אבן האזל/נחלות/יא

אבן האזל ‏ נחלות יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ז

אין האפוטרופסין רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב, שמא לא יצליח זה שקנו, ואין רשאין לדון ולחוב על מנת לזכות ליתומים שמא לא יזכו ונמצא החוב קיים.

השגת הראב"ד, ואין רשאין וכו' עד ונמצא חוב קיים, א"א לא זו הדרך אלא שהוא דן לזכות, ואם זכה זכו בו היתומים, ואם חב לא חב ליתומים לא לכתחלה ולא דיעבד עכ"ל.

המ"מ הביא דברי הגמ' לזכות בנכסי יתומים, וכתב ונ"ל פירוש זה לדעת רבינו דקס"ד דלחוב הוא כגון שאדם מערער ותובע על נכסיהם, ולזכות הוא שהם תובעים בנכסי אחרים, והקשו לזכות אמאי לא, והלא אפשר שירויחו, ואי אפשר שיפסידו אלא לחוב על מנת לזכות כלומר אינן רשאין להזקק לדין עם שום תובע דהיינו לחוב, אע"פ שהן באין ע"מ לזכות בדין ולטעון דברי זכות, והטעם כתב רבינו שמא לא יזכו ונמצא חוב קיים, כלומר שאי אפשר שנאמר שיהיו רשאין להזקק לדין, ואם זכו זכו, ואם נתחייבו לא עשה כלום, שאם כן לקתה מדת הדין בכך שיהי' תובע זה יכול להפסיד ולא להרויח, ולפיכך אמרו שאינן רשאין להזקק כלל עם תובע, ובודאי כיון שאינן רשאין לדון אם עברו ודנו ונתחייבו לא עשו כלום כנ"ל לדעת רבינו, ובהשגות א"א לא זו הדרך וכו' וזה הוא כפי שיטת רש"י שפירש דמה שאמר אלא הכי קאמר אין רשאין לדון ולחוב ע"מ לזכות שאם דנו ע"מ לזכות ונתחייבו אין היתומים נפסדין עכ"ל המ"מ.

והנה עיקר ביאור המ"מ לדעת הרמב"ם שא"א לומר שאם זכו זכו ואם נתחייבו לא הפסידו שא"כ לקתה מדת הדין, ודברי הרמב"ם שכתב שמא לא יזכו, ונמצא החוב קיים לא משמע כדברי המ"מ, דזה הא סברא דאמר הגמ' דאין האפטרופסין רשאין לחוב רק שהמ"מ כתב שלקתה מדת הדין שיהי' קיים הדין לגבי הנתבע אם יזכה, ולא לגבי התובע, א"כ הי' גם להרמב"ם לכתוב כן, ולא לכתוב ונמצא החוב קיים, אלא הי' לו לכתוב שא"א לב"ד לפסוק דין באופן של צד אחד.

ונראה דכל הדין דאין האפוטרופסין רשאין לדון לחוב בנכסי יתומים, זהו שע"ז לא נעשו אפוטרופסין, ואין ידם כיד היתומים לחוב, אבל כל זה בדין ב"ד שדנין האפוטרופסין שאפשר אם היו היתומים גדולים היו מוצאין טענות אחרות במה לזכות ולפטור עצמם מן החוב, אבל זהו דוקא בדין שיש בו טענות ותביעות, אבל אם מוציא התובע שטר שעבוד על נכסי יתומים, אלא שהאפוטרופסין רוצים לדון עם התובע ששמעו שיש עדות שהשטר כבר נפרע, אבל בעיקר השטר הלא אינו צריך אלא קיום, ומקיימין שטר שלא בפני בע"ד ואפי' נגד יתומים מבואר בסי' ק"י שמקיימין שטר, ומה דאין גובין מיתומים עד שיגדלו הוא משום צררי, כמבואר סוף ב"ב. וא"כ כשמוציאין שט"ח על אביהן של יתומים אין בכלל מה לעשות ד"ת בזה, רק מה שהאפוטרופסין רוצין לדון בחוב ע"מ לזכות היינו ע"כ שלפי ידיעתם חושבין שיביאו עדים לפסול השטר לגמרי, ואם לא יתברר שהשטר פרוע ישאר השטר כמו שהיה, וא"כ אין מקום שיהי' הפסד ליתומים אם לא יזכו האפוטרופסין, ומ"מ כתב הרמב"ם שאין דנין לחוב ע"מ לזכות היינו לדון כשמוציאין שט"ח על אביהן שמא לא יזכו ונמצא החוב קיים, והטעם נראה דמ"מ אינו טובה ליתומים שיתברר טענת האפוטרופסין ולא יזכו שממילא נמצא החוב קיים, ואף שלא נתחדש בזה כלום בענין החוב מ"מ דבר זה בעצמו שיתברר בב"ד שהחוב הוא חוב, הוא רעה ליתומים שאם יצטרכו האפוט' למכור מנכסיהם להאכילם, יהי' מפורסם שיש עליהם חוב ויהיו זילי נכסיהם, ואף שיש לעיין אם האפוט' יודעים שיש על נכסיהן שט"ח אם רשאין למכור מנכסיהם לצורכן ושלא להגיד להלוקח שיש שט"ח על אביהם.

