אבן האזל/סנהדרין/טז

אבן האזל ‏ סנהדרין טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

אין אדם לוקה אלא בעדים והתראה ובודקין העדים בדרישה וחקירה כדרך שעושים בדיני נפשות עבר על לאו שניתק לעשה והתרו בו ואמרו לו אל תעשה דבר זה שאם תעשנו ולא תקיים עשה שבו תלקה ועבר ולא קיים העשה הרי זה לוקה אף על פי שהתראה בספק היא שאם יקיים יפטר התראת ספק התראה היא.

הכס"מ כתב ולענין התראת ספק אמרינן בפרק הלוקין דפלוגתא דר"י ור"ל היא ור"י סבר שמה התראה וידוע דהלכתא כותיה לגבי ר"ל וכן פסק רבינו פה ובפ"ה מהל' שבועות כתב שאין לוקין על התראת ספק אא"כ היה לאו שלו מפורש בתורה ואיני יודע מנין לו חילוק זה, והוא מה שכתב שם בהלכה ב' גבי נשבע על אחרים שיעשו כך כתב הרמב"ם ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו ונמצא כשמתרין בו בעת שנשבע התראת ספק היא שאין לוקין אלא אם כן היה לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהל' סנהדרין ומד' הכ"מ משמע דמפרש דטעמא משום דלאו דשבועה הוא עצמו שחידש האיסור בשבועתו, וע"ז כתב הכ"מ צריך לדעת מנין לרבינו חלוק זה, ועכ"פ לד' הכ"מ בלאו שמפורש בתורה סובר הרמב"ם דהתראת ספק שמה התראה, אכן קשה לד' הכ"מ במה שפסק הרמב"ם שם בפ"ד הל' י"ז בנשבע שלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל האיסור ואח"כ אכל את התנאי, דבגמ' תלינן זה בדין התראת ספק אם שמה התראה, והרמב"ם פסק דשתיהם במזיד חייב וקשה דהא כאן נמי בשבועה מיירי ואין הלאו מפורש בתורה.

והנה יש לפרש ד' הרמב"ם באופן אחר דמה שכתב בפ"ה אלא א"כ היה הלאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהל' סנהדרין, היינו דשם הא מיירי בלאו שניתק לעשה דהלאו מפורש בתורה ואין כאן ספק לאו אלא דאם יקיים העשה יתקן את הלאו ויהיה פטור ממלקות, ובזה פסק דהתראת ספק שמה התראה, וראיתי אח"ז שכן רצה הלח"מ לפרש רק שהקשה דא"כ לא יתיישב באכל האיסור ואח"כ התנאי למה פסק דחייב כשאכל שתיהן במזיד, ועוד דהא סבר ר' יוחנן נמי הכי בשבועה שאוכל ככר זה היום דהתראת ספק שמה התראה לכן פי' הלח"מ דבנשבע שיזרוק פלוני צרור לים הוה ספק למה דומה איסור זה אם לשבועת שוא או לשבועת שקר, וזהו שכתב אלא א"כ היה הלאו מפורש בתורה, אבל לדעתי הוא דוחק גדול לפרש כן, ובודאי אין כאן שבועת שוא מדאורייתא דהוא דוקא בנשבע על אבן שהוא זהב וכאן אין החיוב אלא משום שבועת שקר, והרמב"ם כתב רק דמכין אותו מכת מרדות שגרם לשבועת שוא אבל אין כאן שבועת מה"ת ובכלל אין הלשון אא"כ היה הלאו שבו מפורש בתורה משמע כפירושו.

ונראה דבאמת עיקר הפי' בדברי הרמב"ם הוא כמו שרצה הלח"מ לפרש דגבי לאו הניתק לעשה הלאו שבו מפורש בתורה, אלא דמ"מ חזינן מזה דאף דעכ"פ חיוב המלקות עומד בספק דאם יקיים העשה יפטר מ"מ כיון דהאיסור הוא ודאי חייב מלקות, ומה דהרמב"ם פסק דחייב מלקות גבי אכל האיסור ואח"כ התנאי, דבגמ' תולה זה בדין התראת ספק זהו משום דר' יוחנן ור"ל הא פליגי בשני מקומות א' בשבועות דף ג' ע"ב בשבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה דר' יוחנן אמר פטור משום דהוי לאו שאין בו מעשה, ור"ל אמר דפטור משום דהו"ל התראת ספק ור' יוחנן סבר התראת ספק שמה התראה ומוכיח ר' יוחנן מנותר דפטור רק משום דהוי ניתק לעשה דשריפה ולא משום התראת ספק, דנותר הוי נמי התראת ספק כמו שאוכל ככר זה היום דכשמתרין בו יש לו עוד שהות וא"א לצמצם הרגע האחרון שיכול עוד לאכול ואינו אוכל ונמצא דכל סוף היום הוא בספק רק כשלא אכל כל היום עבר, (ולפלא על הלח"מ דמפרש התראת ספק דנותר משום דהוי ניתק לעשה, והמעיין בסוגיא דשבועות ודמכות יראה דא"א לפרש כן), ועוד דפליגי ר"י ור"ל (במכות ט"ז) גבי קיימו ולא קיימו דר"י סבר דחייב משום דהתראת ספק שמה התראה, ושם אמר בגמ' דאזלו לטעמייהו, ומ"מ יש לבאר דבמקצת לא דמי זה לזה דגבי נשבע שאוכל ככר זה היום וכן בנותר הא כל העבירה עבר במזיד שבמזיד לא אכל כל היום.

