אבן האזל/ספר תורה/י

אבן האזל ‏ ספר תורה י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

הוספה

(העתקה מקונטרס לשו"ע אה"ע)

אה"ע סימן א' סעיף ב'. אין מוכרין ס"ת אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה, והוא מימרא דר"י במגילה כ"ז, והנה באו"ח סי' קנ"ג סעיף י' יש אומרים דיחיד בשלו אפי' ספר תורה מותר למכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה כל שלא הקדיש לקרות ברבים, והמ"א ס"ק כ"ב הקשה מהא דמבואר בחו"מ סי' רמ"ח האומר נכסי לפלוני, ס"ת יש בו ספק אם הוא בכלל נכסי או כיון דלא מזדבן לא הוי בכלל נכסי, והוא בעיא דלא איפשיטא בב"ב דף קנ"א, והתם בשל יחיד מיירי דאי הקדישו פשיטא דלא מצי יהיב לי' במתנה, וצ"ל דמ"ש הכא הקדישו כלומר שנתנו לבה"כ לקרות בו ולא הקדישו ממש ואפ"ה אסור למכרו ובהכי נמי מיירי בחו"מ, ומ"מ צ"ע דהו"ל לפרש דרק בכה"ג הוי ספיקא דדינא אבל בסתם אם אמר נכסי לפלוני ודאי קנה ספר תורה.

והנה מסתימת ל' המחבר כאן נמי מוכח דבכל ס"ת אין מוכרין אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה, וביותר מוכח זה בסעיף ח' דמיירי להדיא בשל יחיד והי' לו לפרש דדוקא בס"ת שנתנו לצבור לקרות בו דאז אם יש לו בנים לא ימכור, ולכן נראה לי דאיברא דשיטת רבינו משולם מבוארת דיחיד בשלו מותר למכור ס"ת כמו שהביא הב"י דבריו, אכן בשי' הרא"ש והטור נראה דלא אזלי בשי' רבינו משולם, אלא דמיירי מדין אי יכול למכור באופן שלא יהיו המעות נתפסין בקדושת ס"ת, ועיין בב"י שהקשה ע"ד הרא"ש דממ"נ במאי מיירי אי שמכר הס"ת ללמוד תורה ולישא אשה א"כ פשיטא דהא קתני מוכרין ולמאי מכר אם לא להשתמש בדמיו, ואי בשמכר באיסור, א"כ מנין למד הרא"ש זה מדין זט"ה שיכולין למכור לכתחלה והכא עבר איסור במכירתו, ובאמת לא קשה כלל דהם שני דינים, א' אם נתפסו המעות בקדושת ס"ת שלא יהי' רשאי להשתמש בהם, וזה מדין קדושת ס"ת, ודין ב' דאין מוכרין ס"ת אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה זה שייך לדין כבוד ס"ת, ולפי"ז שפיר דלא למד הרא"ש מדין זט"ה רק דלא נימא דיחיד שקנה ס"ת הקדיש תשמיש המעות רק על ס"ת, ולכן נימא דגם כשמוכר הס"ת נתפסו המעות ג"כ רק לצורך ס"ת, וזה לומד הרא"ש מדין זט"ה דמוכרין ומוציאין הדמים על תשמישי חול משום דהוי כמו שהתנו מעיקרא ע"ז, אך מה ששייך לדין היתר מכירת ס"ת זהו ודאי דאסור למכור ס"ת אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה, אבל המעות לא נתפסו בקדושה דזה לא שייך לדין קדושת הדמים של הס"ת, אלא לדין קדושה וכבוד של הס"ת בעצמה ויהי' נ"מ היכי דיהי' לו היתר מאיזה טעם שיהיה או באופן שאין לו מה יאכל במציאות דבזה מותר למכור ובזה אף אם למחר יהי' לו מה שיאכל, או במכר לישא אשה ונזדמן לו שלא הוצרך להמעות דמותר לעשות בהן מה שרוצה, וכן בעבר ומכר הדמים מותרין, ומיושב מה שהקשה הב"י על הרא"ש דאיך למד בעשה שלא כדין מהיכי שעשה כדין, ולמש"כ לא קשה דהרא"ש למד רק לענין זה דיחיד הוי בעלים כמו זט"ה דאם מכר אין המעות נתפסין בקדושת ס"ת, אבל זה ודאי דדינא דאסור למכור ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה דזהו בכל דוכתא גבי יחיד ולא אדכר לגבי רבים, וכמו שסתמו הרא"ש והטור כאן ובחו"מ לענין נכסי לפלוני.

