אבן האזל/מעילה/ה

אבן האזל ‏ מעילה ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ה

אין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע, אבל הנהנה בקרקע עצמה או במחובר לה לא מעל אפי' פגם, כיצד החורש שדה הקדש או הזורע בה פטור, נטל מאבקה ונהנה בה ופגמה מעל, הדש בשדה הקדש מעל שהאבק מועיל לדישה והרי נהנה באבק ופגם השדה, וכן אם חרש שדה הקדש כדי להעלות אבק לעשב שנתן בה ונטל העשב מעל, הדר במערת הקדש או בצל אילן או שובך של הקדש אע"פ שנהנה לא מעל. וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל, אבל המקדיש עצים ואבנים ובנה בהן בית הדר שם מעל כמו שיתבאר.

וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל, הכ"מ הקשה דבמעילה דף כ' במה דתנן בנאה בתוך ביתו אינו חייב עד שידור תחתיה שו"פ פריך הגמ' וכיון דבני לה מיהת מעל לימא מסייע לרב דאמר המשתחוה לבית בנוי אסרו והיינו דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש, ואמר ר"א בדר"א הנאה הנראית לעינים אסרה תורה לימא מסייע ליה הדר בבית של הקדש כיון שנהנה ממנו מעל אמר ר"ל התם כשהקדישו ולבסוף בנאו, ומבואר דר"ל לא סבר כרב דהמשתחוה לבית אסרו, וכיון דהרמב"ם פסק בפ"ח מהל' עכו"ם כרב למה פסק כאן כר"ל, וכתב הכ"מ וי"ל דמשמע לרבינו דהא דמפליג ר"ל לא לדחויי דלא תסייעיה לרב בלחוד אמרה אלא לקושטא דמילתא אמרה, ויש סעד לזה מדהוי מצי לשנויי הנאה הנראית לעינים אסרה תורה, ושני התם כשהקדישו ולבסוף בנאו משמע דהכי ס"ל ולפיכך פסקה ואפ"ה לא דחאה לדרב, ואית לן למימר דטעמא משום חומרא דע"ז עכ"ל.

והנה ד' הכ"מ תמוהים שלא הזכיר סוגיא מפורשת בחולין דף ט"ז דאמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין עכו"ם הוי תלוש, דאמר מר המשתחוה לבית שלו אסרו וכו' לענין הכשר זרעים תנאי הוא וכו' ומסיק ר"פ דהוי תלוש לכו"ע וכן פסק הרמב"ם, בעי רבא לענין שחיטה מאי ושו"ט שם ויש בזה מחלוקת דדעת הרא"ש דכשביטל התלוש להמחובר גם בדיעבד השחיטה פסולה, ודעת הרמב"ם דגם כשביטל כשר בדיעבד, וא"כ מצינו דלא רק בע"ז הוי כתלוש דגם להכשר זרעים ושחיטה לדעת הרמב"ם הוי תלוש, וא"כ למה כתב דהוא דוקא משום חומרא דע"ז.

ונראה דהנה מה דמעילה דוקא בתלוש ילפינן במעילה דף י"ח ע"ב מגז"ש דחטא חטא בתרומה ובמעילה דמה בתרומה אינו אלא בתלוש ופירש"י דכתיב ראשית דגנך ה"נ במעילה דוקא בתלוש, א"כ יש לומר דכיון דילפינן מתרומה דכתיב דגנך שפיר ילפינן דבעינן תלוש גמור ולא תלוש ולבסוף חברו, ולכן אף דלדינים אחרים כמו ע"ז והכשר זרעים ושחיטה דינו כתלוש אבל למעילה בעינן תלוש גמור כמו דגנך, ולכן תלוש ולבסוף חברו דינו כמחובר.

אלא דצריך לבאר טעמא דהני תלת דדינם כתלוש, ונראה דהנה בע"ז דרשינן מקרא דאלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, וכיון דצריך קרא למעט קרקע אמרינן דוקא מחובר מעיקרו דהוי כהרים ולא תלוש, וגבי הכשר זרעים לכאורה היה צריך להיות פשוט להיפוך דתלוש וחברו לא הוי כתלוש, דהא דין הכשר זרעים דצריך דוקא שהמים יהיו תלושין ילפינן בתו"כ מביא רש"י שם מדכתיב מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא, וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא, ויטמא היינו הכשר ותני שם יכול אפי' הן בבורות שחין ומערות יהיו מכשירין ת"ל אשר ישתה בכל כלי, וכיון דהילפותא הוא מבכל כלי הי' מן הדין דיהי' צריך דוקא תלוש גמור דומיא דכלי, אכן אח"כ תני שם אין לי אלא שמלאן בכלי לשתות מנין שמלאן לגבל בהן את הטיט ולכבס בהן את הכלים ת"ל אשר יבוא עליו מים, אי אשר יבוא עליו מים יכול אפי' בבורות שחין ומערות ת"ל כלי מה כלי מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל שהוא תלוש מן הקרקע, ומבואר דאף דהא דמרבה מאשר יבוא עליו מים זהו על לגבל בהן את הטיט מ"מ פריך דא"כ נרבה נמי כל אשר יבוא עליו מים אפי' בבורות וכו', וע"ז אמר ת"ל כלי מה כלי מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע, ועיין בפי' המלבי"ם שם דהלמוד הוא דבעינן דומיא דכלים, ונמצא דלא צריך כמו כלי ממש אלא דומיא דכלי שהוא תלוש מן הקרקע, ועכשיו יש לומר דאינו אלא מיעוט אם בעיקרו הוא כקרקע כמו בורות שחין ומערות, אבל תלוש ולבסוף חברו אף דיש שדינן כמחובר מ"מ בזה דינו כתלוש.