ואף דע"כ צ"ל דאין זמן מבורר דנוכל לומר דזהו הרגע האחרון שיכול לאכול דא"כ אפשר להתרותו לפני זה ובגמ' מוכח דבכל גווני הוי התראת ספק דאל"כ מה מוכיח ר"י מנותר דצריך לטעמא דניתק לעשה הא צריך לזה אפי' אם התרו בו ברגע האחרון דג"כ פטור, וע"כ דא"א לצמצם וכמש"כ (ועי' בתמורה דף נ' ברש"י וכה"ג וצ"ע) וא"כ לכאורה לא הוי מזיד גמור דהא בעצמו אינו יודע וכשעבר הזמן שוב אינו יכול לאכול מ"מ יש לומר עפ"י דברי האגודה שהביא הב"י בחו"מ סי' כ"ז (הביא הקצוה"ח סי' נ"ה) דאם מקודם היה יכול לעשות ולבסוף נאנס לא מיקרי אונס ע"ש בקצוה"ח מה דשו"ט בזה, א"כ יש לומר דעכ"פ בין בנותר בין בנשבע שיאכל ככר זה היום מיקרי מזיד גמור כיון שהיה יכול לאכול כל היום ולא אכל, אלא דמ"מ התראת ודאי בחיוב מלקות לא מיקרי כיון דכל רגע יכול לומר שיש לו עוד שהות.

ומבואר מה דמדמי רבא דין אכליה לאיסורא והדר אכליה לתנאיה לנשבע שאוכל היום וכמו שפרש"י שם בדף כ"ח ע"ב בשבועות דבזה נמי עיקר העבירה היא במזיד כשאכל האיסור ואח"כ התנאי שתיהן במזיד, אבל בשבועה שיזרוק פלוני הא סוף העבירה מה שלא זרק לא היה כלל בזדון הנשבע וכן גבי קיימו ולא קיימו הא מה דחייב אם לא קיימו הוא אפילו לא קיימו באונס, ולכן דימה הרמב"ם דין שבועה שיזרוק פלוני לדין קיימו ולא קיימו, ולכן חילק ביניהם דהתם עיקר הלאו מפורש בתורה דקיום העשה הוא רק לפוטרו ממלקות משא"כ בשבועה שיזרוק פלוני לים, אבל לא דמי לדין נשבע שאוכל ככר זה היום דשם אינו פטור משום התראת ספק וכנ"ל דהוי רק ספק בהתראת המלקות אבל בעבירה עצמה מזיד הוא ומיושב מה דאמר הגמ' במכות דאזלו לטעמייהו מהא דקיימו ולא קיימו לדין אוכל ככר זה היום, משום דלדין חיוב המלקות ודין ההתראה הא הוו בשניהם התראת ספק דגם בקיימו ולא קיימו בדין חיוב המלקות הוי התראת ספק אבל מ"מ להלכה סובר הרמב"ם דבשבועה שיזרוק פלוני לים גם ר' יוחנן מודה דפטור וטעמו דהא בין רב בין שמואל דפליגי בשבועות כ"ה, בשבועה שזרק פלוני צרור לים, סברי דבשבועה שיזרוק פלוני פטור ופליגי רק בשבועה שזרק אם בעינן איתא בלהבא, ולכן מוכח דבשבועה שיזרוק הכל מודים דפטור, דסוף החיוב מה שלא זרק לא היה בזדון של הנשבע כלל, ומשום זה חילק הדין הרמב"ם מדין קיימו ולא קיימו דחייב אף שלא קיים באונס כגון שנשרף דשם עיקר הלאו מפורש בתורה וכמש"כ, אבל באכל האיסור ואח"כ אכל התנאי אינו דומה כלל לשבועה שיזרוק דהא כל העבירה היתה במזיד בין אכילת האיסור בין אכילת התנאי, וכן בשבועה שאוכל ככר זה היום ורק דההתראה לגבי המלקות היתה בספק ובזה קיי"ל כר' יוחנן דשמה התראה.

ועכשיו מיושב דהיכי דעיקר העבירה היתה בספק גם הרמב"ם סובר דהתראת ספק לא שמה התראה ומשום דגם ר' יוחנן מודה בזה וכמו בשבועה שיזרוק פלוני וכנ"ל ומבואר מה שכתבתי במטיל מום בקדשים בזה"ז דאף שעובר בל"ת אינו לוקה דבזה עיקר העבירה הוא בספק.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.