אבן האזל/מלווה ולווה/כז

אבן האזל ‏ מלווה ולווה כז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שטר שכתוב בכל לשון ובכל כתב אם היה עשוי כתיקון שטרי ישראל שאינן יכולין להזדייף ולא להוסיף ולא לגרוע והיו עדיו ישראל ויודעין לקרותו הרי הוא כשר וגובין בו מן המשועבדין, אבל כל השטרות שחותמיהן עכו"ם הרי אלו פסולין חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב והוא שיתן המעות בפניהם ויכתבו בשטר לפנינו מנה פלוני לפלוני כך וכך דמי המכר או מעות החוב, והוא שיהיו עשויין בערכאות שלהם. אבל במקום קבוץ פליליהן בלא קיום השופט שלהם לא יועילו כלום, וכן צריכין עדי ישראל שיעידו על אלו העכו"ם שהן עדי שטר ועל זה השופט שלהן לקיים עדותן שאינן ידועין בקבלנות שוחד. ואם חסרו שטרי העכו"ם דבר מכל אלו הרי הן כחרס. וכן שטרי הודאות ומתנות ופשרות ומחילות שהן בעדים שלהן אע"פ שיש בהן כל הדברים שמנינו הרי הן כחרסים, והורו רבותי שאפי' שטרי חוב שלהן שנתנו המעות בפניהם פסולין ולא הכשירו אלא שטרי מקח וממכר שנתנו המעות בפניהם ואין אני מודה בזה אם לא ידעו דייני ישראל לקרות שטר זה הנעשה בערכאות של עכו"ם נותנו לשני עכו"ם זה שלא בפני זה וקורין לו שנמצא כל אחד מהן כמסיח לפי תומו וגובה בו מבני חורין, אבל אין טורפין בו מפני שאין לו קול שהרי לא ידעו הלקוחות במה שנעשה בעכו"ם.

השגת הראב"ד. והורו רבותי וכו' עד איני מודה בזה. א"א יפה הורו רבותיו שאפי' הי' שט"ח שלהן וכו' שהשטר העולה בערכאות של עכו"ם וחותמיהם עכו"ם אינו גובה ממשועבדים דלית להו קלא הילכך אפשר שנפרע ולא תבעו עכ"ל.

כתב המ"מ והר"א ז"ל כתב בהשגות א"א יפה הורו רבותיו וכו' באור דבריו שאפילו בחייב מודה או בתוך זמנו אינו גובה ממשועבדים הילכך אם חייב טוען לאחר זמן פרעתי נאמן כדין הוציא עליו כתב ידו כמבואר פי"א. ויש לחלק שאינו דומה שטר גמור לכתב יד, עכ"ל, וקשה לפי פי' המ"מ בדברי הראב"ד דהא הרמב"ם כתב והורו רבותי שאפי' שטרי חוב שלהם שנתנו המעות בפניהם פסולים, ולשון פסולים מפורש דלגמרי פסולים דאפי' יכפור הנתבע ויטעון שלא לוה מעולם ג"כ נאמן, וא"כ מה כתב הראב"ד יפה הורו וטעמו דמשום דאין גובין בשטר זה ממשועבדים יכול לטעון פרעתי דזה אינו טעם אלא על טענת פרעתי ולא על טענת לא לויתי.

ונראה דיש לומר דעיקר דין ערכאות דמהימני הא אמר בגמ' משום דלא מרעי נפשייהו וא"כ הוי בגדר חזקה וכמו חזקה דאומן לא מרע אומנתו. וא"כ לא עדיף מחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו. וכיון דבב"ב דף ה' מיבעי היכי דאיכא מיגו במקום חזקה אי נאמן או לא אמרינן מיגו במקום חזקה ונשאר באבעיא. ומבואר בחו"מ סי' ע"ח סעיף א' דמספק נאמן במיגו במקום חזקה. ולכן גם כאן גבי ערכאות כיון שהי' נאמן לומר פרעתי לכן נאמן נמי בטענת לא לויתי במיגו דפרעתי.