ועכשיו נבאר דין שחיטה לגבי תלוש ולבסוף חברו, ונראה דרבי הא יליף דשחיטה בתלוש מקרא דויקח את המאכלת, ועיין בתוס' שהקשו דהא מהאי קרא ילפינן דבעינן כלי בקדשים, וכתבו דלענין חולין ילפינן מויקח דבעינן תלוש, ולפי"ז מסתבר דצריך תלוש ממש ולא תלוש ולבסוף חברו, וזה מבואר לדעת הרא"ש דפסק דאם בטלו למחובר פסולה, וכדיחוייא דגמ' שאני סכין דלא מבטל ליה, אבל הרמב"ם פוסק כשינוייא דגמ' בהא דאמר קשיא דרב אדרבי דמשני כאן במחובר מעיקרו כאן בתלוש ולבסוף חברו וזה אפי' בסתם מחובר, ולא דוקא בסכין דלא מבטל ליה, והרמב"ם סובר עוד בפ"ד מהל' מעה"ק דגם בקדשים לא בעינן כלי וקרא דויקח את המאכלת דדריש מינה בזבחים דבעינן כלי הוא לכתחלה, אבל עכ"פ במחובר פסול וע"כ כרבי דיליף מקרא דויקח את המאכלת ויליף מינה דתלוש הוא לעיכובא, א"כ צריך באור למה נאמר כאן דתלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש, ונראה דכיון דלא ילפינן דבעינן כלי רק מקרא דמאכלת ילפינן תלוש זהו משום דצריך שיהי' ע"ז שם מאכלת לכן מחובר מעיקרו דהוא ממש מצורף להקרקע שהוא מחובר בה או לאילן שהוא מחובר בו אין לו כלל שם פרטי והוא כקרקע ממש או כהאילן ממש, אבל תלוש ולבסוף חברו כיון שהי' מקודם תלוש והי' לו שם מאכלת ואפי' אם קודם לא הי' מחודד לחתוך, אבל עכ"פ הי' ראוי שיהי' לו שם מאכלת, לכן אף שחברו אח"כ לא בטל ממנו שמו הפרטי ואפשר לקראו מאכלת ולכן כשר בדיעבד לשחיטה.

אח"כ ראיתי בהר המוריה שמביא דברי השעה"מ בפ"ג מהל' אישות הל' ג' גבי דין פסול שטר קדושין במחובר שהביא דברי הרמב"ם כאן ודברי הכ"מ ותמה עליו מה שתמהתי במה שכתב דהוא משום חומרא דע"ז דהא גם לדין הכשר זרעים ושחיטה דינו כתלוש, וכתב כמו שכתבתי דטעמא דגבי מעילה דינו כמחובר, משום דילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה בעינן דגן, ולכן אפי' תלוש ולבסוף חברו פטור ממעילה, דלא הוי דומיא דדגנך, וב"ה שכיונתי לדבריו, אך לא הוסיף לבאר טעמא דע"ז והכשר זרעים ושחיטה דדינם כתלוש, ונראה שדברינו גם בזה מיושבים.

אכן השעה"מ הביא עוד תימה בדברי הרמב"ם שפסק בפ"י מהל' ערכין שהמשכיר בית לחבירו והקדישו אם דר בו השוכר מעל, וזה אי אפשר אא"כ תלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש אפי' בנאו ולבסוף הקדישו, וכבר תמה בזה שם הלח"מ במקומו ונשאר בתימה, וכתב בזה השעה"מ לפי"מ דתניא במעילה דף י"ח כי תמעול מעל אין מעילה אלא שינוי ויליף מע"ז יכול נהנה ולא פגם ובמחובר לקרקע נאמר חטא בתרומה ונאמר חטא במעילה מה חטא האמור בתרומה בתלוש מן הקרקע, דכתיב ראשית דגנך אף חטא האמור במעילה בתלוש מן הקרקע, והמתבאר מד' התוס' דב' מיני מעילות יש במעילה במשנה מרשות הקדש לרשות הדיוט, כגון מוכר או נותן דאותה ילפינן מע"ז דאיכא שינוי רשות שמשנה עצמו מרשות גבוה לרשות אחר, ויש מעילה בנהנה מן ההקדש בלא שינוי רשות ואותה ילפינן מתרומה, ולכן כתב דבמעילה דהוצאה מרשות לרשות דילפינן מע"ז, בזה הוי תלוש ולבסוף חברו כתלוש דומיא דע"ז, וה"נ במשכיר בית לחברו דכיון דקיי"ל שכירות ליומיה ממכר הוא, א"כ השוכר בא בשכרו ומתכוין להוציאו מרשות הקדש לרשות עצמו, ומשו"ה מעל השוכר שדר בה דומיא דע"ז דחשוב כתלוש, אבל בההיא דמעילה דהדר בבית של הקדש דלא מיירי בדר בו בתורת שכירות, אלא בדר בו בדרך הנאה, בזה לא ילפינן מע"ז אלא מתרומה דכתיב דגנך, ומסתבר דבעינן תלוש גמור ע"כ תו"ד השעה"מ, והנה כתב דברי התוס' שלא בדיוק שהתוס' לא כתבו שאיכא שני למודים, א' מע"ז וא' מתרומה, אלא א' מע"ז וא' מסוטה דכן מפורש שם בברייתא אין מעילה אלא שינוי, וכן הוא אומר איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל ואומר וימעלו וגו' ויזנו אחרי הבעלים, ובזה כתבו התוס' דבסוטה איכא הנאה בלא שינוי רשות, ובע"ז איכא שינוי רשות בלא הנאה, אבל לא כתבו דבמעילה של שינוי רשות לא ילפינן מתרומה, ואח"כ בתוס' ד"ה יכול נהנה כתבו נהנה ולא פגם דממעט ממה דאיכא גז"ש מתרומה משום דהוי ס"ד למילף מסוטה דליכא פגם, וכן בפגם ולא נהנה דממעט מתרומה כתבו דהוא ג"כ משום דהוי ס"ד למילף מע"ז דליכא הנאה, עכ"פ מפורש בתוס' דבין ממה דהוי בעי למילף מע"ז לחיובא בין ממה דהוי בעי למילף מסוטה לחיובא ילפינן מתרומה לפטורא.