אלא דיש לומר דכיון דע"כ אם אנו דנין יצטרכו האפוט' למכור קרקעות של היתומים דאם למכור מטלטלין הא לא יגבה בעל השט"ח מהמטלטלין, ובקרקעות הא אין אונאה לקרקעות, וא"כ אפי' אם יבוא הבע"ח ויגבה יכול הלוקח לשלם וישאר בהקרקע, וזה לא הוזכר דמ"מ יש איסור אונאה אפי' בקרקעות, וסתמא אמרינן אין אונאה, וילפינן לה מעיקר קרא דאונאה דדוקא דבר הנקנה מיד ליד, ואף שהתוס' שם דף נ"ז כתבו דיותר מפלגא יש להם אונאה לרב נחמן, אבל הרי"ף אינו סובר כן ופסק דגם יותר מפלגא אין להם אונאה, וכן פסק הרמב"ם בפי"ג מהל' מכירה הל' ח' דאפי' מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף אין בהם אונאה, וממילא שפיר נוכל לומר דאין להאפוט' רשות לדון ולפרסם שיש שט"ח על נכסיהם, כיון שהוא רעה להיתומים, וכל זמן שהם קטנים הא לא יוכלו לגבות מהם, ואינם צריכים לדון להפטר מן השט"ח, ולכן אף שהאפוט' חושבים שיזכו ויבטלו השט"ח מ"מ לא ידונו שמא לא יזכו, וזהו שכתב הרמב"ם ונמצא החוב קיים.

ט

האפוטרופסין תורמין ומעשרין נכסי יתומים כדי להאכילן, שאין מאכילין את היתומים דבר האסור, אבל לא יעשרו ולא יתרומו כדי להניח פירות מתוקנין אלא ימכרו אותן טבל, והרוצה לתקן יתקן.

השגת הראב"ד. האפוטרופסין תורמין וכו' עד והרוצה לתקן יתקן. א"א אין הדעת נוחה הימנו שיהא האפוטרופוס חבר מוכר טבל להכשיל בני אדם בנכסי היתומים, אבל יניח המותר על מזונותיהם לשנה עד שיראה מקום ריוח במכירתם ואחר כן ימכור, והטעם שאינו שליח אלא לצורך שעה, עכ"ל.

האפוטרופסין תורמין וכו' המ"מ הביא דברי הראב"ד וכתב ואני אומר אם כדבריו אחר שסוף סוף האפוטרופסין יתרמו ויעשרו מה תועלת יש ליתומים לאחר תיקון התבואה עד שעת מכירה, והוא בשביל שהמ"מ מפרש בדעת הראב"ד שבשעת מכירה יתרמו כיון שסובר דאינו נכון שימכרו טבל, ואינו מובן קושייתו על הראב"ד דהא זה ודאי דעד שימכרו אין רשות להאפוטרופסין לעשר כדתניא להאכיל ולא להניח, וצ"ל דהמ"מ מקשה על הברייתא לשיטת הראב"ד דאין לאפוטרופוס למכור טבל, וע"כ יעשרו כשיצטרכו למכור ולמה לא יעשרו עכשיו, אבל הלא כתב הראב"ד שימתינו עד שיראו ריוח במכירתם, והיינו דאינו מבורר אם יש ריוח במכירה דכשיצטרכו לקנות אפשר ישלמו יותר, ואפשר דזהו שהביא המ"מ פירש"י דטוב להמתין עד שיגדלו ויעשרו בעצמם, וכתב ע"ז המ"מ שיהי' להם הטובת הנאה מהמעשר, אלא דעיקר דברי הראב"ד צריכים באור דהא תנן בפ"ה דדמאי משנה ח' אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך הא לצורך מותר, ופירש"י בירושלמי דהוא למכור לחבר, וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' מעשר הל' ו' אין מוכרין את הטבל אלא לצורך ולחבר, וא"כ מה כתב על הרמב"ם דאין הדעת נוחה שיהא אפוטרופוס חבר מוכר טבל להכשיל בני אדם, דהא ימכור לחבר, ואולי סובר דכיון דתנן דאין מוכרין טבל אלא לצורך ואינו רואה בזה צורך, דאפשר שתנוח התבואה בבית היתומים עד שיראו ריוח במכירה, אך הראב"ד כנראה סובר דכשיהי' ריוח יש רשות להאפוטרופס לעשר בעצמו, ובודאי הרמב"ם אינו סובר כן דלא עשו חכמים שליח להאפוטרופוס אלא להאכיל, אבל אין לו דין שליח לעשר ע"מ למכור בשביל להרויח, ואולי כונתו שימכור האפוטרופוס בפירוש, על אופן שיעשר הלוקח בפניו, והרמב"ם כתב והרוצה לתקן יתקן.

