אבן האזל/עבדים/א

אבן האזל ‏ עבדים א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

עבד עברי האמור בתורה זה ישראל שמכרו אותו ב"ד על כרחו או המוכר עצמו לרצונו כיצד גנב ואין לו לשלם את הקרן, ב"ד מוכרין אותו כמו שאמרנו בהלכות גנבה, ואין לך איש בישראל שמוכרין אותו ב"ד אלא הגנב בלבד ועל זה שמכרוהו ב"ד הוא אומר כי תקנה עבד עברי ועליו הוא אומר במשנה תורה כי ימכר לך אחיך העברי, מוכר עצמו כיצד זה ישראל שהעני ביותר נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו שנאמר כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך ואינו רשאי למכור את עצמו ולהצניע את דמיו או לקנות בהם סחורה או כלים או ליתנם לבעל חוב אלא אם כן צריך לאכלן בלבד, ואין אדם רשאי למכור את עצמו עד שלא ישאר לו כלום ואפי' כסות לא תשאר לו ואח"כ ימכור את עצמו.

או ליתנם לבעל חוב, הכ"מ כתב וז"ל ומה שכתב או ליתנם לבעל חוב ולא כתב הכ"מ ע"ז כלום וכידוע דרכו שכותב כן במקום שאין לו מקור על דברי הרמב"ם ועיקר ההלכה הוא בספרא כמו שכתב הכ"מ, אבל או ליתנם לבע"ח ליתא שם, ונראה בזה דהנה בחו"מ סי' צ"ז סעיף ט"ו כתב המחבר שאין כופין לבע"ח להשכיר עצמו כדי לפרוע, וכתב ע"ז הגר"א וז"ל כמ"ש בקדושין י"ח בגנבתו ולא וכו', והנה שם איתא בגנבתו ולא בכפלו בגנבתו ולא בזממו, ומבואר דסובר הגר"א דנלמד מכאן ג"כ שאין מוכרין אותו בחובו, וכמו שכתב כאן הרמב"ם ואין לך איש מישראל שמוכרין אותו ב"ד אלא הגנב בלבד, ומ"מ צריך ביאור דהא לא ידעינן מכאן אלא שאין ב"ד מוכרין אותו אבל מנלן שאין כופין אותו שישכיר הוא את עצמו כדי לפרוע החוב מכיון שהוא מחוייב לפרוע חובו.

אכן מדברי הרמב"ם בפ"ב הל' א' שכתב עבד עברי שמכרוהו ב"ד והמוכר עצמו נקנה בכסף ובשוה כסף ובשטר כיצד בשטר כותב לו על הנייר או על החרס הריני מכור לך הריני קנוי לך ונותן לו את השטר מוכח דגם במכרוהו ב"ד הוי השטר של העבד שהוא מוכר עצמו, וע"כ שב"ד כופין אותו שיכתוב השטר, איברא דהמנ"ח כתב די"ל דלשון השטר הריני מכור לך היינו במוכר עצמו, אבל מכרוהו ב"ד כיון שנמכר בע"כ והב"ד הם הבעלים שמוכרים ודאי צריכים לכתוב בלשון שמוכרים הם כגון איש פלוני קנוי או מכור לך, וכתב ע"ז כן נ"ל פשוט אע"פ שאינו מבואר להדיא, אבל לדעתי אין דבריו נכונים ובודאי הרמב"ם מדייק בלשונו, וכיון שכתב על שניהם לשון שטר אחד ע"כ דגם במכרוהו ב"ד א"א לב"ד לכתוב את השטר, וטעמא דלא דמי לכסף דבכסף אף דב"ד לוקחין את הכסף ונותנין להנגנב או שהלוקח נותן להנגנב היינו טעמא דכיון דהתורה אמרה ונמכר בגנבתו וזהו בכסף שהגנב צריך לשלם בזה אמרה תורה שבעד הכסף שמקבל הנגנב תגמר המכירה כמו שהגנב היה מקבל הכסף, דעיקר קנין כסף הוא שכיון שהמוכר מקבל דמי החפץ בזה נגמר המכירה וכאן אמרה תורה שימכר הגנב עבור דמי הגנבה, וממילא אפשר לקנות הגנב בשביל דמיו, אבל שטר שלא למדנו קנין שטר אלא מהיקש עברי לעבריה וקנין אמה בשטר נלמד מקרא דלא תצא כצאת העבדים אבל נקנית בקנין העבדים, וגבי עבד כנעני לא מצינו אלא שהעכו"ם עצמו מוכר את עצמו, וכן כשאדון אחד מוכרו לחבירו שהבעלים מוכרים, אבל לא מצינו מכירה כזו דעכ"פ הב"ד אינם הבעלים על הגנב שימכרו אותו, ואין לנו קנין שטר כזה אלא כמו של מוכר עצמו, ולכן אם אי אפשר למכרו בכסף כמו שאם אין מי שיקנה אותו בכסף מזומן והנגנב מרוצה ליקח דמיו בשטר חוב של הקונה שזה אין לו דין כסף, ועיין מש"כ הקצוה"ח בסי' ק"צ סק"ו, ומוכרחים למכרו בשטר, אז ע"כ ב"ד כופין אותו שימכור עצמו ויכתוב שטר שהוא מוכר עצמו, ומ"מ נקרא זה מכרוהו ב"ד לכל דיני מכרוהו ב"ד, ומכיון דילפינן דליכא מכירת ב"ד אלא לגנב ולא לבע"ח ע"כ דגם אין ב"ד כופין אותו שימכור את עצמו בשביל לפרוע חוב ומבואר ראיית הגאון מהא דבגנבתו, ומזה מוכח שאינו מחוייב כלל למכור או להשכיר עצמו דאם הי' מחוייב למה לא יכפו אותו ב"ד כמו שכופין על כל מצוה שאין מתן שכרה בצדה, וע"כ דליכא חוב כלל ע"ז שאינו מחוייב לפרוע חוב אלא ממה שיש לו.