ונראה דגם הרמב"ם אף דסבר בפי"א מהל' תפלה דזט"ה אין יכולין להתנות אלא על המותר היינו כשמכרו בה"כ ליקח בו תיבה שיהיו יכולין להשתמש במותר המעות, אבל על כל המעות ל"מ תנאם, מ"מ מודה דיחיד בשלו מותר להשתמש משום דליכא דין קדושה כלל על המעות גבי יחיד דנימא דנתקדשו המעות דדוקא הוא ישתמש ולא שימכור לאחר, דיחיד אין לו שום מעלת קדושה ואין שום נ"מ מי שילמוד בספר ראובן או שמעון, ורק גבי רבים כיון שהקדישו לצורך רבים שייך בשביל זה קדושה גם על מעות הס"ת שיהי' לצורך קדושה, ויהי' שייך המעות ג"כ לצבור, ונמצא לפי"ז דמה שכתב המחבר ביו"ד סי' רפ"ב דלדעת הרמב"ם יחיד שמכר ס"ת אסור להשתמש בדמיו, אינו מוכרח, דהרמב"ם לא כתב אלא דינא דגמ' דאסור למכור אבל אם מכר לעולם אפשר דמותר להשתמש בדמיו.

והנה הרמב"ם כתב בפ"י מהל' ס"ת הל' ב', ס"ת כשר נוהגין בו קדושה יתירה וכבוד גדול, ואסור לאדם למכור ס"ת אפילו אין לו מה יאכל, ואפי' היו לו ספרים רבים, ואפי' יש ליקח בו חדש, ובהגה"מ כתב ע"ז לא ידעתי מנין לו זה דבירוש' ר"י בשם ר' חייא וכו' מוכר אדם ס"ת לישא אשה וללמוד תורה וכל שכן מפני חייו, וכן נראה דתלמודא דידן נמי שרי אם אין לו מה יאכל דגרס התם פ' בני העיר ת"ר לא ימכור אדם ס"ת אע"ג שאין צריך לו, יתר על כן אמר רשב"ג אפי' אין לו מה יאכל ומכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם משמע דומיא דבתו דליכא איסורא באין לו מה יאכל אבל יש לו מה יאכל איסורא נמי איכא עכ"ד, ובשביל זה דחק הרמ"א בסי' ר"ע לפרש אין לו מה יאכל אלא ע"י הדחק, והנה מש"כ בהגה"מ דמדאמר אינו רואה סימן ברכה מוכח דאיסורא ליכא תמיהני בזה דהא גבי העושה מלאכה בערבי יו"ט בפ' מקום שנהגו דקתני ג"כ אינו רואה סימן ברכה ומ"מ איסור נמי איכא כמבואר ברמב"ם, וכן מסיק בגמ' שם כל מקום שיש נדנוד עברה ע"ש, ומש"כ דומיא דבתו, הנה גם למכור בתו מפורש ברמב"ם בפ"ד מעבדים דאסור אלא א"כ מכר כל מה שיש לו אפי' כסות שעליו, וכיון דהכא גבי אין לא מה יאכל ע"כ מיירי דעכ"פ לא ימות ברעב וכמו שפי' הב"ח דיטול מקופה של צדקה, וגבי מכירת בתו ע"כ מיירי דאינו מוצא ליקח מקופה של צדקה דהא אינו מחוייב למכור כסותו קודם שיקח מצדקה, דאין מחייבין אותו למכור כלי תשמישו, אלא דמיירי דאינו מוצא ליקח מכיס של צדקה והכא מיירי כשיכול ליקח מכיס של צדקה, וא"כ שפיר דמיין להדדי.

