אבן האזל/מעילה/ג

אבן האזל ‏ מעילה ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה אבל מועלין בהם מדברי סופרים, וכן אם נפסלו בדברים שיפסלו בהן שכבר בארנום מועלין בהן מד"ס, בד"א בשלא היה להן היתר לאכילת כהנים, אבל אם היו לקדק"ד הנאכלים שעת היתר ואח"כ נפסלו ונאסרו באכילה הואיל והותרו שעה אחת אין מועלין באותו דבר שהיה ראוי לאכילה כמו שבארנו כיצד קדק"ד שנפסלו קודם שיגיע הדם למזבח כהלכתן כגון ששחטן בדרום אעפ"י שקיבל בצפון או ששחטן בצפון וקיבל בדרום, או ששחט ביום וזרק בלילה, או ששחט בלילה וזרק ביום או שעשאן במחשבת הזמן או במחשבת המקום, או שקיבלו הפסולין את דמן אע"פ שזרקוהו כשרים, או שזרקוהו פסולין אע"פ שקיבלוהו כשרים, או שיצא הדם והבשר כולו קודם זריקת הדם, או שלן הדם, בכל אלו מועלין בכולן לעולם שהרי לא היה להן שעת היתר.

קדשי מזבח שמתו, כתב הכ"מ מימרא דר"י בפ"ג דמעילה ואיכא למידק אמאי נקט רבינו קדשי מזבח הא ר"י קדשים סתם נקט, וי"ל דלרבותא נקט קדשי מזבח וכ"ש קדשי בדה"ב, ועוד משום דבהאי פירקא עסיק בדיני קדשי מזבח משו"ה פתח בהו, ודברי הכ"מ תמוהים דהא שם בסוגיא מפורש להיפוך דאמר שם במאי עסקינן אילימא בקדשי בדה"ב אפי' כי מתו נמי לא יהא אלא דאקדיש אשפה לבדה"ב לאו אית בהו מעילה אלא קדשי מזבח, ושמעתי מהגרש"א פולנסקי בשם הגאון ר' אברהם מפרנקפורט ליישב דברי הכ"מ ע"פ ד' התוס' שם שהקשו מי דמי אשפה ראוי לפדות, אבל האי לאו בר פדיון הוא דלאו בר העמדה והערכה, י"ל דשמא סבר קדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה, ובזה מיושב ד' הכ"מ דהרמב"ם הא פסק בפ"ה מהל' ערכין הל' י"ב דקדשי בדה"ב היו בכלל העמדה והערכה, אכן התוס' כתבו עוד דאפשר גם בקדשי בדה"ב שהעמידן מחיים ולא הספיק לפדותן עד שמתו, ואולי משום זה כתב קדשי מזבח.

כיצד קדק"ד שנפסלו קודם שהגיע הדם למזבח כגון ששחטן בדרום וכו'.

הכ"מ הביא מחלוקת דרבה ורב יוסף בריש מעילה בשחטן בדרום דרבה סובר דאם עלו לא ירדו, ופריך לרבה ממתני' דתנן מועלין בהם ומשני לרבה מאי מועלין מדרבנן, וא"כ לרב יוסף מועלין דאוריתא, וכיון דאסיקנא דרבה בתיובתא, וא"כ אמאי כתב הרמב"ם דמועלין מד"ס, וכתב הכ"מ דהא דאמר רב יוסף אם עלו לא ירדו הא אמר שם דהוא אליבא דר"ש אבל לר' יהודה אם עלו ירדו, וכיון דקיי"ל כר' יהודה לכן אין מועלין אלא מד"ס, עכ"ד, ודבריו תמוהים דהא פסק הרמב"ם בפ"ג מה' פסוה"מ הל' ז' דשחטן בדרום אם עלו לא ירדו אף דפסק כר' יהודה בנשחטה בלילה או נשפך דמה או יצאת אם עלתה תרד, וכבר כתבתי מזה שם בפ"ג מהל' פסוה"מ ליישב מה דפסק בנשחטה בדרום דלא ירדו אף דפסק כר' יהודה לפי"מ דפליגי רב ור' יוחנן סבר בזבחים דף ס"ח במליקת זר דרב סובר דמטמא בבה"ב אף דשחיטת לילה אינו מטמא, ור' יוחנן סבר דאינו מטמא, וא"כ רבה דסבר דשחיטה בדרום כמאן דחנקינון, ע"כ סבר דמליקת זר אם עלתה תרד, דהא זר גרע מלילה דלילה אינו מטמא אפי' לרב, וכיון שפסק הרמב"ם כר' יוחנן דמליקת זר אינו מטמא וכחזקיה דאם עלתה לא תרד, ע"כ דשחטה בדרום ג"כ אם עלה לא ירד, ורבה ורב יוסף אזלי אליבא דרב, ומשו"ה אמר הגמ' דלר' יהודה לא פליגי דתרד, ותליא אם ר' יהודה ממעט דוקא הני ג' מיעוטין או גם כל דדמי להו, ע"ש שבארתי בארוכה שתלוי ג"כ אי שחיטה לאו עבודה, ורבה ורב יוסף סברי בזבחים דף י"ד דשחיטה לאו עבודה, והרמב"ם מפרש דטעמא דר' יוחנן דיליף משחיטה דאין לומר משום דיליף מבמה, כמש"כ שם התוס', דהא כתב דכל הפסולין שמלקו אין מטמאין, וכן כתב גבי קמיצה דאם עלה לא ירד אחד זר ואחד שאר הפסולין.

ט

וכן קומץ שיצא לחוץ או לן וחזר והקטירו מועלין בשירים שהרי לא היה שם שעת היתר, אבל אם נטמא הקומץ והקטירו אין מועלין בשירים שהציץ מרצה על הטמא, ואינו מרצה לא על הלן ולא על היוצא, יצאו השירים או נטמאו ואח"כ הקטיר הקומץ אע"פ שהן אסורין באכילה אין מועלין בהן שהרי קרב המתיר כמצותו.

