אבן האזל/נחלות/ז

אבן האזל ‏ נחלות ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אין היורשין נוחלין עד שיביאו ראיה ברורה שמת מורישן, אבל אם שמעו בו שמת או שבאו עכו"ם משיחין לפי תומן, אע"פ שמשיאין את אשתו ונוטלת כתובתה אין היורשין נוחלין על פיהם.

אבל אם שמעו בו שמת, כתב הלח"מ נראה דרבינו מפרש דשמעו בו שמת, שאמר בפ' המפקיד דף ל"ח היינו בעד אחד, ולא כפי' האחר שכתבו התוס' בפ' האשה שלום דף קט"ז דהוי בשני עדים, וזה דקדק כאן שכתב ששמעו בו שמת אין היורשין נוחלין דהיינו בעד אחד, ומאי דאמרינן בפ' המפקיד, היינו לירד ולאכול, ומיהו מש"כ רבינו למטה ואח"כ נשמע שמת, אינו כמו הך שמעו דהכא דהוי בעד אחד, דא"כ איך כתב למטה שאע"פ שאין משיאין את האשה הוא מפני איסור כרת, הא על פי עד אחד משיאין, אלא ודאי מש"כ למטה נשמע וכו' איירי ע"י קול, ומ"מ קשה מאין יצא לו כן עכ"ל, והנה הלח"מ עמד על דברי הרמב"ם בהל' ג' שכתב אבל לענין ממון אם העידו העדים בדברים שחזקתן למיתה, והעידו שראו אותן הדברים ואבד זכרו ואח"כ נשמע שמת, הרי אלו נוחלין על פיהם דא"א לפרש כאן נשמע שמת שנשמע ע"י עד אחד, דהא כתב מקודם אע"פ שאין משיאין את אשתו, ובהגדת עד אחד הא משיאין, לכן מפרש נשמע ע"י קול, וע"ז כתב דקשה מאין יצא לו כן, באמת הוכחתו אינה הוכחה, דמקודם הא כתב הרמב"ם דינו על כל הדברים שהעידו עדים שחזקתן למיתה, וכתב על זה בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אם אבד זכרו אחר כך, יורדין לנחלה בעדות זו, ולא הזכיר כלל שנשמע אח"כ שמת, ועל זה כתב שפיר אע"פ שאין משיאין את אשתו, ובסוף ההלכה כשכתב ואח"כ נשמע שמת הא לא כתב אע"פ שאין משיאין את אשתו, והחדוש הוא רק דאף דע"י זה ששמעו בו שמת בהגדת עד אחד הא אין יורדין לנחלה, ורק להשיא אשתו מהני הגדת ע"א, מ"מ כאן שכבר העידו מקודם עדים בדברים שחזקתן למיתה ואבד זכרו ואח"כ נשמע בעד אחד שמת יורדין לנחלה.

אלא שכבר תמה שם הכ"מ שמקודם כתב אם אבד זכרו אחר כך יורדין לנחלה ולא הצריך שיהיה גם נשמע שמת, ואח"כ כתב אבל לענין ממון וכו' הצריך ג"כ שנשמע שמת, וסיים דצ"ע, ונראה ליישב רק דיש כאן קיצור בדברי הרמב"ם ומקודם נאמר דהרמב"ם סובר לחלק בין אם אין לו אשה, ובין אם יש לו אשה, דאם יש לו אשה והעידו בדברים שחזקתן למיתה, כיון שאין אנו מתירין אשתו אין דנין ב"ד דין שיש בו סתירה, וכיון שאין מתירין אשתו, גם להוריד היורשין לנחלה אין מורידין, ולכן מקודם כתב דינו מי שטבע וכו' ולא מיירי שיש לו אשה, ואנו דנין גם על היתר אשתו, וכתב כל אלו האופנים, וכתב על זה בכל אלו הדברים וכיוצא בהן, אם אבד זכרו אחר כך יורדין לנחלה בעדות זה, וכתב על זה אע"פ שאין משיאין את אשתו, והיינו אם היינו דנין על היתר אשתו אין מתירין לה לינשא ועל זה כתב שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו וכו' וכיון שהזכיר שאין משיאין אשתו בעדות שחזקתן למיתה, סיים דבריו באופן של מי שיש לו אשה, וכיון שאין מתירין לה להנשא לא נוכל להוריד היורשין לנחלה, ולכן סיים דבריו שאחר כך נשמע שמת, והוה בעד אחד, והיינו דאף דהגדת עד אחד אינו מועיל להורדת נחלה, אבל הא מועיל להתיר אשתו, ולכן מהני הגדת העדים בדברים שחזקתן למיתה להורדה לנחלה.