אלא דלשון זה שכתב הרמב"ם והרוצה לתקן יתקן הוא באמת תימה רבה דהא מוכר לחבר ודאי יתקן, ולשון זה נמצא במשנה בדמאי פרק ג' משנה א' מאכילין את העניים דמאי, ב"ש אומרים נותנין את המעושר לשאינו מעשר, ואת שאינו מעושר למעשר, וחכמים אומרים גובין סתם ומחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן, ושם מעיקר הדין אם אינו רוצה אינו מעשר אפי' הוא חבר כמבואר בר"ש, אמהם בפיהמ"ש להרמב"ם מפרש שם דיש חילוק אם קבל חלק טוב שמספיק לו גם אם יעשר צריך לעשר, אבל בדברי הרמב"ם בהלכות מעשר פי' י' הל' י"א לא משמע כן שכתב בסתם מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי, וצריך להודיען והעני עצמו והאורח אם רצו לתקן מתקנין.

והנה בקדושין דף כ"ו גבי מעשה בר"ג וזקנים שהיו באין בספינה פירש"י שהי' ירא שמא יסמכו עליו בני ביתו ויאכלו טבל דחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, והקשו דזהו דוקא בחבר שמת, והר"נ בחדושיו שם מבאר ע"פ הירוש' דיש חילוק בין בגורן בין בבית דבבית שניתן לתשמיש, בזה אסור להשהות, והא דחבר שמת הוא כשהוא בגורן, וכשמת מתוך יישוב הדעת, עכ"פ כאן מותר למכור לחבר וישהא התבואה בגורן עד שיצטרך להשתמש בהם, ונראה דזהו דעת הרמב"ם שכתב כאן והרוצה לתקן יתקן, והיינו דמעיקר הדין מותר לחבר להשהות בגורן תבואה שאינה מעושרה, ואינו חושש משום בני ביתו שגם הם יודעים שבגורן אינו מבורר שהוא מתוקן, ויש לומר עוד יותר דכאן כשלוקח החבר תבואה יש צד יותר להצריכו לתקן משום דבעל השדה בעצמו יתכן שיש לו שדה גדולה או שדות הרבה ולא נוכל לחייבו שתיכף כשנגמרה מלאכתן יעשר דהא צריך למדוד או לשקול, וזהו עבודה גדולה שא"א לעשותה בפעם אחת, לכן אינו חייב אלא בשעת תשמישו, אבל כשקונה תבואה שאז בהכרח הוא מודד או שוקל, וא"כ בקל יוכל לעשר, ולכן השמיענו כאן הרמב"ם שגם כאן רק הרוצה לתקן יתקן והיינו שאם חושש שמא יארע תקלה אצל בני ביתו שיחשבו שהוא מעושר, ודעת הראב"ד נראה דעכ"פ אין אנו צריכין לחייב האפוטרופוס למכור בלתי מעושר שמא יצא מזה תקלה, לכן הפירות שאינם צריכים להאכיל יהיו מונחים, רק אם יראו שיש ריוח במכירתם אז יוכלו למכור על דעת שיעשר הלוקח בפניהם, ובזה השיג על הרמב"ם שכתב והרוצה לתקן יתקן.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.