יצאו השירים, כתב הכ"מ איכא למידק שזה סותר מה שכתב בפ"ב ואם נפסלו השירים או חסרו ואח"כ הקטיר הקומץ הואיל והקטרה זו אינה מתרת השירים באכילה, הרי הדבר ספק אם יצאו מידי מעילה, וצ"ע עכ"ל, והנה בפ"א מהל' פסוה"מ הל' ל"א ל"ב בד"ה והנה בארתי דדעת הרמב"ם הוא כפירש"י בפסחים דף ל"ד דיוצא אף דלא מהני ליה ציץ הורצה בדיעבד דאע"ג דר' יהושע בעי תרתי דם ובשר מיהו הואיל והבשר בעין, ופסול יוצא פסול מחמת דבר אחר חשבינן ליה פסול חסרון מחיצות בפ"ק דמנחות, איכא למימר בדיעבד הורצה, וכונת רש"י הוא מהא דמנחות דף י"ב שזה הוא מקור ד' הרמב"ם בפ"ב הל' ז' שהביא הכ"מ דבחסרו השירים בעי אם יצאו מידי מעילה, וא"כ ע"כ דמש"כ הרמב"ם בפ"ב דהדבר ספק אינו אלא בחסרו, ומה שכתב נפסלו צ"ל דהוא דומיא דחסרו שנפסלו מחמת עצמם, וכן כתב בהר המוריה דהיינו שהתליעה הסולת, אלא דקשה דעכ"פ גם ביצא לא אמר ר"ע דזריקה מועלת ליוצא להפקיע מידי מעילה אלא ביצא מקצתו אבל לא ביצא כולו, וזה הקשה הר"י קורקוס הביאו הכ"מ ומפרש דכונת הרמב"ם ביצא מקצתו, והוא דוחק לפרש כן דהא כתב בסתם.

והנה שם בפ"א הל' ל"ד יישבתי קושיית הלח"מ במה שמחלק הרמב"ם בדין שיריים מזבחים למנחות עפ"ד הרמב"ם בפיהמ"ש דבהקטרת הקומץ יש שני ענינים א' כמו זריקת דם, ב' כמו הקטרת אימורין, ולכן אם יצאו כל השיריים כיון שנשאר הקומץ והקטירו אותו יש בתחלת ההקטרה על מה לרצות, אבל כל זה שם לגבי דין הרצאה, אבל להפקיע ממעילה הא אמר ר' יוחנן להדיא דיצא כל הבשר לא יצא מידי מעילה אף שנשארו האימורין ויש על מה שיחול הרצאת זריקת הדם להקטרת האימורין, וכן כתב הרמב"ם כאן בהל' א' דדוקא ביצא מקצת הבשר קודם זריקת דמים אין מועלין בשאר בשרן, והנה שם במנחות דף י"ב במה דאמר רב הונא אפי' לר"ע דאמר זריקה מועלת ליוצא ה"מ יוצא דאיתא בעיניה ופסול מחמת דבר אחר הוא, אבל חסרון דפסולא דגופיה הוא לא מהני ליה הקטרה, כתבו התוס' וז"ל הוי מצי למימר ה"מ יוצא מקצתו, אבל יוצא כולו לא כדאמרינן בפ"ב דמעילה והכא כיצא כולו דמי כיון דאסורין באכילה ומיהו פלוגתא הוא התם עכ"ל, ודבריהם שכתבו דפלוגתא הוא זהו לפי הגירסא שלנו שם דגרסינן א"ל ר' אסי לר' יוחנן, אבל התוס' הקשו ע"ז דודאי לא דמי שאר פסולין ליוצא, ולכן כתבו גירסא אחרת ור' אסי מילתא באפי נפשה קאמר, ולפי גירסת התוס' ליכא פלוגתא בהא דר' יוחנן, וכמו שכתבו שם דר' אסי לא להשיב על דברי ר' יוחנן, וא"כ קשה קושיית התוס' דלמה הוצרך לחלק בין יצא לחסר דהא הכא כיצא כולו דמי כיון שאסורין באכילה.

ונראה דיש לחלק בין דין בשר ואימורין, ובין דין קומץ ושיריים לפי"מ שבארנו דקומץ יש לו גם דין אימורין, דבבשר ואימורין אף דכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם, ואמר ר' יהושע אם אין בשר אין דם, ומ"מ אם יש אימורין זורקין הדם אף שאין בשר, וזהו כיון דקרא כתיב גבי עולה שהכל להקטרה, ולכן כיון דיש אימורין הוי ג"כ כמו בשר וזורקין הדם, ודין זה הוא ג"כ בקדשים הנאכלין, דכיון דיש אימורין זורקין הדם, אך זהו רק לדין הרצאה אבל להפקיע מידי מעילה בעינן שהזריקה תתיר הבשר, ובזה לא מהני מה שהועילה הזריקה לגבי האימורין, ולכן כשיצא כל הבשר לא הועילה הזריקה להפקיע מידי מעילה, מ"מ זהו דוקא באימורין ובשר דהאימורין אין מעכבין, ואם נאבדו האימורין ואין מה להקטיר ג"כ הותר הבשר, אבל גבי קומץ ושיריים שהקטרת הקומץ גם אחר תחלת הקטרתו דהוי כמו זריקה לא הותרו השיריים עד שתצית האור ברובו, כדאמר במנחות דף כ"ו, ופירש"י מ"ד התו"כ מדכתיב קודש קדשים מאשי ד' אין להן חלק אלא לאחר אשי ד', וא"כ הקטרת הקומץ עד שתצית האור ברובו הוא יותר הכרח מאימורין דאם נאבדו ג"כ הותר הבשר, והקומץ אם נאבד קודם שתצית בו האור ברובו לא הותרו השיריים, ולכן גבי קומץ כיון דהתירו ע"י תחלת הקטרתו להתיר גמר הקטרתו שייך יותר להיתר השיריים, לכן מועלת תחלת הקטרתו שהוא כמו זריקה להפקיע השיריים מידי מעילה, אף שיצאו כל השיריים ולא הותרו לאכילה, אבל יצאו כל הבשר אף דהזריקה התירה האימורין להקטרה מ"מ לא הועילה הזריקה לגבי הבשר לדין הפקעה מידי מעילה.