אך יש ליישב דבריו בעיקרם, דממה דיליף בברייתא למעט מחובר במעילה מתרומה דקשה דהא ילפינן דין מעילה מע"ז ובע"ז הא נתמעט מחובר, וע"כ כד' התוס' דכיון דאיכא שני למודים מע"ז ומסוטה וכתבו דמע"ז ילפינן היכי דאיכא שינוי רשות בלא הנאה, ומסוטה היכי דאיכא הנאה בלא שינוי רשות, לכן צריך למעט מחובר גם היכי דאיכא הנאה בלא שינוי רשות דבזה אין הלמוד מע"ז אלא מסוטה דגם בזה נתמעט מחובר מתרומה, ולכן שפיר כתב השעה"מ דבמה דילפינן למעט מחובר מתרומה וזהו היכי דאיכא הנאה בלא שינוי רשות, בזה אמרינן דהוי כתרומה ממש וצריך תלוש גמור כתרומה, אבל מה דילפינן לחייב מעילה מע"ז ומע"ז ג"כ נתמעט מחובר, בזה הוי כדין ע"ז דדוקא מחובר גמור נתמעט כמו הרים, לכן תלוש ולבסוף חברו הוי כדין תלוש.

אכן עיקר תירוצו של השעה"מ אינו עולה ליישב ד' הרמב"ם שהוא בנה יסוד דבריו ע"פ ד' התוס' דיש שני גדרי מעילה א' נהנה מן ההקדש וב' מוציא מרשות הקדש בלא הנאה, אבל שיטת הרמב"ם מפורש לקמן בפ"ו הל' ח' דאינו סובר כשיטת התוס' ובשינוי רשות בלא הנאה ליכא מעילה, וע"ש בהשגת הראב"ד ובד' הכ"מ, וממילא אין מקום ליישב דברי הרמב"ם לומר דבמוציא מרשות הקדש לא ילפינן מתרומה למעט מחובר משום דזה ילפינן מע"ז, כיון דבמוציא מרשות הקדש לחוד ליכא מעילה ויש לומר לשיטת הרמב"ם דמה דמייתי הברייתא שני למודים מע"ז ומסוטה זהו לומר דבנהנה משל הקדש, אף שלא נתן ההקדש לאחר ג"כ איכא שינוי רשות לבד ההנאה והיינו דהוציא ההנאה מרשות הקדש, ומה דצריך למוד למעט מחובר מגז"ש דתרומה ולא יליף מע"ז גופא, באמת לא קשה דהא מע"ז לא למדנו דין מעילה, וכן מסוטה ילפינן רק פי' מעילה אבל אין להביא ראי' מדין ע"ז דאינו במחובר לומר דגם בהקדש אינו מועל במחובר דגבי ע"ז ילפינן מקרא דאלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם דמחובר לא נעשה ע"ז וקיי"ל דמשתחוה להר הר מותר ואף דעובדו בסייף, אבל ההר מותר לגמרי אפי' לקח עפר ממנו ונעשה תלוש ג"כ העפר מותר, אבל בהקדש הא לא אמרינן דמחובר לא נעשה הקדש, ואם תלש עפר מהקרקע שנעשה הקדש הרי מועלין בו, ולכן כל הלמוד למעט מחובר הוא רק מתרומה.

וראיתי בקרן אורה במעילה דף כ' שעמד על דברי הרמב"ם מהמשכיר בית והקדישו והביא דברי השעה"מ ודחה ג"כ דבריו מטעם שכתבתי, אלא שקיצר ולא עמד על כל מה שכתבתי כמו שיראה המעיין, וכתב ליישב דברי הרמב"ם דנהי דאין מעילה במחובר לקרקע היינו לחיובי אשם מעילות וחומש, אבל דמי הנאתו מחוייב לשלם כמו אם נהנה במזיד, דהא מהיכא ילפינן דאין מעילה במחובר מתרומה, ובתרומה גופא הא דאינו במחובר היינו לענין מיתה וחומש כדאיתא במנחות דף ע', בעי ר' אבהו שבולת שמירחא בכרי ושתלה וקרא עליה שם תרומה במחובר ובעי אי הוי תרומה, ומבואר שם דהבעיא הוא אם חל תרומה במחובר, אבל אם תרם קודם השבולת וזרעה אח"כ ה"ז תרומה, וכן כתב הרמב"ם בפי"א מהל' תרומה הל' כ"ו ואמר שם בגמ' דאי תליש ואכל הוי תלוש, ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם, והך סברא דבטלה דעתו אינה מועלת אלא לענין מיתה וחומש, אבל לא לפטרו מן הקרן דהא אכל ונהנה מתרומה ולא מזיק הוא, וה"נ במעילה נהי דפטור מאשם וחומש עכ"פ קרן מחייב, ובזה יש ליישב ד' הרמב"ם דמה שכתב בהל' ערכין השוכר הדר בו מעל היינו לשלם קרן, ומש"כ בהל' מעילה דאין מעילה במחובר היינו לענין חומש ואשם עכ"ל.