ועכשיו מבוארים דברי הרמב"ם דכיון דאינו מחוייב למכור עצמו לפרוע חוב, א"כ הוי פריעת חוב כמו כל מצוה וכמו קניית אתרוג, וכיון דמבואר בספרא דאינו רשאי למכור את עצמו ולקנות בית א"כ לכאורה כן הוא גם לקנות אתרוג דהא מבואר בב"ק דף ט' דאינו מחוייב למכור בית בשביל אתרוג אלא דמ"מ אין זה ראיה דבית ואתרוג שוים גם לענין זה דלא מצינו אלא שאינו מחוייב למכור ביתו, אבל ברצונו אפשר דמצוה חשוב יותר, אכן יש לומר דמסוף ד' הספרא דאמר אא"כ העני, מוכח דדוקא לצרכיו ההכרחים כמו אכילה מותר למכור דזה נקרא עני, דהוא מלשון עוני ויסורים אבל מי שאין לו כסף לקנות אתרוג לא נקרא עני שאם אין לו אינו מחוייב, ולכן שפיר כתב הרמב"ם לפרוע לבע"ח, דנלמד מקרא דבגנבתו דאינו מחוייב וממילא הוי כדין כל מצוה ואינו רשאי למכור עצמו בשביל זה.

ויש להביא סמך לדברינו מהמבואר ביו"ד סי' רנ"ו סעיף י"ב דעני שקבל צדקה אין בע"ח יכולין לגבות והוא מד' המרדכי פ"א דב"ב בשם ראבי"ה שהביא מהתוספתא דפאה דמעשר עני אין פורעין ממנו חוב ומוכח דלא מיקרי עני לענין זה שיוכל לפרוע חוב דאל"כ למה לא יפרע חובו ממעשר עני, וכיון דאסור למכור את עצמו אא"כ העני, א"כ ודאי דאינו רשאי למכור את עצמו לפרוע חובו, ולדברינו מבואר יותר שיטת ראבי"ה דמבואר שם שרבינו שמחה חולק ומפרש התוספתא כל זמן שהוא ביד הבעלים, כמבואר בהגמ"ר ומביא שם דהרר"ד הוכיח מתרומה ובכורים דבע"ח גובה מהן, וע"ז כתב שם להכריע כהראבי"ה דאנן סהדי שלא נתנו לו אלא לפרנס אשתו ובניו ולא לפרוע חובו, וכתב ולא דמי לתרומה ובכורים ומעשר שאינו תלוי בדעת הנותן, ומוכח דבפי' התוספתא חולק ג"כ על דברי הראבי"ה, אבל לפימש"כ מבוארים דברי הראבי"ה דאין ראיה כלל מתרומה ובכורים דלא הוזכר אלא כהן ולא עני, אבל מעשר עני דלא נתנה לו התורה אלא בשביל שהוא עני, ולכן אינו מחוייב לפרוע מזה חובו כיון דלענין זה אינו עני, רק דצ"ע דלפי"ז אינו רשאי העני ליתן מתנות ממעשר עני וצדקה, וכן משמע מהתוספתא לפי פי' הראבי"ה דלא קתני דאין גובין ממנו אלא אין פורעין ומשמע דגם העני אין לו לפרוע חובו מזה.

אכן אם נבוא להשוות דין מוכר עצמו לדין מעשר עני וצדקה יקשה דא"כ היה מותר למכור עצמו לכל צרכיו דהא גבי עני מותר לעשות בזה כל צרכיו ואמרינן די מחסורו אפי' סוס לרכוב עליו, ולמה כתב הרמב"ם דדוקא לאכלן, ונראה משום דגבי צדקה בפ' ראה כתיב אביון והוא לכל מה שהוא תאב כפירש"י שם וכתוב שם די מחסורו, אבל גבי מוכר עצמו כתוב כי ימוך אחיך ודריש בספרא דאינו מוכר עצמו אלא א"כ העני בעינן דוקא עני ממש.