ובזה מיושב קושיית התוס' מה דמחלק הגמ' בין יוצא לחסר ולא אמר דאפי' ביוצא אם יצא כולו לא נפקע מידי מעילה, וא"כ זהו יסוד לדעת הרמב"ם דביצאו השיריים אפי' יצאו כל השיריים מהני הקטרת הקומץ להפקיע מידי מעילה.

איברא דדברינו היו מועילים ליישב אם היינו אומרים דקודם שתצית האור ברובו כשלא יצאו השיריים יש בהם דין מעילה, ואז הי' אפשר לומר דכיון דתחלת הקטרה מתרת תמיד לגמר ההקטרה והיא מוכרחת לגבי השיריים להפקיעם ממעילה, לכן אפי' יצאו השיריים ולא הותרו מ"מ הועילה תחלת ההקטרה גם לגבי השיריים להפקיעם ממעילה כיון שהועילה להתיר גמר ההקטרה שהיא מועלת תמיד בזה לגבי השיריים, אבל באמת הא דילפינן מקרא דקדש קדשים מאשי ד' דאין להם חלק אלא מאשי ד' זה אינו אלא להיתר אכילה, אבל מדין מעילה כבר נפקעו השיריים תיכף משעת תחלת ההקטרה שהוא כמו זריקה, וכן משמע מדברי התוס' שם שכתבו בהא דאמר קומץ מאימתי מתיר שיריים לאכילה דהו"מ למינקט אימורים דכמה דלא מיקטרי אימורים לא משתרי בשר באכילה, אלא משום דכי נטמאו או שאבדו משתרי בשר לא פסיקא ליה אבל קומץ פסיקא ליה, ומבואר מדבריהם דהוא דומה לדין אימורים, וכמו דשם אין הקטרת אימורים מעכבים בדין הפקעת המעילה ה"נ גבי קומץ, ובפסחים דף נ"ט גבי אימורים דילפינן דקודם הקטרת אימורים לא אכלי בשר, איתא ג"כ יכול יהיו כהנים רשאים בחזה ושוק קודם הקטרת אימורין ת"ל והקטיר וגו' והדר והי' החזה, וא"כ בפשוטו גם כאן דדרשינן דאין להם חלק אלא מאשי ד' הוא רק בדין היתר אכילה, אבל לא להפקיע מדין מעילה, והרמב"ם פי"ב מהל' מעה"ק הל' י"ג כתב ג"כ ומאימתי יותרו השיריים באכילה משיצית האור ברוב הקומץ.

והנה אפשר לומר דאף דגמר הקטרה אינו עיכוב בדין הפקעת מעילה, והא ביצא כולו לא אמר ר"ע דזריקה מהני ליוצא להפקיע ממעילה כיון דלא הותרו, וחזינן דאף דיוצא אינו פועל אלא איסור אכילה מ"מ מהני הא דיוצא כיון דלא הותרו כלל שישאר דין מעילה, מ"מ י"ל דזהו דין דוקא ביוצא דאיכא מ"ד דאין זריקה מועלת ליוצא, אבל חסרו כיון דהשאר הוא בפנים ורק דפסול לאכילה משום דהוי נותרת מן הנותרת, אבל אין הוכחה שזה יגרום שלא תפקיע הזריקה ממעילה ולפי"ז לא יתיישב אלא מה שהקשו התוס' במה דלא אמר בהך אבעיא דשיריים שחסרו דהא יצא כולו מודה ר"ע אבל דברי הרמב"ם לא יתיישבו בזה דהא כתב בסתם והוא גם על יצא כולו.

אכן יש לומר בדעת הרמב"ם דדוקא באימורין דאם יצא כל הבשר ואין הזריקה מתרת כלום לגבי הבשר, לא מהני הזריקה להפקיע הבשר ממעילה, דאף שהזריקה מתרת האימורין להקטרה מ"מ אין האימורין חלק מהבשר והם דין בפני עצמם, אבל הקטרת הקומץ כיון דיש בתחלת ההקטרה שהוא כמו זריקה היתר על גמר ההקטרה שהוא כהקטרת אימורין, והקומץ הוא חלק מכל המנחה והשאר הם שיריים שהוא חלק מהם, ולכן כיון שתחלת הקטרתו מתרת סוף הקטרתו לכן מהני גם על שיריים להפקיעם ממעילה אף שיצאו ולא הותרו באכילה, ונאמר לדעת הרמב"ם. דזהו התי' על קושיית התוס' במה דלא אמר הגמ' דביצא כולו מודה ר"ע, ולכן. יהי' זה היסוד לדבריו כמש"כ.

יא

נהנה קודם זריקה מבשר קדשי קדשים שנטמא או שנהנה מאימורי קדשים קלים אע"פ שהעלן לראש המזבח הרי זה פטור.

הכ"מ ציין לד' הרמב"ם מימרא דרבא שם דף י' ולא ביאר שיטת הרמב"ם שהתוס' האריכו בפי' מימרא דרבא, ובמה שכתב הרמב"ם אע"פ שהעלן איתא בגמ' רק לאחר שהעלן, ותיבת אע"פ הוסיף הרמב"ם לפרש ד' הגמ', אך צריך לבאר עיקר ההלכה, והנה התוס' מפרשים גבי בשר קדשי קדשים שנטמא קודם זריקה ונהנה לאחר זריקה, דאם נהנה קודם זריקה הא אמר ר"א גבי יוצא דמועלין בו, ור"ע לא פליג אלא בנהנה אחר זריקה משום דזריקה מועלת ליוצא, ולכן ע"כ דנטמא קודם זריקה ונהנה לאחר זריקה ומשום דהציץ מרצה, והקשה הקרן אורה דהא זה תלוי אם ציץ מרצה על אכילות ומאי פריך הגמ' פשיטא.