אכן הקרן אורה בעצמו דחה אח"כ תירוצו וכתב וז"ל כן היה נראה נכון מאוד ליישב ד' הרמב"ם אבל עומד לנגד דברים אלו מאי דמייתי הש"ס סייעתא ממתני' דבנאה בתוך ביתו לרב והא מתניתין מיירי במזיד ולתשלומי קרן, ודבריו תמוהין במה שדחה דברי עצמו, דאיך אפשר לומר דמתני' מיירי במזיד ולתשלומי קרן, דהא תנן בנאה בתוך ביתו לא מעל עד שידור תחתיה בשו"פ, ולדין תשלומין הא ברייתא מפורשת בב"מ דף נ"ה ואת אשר חטא מן הקודש ישלם לרבות פחות משו"פ להשבון, וכן פסק הרמב"ם לקמן בפ"ז הל' ח' המועל בפחות משו"פ בין בזדון בין בשגגה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש, וא"כ ע"כ מתני' בדין מעילה לשלם חומש, ואף דמייתי הגמ' אח"כ סייעתא מברייתא דתניא הדר בבית של הקדש כיון שנהנה ממנו מעל ולא תניא בשו"פ, אך יש לומר דקים לגמ' דהברייתא מיתניא אמתני' דבמתני' תנן נטל אבן וכו' שבעצמו הניח האבן של הקדש ואשמעינן הברייתא בדר בבית של הקדש, וכמו דמתני' מיירי מעילה גמורה, ה"נ הברייתא כיון דתניא סתם מעל ודאי הוא במעילה גמורה.

עוד כתב הקרן אורה וז"ל וגם בהא דאמר בערכין שם וכיון דמעל יצא לחולין משמע דשייך בי' מעילה גמורה לחייבו חומש ואשם, ועוד דמהא דפריך במנחות שם מהא דאילפא ביצי נבלת העוף הטהור משמע דמטעם בטלה דעתו לא חשיבא אכילה כלל, ע"כ לא נחה דעתו בישוב ד' הרמב"ם על נכון עכ"ל, וגם שני הדיחויים האחרונים אינם דיחויים כלל, דמה שהקשה ממה דאמר הגמ' כיון דמעל יצא לחולין זה הא לא קשה על הרמב"ם ואין מה להוכיח מכאן דלא כדברי הרמב"ם, דאף אם סוגיא זו סברה דלא כר"ל במעילה דמחלק בין הקדישו ולבסוף בנאו, ובין בנאו ולבסוף הקדישו ואינו מחלק בין ע"ז למעילה, לא קשה אם הרמב"ם פוסק בזה כר"ל דסתמא דגמ' במעילה מסיק כר"ל, ומה שהקשה ממה דמייתי הגמ' הא דאילפא דביצי נבלת עוף טהור שאכלם מבפנים מטמאין בבה"ב דפריך דנימא בטלה דעתו ג"כ לא קשה דאה"נ דמטעם בטלה דעתו לא חשיבא אכילה, ובטומאת בה"ב אכילה כתיב אבל זהו אם אנו צריכין לדין אכילה, אבל במעילה דחייב על הנאה, וכיון דעכ"פ נהנה ולא חשיב מזיק נוכל לומר דמעל, דגבי מעילה לא כתיב אכילה, אלא נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ד', ואף דהרמב"ם בפ"א כתב דאזהרה של מעילה הוא מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך, זהו לענין לחייבו מלקות, אבל חיוב מעילה כתיב בהדיא בהך פרשה ואת אשר חטא וגו' איברא דנוכל לומר דכיון דכתיב וחטאה וכן אשר חטא והאזהרה הא היא מלא תוכל לאכול, וכיון דהיכי דבטלה דעתו לא הוי אכילה א"כ לא הוי חטא גם לענין מעילה, אלא דבאמת יש לומר דגם לענין האזהרה שנלמד מקרא דלא תוכל לאכול כיון שאנו למדין מהך קרא גם איסור הנאה נוכל לומר דאף דהיכי דבטלה דעתו לא מקרי אכילה, אבל הנאה מיקריא כיון דעכ"פ נהנה מההקדש, וא"כ אין ראי' מדין טומאת בה"ב דהתם אכילה כתיב.

אכן שבתי וראיתי דאם נאמר כן א"כ יקשה לנו עיקר היסוד דילפינן מעילה מתרומה דאין מעילה במחובר, כיון דגם בתרומה אפשר במחובר, רק דלא משכחת לה דאם תלש הרי הוא תלוש, ואם אכלה ממחובר בטלה דעתו, וזהו בתרומה דאכילה כתיב, אבל כיון שאנו אומרים דבמעילה דחייב בהנאה לא שייך דבטלה דעתו, א"כ כבר לא נוכל כלל ללמוד במעילה דאין מעילה במחובר, ונאמר דגם במחובר גמור יהי' חייב במעילה, אמנם הקרן אורה בעצמו הרגיש בזה וכתב בתוך דבריו וז"ל ובאמת יש לדקדק היכי ילפינן דאין מעילה במחובר מתרומה הא בתרומה טעמא הוא משום דבטלה דעתו אצל כל אדם, ובמעילה דלא שייך האי טעמא למה לא ימעול, וצ"ל כיון דעכ"פ ליכא לאשכוחי תרומה במחובר ה"נ ילפינן מינה למעילה דליתא במחובר עכ"ד, אבל עוד אינו מיושב כיון דאין הטעם בתרומה משום עיקר הדין דלא יהי' במחובר, אלא משום טעמא דבטלה דעתו, וא"כ במעילה דלא שייך האי טעמא למה לא יתחייב במעילה.

ולכן מזה מוכח דעיקר פירושו של הקרן אורה אינו מבורר ומה דילפינן מעילה מתרומה הוא מעיקר תרומה ולא מחיוב אכילת תרומה דמה דאמר נאמר חטא בתרומה הוא מקרא דולא תשאו עליו חטא כדפירש"י והך קרא הוא בהפרשת תרומה כדאיתא ביבמות דף פ"ט והוא פשטי' דקרא דהא כתיב בהרימכם וגו', א"כ לא שייך מה שהביא הקרן אורה מהגמ' במנחות דמשכחת תרומה במחובר אם הפריש שבולת תרומה ושתלה, ולא שייך לדון כאן בטעמא דאינו חייב משום דבטלה דעתו, דהלימוד הוא מעיקר ההפרשה, ואף דאם מרח השבולת ושתלה ואח"כ הפרישה תרומה הוי בעיא דלא איפשיטא אם חלה התרומה, וכן פסק הרמב"ם דהוא ספק, וא"כ איך ילפינן דתרומה ליתא במחובר, יש לומר דילפינן מעיקר התחלת חיוב התרומה, והיינו המירוח שיהי' נטשה טבל ושיתחייב בתרומה וזהו ע"כ בתלוש, וזה ילפינן דדין מעילה הוא ג"כ דוקא אם מעל בתלוש, ואין הלימוד על עיקר ההקדש במעילה ואם הקדיש מחובר ותלש ומעל ודאי חייב, אלא כן הוא הגז"ש דחטא חטא דין חיוב מעילה מדין עשיית התרומה.