ג

מי שטבע במים שאין להם סוף, ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו אע"פ שאין משיאין את אשתו לכתחילה הרי היורשין נוחלין על פיהם וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים, או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו, או שנדקר במלחמה ומת, או שנהרג ולא הכירו פניו, אבל היו לו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אם אבד זכרו אחר כך, יורדין לנחלה בעדות זו אע"פ שאין משיאין את אשתו, שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת, אבל לענין ממון אם העידו עדים בדברים שחזקתן למיתה והעידו שראו אותן הדברים ואבד זכרו, ואח"כ נשמע שמת, הרי אלו נוחלין על פיהן, וכזה מעשים בכל יום בכל בתי דינין ולא שמענו מי שחלק בדבר זה.

השגת הראב"ד. מי שטבע במים וכו' עד הרי היורשין נוחלין על פיהם. א"א ויש מי שאומר שהיא אינה נוטלת כתובתה שאין אני קורא בה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, עכ"ל.

כתב המ"מ על דברי הראב"ד נראה שמודה הוא שהיורשין נכנסין לנחלה בעדיות כאלו, אבל אין האשה נוטלת כתובתה מפני מדרש כתובה, ודברים נראין הן ואף רבינו מודה בזה שהאשה כל זמן שאינה נשאת אינה נוטלת כתובתה, אבל נזונת מן הנכסים, וזהו שלא הזכיר רבינו בהלכות אישות, ולפי דבריהם מצינו פעמים שהאשה נוטלת כתובתה ואין היורשין נכנסין לנחלה, ופעמים שהיורשין נכנסין לנחלה, ואין האשה נוטלת כתובתה, והטעם מבואר בדברי רבינו כמש"כ כאן ובספר נשים עכ"ל, והב"י בטור אה"ע סי' י"ז סעיף ל"ה כתב מד' הרשב"א בתשובה דכיון דאם ניסת לא תצא קרינן בזה לכשתנשאי לאחר, אלא דבזה יש דעות ראשונים, דדוקא אם ניסת בשוגג לא תצא, אכן מה שכתב המ"מ דמדברי הרמב"ם מבואר דמודה להראב"ד בדין כתובתה שאינה נוטלת, אף דאחין נכנסין לנחלה, וכונת המ"מ משום שלא כתב הרמב"ם גם זה שאף שלא תנשא מ"מ נוטלת כתובתה, אבל נראה דאין זה הוכחה, דכאן הא מיירי בהלכות נחלות ובדין ירושה ולא בדין כתובה, ויש לדון בזה כיון דלולא דין מדרש כתובה הא ודאי היתה נוטלת כתובתה, כיון דאחין נכנסין לנחלה וחשבינן ליה לודאי מת, רק שמפני איסור כרת החמירו שלא תנשא, אלא דטעמו של המ"מ הוא מעיקר דינא, כיון דאיכא מדרש כתובה שכתוב בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, אבל נראה שאין זה ראיה, ואין ללמוד מדין קולא להאשה שתטול כתובתה אף שאין עדים שבעלה מת, לדין חומרא שאף שיש עדים שבעלה מת, מ"מ לא תטול כתובתה כיון שאין מתירין אותה לינשא, וזהו ממה שנראה מדברי הרמב"ם בפרק ט"ז מהל' אישות הל' ל"א שכתב האשה נאמנת לומר מת בעלי כדי שתנשא, ומתנאי הכתובה שאם תנשא לאחר אחר מותו תטול כל מה שכתב לה בכתובתה, הרי שאין דין זה אלא מתנאי כתובה, שכל תנאי כתובה הם הוספה לעיקר כתובה, לא שייך טעם זה אלא שתטול כתובה אף שאין עדים שמת, אבל היכי שיש עדים שמת, וכתב הרמב"ם בפט"ז הל' ג' ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גרשה, וכיון שמעיקר הדין לענין ממון לירושת האחין חשבינן ליה לודאי מת, למה לא תטול כתובתה, ולא שייך לדון לדין זה מדין היכי שאין עדים שמת שנוטלת כיון שהתירו אותה לינשא ונשאת.