והנה בדברי הרמב"ם מבואר דהוא בנהנה קודם זריקה וכתב בזה הקרן אורה וז"ל, ולפי"ז נראה דלא קאי אפלוגתא דרב ור"י בנהנה מאפר תפוח דמה ענין זה לזה, אלא אפלוגתא דרב ולוי והא דמשמע במתני' קמייתא דמועלין בבשר שנפסל היינו מדרבנן, אלא דגם לפי"ז קשה דמאי קמ"ל דליכא מעילה מה"ת, והרמב"ם כבר כתב זה בתחלת הפרק וגם לשון פטור לא שייך כיון דתנן במתני' קמייתא לחיובא, ועוד דמאי פריך פשיטא מאי קמפסיד כיון דנהנה קודם זריקה ואכתי לא נעשה מצותו, וע"כ צ"ל דקאי אפלוגתא דרב ור"י דר"י אמר דכל שטעון עוד איזה מצוה עדיין בקדושתיה קאי אע"ג דלאו עבודה גמורה היא כמו הוצאת הדשן, להכי קאמר דבבשר שנטמא כו"ע מודים דיצא מקדושתו אפי' קודם זריקה מה"ת וקמ"ל אע"ג דעדיין טעון שריפה והו"א דעדיין לא נעשית מצותו קמ"ל דאין זה עיקר מצותו, וכבר יצא מקדושתו אחר שנטמא, ועדיין אין הדברים ברורים עכ"ל.

ובד' הקרן אורה בסוף דבריו לא ירדתי לכונתו, דמתחלה כשכתב דקאי אפלוגתא דרב ולוי כתב דהא דאמר פטור אף דבמתני' קמייתא תנן דמועלין היינו מדרבנן והקשה על זה. וכתב אח"כ דקאי אפלוגתא דרב ור"י דר"י אמר דכל שטעון איזה מצוה עדיין בקדושתו קאי, להכי קאמר דבבשר שנטמא כו"ע מודים דיצא מקדושתו אפי' קודם זריקה מה"ת, והנה כתב מה"ת ואם כונתו דרק מה"ת פטור אבל מדרבנן חייב, א"כ מה הועיל בזה, ואם כונתו דכיון דיצא מקדושתו אפי' מדרבנן פטור, קשה דבמאי גרע מקדשים שמתו דודאי יצאו מקדושתן כמש"כ רש"י בדף י"ב ע"א בד"ה יצאו מידי מעילה דלאו קדשי ד' נינהו, ועוד מקודם כשכתב הק"א פי' התוס' הקשה דמתני' דריש מכילתין משמע דוקא נטמא אחר שהיתה לה היתר לכהנים הוא דאין מועלין בה, אבל נטמא קודם זריקה מועלין אפי' אחר זריקה, ומשמע לי בכונתו דגם בפירושו דקאי על פלוגתא דרב ור"י רצונו לפרש דרק מדאורייתא אין מועלין וכמש"כ בדבריו "מה"ת" ומה שבא כאן לתרץ הוא רק דחדושא דרבא הוא דלא נימא דמועל מעילה גמורה מה"ת ומשלם קרן וחומש, וזהו משום דפלוגתא דרב ור"י באפר תפוח הוא במעילה מה"ת ומשום דעדיין בקדושתי' קאי, לזה אשמעינן רבא דבבשר שנטמא לפני זריקה ודאי יצא מקדושתו מה"ת, וכן מוכח בדבריו אח"כ גבי אימורי קק"ל, אבל באמת לשון פטור ודאי לא משמע דמדרבנן חייב וכמש"כ הק"א בעצמו בתחלת דבריו.

ונראה דודאי כונת הגמ' בדברי רבא וכן כונת הרמב"ם דפטור לגמרי והחילוק בין דין קדשים שמתו דאמר הגמ' דמועלין מדרבנן ומקדק"ד ששחטן בדרום, וכל הני דתנן במתני' דמפרש הרמב"ם דמועלין מדרבנן ובין הך דינא דבשר קדק"ד שנטמא קודם זריקה, דפטור לגמרי, הוא דקדשים שמתו וכן כל הני דתנן במתני' לא באו ולא יבואו לכלל זריקה, דלבד קדשים שמתו גם הני דתנן לא יהי' נעשה בהם עיקר דינם דהיינו זריקה שהיא עיקר הקרבן, ולכן אף דמדאורייתא ליכא מעילה כיון דעכשיו אין עומדין להקרבה מ"מ בשביל זה גופא תקנו חכמים מעילה מדרבנן שישלם קרן ומדמי הקרן יהי' לקרבן ויבואו לתכליתם לזריקה על המזבח, אבל בשר קדק"ד שנטמא דמיירי רבא הא לא אמר שנטמא ואכל כל הבשר, ואפי' אם נטמא ואכל כל הבשר הא נשארו אימורין והא לא הזכיר רבא אימורין, וכל זמן שנשארו אימורין הא זורקין הדם וא"כ יבוא הקרבן לתכליתו, וכיון שהבשר אינו עומד אלא לשריפה בזה אמר רבא דפטור על אכילתו, דכיון דקדשים לא מפסדי בזה כלל ליכא מעילה אפי' מדרבנן.

אלא דאכתי צריכין אנו לבאר מה שהקשה הקרן אורה דהא כתב הרמב"ם בפ"א הל' א' אבל אם הגיע הדם למזבח ואח"כ לן הבשר או האימורין או שנטמא הבשר וכו' וזהו בנהנה ואח"כ לן הבשר או האימורין או שנטמא הבשר וכו' וזהו בנהנה אחר שנטמא אחר זריקה, ומוכח דאם נהנה קודם זריקה חייב אף שנטמא קודם, וכאן כתב דנהנה קודם זריקה אחר שנטמא פטור, ונראה לומר בזה עפ"מ דאמר במנחות דף כ"ה ע"ב דבשר שנטמא קודם זריקה ונזרק דמו חייבין עליו משום טומאה אף שלא ניתר לטהורים משום שהציץ מרצה, ולכן יש לומר דמה שכתב הרמב"ם דדוקא בנטמא אחר זריקה פטור משום שכבר הי' בו שעת היתר זהו לאפוקי אם נטמא קודם זריקה ונהנה אחר זריקה, דכיון שאם יאכל אותו טמא בטומאת הגוף בשוגג חייב קרבן, א"כ יש להקדש דין בו שאפשר שיתחייב קרבן על אכילתו, ולכן שייך בו מעילה, אבל אם נהנה ממנו קודם זריקה אחר שנטמא דאין להקדש שום דין בו רק זה שצריך שריפה, ובזה אמר רבא דאין בזה הפסד להקדש ופטור.