והנה אף שכתבנו דהלמוד דחטא הוא מעיקר עשיית התרומה מ"מ בזה יש לומר כדברי הקרן אורה דקרן חייב לשלם ואין צורך למה שכתב ע"פ דברי הגמ' דמנחות דאפשר אכילת תרומה במחובר רק דבטלה דעתו דאף דהלימוד הוא מעיקר עשיית תרומה, מ"מ כיון דהלימוד הוא על דין מעילה גמורה להתחייב חומש ואשם ובקרא כתיב וחטאה בשגגה וע"ז כתיב ואת אשר חטא מן הקודש ישלם, א"כ הלימוד דחטא חטא הוא דבמחובר ליכא מעילה גמורה, אבל מה דצריך לשלם אם נהנה במזיד זה לא נתמעט מגז"ש דחטא חטא מתרומה כמו דחייב לשלם הקרן אם נהנה במזיד אף דקרא כתיב וחטאה בשגגה ואמרינן דבשגגה הוא על חיוב חומש ואשם אבל תשלומין חייב גם אם נהנה במזיד, וכמו שכתבנו בריש פ"א לענין מש"כ הרמב"ם דלוקה ומשלם שכתב המאירי דתשלומי הקרן זהו מסברא שנהנה מן ההקדש, ולכן לענין זה נמי נימא דלא נתמעט מתרומה אלא לדין מעילה גמורה לחייב חומש ואשם.

והנה הקרן אורה כשכתב דהקרן צריך לשלם במחובר כתב דבזה יש ליישב מה שהקשה השעה"מ בפ"ו מהל' מעילה במה דמוכיח אביי בפסחים דכ"ו דלא אפשר וקא מכוין מותר, מריב"ז שהי' יושב בצלו של היכל ואם תלוש ולבסוף חברו כמחובר הא ליכא איסור מה"ת, וכתב שלדבריו מיושב דכמו דחייב לשלם קרן ה"נ איכא איסור מה"ת, וזה יש לומר גם לפימש"כ דהמיעוט דחטא חטא מתרומה אינו אלא לדין חיוב חומש ואשם אבל איסורא איכא מה"ת, ובאמת הלאו הוא מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך, ובזה לא ילפינן מתרומה ואף דבהך קרא נמי כתוב מעשר דגנך אבל איכא נמי בכורות בקרך דגבי ע"ז ג"כ לא נאסרו משתחוה לבע"ח, ואין לנו לדרוש בעצמנו רק גבי מעילה איכא גז"ש דחטא חטא למעט מחובר ממעילה, אבל מאיסור לאו דלא תוכל לא אשכחן דנתמעט מחובר.

איברא דבמעילה דף כ' מפורש דגם לענין איסור נתמעט דעל זה דמסייע לרב ממתני' אמר ר"א בדר"א הנאה הנראית לעינים אסרה תורה, ומוכח דבעיקר מחובר נתמעט גם מאיסור, אבל יש לומר דמהא דאביי בפסחים שהביא השעה"מ באמת מוכח דלא סבר כר"א בדר"א, וריש לקיש שם הא אמר באופן אחר לחלק בין הקדישו ולבסוף בנאו ובין בנאו ולבסוף הקדישו, והרמב"ם פסק כר"ל ולפלא על הק"א שלא הזכיר הא דר"א בדר"א, וכן ראיתי להמנ"ח במצות מעילה שנוטה ג"כ לומר דבמחובר איכא איסור מה"ת ולא הזכיר הא דר"א בדר"א, אבל באמת יש לומר כן דאביי חולק וסובר דאיכא איסור מה"ת.

ו

גידולי הקדש מועלין בהן, כיצד הקדיש שדה והוציאה עשבים אילן ועשה פירות מועלין בהן, אבל המקדיש את הבור ריקן ואח"כ נתמלא מים, הקדיש אשפה ואח"כ נתמלא זבל שובך ונתמלא יונים, הואיל ואינן גידולי הקדש אין מועלין בהן, וכן הזבל והפרש שבחצר הקדש לא נהנין ולא מועלין, ומה יעשו בהן ימכרו ויפלו דמיהן לנדבה, מעין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש אסור ליהנות במים שיוצאים ממנו בתוך השדה והנהנה לא מעל, יצאו המים חוץ לשדה מותר ליהנות בהן.

אבל המקדיש את הבור ריקן, בב"ב דף ע"ט מוקי הגמ' מתני' דתנן מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן במים הבאין דרך חצרו לבור, ומבואר שם בפי' רשב"ם ותוס' דבדלא באו דרך חצרו לבור אינם קדושים דאין קנין חצר להקדש, ובבאו דרך חצרו לבור מבואר בגמ' דלא קדשו אלא למ"ד אדם מקנה דשלבל"ע ולפי סוגיית הגמ' שם צ"ל דקודם דמפרש במים הבאים דרך חצרו לבור מה דתנן אין מועלין מה שבתוכן היינו דאינם קדושים כלל ואיסורא נמי ליכא וא"כ צריכים באור ד' הרמב"ם שכתב וכן הזבל והפרש שבחצר הקדש לא נהנין ולא מועלין, ומשמע דגם במים שבבור לא נהנין, וצריך לומר דהרמב"ם מפרש כמש"כ הר"נ הובא בש"מ בב"ב שם דלעולם יש חצר להקדש ומ"מ אין מועלין במה שזכה הקדש ע"י חצר דמה דקדיש ממילא ליכא מעילה ואפי' ר' יוסי לא סבר דמועלין אלא בגידולי הקדש דמהקדש קא רבו עכ"ל אלא דצריך לבאר בזה הסוגיא דמעילה דף י"ד ונבאר זה בהל' ז'.