ולפי מה שכתבתי דהרמב"ם מודה דיחיד שמכר ס"ת מותר להשתמש בדמיו משום דלא נתפס על הדמים דין קדושה דאינו שייך קדושה על הדמים אלא גבי צבור, דזהו גופא הוי קדושה שקדוש בשביל הצבור, אבל יחיד אין נ"מ שנאמר דדמים תופסין קדושה בשביל ראובן, מבואר לפי"ז היטב מה דהרמב"ם חילק הדינים דדין אם מכרו ס"ת יקחו ס"ת אחר כתב הרמב"ם בפי"א מתפלה לגבי דיני ביהכ"נ ולמה לא כתב שם דמותר למכור ס"ת ללמוד תורה ולישא אשה, ולכן אפשר דס"ת של רבים אסור למכרו להשיא אשה ליתום כמ"ש הפוסקים להתיר, הובא בב"ש כאן סק"ב אבל באמת אינו מוכרח היתר זה כלל, כיון דס"ת של רבים מעות המכירה נתפסים בקדושה אין ראי' דלהשיא אשה מותר, ולכן לא הביאו הרמב"ם בה' תפלה דמיירי בס"ת של רבים, ודינא דמוכרין כדי ללמוד תורה ולישא אשה הביא בהל' ס"ת דשם מיירי מכבוד ס"ת ושם הותר ליחיד למכרו ללמוד תורה, ואף דבמגילה דף כ"ז כדאיבעי מהו למכור ס"ת ישן לקנות חדש, ומייתי מהא דאין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ומשני דשאני למוד שמביא לידי מעשה וכו' עי"ש, אין ראי' משם דהתם כל בעית הגמ' רק לענין כבוד ס"ת אם מותר לכתחילה למכור בלא עילויא וע"ז משני שפיר דללמוד תורה ולישא אשה דחמירי לא הוי בזיון לס"ת למכור בשביל זה, אבל בצרכי נישואין דליכא בהו קדושה אפשר דכיון דהמעות תופסין קדושה אין להשתמש בהם לצרכי נשואין.

ומצאתי בב"י בסי' תר"ע שכתב בשם הר"ר מנוח דדינא דאינו רואה סימן ברכה דוקא בס"ת העשוי לקרות בו ברבים אבל ספרי יחידים מותר לעשות בדמים כל מה שירצו שע"מ כן עשאום, ועוד שקדושתם לא פקע בכך והם בקדושתם אצל הלוקח, והנה אף דהוא דלא כדעת הרמב"ם דכתב בסתם דאסור למכור ס"ת דמיירי בסתם ס"ת של יחיד וכ"כ הב"י אבל עכ"פ מבואר בדבריו מש"כ דס"ת של יחיד לא נפקעה מקדושתה אצל לוקח, וכ"ז הוא לענין תפיסת קדושה בהמעות, אבל לא לענין כבוד ס"ת וכמש"כ.

והנה דברי הרמב"ם תמוהים לכאורה בתרתי, חדא דאמאי סתם בפי"א מה' תפלה וכתב אם מכרו ס"ת אין לוקחין בדמיו אלא ס"ת אחר, ולא כתב עיקר דינא דאסור למכור, ואיברא דמזה שכתב אם מכרו אין הוכחה דמותר למכור דאם מכרו היינו בדיעבד כמש"כ המ"מ, אבל מ"מ אין זה מיושב דלמה סתם ולא הביא דין המפורש בגמ' אמתני' (דאיירי בה הרמב"ם) דאסור למכור ס"ת אפי' ישן לקנות בו חדש, ואין לומר דסמך על מה שכתב זה בהל' ס"ת דהרמב"ם הרי קבע הל' תפילה קודם הל' ס"ת וכיון דבגמ' איתמר זה אמתני' דהכא למה השמיט הרמב"ם זה כאן וכתב זה בהל' ס"ת, וביותר קשה דבגמ' הא בעי למיפשט דמותר למכור ס"ת ישן כדי לקנות חדש מהא דמוכרין ס"ת ללמוד תורה ולישא אשה, ודחי שאני למוד שהלמוד מביא לידי מעשה אשה נמי לא תהו בראה, ופסק הרמב"ם כהך דיחויא בהל' ס"ת, וא"כ אמאי כתב הרמב"ם בהל' תפלה דאם מכרו ס"ת יקנו בדמיו ס"ת אחר, ואמאי הא עדיף טפי ליתן הדמים כדי ללמוד תורה או להשיא אשה ליתום כמו שהתירו זה הפוסקים.

