אבן האזל/נחלות/י

אבן האזל ‏ נחלות י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ה

מי שמת והניח יורשין גדולים וקטנים צריך למנות אפוטרופוס שיהי' מתעסק בחלק הקטן עד שיגדיל, ואם לא מנה חייבין בית דין להעמיד להן אפוטרופס עד שיגדילו שבית דין הוא אביהן של יתומים.

השגת הראב"ד. מי שמת והניח יורשין גדולים וכו' עד שיגדל. א"א והוא שחלק להם בחייו, שאם לא חלק יניח הכל ביד הגדולים והם ישביחו לאמצע וטוב להם עכ"ל.

כתב המ"מ על דברי הראב"ד וז"ל, ואני אומר שאף דעת רבינו כן שאם הגדולים רוצים לעמוד בשתוף עם הקטנים, והם אנשים שמשביחין הנכסים יעמדו כן, וזהו שכתב למעלה בסמוך רצו לחלוק וכמו שכתבתי, וכן נראה ממה שנתבאר פרק תשיעי, אבל אם אין משביחין הנכסים טוב להם לקטנים שיחלוקו ולא יתפרנסו כולן מן האמצע, וכמו שיתבאר פ"ט בבבא המתחלת מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים וכן עיקר. עכ"ל.

והנה מה שכתב המ"מ וזהו שכתב למעלה בסמוך רצו לחלוק וכמו שכתבתי, הוא מה שכתב הרמב"ם בהל' ד' מי שהניח יתומים מקצתן גדולים ומקצתן קטנים ורצו לחלוק בנכסי אביהן, וכתב שם ע"ז המ"מ וז"ל, וכתב ורצו לחלוק שאם לא רצו אלא שיהיה בשתוף בין הגדולים אין ב"ד נזקקין להם, אבל נראה שהם שני ענינים, ענין אחד אם טוב לקטנים שיעמדו בשתוף עם הגדולים ויהיו נזונים ומתפרנסים יחד או שיחלוקו, וזהו מה שכתב הרמב"ם בהל' ד' ורצו לחלוק, אבל כאן בהל' ה' לא הזכיר ענין חלוקה אלא ענין מינוי אפוטרופוס לקטנים, וזהו באמת אינו מוכרח כלל דאם טוב להקטנים להיות בשתוף עם הגדולים שאין צורך לב"ד למנות אפוטרופוס אפי' אם הם בשתוף הא כתב הרמב"ם בפ"ט הל' י"ב, והמ"מ הזכיר זו ההלכה במה שכתב וכן נראה ממה שנתבאר פ' ט', והרמב"ם כתב שם מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים, אין הגדולים מתפרנסים פרנסת הקטנים, ולא הקטנים נזונים מזונות הגדולים, אלא חולקים בשוה והוא מתני' בדף קל"ט, ומבואר דבסתמא אין זו טובה להם שיאכלו ויתפרנסו יחד משום דגדולים צריכים יותר פרנסה שהוא בגדים וקטנים יותר מזונות, וא"כ מי ישגיח על זה האם ב"ד יוכלו להשגיח על כל הירושות, וע"כ דב"ד צריכים לעשות אפוטרופוס לקטנים, ומה דתנן וכן כתב הרמב"ם אלא חולקין בשוה יש לפרש שזהו חלוקה גמורה של הנכסים, אבל באמת לא משמע כן דמה חידוש הוא שיחלוקו בשוה ודאי אם יחלוקו יחלוקו בשוה, ולכן יותר נראה דכונת ההלכה שהשכר שמכניסין הנכסים יחלוקו בשוה, ולא נאמר דכל זמן שלא חלקו הנכסים יוציא כל אחד מה שצריך אף שהוצאות של זה יותר משל זה.

ולכן זהו שכתב הרמב"ם דמי שמת והניח יורשין גדולים וקטנים צריך למנות אפוטרופוס, והיינו האב המוריש ימנה אפוט', ומה שכתב שיתעסק בחלק הקטן אין הכונה חלק מבורר היינו אחר שיחלקו הנכסים דהא לא כתב יחלקו הנכסים, אלא דהכונה בכל אופן צריכים הקטנים שיהי' להם אפוט' בין שיעמדו בשתוף, בין שיחלקו צריך שיהי' אפוט' שישגיח על חלק הקטנים ולכן נראה שהראב"ד באמת חולק על הרמב"ם וסובר דכל זמן שלא חלקו אין צורך למנות אפוט', ולכן כתב והוא שחלק להם בחייו, אבל הרמב"ם סובר דאפי' לא חלקו והם בשתוף צריך למנות אפוט' לחלק הקטנים אפי' שהם בשתוף בהנכסים עם הגדולים, וכמו שבארנו דצריך להשגיח על הגדולים שלא יטלו יותר ממה שמגיע להם, וכמש"כ הרמב"ם בפ"ט שהבאתי למעלה.

