיד על השטר וכיון דעכ"פ מבואר לנו שחבירו מעיד דזה לא נוכל להכחיש דהא יש לנו שני עדים ע"ז והוא ג"כ מעיד לפנינו ורש"י פי' דעפ"י שנים עדים אמרה תורה חציו עפ"י זה וחציו עפ"י זה ואכתי אינו מבואר כ"כ.

ונראה לי דיש לחקור אם דין עדות הוא רק צירוף עדות דכל א' בעצמו הוא עד אחד וכיון דיש לנו שני עדים שחייב מנה מחייבינן אף שאינם מסייעים כלל אחד להשני או דנאמר שצריך לכל אחד סיוע מהשני דהיינו דמה דמהימנינן לכל אחד להצטרף ולהיות שני עדים היינו משום דהשני מסייע ליה ואומר שאומר אמת ונ"ל דיש נפ"מ בזה בין אם הדין הוא דעיקר העדות צריך שני עדים ולא מהני עדות מיוחדת או אם מהני עדות מיוחדת והלואה אחר הלואה מצטרפין והנה אי לא מהני עדות מיוחדת ושני העדים מעידים על דבר אחד נמצא דיש לנו על עיקר המעשה שני עדים וכל אחד מסייע לחבירו בעיקר המעשה אכן בממון הא קיי"ל דמהני עדות מיוחדת ולא רק שראו אחד מחלון זה ושני מחלון זה שאינם מסייעים זה לזה לענין שכל אחד יעיד שחבירו ראה אלא אפילו בהלואה אחר הלואה שאין לנו שום עדות על דבר שלוה דאמנה דקמסהיד האי לא קמסהיד האי מ"מ מהני עדות שניהם להוציא הממון אף שאין עדות הא' מסייע לשני על עיקר המעשה והסברא הוא משום דכיון דבממון מהני עד אחד להתחייב שבועה על ידו א"כ נתקבל עדות כל א' לחייב שבועה ונמצא דהוא צריך להכחיש שני העדים ביחד לענין עיקר דין החיוב אכן בקיום כתב הפ"ת בשם הרדב"ז דלא מהני עדות מיוחדת כגון שטר שחתומים בו ג' עדים והעיד א' על חתימת ב' מהם וא' מעיד על חתימת עד הג' ועל חתימת א' מן הב' האחרים אע"פ שלדברי כל א' מהם יש בשטר זה ב' עדים מקויימים אינו כלום ובאמת מבואר כן בירושלמי אמר רבי מנא יאות אמר רבי חגי אלו שטר שהוא מחותם בארבע חותמות וקרא עליו ערער זה מעיד על שנים וזה מעיד על שנים שמא כלום הוא ואין כל חתימה וחתימה צריכה שני עדים ומבואר דבקיום לא מהני עדות מיוחדת וחזינן דבקיום שטרות הוי דין דצריך שני עדים על עיקר הדבר וכל עד א' בפני עצמו לא מהני מידי ולכן לא מהני עדות מיוחדת והסברא הוא דכל זמן שאין לב"ד קיום על השטר לא יוכלו לדון על פיו וקיום השטר הוא על פי שנים עדים שבזה יתקיים השטר ולכן כל זמן שאחד מקיים שטר אינו כלום ואינו זוקק אפילו לשבועה משום שאינו עד על עיקר החיוב דכל אחד כשמקיים עד אחד הרי בעצמו אינו יודע אם כן היה המעשה וכל עדותו אינו אלא על השטר וקיום השטר צריך שני עדים ומשו"ה לא מהני עדות מיוחדת משום דכל חתימה וחתימה צריך לקיימה ואימתי שייך עדות מיוחדת היכא דכל אחד מעיד על דבר שלם היינו דלפי דבריו חייב ראובן לשמעון מנה וא"כ הוא מעיד על דבר שלם ולכן אנחנו מצרפים עדותו לעדות העד השני שמעיד שראובן חייב לשמעון מנה כיון דכל אחד מעיד על דבר שלם אבל אם מעיד על קיום ע"א כיון שחצי קיום אינו כלום א"כ כ"ז שב"ד אין מקבלים עדותו לקיים על פיו אין בעדותו כלום ולכן אם יש לו עדות שני שמצטרף עמו בעיקר הדבר שיודע הדבר כמותו יוצא מבין שניהם דבר שלם אבל אם אין לו צירוף אין כאן דבר שלם כלל.