ועוד שהרמב"ם כתב כאן חדוש דמה דלמדין ממדרש כתובה, דאף שאין עדים שמת ורק היא אמרה בעלי מת שמתירין אותה לינשא ונוטלת כתובתה, אינה נוטלת אלא אחר שתנשא כמו שכתב בפירוש, ומתנאי הכתובה שאם תנשא לאחר אחר מותו תטול כל מה שכתב לה, ודין זה לא מצינו בשום מקום, אלא אלמנה גובה כתובתה תיכף משמת בעלה, וכן הוא לשונו שם בהל' ג' שהבאנו שכתב ואין הכתובה נגבת אלא לאחר מיתת בעלה, ומוכח דהרמב"ם סובר דזהו דין מיוחד היכי שאין עדים שמת בעלה, אלא שהיא אומרת מת בעלי, דאינה נוטלת כתובה, אלא משום מדרש כתובה, וכתב הרמב"ם שזהו תנאי כתובה שתטול הכתובה אף שאין לה עדים שמת דלדיני ממון צריך עדים, וכיון דזהו משום מדרש כתובה וכתוב בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, לכן אינה נוטלת אלא לאחר נשואין.

ולפי"מ שנתבאר יש לנו הוכחה דאין ראיה ממה שמצינו קולא להאשה שתטול כתובתה אף שאין לה עדים שמת בעלה משום מדרש כתובה, לדין חומרא על האשה שאף שיש לה עדים שמת בעלה, מ"מ אם אין מתירין אותה לינשא לא תטול כתובתה משום מדרש כתובה, דהא היכי שאין לה עדים ונוטלת רק משום מדרש כתובה אינה נוטלת אלא לאחר שתנשא, והיכי שיש לה עדים שמת בעלה, לא מצינו כן ואדרבא פשוט, דכל אלמנה נוטלת כתובתה אף קודם שתנשא וע"כ כמו שכתבנו.

ד

שבוי שנשבה ושמעו שמת, וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותה ביניהם אין מוציאין אותה מידן, וכן הבורח מחמת סכנה, אבל היוצא לדעת ששמעו בו שמת, וירדו יורשיו לנכסיו וחלקום מוציאין מידם עד שיביאו ראיה שמת מורישן.

השגת הראב"ד. שבוי שנשבה וכו'. תמה אני על דבריו, רבותינו אמרו אפי' בלא שמעו בו שמת מורידין קרוב לנכסיו, והוא אומר אפילו בשמעו בו שמת, אם ירדו לנחלה אין מוציאין מידם, (ועוד ביוצא לדעת בשמעו בו שמת מנין לו שמוציאין אותם מידם) עכ"ל.

כתב המ"מ בהשגות א"א אני תמה על דבריו וכו' נראה שהוא ז"ל סבור שדעת רבינו הוא שאלו היורשין ירדו לנחלה שלא על דעת למכור ולהחזיק בשלהם אלא להתעסק בהן כאריס, וזה שהקשה עליו ממה שאמרו דלכתחלה בלא שמעו בו שמת מורידים, ומה צורך היה לומר שאם ירדו אחר ששמעו שאין מוציאין, ואני תמה עליו אחר שהוא סובר כן בכונת רבינו למה לא הקשה עליו מדבריו לדבריו, שהרי בסמוך ביאר רבינו שמורידין קרוב בנכסי שבוי בקרקעות, אפי' בלא שמעו בו שמת, וא"כ מה צריך לומר בשמעו בו שמת שאין מוציאין, ובודאי אין כונת רבינו כמו שחשב הר"א, והדין שכתב כאן הוא שהיורשין נכנסו על דעת לירד ולמכור, ולא חלק בין קרקע למטלטלין, וזהו שכתב וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותה ביניהן, והוא דוקא בשמעו בו שמת, כמו שהזכיר, ודין מורידין קרוב הוא אף בלא שמעו בו שמת ולהתעסק בהן כאריס, ומ"מ יש לחקור מאין יצא לו זה שכתב כאן ואולי שהוא מפרש הברייתא שאמרה היורד לנכסי שבויין אין מוציאין אותן מידן, שהוא ביורד על דעת להחזיק ולנחול, ולזה אמרו היורד ולא מורידין, ולפירוש זה יש לדחוק הסוגיא והברייתא עצמה, ועל כן נראה שהוא סבור דכיון דבשבוי מורידין קרוב לנכסיו בלא שמעו בו שמת, להתעסק בהן כאריס, כששמעו בו שמת מעלין הקרוב מדרגה אחת שאם ירד בתורת נחלה אין מוציאין מידו, והיוצא לדעת כיון שבלא שמעו בו שמת אין מורידין קרוב אפי' כאריס כששמעו בו שמת, אין מעלין אותו כל כך שאם ירד בתורת נחלה שלא נוציא מידו, אבל מעלין אותו שמורידין אותו לקרקעות כאריס, וכמש"כ בסוף הפרק זהו דעתו ז"ל עכ"ל.