ובמה שכתב הרמב"ם או שנהנה מאימורי קדשים קלים אע"פ שהעלן לראש המזבח כבר כתבתי דבגמ' לא גרסינן אע"פ שהעלן אלא לאחר שהעלן, והתוס' מפרשים דכיון שהעלן לראש המזבח פקע מעילה שיכולין לישרף מאליו אף דאם היפך בצינורא הוי עבודה, ומחלקים מאפר דמועלין בו דשם איכא מצות הוצאת דשן, ומשמע דסובר התוס' דקודם שנעשה דשן אכתי ליכא מצות הוצאת דשן, וכתבו דאף דתנן דמועלין באימורין עד שיצאו לבית הדשן, זהו באימורי קדשי קדשים, והנה בדברי הרמב"ם פ"ב הל' א' מפורש דגם באימורי קדשים קלים מועלין עד שיצאו לבית הדשן, ולכן אינו סובר הרמב"ם דבשביל שהעלן פקע דין מעילה, ולכן כתב אע"פ שהעלן, וא"כ לכאורה צריך לפרש דכונתו על מה שהתחיל בהלכה נהנה קודם זריקה מבשר קדק"ד שנטמא, וע"ז כתב או מאימורי קדשים קלים, והוא ג"כ על לפני זריקה, אלא דקשה שכבר כתב זה הרמב"ם פ"ב הל' א' אפי' העלה האימורין שלהן קודם זריקה אין מועלין בהן עד שיזרק הדם, ולכן כתב הקרן אורה דכונת הרמב"ם גם באימורין כשנטמאו, ואשמעינן דאף אם העלן לראש המזבח אף שקלטן המזבח, וכתב דצריך לפרש ג"כ דרק מדאורייתא אין מועלין, אבל מדרבנן ודאי מועלין כיון דאם עלו לא ירדו, וכבר כתבתי דלשון פטור משמע לגמרי דאפי' מדרבנן ליכא מעילה, אכן לפימש"כ דמה דמועלין בהני דתנן במתני' דאם עלו לא ירדו היינו משום דאין דינם שיבואו לכלל זריקה כיון שנעשה פסול בשחיטה, אבל באימורי קדשים קלים הא יבוא הקרבן לידי זריקה בשביל הבשר, ולכן שפיר דפטור לגמרי כיון דאין להקדש הפסד כלל.

אבל בעיקר פירושו של' הק"א דכונת הרמב"ם גם באימורין שנטמאו לא משמע כן דצ"ל לפי"ז דסמך על מה שכתב גבי בשר שנטמא וכמו שכתבנו על לפני זריקה, אבל לא דמי דלפני זריקה הוא פשוט דאם לאחר זריקה הרי זהו עיקר דין אימורי קדשים קלים דיש בהן מעילה, ולכן א"צ לכפול, אבל אם כונתו שנטמאו היה לו לפרש גם על אימורין שנטמאו, ובפרט דגבי בשר הלשון שנטמא וגבי אימורין צ"ל שנטמאו, ונראה דא"צ להעמיד גבי אימורין שנטמאו רק שנהנה קודם זריקה, ומה דקשה דהא כבר כתב זה בפ"ב יש לומר דהוסיף כאן לשון פטור, וזהו מה שהוסיף רבא דבזבחים דף פ"ה פשיט ר' יוחנן לר' אמי דאין בהן מעילה, וכן הרמב"ם בפ"ב כתב אין מועלין בהן עד שיזרק הדם, והי' אפשר לומר דאין בהם מעילה מה"ת על חומש ואשם, אבל לעולם משלם קרן מדרבנן כיון שנהנה משל הקדש וזה הוסיף רבא לשון פטור דפטור מלשלם אפי' קרן, וכן כתב הרמב"ם פטור היינו דפטור לגמרי, ולפימש"כ דדין מעילה מדרבנן לשלם קרן הוא דוקא אם לא יהיה אח"כ זריקת דם והתוס' בזבחים בדף פ"ג ע"ב כתבו דהא דעולא באימורי קק"ל הוא לר' יהודה דלא דמי לנשפך דמה כיון דאיכא זריקת דמה והיינו דאח"כ יהי' זריקת דמה, ועוד י"ל דא"צ לזה אלא דאימורי קק"ל לפני זריקה אכתי לא הוי קדשי קדשים כדסבר ר' יוחנן בזבחים דף פ"ט ע"ב באימורי קק"ל שיצאו לפני זריקת דמים דכשרים משום דקודם זריקה אכתי לא הוי קדק"ד, וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהל' פסוה"מ, לכן שפיר דקודם זריקה ליכא בהו מעילה כלל.

ובמה שנסתפק הק"א לשיטת הרמב"ם איך מפרש הא דהכל מודים שהתוס' מפרשים דלא קאי על רב ולוי אלא על רב ור"י, ומקודם רצה לומר דלהרמב"ם קאי על רב ולוי ולבסוף מסיק דקאי על רב ור"י, באמת מסדור דברי הרמב"ם מוכח להדיא דקאי על רב ולוי, דדינא דרב ור' יוחנן בנהנה מאפר תפוח, כתב הרמב"ם בפ"ב הל' י"ד דשן המזבח וכו' וכתב הכ"מ דזהו פלוגתא דרב ור"י ופסק כר"י, ודינא דרב ולוי כתב הרמב"ם כאן בהל', וכיון שקבע הרמב"ם הך דינא דרבא תיכף בהל' י"א הרי מוכח ברור דהכל מודים הוא אפלוגתא דרב ולוי, מה שכתבו התוס' דהא לא פליגי אלא היכי אבל לכו"ע מחייבי זהו לשיטתם דקאי על אחר זריקה, אבל הרמב"ם דמפרש לפני זריקה, ולפי"מ שבארנו דהחדוש הוא דפטור לגמרי בזה אמר רבא דאף דבזה הי' יותר סברא לחייב לשלם קרן אם החיוב הוא להביא מה שיפלו לנדבה דעל זה הי' עומד הקרבן מקודם, ולא על קטרת שלא הי' עומד מקודם על זה, ולכן אשמעינן דפטור לגמרי.