אלא דאכתי אינו מיושב דהא עכ"פ אין השטרות פסולים לגמרי דהא אם תבעו בתוך זמנו אינו נאמן לומר פרעתי וממילא אינו נאמן לומר לא לויתי, וא"כ איך כתבו רבותיו שהשטרות פסולים ונראה דרבותיו סוברים כהמרדכי והגה"א ברא"ש שהקשו דמה מהני הא דערכאות לא מרעי נפשייהו דהא משה ואהרן נמי לא מרעי נפשייהו ופסולים כשהם קרובים וכתבו דהוא רק מדרבנן, והנתיבות בסי' ס"ח כתב כן בפשיטות דמה דשטרות של ערכאות כשרים הוא מדרבנן. ולכן סוברים דכיון דהוא משום תקנה שיתקיימו השטרות כיון שדרך לעשות שטרות אלו, וא"כ לא שייך זה אלא בשטרי מקח וממכר דיש לומר שנהגו כן, אבל בשטרי הלואה כיון שאף יכשירו השטרות לא יגבו בהם ממשועבדים וממילא יהי' נאמן לומר פרעתי וא"כ בודאי לא ילוה המלוה ע"פ שטרות של ערכאות. ולכן בזה לא תיקנו חכמים שיועילו השטרות כיון דמעיקר דינא שטרותיהם פסולים.

אכן בעיקר קושיית המרדכי והגה"א דהא משה ואהרן נמי לא מרעי נפשייהו יש לומר דהוא חילוק גדול בין הא דערכאות לא מרעי נפשייהו, ובין קרוב אפי' כמשה ואהרן דלא מהני, דבערכאות מה דאנו אומרים דלא מרעי נפשייהו אינו משום דאנו אומרים שאנשים אלו הם נאמנים ולא יאמרו שקר דזה ודאי אינו מועיל, ומכיון דפסלה התורה עכו"ם לעדות אפי' אם אנו יודעים שעכו"ם זה איש נאמן ודאי אינו מועיל להכשירו לעדות, [ובכתובות דף פ"ה אמר רבא דבת רב חסדא דקים לי בגוה קרענא שטרא אפומה ופריך קרענא ס"ד אלא מרענא שטרא אפומה, ועיין בד' הרמב"ם פכ"ד מהל' סנהדרין הל' א'] אלא מה דאנו אומרים דחזקה דלא מרעי נפשייהו זהו בגדר אומן לא מרע אומנתו דכיון דפרנסתם הוא מזה שיהיו אנשים נאמנים לא יעידו שקר. אבל גבי ישראל קרוב מה שהקשה המרדכי דמשה ואהרן נמי לא מרעי נפשייהו זהו מצד שאנו יודעים שהם אנשים נאמנים, ובזה ודאי אנו אומרים דלא חילקה תורה וכיון שפסלה קרוב לעדות אפי' אם הוא נאמן כמשה ואהרן נמי אינו נאמן להיות עדות אבל ערכאות כיון דלא מצד נאמנותם אנו סומכים אלא מצד דלא מרעי נפשייהו שפיר נוכל לומר דמשום חזקה זו מדאורייתא הם נאמנים כמו שאנו סומכים על כל החזקות.