והנה מה שכתב המ"מ דלפירושו הראשון בדברי הרמב"ם דמפרש כן בעיקר הברייתא דתניא היורד לנכסי שבויין אין מוציאין אותן מידו, שהוא ביורד על דעת להחזיק ולנחול, ולזה אמר היורד ולא מורידין, שלפי זה יש לדחוק הסוגיא והברייתא עצמה, מה שכתב הסוגיא הוא פשוט דלפי"ז מה אמר הגמ' ומורידין קרוב לנכסי שבוי תנאי היא, וזהו בפלוגתא דרב ושמואל דפליגי בשלא שמעו בו שמת אם מורידין ועל דעת שיטול כאריס, וא"כ מה מייתי מהברייתא דביורד לנכסי שבוי אין מוציאין מידו דפליגי ת"ק ורשב"ג בנכסי נטושין, דמפרש הרמב"ם שהוא לירד ולמכור, ומה מייתי מזה על זה דתנאי היא, ומה שכתב מהברייתא עצמה כתב הלח"מ דאיך יאמר רשב"ג דהנטושין שלא שמעו בו שמת מורידין לנחלה, ולשון הלח"מ אינו נכון דהא לא אמר רשב"ג מורידין לנחלה אלא הנטושין כשבויין דאין מוציאין מידו, וצ"ל דט"ס בדבריו, וכוונתו דכיון שלא שמעו בו שמת איך יסבור רשב"ג דהיורד לנכסי נטושין שלא שמעו בו שמת אין מוציאין מידו, כיון שירד על דעת להחזיק ולמכור.

אכן פירושו השני של המ"מ אינו מיושב דהוא מפרש דהברייתא דפליגי בה ת"ק ורשב"ג הוא ביורד על דעת ליטול כאריס, והרמב"ם הוא שחידש בעצמו ללמוד מלא שמעו בו שמת, דמורידין ליטול כאריס, על שמעו בו שמת דמעלין הקרוב מדרגה אחת שאם ירד בתורת נחלה אין מוציאין מידו, וזה אינו מיושב כלל, דאיזה דמיון הוא להעלות מדרגה אחת ולדמות המדרגה של לא שמעו בו שמת, שיעבוד בשביל הבעלים ליטול כאריס להעלות מדרגה בשמעו בו שמת שיחזיק בשביל עצמו לירד ולמכור דאיזה דמיון זה לזה, ומלבד זה אין דרך הרמב"ם לכתוב הלכה חדשה כזו שלא הוזכרה בגמ' מסברת עצמו, וחיה צריך לכתוב יראה לי כמו שכן דרכו בכל מקום.

ונראה לבאר דעת הרמב"ם כפירושו הראשון של המ"מ דמדתניא היורד וכו' אין מוציאין מידו אם נאמר דזהו לירד וליטול כאריס, דזהו גם בלא שמעו שמת, ומורידין לכתחלה לפי מה דקי"ל כשמואל, אמנם התוס' עמדו על זה וכתבו ה"ה דאפי' מורידין אותו לכתחלה אלא אגב דתנא בסיפא בנטושין מוציאין תנא נמי בשבויין אין מוציאין, אבל הרמב"ם לא ניחא ליה בתירוץ זה, דהא צריך להשמיענו עיקר דינא דמורידין לכתחלה לכן מפרש דמה דקתני היורד וכו' אין מוציאין מידו, זהו ביורד לנחלה להחזיק הנכסים בחזקתו כשלו, אך מה דפליגי ת"ק ורשב"ג בנטושים, והיינו בלא שמעו שמת, בזה אי אפשר לפרש שהוא היורד להחזיק בחזקת שהוא שלו, כיון שלא שמעו שמת, אלא דזה ודאי שהוא על דעת להחזיק בהם וליטול כאריס כשיבואו הבעלים, ואפשר שהוא לירד ולאכול וכמו שפירש"י בהא דמורידין קרוב לנכסי שבוי, והיינו על דעת שכל זמן שלא יבואו הבעלים יעבוד ויאכל, וכשיבואו יטול כאריס, אבל הרמב"ם אינו סובר כפירש"י בדין מורידין קרוב לנכסי שבוי, היכי דב"ד הורידוהו כמו שכתב בהל' ז' ושהשיג עליו הראב"ד דסובר כפירש"י.

