אבן האזל/חובל ומזיק/ח

אבן האזל ‏ חובל ומזיק ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

נשא ממון חברו בידו ונתנו לאנס חייב לשלם מ"מ אע"פ שהמלך אנסו להביא. בד"א שאם אנסו להביא והביא חייב בשלא הגיע הממון לרשות האנס. אבל אנס שאנס ישראל עד שהראהו ועמד האנס על הממון ונעשה ברשותו ואנס את ישראל עד שהוליכו לו למקום אחר, ואפילו הוליכו זה המוסר שהראהו הרי זה פטור מלשלם שכיון שעמד האנס בצד האוצר כבר אבד כל מה שיש בו וכאלו נשרף.

השגת הראב"ד: אנסו להביא וכו'. א"א גם בזה ע"ד הרב הוא הולך ואין הגאון מודה לו, וכן הדין שאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש, ומאין מתחייב לו שימות בשביל ממון חברו הואיל ויחדו לו בפי' וכבר הרחבנו בדברים האלה בפירוש ב"ק עכ"ל.

דעת הראב"ד כדעת ר"ה גאון וכתב בטעמא שכיון שבודאי אין איסור עליו להביא שאין דבר עומד בפני פקו"נ לכן פטור מלשלם, ולכאורה מסתבר דאין זה שייך לזה דאף דפקו"נ דוחה האיסור מ"מ צריך לשלם דבזה ליכא פקו"נ שלא ישלם, אך יש להוכיח כדעת הראב"ד מדפטור מלשלם היכי דקלב"מ, בין במיתה וממון דילפינן מלא יהיה אסון דמוכח דזה עונש, בין במלקות וממון דילפינן מכדי רשעתו. דמוכח עכ"פ דמשום רשעה אנו מחייבין ממון, ואף דחייב לצי"ש אפשר דבד"ש חייב גם בעד ב' רשעות רק דב"ד אין מחייבין אותו אבל עכ"פ מוכח דדין תשלומין תליא בדין רשעה, ולכן סובר דבפקו"נ דליכא איסור כלל ליכא דין תשלומין.

ובדעת הרמב"ם י"ל דתליא דאם פקו"נ הותרה אז שפיר כדברי הראב"ד דכיון דליכא איסור לא שייך עונש, אבל אם נימא פקו"נ דחויה מסתבר דכיון דמעיקר הדין יש כאן איסור גזל רק משום דין דחיה מותר, וכיון שבענין תשלומין ליכא פקו"נ דצריך לשלם, וב"י באו"ח סימן שכ"ח הביא דיש מחלוקת בזה אם שבת דחויה אצל חולה או הותרה. והביא מד' הרמב"ם בפ"ב מה' שבת דס"ל דחויה, וכיון שכן גזל נמי הוי רק דחויה ולכן שפיר כיון דיכול לשלם שהוא באמת גם תיקון הלאו קצת אף דאינו תיקון גמור כהשבה, דמוכח מד' הרמב"ם פ"א מהל' גזלה דתשלומין אינו מדין ניתק לעשה, מ"מ קצת תיקון יש בזה ולמה לא ישלם דבזה ליכא פקו"נ. ומד' הראב"ד הובא בר"ן ביומא פ' יום הכפורים משמע דסובר דשבת הותרה אצל חולה ע"ש ולכן שפיר השיג על הרמב"ם והולכים לשיטתם כמו שביארנו, ועיין בחו"מ סי' שפ"ח ובביאור הגר"א ס"ק כ"ד כ"ה שהאריך לבאר שיטת הראשונים בזה.

והנה הרמב"ן במלחמות הוכיח דלא כדעת הגאון מגמ' מפורשת בב"ק בדף ס' גבי גדישין דישראל דהוו מטמרי בהו פלשתים דאמרינן דאסור להציל עצמו בממון חברו והיינו דצריך לשלם כמש"כ שם בתוס' וכן בדף קי"ז ע"ב דנרדף ששיבר כלים חייב דאסור להציל עצמו בממון חברו. ונראה ליישב דעת הגאון דיש לחלק בין אם היה האונס על זה הממון או שזה הממון גרם להצלה, וכמו שחילק הרמב"ם בפ"ה מה' יסודי התורה, הל' ד' ו' גבי דברים שדינן יהרג ואל יעבור, מדין אונס לדין חולה, דבאנסוהו לעבור אף דחייב ליהרג מ"מ אם עבר פטור כיון שהוא אונס. אבל חולה שריפא עצמו במה שדינו שיהרג ואל יעבור חייב דאין זה אונס. וא"כ ה"נ הגדישין דישראל לא הוי עצם האונס, וכן נרדף ששיבר כלים אין האונס על עצם הכלים, אלא דע"י שבירת הכלים מציל עצמו ומש"ה חייב לשלם. ואף שהוא מותר מ"מ לא נפטר כיון דאין האונס על דבר הניזוק ולענין זה הוי כמו בדין דחיה, וכן הוא פשוט דאל"כ כל חולה של פקו"נ לא יצטרך לשלם בעד רפואתו, וע"כ דסברת הראב"ד כאן אינו אלא כיון שהאונס הוא על עצם המעשה ואין איסור בזה וכנ"ל:

טו

ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד אחד מהן והקל ממשאה והשליך בים פטור שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם.