ויש להוכיח כן בדעת הרמב"ם דסובר דחצר הקדש קונה להקדש מדין הזבל והפרש שבחצר הקדש, שכתב ע"ז הכ"מ ברייתא, ופירש"י הזבל הוא הפרש של קדשים שהוא בחצר, וה"ה בכל מקום אלא שדרכו בחצר של הקדש עכ"ל, וכן כתבו שם התוס' הפרש והזבל פי' שיצאו מן הקדשים, אבל אינו מבואר דאם כונת הרמב"ם בפרש וזבל שיצאו מבהמות קדשים א"כ למה הוצרך להוסיף על לשון הברייתא שבחצר הקדש ובברייתא לא תניא שבחצר הקדש אלא שבחצר, ומוכח דאינו מפרש דדוקא בזבל ופרש שיצאו מבהמות קדשים, אלא דגם בסתם זבל ופרש שבחצר הקדש לא נהנין משום דחצר הקדש קונה, אכן לכאורה א"א לומר כן דהא בגמ' שם מוכח להדיא דקאי בזבל ופרש מבהמות הקדש, דקאי שם בהא דאמר רב הונא המקיז דם לבהמות קדשים מועלין בו, ופריך מדתנן חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין, ומשני כי קאמינא לגבי דם דלא מתקיימא בלא דם וכו' וע"ז פריך מהזבל והפרש שבחצר אין נהנין ואין מועלין אמאי ה"נ לא מקיימא בלא פרש, ומפורש דהוא בפרש של בהמות קדשים, ועוד דבד' הרמב"ם גופיה א"א לומר שהוא מפרש בסתם זבל שבחצר הקדש, דהא זה כבר כתב מקודם הקדיש אשפה ואחר כך נתמלא זבל דאין מועלין בו, אך מדברי הרמב"ם שלא כתב כלשון הברייתא והוסיף שבחצר הקדש נראה דהרמב"ם מפרש דהברייתא דקתני בסתם, מיירי בין בזבל ופרש היוצא מבהמות הקדש, וזהו משום דסתם בהמות קדשים עומדים בחצר הקדש, וגם בסתם זבל אפי' מבהמות דעלמא שהיו בחצר הקדש דרך הלוכם, ומה דפריך הגמ' זהו מהיכי שהפרש הוא מבהמות קדשים, ובזה פריך אמאי אין מועלין, ומשום זה כתב הרמב"ם הזבל והפרש שבחצר הקדש, אף שכבר כתב הקדיש אשפה ונתמלא זבל, דכאן החדוש דאין מועלין אף שהוא מבהמות הקדש, זהו משום שכתב בסתם לומר דאפי' אין הזבל מבהמות הקדש לא נהנין וזהו משום דחצר הקדש קונה ואף דלפי"ז הי' להרמב"ם לכתוב הא דאין נהנין מקודם גבי הקדיש אשפה ונתמלא זבל, אלא דבזה כתב כלשון המשנה דתנן לא מועלין, וכאן כתב כלשון הברייתא דקתני לא נהנין ולא מועלין, ובמה שהשמיט דין דהקדישן מלאים דמבואר בב"ב שם דמועלין בהן ובמה שבתוכן, עמש"כ בפכ"ו מהל' מכירה הל' ה.

ערבה הגדילה בשדה הקדש לא נהנין ולא מועלין אילן של הדיוט הסמוך לשדה הקדש ושרשיו יוצאין בתוך השדה אם בינו לבין השדה של הקדש עד שש עשרה אמה הרי אותן השרשין שבתוך השדה ונהנה מהן לא מעל, היה האילן רחוק יתר על שש עשרה הנהנה בהן מעל, אילן של הקדש הסמוך לשדה הדיוט ושרשיו יוצאין בתוך השדה אם הי' בתוך שש עשרה אמה מועלין בהן, היה רחוק יתר על שש עשרה אמה אותן השרשין שבתוך שדה הדיוט לא נהנין ולא מועלין.

השגת הראב"ד ערבה הגדילה, א"א זה שיבוש שלא נאמר במשנה אלא על אותה ערבה של אותה מקום שהיתה למטה מירושלים שייחדוה לשם מצוה.

ערבה הגדילה, הכ"מ כתב על השגת הראב"ד ואיני יודע למה יאמר שהוא שיבוש למי שיפרש פירוש אחר שלא כפירושו, ולא כתב הכ"מ לבאר שיטת הרמב"ם ופירושו, אמנם כבר מצויין בגליון דברי הרמב"ם בפיהמ"ש דהערבה צומחת בשדה הקדש אלא שאינה נמכרת ואינה ראויה לשום דבר, ומעיקר הדין הרי פסק בתחלת ההלכה דגידולי הקדש מועלין בהן ורק הטעם שאין מועלין הואיל ואינה ראויה, וקשה דלמה אינה ראויה לשרפה לחמם או לבשל, ואם עכשיו היא לחה הלא ראויה לכשתתייבש, ואם משום שאינה שוה פרוטה הא אף שאינו משלם חומש משלם קרן כמבואר בפ"ז הלכה ח' ואולי כיון דעכשיו היא עוד לחה ואינה ראויה לשרפה ולהחזיק אותה עד שתתייבש אינו כדאי ההוצאה לזה, ולכן אין ראויה, ולפי"ז צריך לפרש ערבה הגדילה בשדה הקדש דהיינו כשהיא גדילה, אבל לא כשהיתה גדילה דא"כ אפשר שכבר נתייבשה וראויה להבערה.