איברא דקשה על פי' זה דהא רשב"ג אמר שמעתי שהנטושים כשבויים, אבל לפי מה דאמר הגמ' על הא דתניא שמין להם כאריס, דפריך השתא זריז ונשכר מאי דאשבח מיבעי ומשני כשבויין ולא שבויין דאילו התם זריז ונשכר, והכא שמין כאריס, א"כ גם בעיקר הפלוגתא דת"ק ורשב"ג אין הכונה דהיורד לנכסי נטושין להחזיק כשלו, דהא לא שמעו שמת, אלא דת"ק אשמעינן דלנכסי נטושין אפי' ירד מעצמו מוציאין מידו, ולא אמר דמניחין בידו על דעת ליטול כאריס, וע"ז אמר רשב"ג שמעתי שהנטושין כשבויים והיינו דאין מוציאין מידו, ומפרש הגמ' דהוא כשבויים ולא שבויים דאינו אלא ליטול כאריס, וע"ז אמר הגמ' דרב ושמואל דפליגי אם מורידין קרוב לנכסי שבוי והוא לעבוד וליטול כאריס פליגי בפלוגתא דת"ק ורשב"ג, ואף דרשב"ג לא מיירי אלא בירד אם מוציאין מידו, צ"ל דכיון דת"ק אמר דמוציאין מידו, וזה רבותא יותר מאין מורידין, לכן אמר רשב"ג שהנטושין כשבויין לדין דאין מוציאין מידו, דלא חיישינן דילמא מפסיד, ולכן כיון דלא חיישינן מסתבר דגם מורידין לכתחלה שלא יתקלקלו הנכסים.

ובעיקר דעת הרמב"ם דמפרש היורד היינו דיורד לנכסים להחזיקם כשלו ולמכרם, והמ"מ פירש דאפי' במטלטלין כן, וכן משמע כדבריו דבכל ההלכות שאחר כן חילק בין מטלטלין לקרקעות וכאן כתב סתם נכסים, צריך ביאור דאיך מהני שמעו לחוד דהיינו ע"י עד אחד או קול ועד אחד ואיך מהני זה להוציא ממון מרשות הבעלים, ונראה דטעמו הוא דכיון דהוא שבוי ושבי כולהו איתנהו ביה ואם מת הרי הם יורשין, ולכן אף שב"ד לא יוכלו ע"פ זה לעשות ולהוריש היורשין בנכסיו, מ"מ אם ירדו לנכסים אין ב"ד צריכין לעשות מעשה ולהוציא מידם.

ויש לומר דהרמב"ם הולך בזה לשיטתו בדין גואל הדם דבפרק ו' מהל' רוצח הל' ה' כתב וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בהן, אם הרגו גואל הדם אין להם דמים, לא יהיו אלו חמורים מההורג בלא כונה, וכתב על זה הראב"ד תימה הוא ואיך נאמין בעד אחד להתיר דמו של זה בגואל הדם, והכ"מ מפרש דברי הרמב"ם דכונתו בעדות מיוחדת, וכתבתי שם בספרי דקשה לבאר כן דעת הרמב"ם, דהא בפ"ד הל' ח' גבי כונסין אותן לכיפה כתב להדיא עדות מיוחדת, וכאן כתב עד אחד, מוכח דכונתו כפשוטו, לכן נראה דסובר הרמב"ם דהא דכתיב לא יקום ע"א באיש היינו ע"י ב"ד שב"ד יחייבו אותו, אבל גואל הדם כשהאמין להעד והרג את הרוצח אינו נהרג, דע"א יכול ג"כ לפטור ממיתה, כיון שלפי דברי העד אין לו דמים ואף דמממון לא מהני עד אחד לפטור היכי שצריך עדים, זהו משום דהוי כמו הוצאה מהתובע, וקרינן לא יקום עד אחד באיש עכ"ל שם, והנה כתבתי בעצמי דבממון ודאי לא מהני עד אחד לפטור, אבל כתבתי משום דהוי כמו הוצאה מהתובע וקרינן לא יקום עד אחד באיש, וזהו היכי דאיכא תובע, וב"ד מחוייבין להגיד הדין ולפסוק בין התובע והנתבע, אבל כאן דליכא תובע ועל פי האומד מסתבר דהעד אומר אמת, לכן לא הוי בזה הוצאה מהבעלים כשהב"ד נמנעין מלעשות מעשה ולהוציא מהיורד, איברא דכאן כתבנו משום דלבד העד יש אומדנא שמת דשבי כולהו איתנהו ביה, דהא גבי יוצא לדעת בשמעו בו שמת לא מהני עד אחד, אלא להורידו שיטול כאריס כמו שכתב בסוף הפרק, ושם גבי גואל הדם אין אומד שזה הרגו, וצ"ל דכאן כיון שיש חזקת חיים לא מהני עד אחד, אם יאמר הקרוב שהוא מת, וחזקה הוא כמו ודאי, לכן דוקא בשבוי שירד לנכסיו אין מוציאין מידו אפילו ירד על מנת למכור.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.