ו

צוה המוריש ואמר ינתן חלק הקטן לקטן, ומה שירצה יעשה בה הרשות בידו, וכן אם מנה המוריש אפוטרופוס על הקטנים קטן או אשה או עבד הרשות בידו, אבל אין ב"ד ממנין אפוטרופוס לא אשה ולא עבד ולא קטן ולא עם הארץ שהוא בחזקת חשוד על העבירות, אלא בודקין על אדם נאמן ואיש חיל ויודע להפך בזכות היתומים וטוען טענתם ושיש לו כח בעסקי העולם כדי לשמור נכסים ולהרויח בהן ומעמידין אותן על הקטנים בין שיהיה רחוק בין שיהיה קרוב לקטן, אלא שאם היה קרוב לא ירד לקרקעות.

צוה המוריש ואמר ינתן חלק הקטן לקטן, כתב המ"מ דזהו ממה שאמרו הפעוטות מקחן מקח במטלטלין בשאין להם אפוטרופוס אלמא שאין ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס בכל גוונא, ועוד נתבאר פ' מציאת האשה שאם הנכסים ביד קטנה עושה היא מהן רצונה, ואע"פ שאין משם ראיה ברורה מ"מ כן הדבר מתבאר בסוגיות דמצוה לקיים דברי המת, והרשות בידו להניח נכסיו ביד קטנים, וכתב הלח"מ על מה שכתב נתבאר בפ' מציאת האשה, אולי כתב כן על מה שאמרו המשלש מעות דאין נותנין לה כשהיא קטנה, ומשמע דוקא משום דיש שליש, אבל צוה האב ליתן היו נותנין לה, ומ"מ כתב דאין זו ראיה דדילמא נקט שליש לומר דאפי' בגדולה אין נותנין, ובפלוגתא דר"מ ור' יוסי, וכתב עוד במה שכתב המ"מ מדין מצוה לקיים דברי המת דאין מזה הכרח ולא ראיה, ולא כתב טעם לדבריו, אך כונתו הוא מזה שהתוס' בגיטין דף י"ג בד"ה הא לא משך, הקשו דמאי פריך דהא מצוה לקיים דברי המת, וכתבו בשם ר"ת דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת, אלא בדבר שהושלש מתחלה לכך ביד שליש, והאריכו בזה הרמב"ן והרשב"א והריטב"א מכמה מקומות דיש בהם דאמרינן מלד"ה ויש דלא אמרינן, וכתב בשם הרא"ה דלא אמרינן מלד"ה אלא היכי שמצוה לאחרים לעשות וקבלו עליהם או ששתקו והי' סיפק בידם לעשות ולדבריו גם כאן שייך מלד"ה.

והנה שם בפ' מציאת האשה במשנה דהמשליש דתנן המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן בעלי עלי יעשה השליש מה שהושלש בידו, ופליגי ר"מ ור' יוסי ומוקמינן בגמ' בגדולה מן האירוסין, כתב הרמב"ם בפיהמ"ש יעשה שליש מה שהושלש בידו הוא שיעשה בו מה שצוה האב ואין שומעין לה ואין נותנין לבעל שום דבר. וזה כשהיא מאורסת, אבל אחר הנשואין הרי היא עושה מה שהוא רוצה, אלא אם היתה קטנה, כי אין מחלוקת ר"מ ור' יוסי אלא בגדולה מן האירוסין עכ"ל, ומבואר מדברי הרמב"ם דמה דתנן יעשה שליש מה שהושלש בידו, וכתב על זה הוא שיעשה בו מה שצוה האב, דהך דינא הוא דין קבוע, ואין חילוק בין גדולה לקטנה. ורק אם בתו רוצה לשנות ממה שצוה האב, בזה פליגי ר"מ ור' יוסי ובגדולה מן האירוסין, לכן יש לומר דיסוד דברי הרמב"ם בהלכה שלפנינו הוא מהך מתני' דהמשליש, ומפרש דהך דינא דיעשה שליש מה שהושלש בידו, והוא שיעשה מה שצוה האב, ולכן אף דאפשר דלא שייך כאן מלד"ה כיון דלא הושלש בידם על זה, יש לומר דזה הוא דוקא אלא היכי דבעיקר זכות הממון צריכים אנו לטעם במה זכה המקבל, אבל כאן הא כתב הרמב"ם ינתן חלק הקטן לקטן, וא"כ זהו חלקו בודאי, אלא דבסתמא אין נותנים לקטן בלא אפוטרופוס, וכיון שכתב הרמב"ם דיעשה בו מה שצוה האב וכיון שאנו דנין כאן על מי שהממון בידו או על ב"ד שבידם ליתן או שלא ליתן, חשבינן זה לענין קטן כמו בדין משליש, שיעשו כמו שצוה האב, דלענין זה הוי גילוי דעתו ורצונו הלכה קבועה ואין חילוק בין גדולים לקטנים.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.