אלא דצריך באור לפירושו של הרמב"ם במה חולק ר' אלעזר בר' צדוק דאמר נוהגין היו הזקנים שנהנין ממנו בלולביהן והתוס' כתבו בטעמו משום דמצות לאו ליהנות, אבל הרמב"ם בפיהמ"ש כתב להיפוך דאין הלכה כמותו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, והתוס' יו"ט הקשה על הרמב"ם למה לא פסק כראבר"צ הא קיי"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו והוא תימה שלא ראה ד' הרמב"ם בפיהמ"ש, ומוכח מפירושו דראבר"צ מביא ראיה דלא כת"ק דאמר לא נהנין דהא הזקנים היו נהנין בלולביהן, אבל לא ביאר לנו טעמו דראבר"צ דמאיזה טעם יהיה מותר ליהנות לכתחלה כיון דצומחת בשדה הקדש, ואפי' לת"ק שם במשנה דסובר אין מעילה בגידולין הא לא אמר אלא דאין מועלין ולא דמותר ליהנות.

ונראה דאפשר לומר עפ"מ דפליגי בחולין דף קל"ט רב ושמואל ור' יוחנן ור"ל במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה, דרב ור"ל סברי דכיון דמרדה פקעה קדושתייהו וחייב בשילוח, ושמואל ור' יוחנן סברי כל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, ולפי"ז נוכל לומר דערבה זו כיון דכשתתיבש תהי' שוה לשריפה, אלא דאינה שוה כלום דאינו כדאי ההוצאה לייבשה, ומ"מ יש להסתפק אם משום הך טעמא יהי' מותר לכתחלה ליהנות בה, ובהדיוט מצינו בפסחים דף ו' סופי תאנים ומשמר שדהו מפני מקשואות אם אין בעה"ב מקפיד עליהם מותרות משום גזל ומוכח דאם אין משמר כלל מותרות משום גזל בכל גווני, אבל זהו ודאי דאין זה אלא בשל הדיוט ולא בשל הקדש, ומ"מ יש מקום לומר דאם ודאי אין תועלת להקדש מהערבות והגזבר לא יוכל להוציא הוצאות ללקטן ולאספן, א"כ אפשר דהוי כמו תרנגולת שמרדה כיון דע"כ יהי' הפקר, או כשיצטרכו לחרוש השדה ישליכו אותם, אלא דקשה לומר דת"ק וראבר"צ פליגי בפלוגתא דאמוראי דהו"ל להגמ' להביא המשנה על מחלוקתם, ולכן אפשר לומר דדוקא בתרנגולת שמרדה שכל מקום שהיא היא שוה כסף בזה סברי ר' יוחנן ושמואל דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, אבל היכי שעכשיו אינה שוה כלום יש לומר דהכל מודים דמותר לגמרי, ויש לומר גם להיפוך דאפי' למ"ד פקעה קדושתייהו היינו היכי דמרדה וע"כ יצאה מרשות הקדש שבודאי תבוא לידי אחד שלא ידע שהוא מהקדש, אבל כיון שהערבה עומדת במקומה אף שעכשיו אינה כלום מ"מ כיון שעכ"פ יש מציאות שיהי' ממנה הנאה וכדתנן לא נהנין, ומוכח דאפשר מציאות של הנאה, לא נפקעה קדושה, ויש לומר דבזה פליגי ת"ק וראבר"צ, אלא שראבר"צ הביא ראי' מהזקנים שהיו נהנין בלולביהן, ובזה כתב הרמב"ם דאין הלכה כמותו היינו הראי' שהביא כיון דמצות לא ליהנות ניתנו.

ז

קן שבראש האילן של הקדש שבנה אותו העוף מעצים ועשבים וכיוצא בהן, כל הקן עם הביצים שבו עם האפרוחים הצריכים לאמן אין נהנין בהן והנהנה לא מעל.

קן שבראש האילן, הכ"מ הביא הסוגיא דמעילה דף י"ד וכתב ואסיקנא אפרוחים כאן וכאן מותרים ביצים כאן וכאן אסורים, וכתב על זה ומשמע דקן דאייתי עצים מעלמא נהנים ממנו, ויש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שאין נהנים ממנו, והנה יש כאן חלופי גרסאות גירסת רש"י וגירסת תוס', והכ"מ הביא כאן גירסת תוס' ואינו מובן מה שכתב דמשמע דקן דאייתי עצים מעלמא נהנים ממנו דהא תנן קן שבראש האילן של הקדש לא נהנין ולא מועלין, והתוס' באמת הקשו דאמאי של הקדש לא נהנין כיון דאייתי עצים מעלמא ותירצו דגזרינן דילמא אתי לאיחלופי בקנים המחוברים באילן, וכן כתב רש"י בע"ז דף מ"ב לפי גירסתו שם דאיתא בגמ' להדיא לא נהנין מדרבנן, שפי' דילמא אתי לאיתהנויי מעצי האילן דהקדש גופי', ובאשרה לא גזור דבדילי מיני', אבל עכ"פ מפרשים דקן של הקדש גם הקן אסור, ורש"י במעילה לפי גירסתו שם דגורס דיקא נמי כתב דמוכיח דאייתי עצים מעלמא ומשו"ה לא נהנין הואיל ועל אילן של הקדש קאי, עכ"פ לכל הפירושים בשל הקדש אסור גם הקן ואינו מבואר דברי הכ"מ.

ונראה שהכ"מ מפרש דלפי"מ דמסיק אפרוחים כאן וכאן מותרים ביצים כאן וכאן אסורים, דהקן נהנים גם גבי הקדש כיון דאייתי עצים מעלמא, ומה דתנן לא נהנין ולא מועלין קאי על הבצים, ומה דתנן שבאשרה יתיז בקנה על האפרוחים באשרה ולא בהקדש, נראה דסתם אילן של הקדש, גם קרקע שסביב לו ג"כ הקדש, וא"כ אסור לכתחילה לילך להאילן עם קנה להתיז האפרוחים.