ולפי"ז נראה דכיון דצריכין שני עדים על כל דבר ולא מהני עד א' כלל א"כ צריך שיהיה סיוע לכל הגדת עד א' מהשני דאי לאו הכי נמצא נשאר עד א' ולזה אם הוא מעיד על כתיבת ידו בתורת ע"א על מנה שבשטר ואח"כ מעיד על כת"י המת אם עוד א' נמצא כיון דהקיום שלו מסתייע ע"י קיום השני וקיום השני הוא נעשה ג"כ על ידו ונמצא דאם היינו מחלקין את העדות כל א' בפ"ע והיה נמצא דממה שהעיד על כת"י נמצא דהוא עד וממה שמעידים שניהם על כת"י השני נמצא דמשניהם נדע דכ"י השני הוא אמת וממילא בודאי חייב ממון דאם נבוא לבטל החיוב ממון ע"כ עלינו לומר כאן דשני עדים הם שקר וזה כלל אצלנו בממון דשני עדים אין מעידים שקר אך כ"ז אם אנו מחלקין עדות כל א' בפ"ע אבל אם נבוא לעשות משניהם קיום א' ע"ז נאמר דלא נוכל לצרף שני הקיומים משום דכל א' מסייע בעיקר הקיום ואנן הא ידעינן שגם קיום השני מסתייע על ידו וע"כ דאין לנו סיוע על הקיום שלו מהקיום של חבירו ולכן אם היינו באים לדון על הממון היה לנו לומר דמתוך שניהם עכ"פ מוכרח שחייב ממון אבל אם אנו באים לברר בירור גמור על החתימות שצריך ע"ז שני עדים בזה לא יועיל הצטרפותם וכנ"ל.

והנה אם נבוא כאן לחקור איזה קיום לא יועיל כאן אם הקיום של כתב ידו או הקיום של כ"י המת ע"ז נאמר ע"כ דלא יועיל הקיום של כ"י החי דהא כתב ידו של מת מכיון שהעיד הוא עם אחר על הכת"י הלא אנו יכולים לקבלה גם בתורת הגדת ע"א לחייבו שבועה דהא ע"א בשטר מהני לשיטת הבבלי ושני שטרות בכל אחד חתום ע"א מהני לחד פי' בתוס' רק דהגדת הקיום על כ"י החי דהוא קיום של ע"א וקיום של ע"א לא מהני כלל לגבי קיום ואף שעל מנה בשטר הוא מעיד מ"מ דין קיום עלי' וצריך דוקא שני עדים נמצא דזה לבד אינו מועיל בלא הקיום של חבירו שמתקיים ג"כ על ידו אבל כ"ז אם לא מחזיק כת"י אחספא אבל כשמחזיק כת"י אחספא א"כ כבר מבורר אצלנו דזהו כת"י ואלא שנבוא על עיקר הכ"י לדון אם מהני בלא השני וזה בודאי מהני דהא ע"א בשטר מהני וע"כ יש כאן שני ע"א שבהצטרפותם הם ב' עדים אבל לשיטת הירושלמי דע"א בשטר לא מהני א"כ אפי' אם מחזיק כת"י אחספא ג"כ לא מהני בלא כתב יד השני דהוו ע"א בשטר ואף דאם מצאו לקיים כת"י של אחד ולא מצאו לקיים כת"י של שני זוקק לשבועה ע"כ דזהו רק לגבי שבועה דלגבי זה לא הצריכו קיום על כ"י השני ודין שטר הוא לגבי שבועה אבל עכ"פ באמת בלא השני הלא ע"א בשטר לא מהני ולכן לשיטת הירושלמי גם בכה"ג היינו אפילו מחזיק כ"י אחספא לא מהני משום דעכ"פ בלא הבירור שנתברר על ידו דגם כת"י השני הוא אמת לא היה מועיל עדותו כלל לגבי ממון דהרי ע"א בשטר לא מהני וא"כ נעשה בצירוף ודבר הנעשה בצירוף א"א שיהיה הצירוף השני ג"כ על ידו.