ובמה שהקשה הראב"ד דכיון דאינו גובה בהן ממשועבדים נאמן לומר פרעתי כמו על כתב יד, כתב המ"מ דלא דמי שטר של ערכאות לכתב יד, וכבר הארכתי בזה בפ' י"א הל' א' שבארתי כן שיטת הרמב"ם דאינו סובר כדברי הרמב"ן במלחמות סוף פ' גט פשוט שכתב בטעמו של הרי"ף שכתב דעל כתב יד נאמן לומר פרעתי דזהו משום דאינו גובה ממשועבדים, והמ"מ בעצמו כתב כן שם בהל' ג' בשיטת הרמב"ם, אבל מדברי הרמב"ם שם בהל' א' שכתב מקודם דמלוה ע"פ א"צ לפרעו בעדים, ומלוה בשטר צריך לפרעו בעדים, וכתב על זה לפיכך האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותם ונותנים למלוה שלא יחזירו למלוה ע"פ עדות בשטר עד שיאמר להם הלוה כתבו שטר וחתמו ותנו לי, וקשה דלמה צריך להטעם שבשטר אין נאמן לומר פרעתי שבשביל זה אין כותבים עדותם ונותנים למלוה דהא ודאי לא ניחא ללוה לעשות ממלוה ע"פ מלוה בשטר וגובה ממשועבדים ויהיו זילי נכסיה, ומזה הוכחתי דזה ודאי שכל זמן שלא אמר להם הלוה כתבו וחתמו ותנו לו וכתבו כן בשטר. אפי' אם היו רשאים לכתוב לא הי' על כתיבתם דין מלוה בשטר לגבות ממשועבדים, ולכן הוצרך הרמב"ם להטעם שאם יכתבו לו עדות זו יהי' להלוה היזק שלא יוכל לומר פרעתי. ומוכח דסובר דאפי' שטר שאין גובין בו ממשועבדים מ"מ אינו נאמן לטעון עליו פרעתי ודוקא בכתב ידו נאמן לומר פרעתי.

ובזה מדוייקים דברי הרמב"ם שכתב שלא יחזירו למלוה ע"פ עדות בשטר והיינו דאף שלא יהי' לכתיבתם דין מלוה בשטר, אבל יהי' מזה דין עדות בשטר ולא יהי' נאמן לטעון פרעתי, והוכחתי כשיטת הרמב"ם מראייתו של הבעה"מ דלא כהרי"ף, שאף שהרמב"ן במלחמות דחה ראייתו אבל בזה ראייתו קיימת שאין הטעם למה שנאמן לומר פרעתי בכתב ידו משום שאינו גובה בו ממשועבדים ע"ש בד"ה והנה הרשב"א שבארתי זה לנכון.

והנה במה שכתב הרמב"ם על שטרי מתנות שהם בעדים שלהם שהם פסולים כתב המ"מ שהרמב"ם ורוב הגאונים פוסקים כתי' בתרא בגיטין דף י' ע"ב דאמר ואבע"א תני חוץ מכגיטי נשים שכל שטר שהוא כגט שהשטר הוא שטר הקנאה ושעבוד אינו מועיל כלל, וכתב בזה המ"מ דאע"ג דקיי"ל דדינא דמלכותא דינא הני מילי בדבר שהוא תועלת למלך בעניני המסים שלו ומה שהוא מחוקיו, אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דינו בהם דין, ודברי המ"מ תמוהים דהא בפ"א מהל' זכיה ומתנה הל' ט"ו במה שכתב שם הרמב"ם דין דעכו"ם שמכר קרקע לישראל שאין הישראל קונה אלא בשטר, כתב במה דברים אמורים שאין משפט ידוע למלך, אבל אם דין אותו המלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שכותב בשטר או הנותן דמים וכיוצא בדברים אלו עושין, עושין כפי משפט המלך שכל דיני המלך בממון על פיהם דנין עכ"ל, ומפורש להדיא דלא רק בדיני מסים אמרינן דינא דמלכותא דינא.

עוד קשה מה שכתב הרמב"ם דשטרי מחילות פסולים, וכבר הקשה זה הכ"מ וכתב שכבר תמה על זה הריב"ש ושכתב ואולי הרב ז"ל אגב שיטפא נקט שטרי מחילות, ומובן שתימה גדולה הוא על הריב"ש לומר כן על הרמב"ם שלא דקדק בדבריו.