יב

קדשי המזבח חלבן וביציהן אסור להנות מהן והנהנה לא מעל, לפיכך ולד הקדשים וכן ולד המעשר לא יינק מאמו אלא מבהמה אחרת חולין, ויש לאדם להתנדב ולומר חלב בהמה זו החולין יהיה הקדש לוולדות הקדשים שיינקוהו כדי שלא ימותו.

השגת הראב"ד יהיו הקדש לוולדות הקדשים, א"א ואם יהי' הקדש לוולדות מה יועיל אלא יזמין ולא יקדיש.

ויש לאדם להתנדב, הכ"מ כתב מקודם על השגת הראב"ד דכונת הרמב"ם ג"כ יזמין וזה ודאי אינו מתקבל דהא כתב להדיא יהי' הקדש, וכתב ועי"ל שאפי' יאמר שיהי' הקדש כיון שסיים ואמר לוולדות הקדשים ולכך מתכוין מתחלה דבריו קיימין וכדאמר ר' יוסי בתמורה דף כ"ה גבי האומר היא שלמים וולדה עולה עכ"ד הכ"מ, ובפשוטו לא דמי דהתם האם והולד הם שני גופים ויכול להקדיש העובר בלא האם, וכדתנן התם האומר וולדה של זו עולה והוא שלמים דבריו קיימין, רק אם אמר היא שלמים וולדה עולה פליגי ר"מ ור' יוסי דר"מ אמר דהולד הוא ולד שלמים, ור' יוסי אומר אם לכך נתכוין מתחלה דבריו קיימין, דהתם אפשר להקדיש הולד קדושה אחרת מקדושת האם, אבל כאן כיון דולד הקדש אינו מותר שיינק חלב מבהמת הקדש אחרת, מה מועיל שנתכוין לזה כשאמר על החלב יהי' הקדש על זה שיינק ולד הקדש ממנו דעכ"פ הרי החלב נעשה הקדש ואין ולד הקדש מותר לינק משל הקדש, וזהו השגת הראב"ד ובשביל זה כתב דיזמין ולא יקדיש.

והנה המרכה"מ כתב דטעמא דולד הקדש לא יינק מאם הקדש הוא משום דהוי דומיא דגיזה ועבודה בקדשים שעי"ז הוי כעושה מלאכה בהאם שהיא הקדש, אע"ג שהולד מותר לינק דמה שנעשה פחת בחלב נשתבח הולד, ומשו"ה בהקדיש בהמת חולין שיהי' החלב שלה הקדש לינק ולד קדשים אין כאן איסור ונתכוין בזה לדברי הפיהמ"ש במה דתנן ואחרים מתנדבים כן שכתב לפי שאינו מותר לינק חלבה לפי שנתנו אותו כאילו הוא עבודה וגיזה שאינו מותר בקדשים עכ"ל, אבל הרמב"ם כאן בהלכה משמע דאינו הולך בדרך זה דהא כתב קדשי המזבח חלבן וביציהן אסור ליהנות בהן, ועל זה כתב לפיכך ולד הקדשים וכן ולד המעשר לא יינק מאמו, איברא דרש"י מפרש כשהולד הוא חולין, אבל הרמב"ם אינו מפרש כן דהא כתב אח"כ לולדות הקדשים וכו', עכ"פ מבואר בדבריו דאינו מפרש דהאיסור הוא משום עבודה בקדשים אלא משום דהחלב אסור שיינק ממנו אפי' ולד קדשים אחר, וכמבואר שם בסוגיא דף י"ג בטעמא דמתני' דולד המעשרות לא יינק מן המעשרות, דילפינן העברה העברה מבכור, ובתוס' הקשו שם דלמה לן הך דרשא דהעברה תיפוק ליה מדכתיב גבי פסוה"מ בשר ולא חלב, דמקודם פירשו כפירש"י דולד המעשרות היינו שהולד חולין, ולכן הקשו דמבשר ולא חלב ידעינן, ותירצו מקודם דמשום הך דרשא דהעברה העברה דרשינן בשר ולא חלב, אח"כ כתבו כפי' הרמב"ם דשניהם קדשים ומהך דרשא ילפינן דגם קדשים אסור לינק מקדשים, וזהו השגת הראב"ד דכיון דהחלב נעשה הקדש אסור לולד קדשים לינק ממנו וכנ"ל.

ונראה לבאר דעת הרמב"ם דאף דמבכור ילפינן העברה העברה למעשר דולד מעשרות לא יינק מהאם המעשרות, זהו בשביל דמעשרות הם קדושת הגוף, ולכן כיון דילפינן מקרא דבשר ולא חלב דחלב מבהמת הקדש אסור, על זה ילפינן דגם בהמת קדשים אחרת או ולד מעשרות לא יינק משל מעשרות, דאף דהחלב בעצמו אין בו לעשות ממנו קרבן, מ"מ כיון דבא מקרבן אסור ליהנות ממנו ואפי' לקרבן אחר אסור, אבל אם הקדיש החלב שיצא מבהמת חולין הרי אין בהחלב שום תחלת קדושת הגוף ואם הי' מקדישו סתם הי' קדוש לדמיו לבדה"ב וצריך לפדותו, אבל כיון שאמר בפי' שהוא מקדישו שיינק ממנו ולד קדשים, א"כ זהו עיקר קדושתו שיהי' קדוש לזה שלא יינק ממנו ולד חולין אלא ולד קדשים, ובזה לא נוכל למילף מדין מעשר שולד מעשר לא יינק מן האם המעשר, דהתם קדושת האם היא קדושת הגוף, ובזה אמרה תורה בשר ולא חלב וילפינן העברה העברה דגם ולד מעשר אחר לא יינק ממנו, ומבואר בדברינו דנכונים דברי הכ"מ בתירוצו רק דראייתו מהא דר' יוסי אינה ראיה וכנ"ל.

