אבן האזל/זכיה ומתנה/ט

אבן האזל ‏ זכיה ומתנה ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ז

גר שיש לו בן שאין הורתו בקדושה הואיל ואינו יורשו כמו שיתבאר במקומו כך אינו יכול ליתן לו כל נכסיו במתנת שכ"מ לא כל נכסיו ולא מקצתן שלשון ירושה ולשון מתנה לגבי יורש אחד הן, וא"ת יקנה נמצא זה יורש אביו. לפיכך אם נתן לגר משאר הגרים מתנתו קיימת.

השגת הראב"ד גר שיש לו בן וכו' עד מתנתו קיימת, א"א כן אמר הגאון ואין הדעת נוחה הימנו ויש לומר דעת אחרת טובה מזו, עכ"ל.

כתב המ"מ על דברי הראב"ד דעתו ז"ל כדעת האחרונים שהקשו על הגאונים דאם איתא דמתנת שכ"מ גר לגר אחר קנה, בנו נמי כל שלא היה הורתו ולידתו בקדושה אינו נחשב לבנו ואינו ראוי לירש וכנכרי הוא ולמה לא קנה במתנה והרמב"ן ז"ל האריך לתרצם, והפירוש הנכון במה שאמרו גבי איסור גיורא משום דמתנת שכ"מ מן הדין אינה מתנה כיון שהוא לאחר מיתה אלא דמשום ירושה תקנו, ולכן גר שנתן במתנת שכ"מ כיון שאינו בר ירושה אף מתנתו אינה מתנה, וזה דעת האחרונים שאין מתנתו כלום אפי' לאחר, ע"כ דברי המ"מ, והנה הודה להראב"ד ולא הביא דברי הרמב"ן ודברי הרמב"ן הם במלחמות וכתב בזה וז"ל דכיון דמתנת שכ"מ כירושה היא עד שאנו אומרים בראוי ליורשו שאינו לשון מתנה גר שאין בנו יורשו אם תאמר יקנה עשיתו כאילו יורש והתורה אמרה לא יירש, לפיכך לא נכלל הבן בכלל תק"ח שתקנו לשאינו יורש וכו', אבל אם רצה איסור ליתן לאחרים נותן וקונים שהרי תקנו חכמים שיקנו אחרים בדבור וכו' עכ"ל, והנה לא נתבאר בדברי הרמב"ן תי' על מה שהקשו דכיון שאין הורתו בקדושה כנכרי הוא, ובב"י כתב לתרץ דהוא מדרבנן שמא יאמרו דשאינו הורתו בקדושה יורש, ולא משמע כן בלשון הרמב"ם שכתב נמצא זה יורש את אביו.

והנראה בזה דבפרק י"ב הל' ו' כתב הרמב"ם דשכ"מ שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני והיה הראשון ראוי ליורשו ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה השני קונה מה ששייר הראשון, וכתב המ"מ שהרמב"ם כתב זה לתרץ הקושיא מברייתא דתנו שקל לבני בשבת דאם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל, וקשה הא בראוי ליורשו אמרינן דירושה אין לה הפסק, ולכן חידש מכאן הלכה זו וכמו שסיים בדבריו הך ברייתא, והראב"ד השיג ע"ז וכתב שזה הטעם אינו מוטעם ויש לנו טעם יפה, וכונתו למה שכתב לתרץ זה הובא בש"מ דהכא לא אמר אלא שקל בכל שבת, ורק דאם לא אמר יירשו אחרים תחתיהם אמרינן דלזרוזינהו הוא דאמר, אבל אם אמר כן אמרינן דבדוקא אמר, א"כ לא ירשו מעולם יותר משקל בכל שבת, עוד תי' דמה דאמרינן בנכסי לך ואחריך לפלוני דירושה אין לה הפסק, היינו שכבר באו הנכסים להיורש. אבל הכא ביד שליש הן, עכ"פ מבואר דהראב"ד אינו סובר דמהני אם פירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך.

ונמצא דהרמב"ם והראב"ד חולקין בהך דינא דאם נתן למי שראוי ליורשו בלשון מתנה הוי ירושה דהרמב"ם סובר דזהו רק בסתמא, וע"כ דטעמא דאמרינן דאף דאמר בלשון מתנה כונתו בגדר ירושה, והראב"ד סובר דמי שראוי ליורשו כיון שמתנת שכ"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה ע"כ הוי בזה גדר ירושה כיון דראוי ליורשו, ולכן הרמב"ם לשיטתו סובר דגר שנתן לבנו שאין הורתו בקדושה ולידתו בקדושה אמרינן דדעתו ליתן לו משום ירושה דסובר השכ"מ דאף שבלא מתנתו אין לו דין ירושה מ"מ בתורת שכ"מ דדבריו ככתובין וכמסורין יש לו כח להורישו כיון שלידתו בקדושה, ובזה אמרינן דאינו כן ולא מהני דין שכ"מ דדבריו ככתובין וכמסורין אלא על מתנה ולא להוריש למי שאינו ראוי לירש, אבל הראב"ד סובר דמה דאמרינן דאם אמר למי שראוי ליורשו משום מתנה הוא מעיקר דינא דהא סובר דאפי' אמר בפי' לא משום ירושה אני נותן לך מ"מ הוי דין ירושה, וכיון דהוי מעיקר הדין א"כ בודאי אינו אלא בראוי ליורשו ע"פ דין, אבל מי שהורתו שלא בקדושה הוא נכרי גמור ע"פ דין וע"כ דאפי' לגר אחר אינו יכול גר ליתן מתנת שכ"מ כיון שאינו יכול להוריש, דעיקר מתנת שכ"מ כירושה שויוה רבנן ולא תיקנו אלא למי שיכול להוריש.