ולפמש"כ א"ש דבה' תפלה דמיירי מדיני בהכ"נ וכל עניני קדושה של צבור דתנן במתני' ר"פ בני העיר לא איירי אלא לענין קדושת הדמים של הדבר הנמכר שמוציאין אותו לחולין, ולכן לא הי' לכאורה דין זה בס"ת וספרים כלל דהא אין מוציאין אותם מקדושתם, ומ"מ תנן במתני' דין ס"ת וספרים בהדי אינך שמוציאין אותן לחולין משום דכיון דמיירי בס"ת של רבים דיש בזה להרבים דין זכות לקרות בצבור בס"ת זו וזה ג"כ מעין קדושת המקדש דנתקדש בשביל הצבור, ונמצא דמלבד הקדושה העצמית של הס"ת יש בה ג"כ קדושת הדמים לענין זכות הרבים, ולכן כשמוכרים הס"ת ליחיד או אפי' לרבים אחרים מפקיעים בזה את הרבים מזכות קדושתם, ולכן ע"כ צריך שיהיו נתפסים על הדמים אותו זכות שהי' על הס"ת הנמכר, אלא דלכאורה בזה לא הי' שייך כלל הך דינא דמעלין בקודש ולא מורידין דצריך דוקא למכור בשביל דבר שיש בו עילויא, כיון דבעצם הא אין מפקיעין כלל הס"ת מקדושתה, ואפשר דמ"מ גם בזה שייך דין דמעלין בקודש בשביל קדושת הדמים של הצבור, דכיון דעכ"פ מוכרים זכות של הצבור וע"כ צריך להתפיס על הדמים אותה קדושה של הדבר הנמכר, ממילא צריך דוקא שיהיו מעלין בקודש שיהיו קונים בדמים קדושה שיש בה מעלה יתירה, אכן כ"ז לא שייך אלא בס"ת של רבים דיש בזה מעין קדושת המקדש דנתקדש בשביל הצבור, אבל ס"ת של יחיד כיון דאין בה קדושת הצבור, ומה דקדושה בקדושת ס"ת, זה הא לא נפקע ע"י המכירה, ממילא לא שייך כלל דין זה, אלא דבס"ת הא יש טעמא אחרינא דאין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה וזהו מדין כבוד ס"ת, והנה כדאיבעי בגמ' אם מותר למכור ס"ת ישן בשביל לקנות חדש אפשר דהאיבעיא הוא בשביל דררא דאיסור מכירה של ס"ת בעצמה, וכדפשיט באמת אח"כ מהא דמותר למכור ס"ת ללמוד תורה ולישא אשה, וסבר דה"ה דמותר למכור ישן כדי לקנות בדמיו חדש, ואפשר עוד בפשיטות דהאיבעי הוא בשביל דררא דמכירת ס"ת של צבור ובשביל קדושת דמים של צבור, דקאי התם על מתני' דמיירי בדין קדושה של צבור, ורצה לפשוט מדחזינן בדין כבוד ס"ת מוכרין ס"ת ללמוד תורה ולישא אשה, והוי סבר דלא הוי עילויא, ומזה רצה לפשוט דה"ה לענין קדושת הדמים של ס"ת של צבור נמי מותר למכור ישן בשביל חדש כיון דליכא עילויא יתירה אין דין דמעלין בזה, וע"ז משני דשאני למוד דמביא לידי מעשה ועדיף מלקנות בדמיו ס"ת, ולפי"ז לא בעינן תו לדין דמעלין בקודש מקדושת הדמים של הס"ת של צבור כיון דעצם המכירה אסורה דאין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה, ובדיעבד אם מכרו בודאי דצריך לקנות ס"ת אחרת דאין קדושה יתירה הימנה, ול"מ מה שישיאו אשה ליתום בהדמים דהא עכ"פ צריך להתפיס קדושה על הדמים, וכשיתנו לת"ח על הוצאותיו לא יהיו דמיו נשארין בקדושתן, ול"ד לאם יקנו ס"ת אחרת, דאז נשארים על הדמים דין קדושה, אלא דדינא דאין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה הא כבר כתבנו דמיירי בס"ת של יחיד דליכא בה אלא משום דררא דכבוד ס"ת וזה הותר בשביל ללמוד תורה ולישא אשה, אבל בס"ת של צבור לא שייך היתר זה כלל ולכן בדיעבד אם מכרו ס"ת צריך לקנות ס"ת אחרת כמו שכ' הרמב"ם, ולענין דין למכרו לכתחילה אין אנו צריכין כלל לדררא דאיסור בשביל מעלין בקדש שלא יהי' אפשר לעלויי בהדמים, כיון דעיקר המכירה של הס"ת אסור בשביל דינא דאין מוכרין ס"ת ללמוד תורה ולישא אשה, וממילא לא הוצרך כאן הרמב"ם לפרש כאן דינא דאיסור המכירה לכתחילה, והספיק להרמב"ם במה שכתב דינא דמתני' על דיעבד, ודינא דאסור למכור לכתחילה כבר מפורש בהל' ס"ת, דמצד הס"ת עצמה אסור למכור ס"ת ישן כדי ליקח בו חדש, וזהו פשוט דכאן בס"ת של צבור לא שייך היתר דללמוד תורה ולישא אשה, דהא פסק כאן מפורש דאם מכרו ס"ת יקנו ס"ת אחרת, ושם הא מפורש דאסור למכור ס"ת בשביל לקנות אחרת אפי' מישן לחדש.