ויש לאדם להתנדב ולומר חלב בהמה זו החולין יהיה הקדש לולדות הקדשים שיינקוהו כדי שלא ימותו.

השגת הראב"ד יהיו הקדש לולדות הקדשים, א"א ואם יהי' הקדש לולדות מה יועיל אלא יזמין ולא יקדיש.

בגמ' ע"ז דף כ"ט ע"ב במשנה אמר לו והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה אמרו כהן שדעתו יפה שורפה חיה ולא הודו לו אבל אמרו אין נהנין ולא מועלין, והנה להרמב"ם שסובר בהלכה שלפנינו במה דתנן במתני' מתנדבין חלב לולדות היינו שמקדישין את החלב, וכתב המרכבת המשנה דהיינו שמקדישין את גוף הבהמה לחלבה וא"כ צ"ע בהא דפשוט דשורפה חי' והא אפשר ינקה העולה מבהמה קדושה לחלבה דהחלב קודש, והנה באיסור החלב של קיבת העולה הי' אפשר לומר דזהו אם ינקה מחלב שהוקדש, אבל מלשון מתניתין משמע דבסתמא קיבת עולה חמורה ממנו, ונראה דכמו דבקדושת בדה"ב אם הקדיש בור ונתמלא מים אף דלא הוי גידולי הקדש מ"מ לא נהנין ולא מועלין ה"נ במה שנכנס בגוף העולה ע"מ שיהי' בה ושתגדל מזה כבר זכה הקדש בהחלב ואף שלא הוקדש בפה מ"מ ממילא כבר זכה הקדש בחלב ואסור ליהנות מהחלב.

אכן בעיקר ההקדש ע"כ צריך לומר דאינו קדושת בה"ב דא"כ איך יאכיל להקדשים וע"כ דשייך להקדיש על אופן זה ממש שיהי' לצרכי הקדשים שיינקו, והראב"ד משמע דאינו סובר כן דשייך להקדיש באופן זה וליכא הקדש רק הקדש קרבן או הקדש בה"ב, ונראה דאפשר לתלות במש"כ, דלדעת הרמב"ם צריך לומר דמה דפרש עולה חמורה ממנו הוא משום דהוי כמו בור מלא מים ואף דשם הוא קדשי בה"ב וסבור הרמב"ם דגם קדושת קרבן שייך שיתפסו מה שיזכה גבוה לצרכיו, אבל הראב"ד יסבור דלא דמי להקדש בדה"ב דאינו קדושת ממון כלל ולא שייך שיזכו להקדש.

והנה בחולין דף קט"ז כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה ובמסקנא והלכתא וכו' והרי"ף והרמב"ם פסקו כהאי והלכתא דלמשנה אחרונה אפילו כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה מותרת דהוי פירשא בעלמא, וכן בשמעתא דכחל כתב הרי"ף דקבה שבשלה בחלבה דתניא אסורה הוא כמשנה ראשונה, והקשה הרא"ש דהא כשרה שינקה מן הטרפה וטרפה שינקה מן הכשרה משמע שנשנו כאחת ועל שניהם אומר הטעם מפני שכנוס במעיה, והרמב"ן במלחמות כתב דהא דתנן מפני שכנוס במעי' זהו טעמא דהיתרא משום דהוי פירשא בעלמא, ורישא דכשרה שינקה מן הטרפה הוא כמשנה ראשונה, והקשה ע"ז הפר"ח בסי' פ"ז דהא בברייתא דף ק"ט בקיבה שבשלה בחלבה קתני נמי מפני שכנוס במעי' וזה כמשנה ראשונה.

ונראה בדעת הרי"ף והרמב"ם דלמסקנא דאמרינן והלכתא וכו' לא אמרינן דטרפה שינקה מן הכשרה היא כמשנה אחרונה אלא דגם זה כמשנה ראשונה ולא כדמתרץ לה ר' יוחנן אלא דנ"מ גדולה יש גם למשנה ראשונה מקבת נבלה לטרפה שינקה מן הכשרה, והוא עפ"מ דאיתא בדף נ"ח דכשעברה ולבסוף נטרפה תליא בדין עובר ירך אמו וכשנטרפה ולבסוף עברה תליא בדין זה וזה גורם וכתבו בתוס' דלא גרסינן בעובר ירך אמו וקשה למה לא נימא דתליא גם בעובר ירך אמו כמו דתליא בעברה ולבסוף נטרפה, ומוכח מזה דגם לר"א דסבר עובר ירך אמו גבי טרפה מ"מ אינו סובר כן אלא היכי דאיכא למימר היא וולדה נטרפו והיינו דחל גם על העובר דין טרפות דובשר בשדה טרפה אבל היכי דלא הי' העובר בשעת טרפות ודאי לא חל עליו איסור טרפה.