והנה הארכתי בזה בהלכות נזקי ממון פ"ח הל' ה' ולפי שכאן הוא עיקר ההלכה אביא פה עיקרי הדברים וגם אוסיף עליהם. והנה בגיטין דף ט' במה דתנן כל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם אע"פ שחותמיהם עכו"ם כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ופירש"י חוץ מגיטי נשים דלאו בני כריתות נינהו הואיל ולא שייכי בתורת גיטין וקדושין. אבל על הדינים נצטוו בני נח וכן שחרורי עבדים דבכל פסולי דאורייתא שוה שיחרור לגט אשה דגמרינן לה לה מאשה עכ"ל, ודברי רש"י אינם מובנים דהא בגמ' אמר טעמא דמתני' בשטרי מכר משום דזוזי הוא דקני ושטרא ראיה בעלמא הוא, ואי לאו דיהיב זוזי קמייהו לא הוי מרעי נפשייהו וכתבי ליה שטרא, ולפי"ז פריך על שטרי מתנה אמאי מהני. ואמר ע"ז שמואל דינא דמלכותא דינא. ואח"כ אמר הגמ' דבאמת לא מהני בשטרי מתנה ותני חוץ מכגיטי נשים, אבל טעם זה שכתב רש"י משום דעל הדינים נצטוו בני נח לא הוזכר בגמ' לפי טעם זה צריך להיות שיועילו אפי' בשטרי מתנה, ולבד זה קשה דא"א להיות שטרי עכו"ם כשרים מצד עצמם דהא עכו"ם פסולים לעדות, וע"כ משום טעמא דלא מרעי נפשייהו או משום דינא דמלכותא.

ונראה בביאור ד' רש"י דהנה בדין דינא דמלכותא מצינו זה גבי דין מכס המלך, וכן כאן לענין דיני קנינים, וכן מצינו כן בדין חזרת אבידה לאחר יאוש, שכתב הרמ"א בסי' רנ"ט סעיף ז' דבדאיכא דינא דמלכותא להחזיר אבדה לאחר יאוש מחוייב ע"פ דין להחזיר. וצריך ביאור למה בדינים אלו אמרינן דינא דמלכותא דינא ולא בדינים אחרים ובודאי א"א לומר שבכל דיני התורה אם דינא דמלכותא הוא באופן אחר נלך אחרי דינא דמלכותא, וכבר האריך בזה הש"ך בסי' ע"ג דבמה שהוא נגד דיני התורה לא אמרינן דינא דמלכותא דינא. ולכן נראה דמה שכתב רש"י אבל על הדינים נצטוו בני נח זהו חד טעמא עם דינא דמלכותא דינא, והיינו דכיון דבני נח נצטוו על הדינים וכיון שאין להם דינים מיוחדים מדיני קנינים במה שיועיל הקנאה בין מוכר ללוקח, וכן בכל מה שצריך לעשות תקנות לתיקון המדינה שיהיו כל בני המדינה חייבים לישא בעול ההוצאה, וכמו שמצינו ששותפים חייבים לעשות בית שער ודלת לחצר, לכן יכול המלך לתקן תקנות ולחייב מסים לתיקון המדינה. וכן לתקן איזה קנינים יועילו. וכמו דמצינו דגם בישראל מה שנהגו שיועיל לקנין מהני, וכמו שכתב המהרי"ט בחדושיו על הרי"ף לקדושין דף ג' דקנין סודר הוא מגדר האי סיטומתא קניא וכדכתיב וזאת לפנים בישראל, וכן איתא בירושלמי דקדושין פ"א הלכה ה' בראשונה היו קונים בשליפת מנעל הדא הוא דכתיב וזאת לפנים בישראל חזרו להיות קונים בקצצה וכו' וכיון דגם בישראל מה שנהגו לקנות בזה הוי קנין, א"כ לא באה התורה להפקיע מקנינים שתיקן המלך דאינו נגד דיני התורה, ובזה מבואר מה שכתב הרמ"א מדין חזרת אבדה לאחר יאוש דכיון דלפנים משוה"ד צריך להחזיר, א"כ כשתיקן המלך תקנה לכל בני המדינה מה שהוא מן היושר חלה תקנתו ואינה נגד דיני התורה, דיש לו רשות לתקן תקנות טובות לכל בני המדינה שיהיו מחויבים מצד דינא דמלכותא, וזהו מה שכתב רש"י אבל על הדינים נצטוו בני נח, אבל בגט לא שייך זה שנאמר דגם גט כריתות שייך ג"כ שיועיל על זה דין המלך דלאו בני כריתות נינהו, והעיקר בא רש"י לבאר גבי שחרורי עבדים שלא נאמר דיש לזה גדר שטר קנין, ולכן כתב רש"י דכיון דגבי גט לא שייך דינא דמלכותא לכן גם בשחרורי עבדים לא מהני דילפינן לה לה מאשה.