והנה יש לעיין לפי"ז איך מועיל כשאומר זה כ"י וזה כ"י של חבירי דאז ודאי אין צריכים לצרף עמהם אחר ולכאורה לדברי הירושלמי גם שם הא נתקיים כתב ידו של שני על ידו אכן באמת הא כל דברינו גבי נפיק נכי ריבעא דממונא הלא הוא למ"ד על מנה שבשטר הם מעידים וכמש"כ דגם למ"ד אמנה שבשטר צריך דיני קיום אכן עכ"פ למ"ד על מנה שבשטר משום הכי צריך שיעידו שנים על חתימת יד המת ולא סגי שיעיד אחד ויצטרף עם החי וגם יעיד על כתיבת יד החי כדמוכח בגמ' דגם אם יעיד כן לא מהני דהא אמרינן דבזה רבי לקולא ורבנן לחומרא משום דכיון דלהך מ"ד דעל מנה שבשטר הם מעידים סגי אם יעיד החי בעצמו על קיומו ולכן אמרינן בזה נפיק נכי רבעא משום דלא מוכחא כלל שמצרפינן עדות האחר על כתיבת יד החי כיון דבעלמא על כתיבת יד החי נאמן החי בעצמו וא"כ בעיקר הדברים על כת"י החי לא מצרכינן להצטרפות האחר וממילא כשמקבלים עדותו גם על כת"י המת נפיק נכי ריבעא דממונא עפ"י אחד אבל כ"ז למ"ד אמנה שבשטר הם מעידים אבל בזה אומר זה כתב ידי וזה כת"י של חברי למ"ד על כת"י הם מעידים דאינו נאמן הוא לבדו להעיד על כת"י א"כ ליכא כלל נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד דבין בחתימת השטר צריך שנים לעשותו שטר בין בקיומו צריך שנים לקיימו ואינו נאמן בעצמו על כתב ידו כי אם בהצטרפות חברו ולכן לא מיקרי נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא.

אכן צריך להוסיף דגם בדברי הירושלמי אף דאחרים מכירים כת"י ואין כאן על מנה שבשטר מ"מ יש חילוק דלמ"ד אכת"י הם מעידים עיקר תקנת הקיום היה כך ששניהם יעידו על חתימת ידם ומשניהם הוי דבר שלם אבל למ"ד אמנה שבשטר הם מעידים דעיקר הקיום הוא שיעיד כל אחד על כתב ידו ולכן גם כשאחרים מכירים כתב ידו של אחד אינו יכול להצטרף עם אחד מן השוק על חתימת ידו של שני דהוי נפיק נכי ריבעא וכנ"ל.

ועכשיו מבואר שפיר דמהירושלמי מביא שפיר ראי' דאם רואה עדותו בכתב יכול להעיד עליו כאילו היה יודע המעשה ממה דאמרינן דלרבנן על מנה שבשטר הם מעידים אף שמעיד להדיא על כת"י, אך מה שיש לדחות הוא משום דמה שרואה שטר חתום בחת"י ועיקר ראית השטר הרי הוא שבא השטר מיד לוה למלוה א"כ יודע הוא שפיר עצם ההלואה אך כל זה אם נימא דע"א בשטר יש לו דין שטר אבל להירושלמי דסובר דע"א בשטר לא חשיב שטר א"כ אינו רואה כלל דין שטר ואף דע"א זוקק לשבועה כשמצאו לקיים כת"י של אחד היינו רק לשבועה וכמש"כ ומשום דלגבי שבועה כיון דאפשר לו לישבע לא הצריכו קיום אבל לגבי גביית ממון כיון דהצריכו חכמים קיום לא יוכל להעיד על דין שטר שלם וכיון דאמרינן דיכול להעיד על דין שטר שלם וכיון דאמרינן דיכול להעיד גם מדין עדות ומשום דהוא לגבי עצמו יכול להעיד על עיקר מנה שבשטר ואף דע"א בשטר לא חשיב שטר היינו משום דדין שטר דצריך להיות כמי שנחקרה ובע"א לא הוי נחקרה.

ובמה שכתבנו נוכל ליישב מה שהקשה בשירי קרבן על מה דאמר בירושלמי כגון הדא סוסיתא אחד הכל מכירין אותו שהוא ישראל ואחד אין אדם מכירו חבירו מכירו מהו שיעשה כאחד מן השוק להעיד עליו ומסיק הירושלמי דהוי נפיק נכי רבעא דממונא והקשה הש"ק מהא דאמר בבבלי עד שלא חתמו מעידין לפניהם וחותמין אלמא דמצרף עמו לעדות לאחר שהעיד עליו ונראה דהך דינא דסוסיתא מיירי נמי בשטר שחתומים עליו אלו השנים וכיון דהוא בדין קיום וכל זמן שהוא אינו יודע אם הוא ישראל ולשיטת הירושלמי דע"א בשטר לא חשיב שטר א"כ גם החתימה שלו אינו שטר ותלוי בהגדתו על השני אבל בהא דבבלי הרי מעידים קודם חתימתם ובזה ודאי יוכלו להצטרף כמו כל מי שמעיד על גזלן שחזר בתשובה שיכול אח"כ להצטרף עמו.

ג[עריכה]