ויש לומר עוד דר"א נמי סבר דאיכא איסורא דטרפה מקרא דזאת החיה, חי' אכול, ולכן עובר דההוא חי לא נפיק מקרא דזאת החי', אלא דיש עוד קרא דובשר בשדה טרפה ובזה סובר דחל גם על עובר ומ"מ דוקא בשעת טרפה, ובזה שפיר יש לומר דחלב נבלה אסור מדרבנן כמו ביצת נבלה אטו ביצת טרפה אבל כ"ז כשנטרפה יחד עם הביצה וכן כאן יחד עם החלב ובזה גזרינן חלב נבלה אטו חלב טרפה, אבל טרפה שינקה מן הכשרה לא דמי לחלב נבלה שנתנבלה עם החלב ולכן בזה גם למשנה ראשונה כשרה, ועכשיו מיושב דטעמא דכנוס במעיה הוא ודאי טעמא למשנה ראשונה לומר דלא הוי כאן איסור טרפה מן הדין, וכן זהו טעמא דברייתא דקבה שבשלה בחלבה אסורה לומר דלא הוי חלב מתה ולא דמי לכחל, אבל כל זה הוא למשנה ראשונה דחלב הקיבה לא הוי פירשא בעלמא אבל למשנה אחרונה דהוי פירשא בעלמא ולכן זהו טעמא דמתניתין דשורפה חיה משום דהוי פירשא בעלמא, והנה לפ"מ שכתבנו דאיסור החלב של קיבת העולה הוא אפי' לא ינקה מבהמה שהוקדשה מ"מ כיון שנכנס לגוף העולה להיות שם לצורך העולה כבר זכה בו הקדש, ונ"מ דאם תקיא הבהמה קודם שיעור עכול אפשר יהי' באמת אסור ליהנות ממנו וההיתר הוא רק משום דנעשה כבר כמעוכל, ובסתמא כשהגיע החלב להקיבה כבר נתעכל דמקודם נכנס החלב מושט להמסס ומהמסס לבית הכוסות ומבית הכוסות להקיבה ולכן שיערו חז"ל דבקיבה כבר מעוכל והוי פירשא בעלמא, ומה דאמר והלא קיבת עולה חמורה ממנו אף דלדברינו אין בזה מעילה ואין נהנין ולא מועלין ומשמע דהוא מדרבנן מ"מ חמור הוא מקיבת נבילה דכבר כתבנו דגם למשנה ראשונה אינו אלא מדרבנן אטו חלב טרפה וכיון דעולה דאורייתא חמור ה"נ איסור דרבנן דעולה חמור מאיסור דרבנן דנבלה.

והנה בפ"ט מהל' מ"א כתב הרמב"ם כדברי הר"י מיגאש דלכן הוצרך שמואל לומר בעור קיבת נבלה משום דמצד בו"ח הי' צריך שלא יהי' א' מס' אבל משום מעמיד לא צריך דאפי' בפחות מא' בס' ג"כ אסור אבל משום בו"ח אין איסור משום מעמיד, והראב"ד כתב דלא צריך לזה אלא דבאיסורי עכו"ם אין הולכין בשיעורין, וכתב הלח"מ דלא תיקשי לדעת הראב"ד למה הוזכר קיבת נבילה ולא משום בו"ח ותי' כתי' התוס' בע"ז דף ל"ה משום דבשביל ספק איסור דרבנן לא היו אוסרין, אבל לשיטת הרמב"ם לא קשה דהא מה דאסרו משום קיבת נבלה אינו אלא מדרבנן, אמנם אפשר לומר דקיבת נבלה הי' אז ודאי אבל עור קיבת נבלה לא הי' אלא ספק וזה דחוק לכן מיושב יותר בתי' הרמב"ם והר"י מיגש.

והנה בפי' הרמב"ם בהא דמתנדבים חלב יש לומר דתלוי אם מביאים חולין לעזרה דהתוס' כתבו בכמה מקומות דדוקא מה שהוא כעין עבודה כמו בכורים והוכיחו דהא מביאין תבלי חולין והרמב"ם בפ"ב מהל' שחיטה כתב דכל חולין בעזרה אסור להביא והרשב"א חולין פ' הזרוע כתב דלא נראו דבריו אא"כ לחם כלחמי תודה ופירות כבכורים, ולדעת הרמב"ם צ"ל דלצורך קרבן מותר והנה כאן אמנם שהוא לצורך קרבן מ"מ כיון שיש עצה להקדיש לא הוי צורך קרבן להביא חולין.

והנה בפ"ב מהל' גנבה בארתי דהרמב"ם והראב"ד חולקין אם בקדשי הגוף יש להקדש דין ממון ולכאורה הוא סתירה למש"כ בתחילת דברינו בשי' הרמב"ם והראב"ד דלדעת הרמב"ם שייך שיזכה הקדש ע"י העולה אף דהוי קדושת קרבן ולדעת הראב"ד אי אפשר שיתפסו להקדש, ובהל' גניבה כתבתי מדברי הרמב"ם בפ"ו הל' ב' שכתב ק"ק התמימים שתלש מצמרן כיון שנהנה בפרוטה מעל אע"פ שלא פגם שהרי הן דומין לכוס של זהב שאינו נפגם שאין תלישת הצמר פוסלת אותן מליקרב, וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל זה אמרו מעצמו ואין לו סמך לא במשנה ולא מתוספתא ולא מגמ' וכו' ובארתי בטעם מחלקותם דהרמב"ם סובר דקדושת קרבן אין בזה להקדש כלל דין ממון וזהו שכתב הרמב"ם דכיון דבפגם אינה נפסלת מליקרב אין בזה פגם למזבח, ולכן מה שקדוש בקדושת מזבח חייב בנהנה ולא פגם.

והנה הראב"ד שם בהל' י"ג עמש"כ הרמב"ם המפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא בין חבירו מעל וכתב ע"ז הראב"ד א"א זהו מן הטעות הראשון, ובארתי דהוא לפ"מ שחולק על הרמב"ם הנ"ל וסובר דקדושת מזבח יש בו ג"כ דמים להקדש וא"כ לא שייך שימעלו בין הוא ובין חברו דכיון שכבר מעל הראשון הפקיע הדמים מן ההקדש, ומה דיש מועל אחר מועל בבהמת קרבן כתב הראב"ד בהשגתו להלכה ה' מפני שהיא קדושת הגוף ואינה יוצאה לחולין, אבל שקלי הקדש כיון דהוי דמי הקדש ואפשר להחליפם ולהוציאם לחולין שפיר מתחללין, ע"ש שבארתי זה, אבל באמת אין זה סתירה דהרמב"ם סובר שפיר דאין להקדש הגוף דין ממון אבל מ"מ שייך שההקדש יזכה מה שצריך להקרבן שלא יהא רשות להדיוט ליטלה (ע"כ מצאנו).

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.