-השמטות ומלואים-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א.

על מה שכתבתי לעיל בזה שכתב המנ"ח דלשון השטר הריני מכור לך היינו במוכר עצמו, אבל מכרוהו ב"ד כיון שנמכר בע"כ והב"ד הם הבעלים שמוכרים אותו ודאי צריכים הם לכתוב שמוכרים אותו, וכתבתי ע"ז שאין הדברים נכונים, וגם במכרוהו ב"ד א"א לב"ד לכותבו, אלא ב"ד כופין אותו שיכתוב שטר שהוא מוכר עצמו, ע"ז כתב שמפורש בירוש' קדושין פ"א כדברי המנ"ח, ר' אמי בעי פשיטא זה שהוא נמכר בב"ד ב"ד כותבין שטרו זה שהוא מוכר את עצמו מי כותב, ועיין בשיירי קרבן שהירוש' מספקא ליה במוכר עצמו, והרמב"ם פסק דהעבד כותב, אבל זה פשיטא במכרוהו ב"ד דב"ד כותבים, עכ"ד, והנה יישר כחו שהעירני לד' הירוש' שנתכוין המנ"ח לזה אף שגם הוא לא ראה וכתב מסברתו, אבל להלכה הנני עומד בדעתי שד' הרמב"ם שכתב בפ"ב הל' א' עבד עברי שמכרוהו ב"ד והמוכר עצמו נקנה בכסף ובשוה כסף ובשטר, כיצד בשטר כותב לו על הנייר או על החרס הריני מכור לך וכו' הם ברורים ומבוררים שמכרוהו ב"ד ומוכר עצמו שוים, והעבד הוא שכותב הריני מכור לך.

אכן בודאי צריך ליישב במה שדחה הרמב"ם ד' הירוש' והנה בתחלת ההלכה אחר פסקא דובשטר איתא שם ברייתא סדר מכירה כך היא, אני פלוני מכרתי בתי לפלוני, וכאן הי' מקום לד' ר' אמי שהבאנו במכרוהו ב"ד ובמוכר עצמו, והפסיק הירוש' בדיני יציאה בשנים וביובל ובדיני יעוד ובדין רציעה, ואחר ג' דפים קבע הירוש' ד' ר' אמי בכתיבת שטר של מכרוהו ב"ד ומוכר עצמו והוא תימה, לכן נראה דשם איתא מקודם כתיב והגישו אדוניו אל האלקים והגישו אל הדלת וגו', הא כיצד זה שנמכר בב"ד והגישו אדוניו אל האלקים, וזה שהוא מוכר את עצמו והגישו אל הדלת וסבר האי תנא מוכר עצמו נרצע, וכן כתב הפ"מ, אבל במכילתא בפ' משפטים איתא והגישו אדוניו אל האלקים שנמלך במוכריו, רבי אומר בנמכר בב"ד הכתוב מדבר, אבל כאן אינו נרצע אלא בינו לבין עצמו, וכ' המלבי"ם דסובר מוכר עצמו אינו נרצע, וכן הוא בד' הרמב"ם בפ"ג מהל' עבדים הל' ט', כיצד רוצעין מביאו לב"ד של שלשה ואומר דבריו לפניהם ומגישו לסוף שש אל הדלת וכו', דתרווייהו והגישו במכרוהו ב"ד דמוכר עצמו אינו נרצע.

והנה לפי ההלכה דמוכר עצמו אינו נרצע עיקר דין רציעה הוא ע"י ב"ד בתחלה, אבל למה דאיתא בירוש' דוהגישו א' הוא במכרוהו ב"ד, והגישו ב' הוא במוכר עצמו, א"כ עיקר דין רציעה אינו תלוי בב"ד, ודוקא במכרוהו ב"ד תלוי בב"ד, ולפי"ז יש לומר דסובר ר' אמי דכיון דחזינן דדוקא מכרוהו ב"ד צריך ב"ד, ע"כ דב"ד הם הבעלים, ולכן צריך שיסכימו על דין הרציעה שיעבוד לעולם, ואף דגם להך מ"ד אפשר לומר דהטעם הוא רק שימלך במוכריו, אבל ר' אמי סבר דמזה דמוכר עצמו אינו צריך ב"ד מוכרח דהב"ד הם הבעלים ממש, וע"ז אמר ר' אמי פשיטא והיינו להך תנא דברייתא דהב"ד הם הבעלים לכן פשיטא שהב"ד כותבין את שטרו, וכיון דר' אמי אמר זה רק להך מ"ד דמוכר עצמו נרצע וא"כ להלכה דמוכר עצמו אינו נרצע לא ס"ל דמכרוהו ב"ד הב"ד הם הבעלים על העבד, ולכן ודאי העבד כותב שטרו.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.