וראיתי שכבר עמד בזה התוי"ט, והמרכה"מ הביא ד' הלח"מ והמל"מ בפ"ז מהל' עכו"ם והלח"מ הביא ד' הרמב"ם בפיהמ"ש ולפי דבריהם מפרשים ד' הרמב"ם עם ד' התוס' בתירוצם במעילה דמה דהקן אסור הוא משום דילמא אתי לאיתהנויי מעצי האילן גופי' וכדברי רש"י בע"ז, אבל המעיין בדברי הרמב"ם בפיהמ"ש שכתב וז"ל והמאמר בהל' זו אינו אלא בקן עצמו שבנאו העוף בעצים ועשבים שמביא ממקום אחר, ולפיכך לא נהנין ולא מועלין כשהוא בשל הקדש, אבל באשרה מותר ליקח אותו הקן מראש האשרה, עכ"ל, ולא כתב שום טעם לחלק מהקדש לאשרה שצריך טעם כיון דהאיסור משום גזירה, והתוס' כתבו דבשניהם אסור, ולד' רש"י בע"ז באשרה מותר משום דאשרה בדילי מיניה, עכ"פ אינו דבר פשוט, וכיון שבא לפרש הרי הי' צריך לפרש החילוק משל הקדש לאשרה.

לכן נראה דכונת הרמב"ם הוא כדברי הר"נ שכתבתי בהל' ה' דיש חצר להקדש, אלא שאין מועלין במה שקנה הקדש ע"י חצר, ובהגמ' צריך לגרוס כגירסת הגמ' בע"ז ולא כפירש"י שם דהוא משום גזירה אלא משום חצר הקדש, ולכן באשרה דלא שייך קנין אשרה לכן בשל אשרה מותר וזהו שכתב הרמב"ם בפשיטות החילוק בין של הקדש בין באשרה, ויש לומר דזהו כונת רש"י במעילה בד"ה דיקא נמי, שכתב אא"ב דאייתי עצים מעלמא להכי לא נהנין מדרבנן הואיל ועל אילן של הקדש קאי והיינו דחצר הקדש קונה להקדש.

ובדרך אפשר יש ליישב גם לפי גירסת הגמ' דמעילה לגירסת התוס' דפריך של הקדש אמאי לא נהנין, די"ל דאין הטעם משום דחצר הקדש אינו קונה, אלא משום דסתם קן בראש האילן אינו משתמר וצריך שיהי' עומד בצד שדהו ולומר זכתה לי, ולכן לפי"מ דאמר הגמ' בב"ק דף כ"א הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי, יש לומר דהוי נמי כמו עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי, ובב"ק לא הוי סבר ר' אבהו הכי, ומשום זה אמר משמי' דר' יוחנן דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, דמוכיח בנטל אבן או קורה של הקדש, ודחה ר"פ משום דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי, ולכן יש לומר דהגמ' שם הוי סבר כר' אבהו, אבל להלכה קונה חצר הקדש ואפי' אינו משתמר, ואיני קובע בזה רק בגדר אפשר.

י

המקדיש עבדו אין מועלין בו ולא בשערו אע"פ שהוא עומד להגזז מפני שהוא מחובר לו וכל זמן שהוא מחובר הולך ומשביח.

וכל זמן שהוא מחובר הולך ומשביח, הלח"מ בפ"ב מהל' שכירות הל' ד' הקשה על דברי הרמב"ם כאן לדעת המ"מ דסובר כרבנן דאפי' עומדין ליבצר דינם כקרקע, א"כ למה כתב טעמא דכל זמן שהוא מחובר הולך ומשביח, דטעם זה אמר הגמ' בגיטין דף ל"ט אליבא דר"מ דסבר דכשאין צריכין לקרקע הוי כתלוש, והארכתי בזה בפ"א מהל' מכירה הל' י"ז והבאתי שם דברי הר"י מיגש שהביא הטור בסי' צ"ה דגבי שומרים לאו כתלושין דמיין משום דלאו למיתלשינהו מסר לו וכתב כן הרמב"ם בפיהמ"ש ובארתי שם דיש שני אופנים לפרש דברי הר"י מיגש או שנפרש דבסתמא חשיב כתלושין אם אין צריכין לקרקע ורק כשנתן לו בתורת שמירה דזהו ודאי שיהיו מחוברין בזה דינו כקרקע, ולפי"ז גבי מעילה דעומדין לתלשם אף דעכשיו אין הדין לענין תלישה צריך להיות כתלוש, או דנימא דדוקא לענין מכירה לענין קנין אונאה ושבועה דמיירי ג"כ בדין מכירה דהוא לתלשם בזה הוי כמטלטלין. ובזה חילק הר"י מיגש דגבי שמירה דלאו לתלשם מסר לו הוי כקרקע, ולפי"ז כשנהנה מהקדש לענין מעילה, דאף שעומד לתלשה, אבל עיקר הדין עכשיו אינו לדין תלישה דהא נהנה כשהם מחוברים צריך להיות דינם כקרקע, והבאתי שם דשיטת הרי"ף בתשובה כאופן הב' וכתבתי דשיטת הרמב"ם כאופן הא' ודוקא בשומרים דינם כקרקע דלהדיא מסר לו שיהיו מחוברים ולכן הוצרך לגבי מעילה לטעמא דאמר הגמ' בגיטין אליבא דר"מ משום דבזה קיי"ל כל העומד ליבצר כבצור, ע"ש שבארתי כ"ז בארוכה.

יד

עמש"כ המל"מ, ועמש"כ בדבריו בהשמטות לפ"א מהל' כלי המקדש הל' י"ג מה שכתבתי להגאון ר' ירוחם ווארהפטיג שליט"א.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.