ועתה נבאר דעת הרמב"ם בדין שטרי מתנה ושטרי מחילות משום דסובר דמה דפליגי תירוצא קמא דגמ' בגיטין דאמר דמטעם דינא דמלכותא דינא מהני גם בשטרי מתנה ותירוצא בתרא דמשני תני חוץ מכגיטי נשים וזה לא מסתבר דתירוצא בתרא בא לחלוק על שמואל דבודאי פשיטא דהלכתא כשמואל ולא מצינו חולקים עליו. וע"כ דפליגי בזה דזה ודאי דאף דנימא דינא דמלכותא דינא זה לא מהני אלא לענין עיקר דין הקנין. אבל לענין דין נאמנות אם תיקן המלך שיהיו עדי עכו"ם נאמנים בודאי אינו מועיל דזהו נגד דיני התורה שאין עדי עכו"ם נאמנים. רק בדין ערכאות מועיל תקנתו שיהי' השטר שלהם מדין קנין שטר כיון דהם נאמנים מצד עצמם משום דלא מרעי נפשייהו דאי לאו דיהיב זוזי קמייהו לא הוי כתבי ליה שטרא ולכן סבר תירוצא קמא דהך סברא מהני גם בשטרי מתנה, ותירוצא בתרא סבר דדוקא גבי שטרי מכר שכותבין שנתן המעות בפניהם. בזה שפיר אמרינן חזקה דלא מרעי נפשייהו שהוא דבר מסויים. אבל בשטרי מתנה דאינה אלא ע"י דבור שצוה הנותן לכתוב שטר זה ליכא לא מרעי נפשייהו דלפעמים לא אמר כן בהחלט רק נו"נ מנתינת המתנה והם לא דקדקו וחשבו מדבריו שכבר צוה אותם לכתוב וליתן השטר להמקבל מתנה וליכא בזה לא מרעי נפשייהו. ולכן אף שהמלך אמר שיועילו שטרי מתנה של ערכאות אינו מועיל דמה שהערכאות נאמנים אצלו מצד עצמם זה לא מהני שזהו נגד דיני התורה, וכן הוא גם בשטרי מחילות דאף דבמחילות גם דין שטרא לא צריך ושטרא ראיה בעלמא הוא והעיקר הוא בדבור שיאמר שמוחל, אבל גם על זה אין לסמוך על העכו"ם שאינם מדקדקים ויחשבו על דבור שאינו ברור ומוחלט כמו על דבור ברור וכן הוא בשטרי הודאה, ולכן שפיר כתב דשטרי מתנה והודאות ומחילות אינם מועילים משום דפסק כלישנא בתרא.

ובזה שבארנו מיושב קושיית הכ"מ על הרמב"ם בפי"ט מהל' מכירה הל' ד' בדין מוכר סתם דאמרינן אחריות טעות סופר שכתב וז"ל אבל אם העכו"ם הוא שהוציא המקח מן הלוקח בין בדין המלך בין בערכאות שלהם אין המוכר חייב באחריותם, וכתב ע"ז הכ"מ וז"ל ומ"מ נשאר לי ספק שא"כ למה כשהוציאו בדין המלך אינו חייב הא קיי"ל דינא דמלכותא דינא, אלא אם נאמר דסתם מקבל אחריות אינו מקבל אלא אם יתחייב בדין תורה לא בדינא דמלכותא אע"ג דהוי דינא, וכל זה אינו מספיק עכ"ל, ולפימש"כ לק"מ דמה דאמרינן דינא דמלכותא דינא זהו בדין קנינים שיועיל קנין זה, אבל במה שהמלך הוציא ע"פ דינו מן הלוקח אם ע"פ ד"ת אין בירור המערער מספיק להוציא מן הלוקח. ודאי אין המוכר חייב באחריות, דלענין זה לא הוי דין המלך דין והוי כמו שהוציא העכו"ם מן הלוקח השדה בגזילה.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.