ועוד יותר אפשר לומר דבאמת סובר הרמב"ם דלא נפשט כלל האיבעיא דהוי סבר הגמ' דכיון דליכא לעילוייא עילויא אחרינא אפשר דליכא כלל דינא דמעלין בקודש, והא דפסק שם הרמב"ם דאסור למכור ס"ת ישן בשביל לקנות חדש, היינו דוקא לענין דררא דאיסורא דמכירת עצם הס"ת, דכיון דמפורש להדיא דאין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ובעי הגמ' למימר דלקנות חדש דומה להנך תרתי, ודחי דהנך תרתי עדיפי, וממילא נקיטינן הך שמעתא כפשטה דאין מוכרין ס"ת אלא להנך ב' דברים בלבד, ובל' זה פסק הרמב"ם דאין מוכרין ס"ת אלא לשני דברים, ועי' בס' קה"י בשם מהרי"ק שורש י' דהא דאיתמר אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ היינו דוקא בתנאים אבל לא באמוראים ואפי' בתנאים אין אומרים כן אם לא ע"י הדחק שאין לנו תי' אחר והכא דהוי מימרא דר"י אף שהוא בשם רשב"י אפשר דהוי כמימרא דאמוראים, ועכ"פ כיון שאין זה אלא ע"י הדחק, א"כ כיון דדחי הגמ' דאין ראי' מהנך תרתי על קנית ס"ת א"כ ממילא אפשר דהך כללא הוא דוקא, וכבר אין לנו דוחק לבטל הכלל וממילא נשאר הכלל כפשוטו, וכן פסק הרמב"ם להדיא בשביל טעם זה דאין מוכרין אלא לשני דברים, ולכאורה מנינא למה לי, אלא לברר טעמא דאף דבאמת לא נפשטה האבעיא דלמכור ישן בשביל לקנות בו חדש אסור אלא משום דאין מוכרין אלא בשביל שני דברים בלבד, ונמצא דבעיקר לענין דינא דמעלין בקדש דזה צריך דוקא לענין ס"ת של צבור לולי הדין דכבוד ס"ת אכתי לא נפשט הבעיא, ואפשר דכיון דבודאי הוי דרבנן הוי ספיקא דרבנן, והיינו דבהך צד דרצה הגמ' לפשוט לקולא רצה לדמות דין דמעלין בקדש לענין דמי ס"ת, לענין איסור המכירה בשביל כבוד הס"ת, והיינו דכיון דמותר למכור ללמוד תורה מוכח דלא צריך לעילויי היכי דליכא עילויא, מ"מ בהך צד דלחומרא היינו ממה דנקטינן הך שמעתא כפשטה דאין מוכרין ס"ת אלא לשני דברים בלבד, אין ראי' מזה לאיסורא דהוי גם לענין דין דמים של ס"ת של צבור ג"כ דין מעלין בקדש אע"ג דליכא עילויא אחרינא, דשאני התם דאפשר דלא הוי כלל בשביל מעלין בקדש אלא דהכי הוא דינא דכבוד ס"ת דאין למכור אותו בלא צורך חשוב, וכן להיפוך לקולא רצה הגמ' לפשוט דאם גם היכא דליכא עילויא איכא דינא דמעלין בקודש ה"נ גבי ס"ת של יחיד לא הוצרך להיות רשאי למכור אלא בשביל עילויא, אלא דבלאו הכי כבר אסור לצבור למכור ס"ת ישן בשביל לקנות חדש דלא עדיפי מיחיד אלא דבצבור גם הך היתר דללמוד תורה ולישא אשה נמי ליכא, וכנ"ל. נמצא דלענין דין ס"ת של צבור מטעם מעלין בקודש לא נפשטה האיבעיא ורק נפשטה מדין ס"ת של יחיד, ולכן פסקה הרמב"ם בדין ס"ת של יחיד וכנ"ל.

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.