השגת הראב"ד: ספינה שחשבה וכו'. א"א אין כאן לא מלח ולא תבלין שאין כאן דין רודף כלל ואין זה דומה למעשה דחמרא דפ' הגוזל, ודין זה שהטיל איש אחד מחשבין על כולם כדאיתא בגמ' עכ"ל.

בב"ק דף קי"ז איתא ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא בעי לאטבועי אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא וטבע ופטריה רבה משום דחמרא רודף הוא, ולפי גרסתנו דברי הרמב"ם ברורים דגם בעובדא זו מיירי שהכניס החמור קודם שבאו האנשים. אבל מדברי רש"י משמע דאין גירסתו כן דכתב אסיק חמרא למברא, מכניס חמורו לספינה מעבר הנהר והיו בה אנשים ומוכח דמפרש דכבר היו אנשים והחמור שבא אחרון הוא רודף, ובזה הוא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, וזהו שכתב הראב"ד דאין זה דומה למעשה דחמרא.

והנה המ"מ ביאר השגת הראב"ד דהוא מדין ספינה שחשבה להשבר ועמד עליה נחשול לטבעה והקילו עליה ממשאה מחשבין לפי משוי ואין מחשבין לפי ממון, וכתב הרמב"ם דין זה בפי"א מה' גזו"א, וכתב ע"ז המ"מ דהרמב"ם מחלק דשם מיירי שאין הספינה טעונה יותר מדי אלא שעמד נחשול לטבעה, והכא מיירי שהספינה טעונה יותר מדי. שהאחד או שנים טענוה ואז המשוי כרודף והיינו עובדא דחמרא עכ"ד המ"מ, והקשה על זה הנמוק"י דהא לא חילק הרמב"ם בין הביא המשא בראשונה או באחרונה, וזהו דלא דמי לעובדא דחמרא, ודברי הנמוק"י הוא לפי פי' רש"י וכנ"ל. ובזה נאמר דהרמב"ם סובר כגירסתנו אבל קושיית הנמוק"י על דברי המ"מ במה שחילק מהא דספינה שחשבה להשבר ודאי קשה דהא הרמב"ם לא חילק לומר דדוקא אם הכניס המשוי אח"כ ונטענה הספינה יותר מדאי. ובחו"מ סי' ש"פ ס"ד הביא המחבר ד' הרמב"ם וכתב הרמ"א וי"א דוקא שטענו יותר מדאי, ועמש"כ הסמ"ע והש"ך והגר"א ז"ל ולדברי כולם דברי הרמב"ם צריכים ביאור, והסמ"ע כתב דגם כאן אנשי הספינה ישלמו רק המשליך פטור מלשלם בעצמו וכבר כתב הש"ך שזהו דוחק.

והנראה לי דבאמת דברי הרמב"ם נכונים וברורים, דאם היינו אומרים דעל משא שלא בא באחרונה ליכא דין רודף א"כ אינו מבואר עיקר דינא גבי ספינה שחשבה להשבר דמחשבין לפי משוי ואין מחשבין לפי ממון דבשלמא החלוק בדין אם מחשבין לפי ממון. ואם מחשבין לפי נפשות גבי שיירה שחנתה במדבר מבואר דכולם צריכים להציל את עצמם, ולכן אם הסכנה הוא על ממון מחשבין לפי ממון ואם הסכנה על נפשות ועל ממון מחשבין לפי שניהם, אבל הכא איברא דהסבה בטביעת הספינה יהיה היזק ממון למה יהיה שוה מי שיש לו זהב למי שיש לו ברזל. וע"כ מוכח דמעיקר הדין כל משא שהוא בין זהב בין ברזל שוין להציל משום שדין הוא להשליך המשא, ואף דבודאי מסתבר דלא שייך דין רודף במשא לגבי משא, אבל הא היו שם אנשים כדקתני והקילו ממשאה ובאמת מזה גופה מוכח דלא הוזכר שהאנשים ישלמו דלא משמע שגם האנשים ישלמו לפי כובדם דלא נקראו משא וקתני מחשבין לפי משוי. וע"כ דזהו גופא עיקר דינא. דכשספינה טובעת בשביל כובדה אין נ"מ מי בא ראשונה או אחרונה דכל כובד איזה שהוא הוא גורם לטביעת הספינה, ולכן דין הוא שישליכו המשא להציל האנשים דמשא לגבי אנשים דין רודף הוא על המשא, ורק אם יש הרבה משא ודאי אין דין ליקח משא של אחד וצריך ליקח מכל אחד לפי חשבון ואפי' אם לא היה אפשר אלא ליקח חבילה אחת מ"מ כיון דהדין הוא על כל המשא לכן מחשבין לפי משוי.

ומבואר דדין ספינה שחשבה להשבר עם הך דינא דחמרא לא פליגי. ובאמת אין נ"מ אם הביא המשא בראשונה או באחרונה, וכיון דדין משא לגבי אנשים צריך להשליך המשא מדין רודף א"צ לשלם לו כלל ודלא כמש"כ הסמ"ע, דהא כתב הרמב"ם פטור ולא הזכיר שאנשי הספינה ישלמו ודברי הרמב"ם מבוררים:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.