ח

גר שיש לו בן שאין הורתו בקדושה הואיל ואינו יורשו כמו שיתבאר במקומו כך אינו יכול ליתן לו כל נכסיו במתנת שכ"מ לא כל נכסיו ולא מקצתן שלשון ירושה ולשון מתנה לגבי יורש אחד הן, וא"ת יקנה נמצא זה יורש אביו. לפיכך אם נתן לגר משאר הגרים מתנתו קיימת.

השגת הראב"ד גר שיש לו בן וכו' עד מתנתו קיימת, א"א כן אמר הגאון ואין הדעת נוחה הימנו ויש לומר דעת אחרת טובה מזו, עכ"ל.

כתב המ"מ על דברי הראב"ד דעתו ז"ל כדעת האחרונים שהקשו על הגאונים דאם איתא דמתנת שכ"מ גר לגר אחר קנה, בנו נמי כל שלא היה הורתו ולידתו בקדושה אינו נחשב לבנו ואינו ראוי לירש וכנכרי הוא ולמה לא קנה במתנה והרמב"ן ז"ל האריך לתרצם, והפירוש הנכון במה שאמרו גבי איסור גיורא משום דמתנת שכ"מ מן הדין אינה מתנה כיון שהוא לאחר מיתה אלא דמשום ירושה תקנו, ולכן גר שנתן במתנת שכ"מ כיון שאינו בר ירושה אף מתנתו אינה מתנה, וזה דעת האחרונים שאין מתנתו כלום אפי' לאחר, ע"כ דברי המ"מ, והנה הודה להראב"ד ולא הביא דברי הרמב"ן ודברי הרמב"ן הם במלחמות וכתב בזה וז"ל דכיון דמתנת שכ"מ כירושה היא עד שאנו אומרים בראוי ליורשו שאינו לשון מתנה גר שאין בנו יורשו אם תאמר יקנה עשיתו כאילו יורש והתורה אמרה לא יירש, לפיכך לא נכלל הבן בכלל תק"ח שתקנו לשאינו יורש וכו', אבל אם רצה איסור ליתן לאחרים נותן וקונים שהרי תקנו חכמים שיקנו אחרים בדבור וכו' עכ"ל, והנה לא נתבאר בדברי הרמב"ן תי' על מה שהקשו דכיון שאין הורתו בקדושה כנכרי הוא, ובב"י כתב לתרץ דהוא מדרבנן שמא יאמרו דשאינו הורתו בקדושה יורש, ולא משמע כן בלשון הרמב"ם שכתב נמצא זה יורש את אביו.

והנראה בזה דבפרק י"ב הל' ו' כתב הרמב"ם דשכ"מ שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני והיה הראשון ראוי ליורשו ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה השני קונה מה ששייר הראשון, וכתב המ"מ שהרמב"ם כתב זה לתרץ הקושיא מברייתא דתנו שקל לבני בשבת דאם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל, וקשה הא בראוי ליורשו אמרינן דירושה אין לה הפסק, ולכן חידש מכאן הלכה זו וכמו שסיים בדבריו הך ברייתא, והראב"ד השיג ע"ז וכתב שזה הטעם אינו מוטעם ויש לנו טעם יפה, וכונתו למה שכתב לתרץ זה הובא בש"מ דהכא לא אמר אלא שקל בכל שבת, ורק דאם לא אמר יירשו אחרים תחתיהם אמרינן דלזרוזינהו הוא דאמר, אבל אם אמר כן אמרינן דבדוקא אמר, א"כ לא ירשו מעולם יותר משקל בכל שבת, עוד תי' דמה דאמרינן בנכסי לך ואחריך לפלוני דירושה אין לה הפסק, היינו שכבר באו הנכסים להיורש. אבל הכא ביד שליש הן, עכ"פ מבואר דהראב"ד אינו סובר דמהני אם פירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך.

ונמצא דהרמב"ם והראב"ד חולקין בהך דינא דאם נתן למי שראוי ליורשו בלשון מתנה הוי ירושה דהרמב"ם סובר דזהו רק בסתמא, וע"כ דטעמא דאמרינן דאף דאמר בלשון מתנה כונתו בגדר ירושה, והראב"ד סובר דמי שראוי ליורשו כיון שמתנת שכ"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה ע"כ הוי בזה גדר ירושה כיון דראוי ליורשו, ולכן הרמב"ם לשיטתו סובר דגר שנתן לבנו שאין הורתו בקדושה ולידתו בקדושה אמרינן דדעתו ליתן לו משום ירושה דסובר השכ"מ דאף שבלא מתנתו אין לו דין ירושה מ"מ בתורת שכ"מ דדבריו ככתובין וכמסורין יש לו כח להורישו כיון שלידתו בקדושה, ובזה אמרינן דאינו כן ולא מהני דין שכ"מ דדבריו ככתובין וכמסורין אלא על מתנה ולא להוריש למי שאינו ראוי לירש, אבל הראב"ד סובר דמה דאמרינן דאם אמר למי שראוי ליורשו משום מתנה הוא מעיקר דינא דהא סובר דאפי' אמר בפי' לא משום ירושה אני נותן לך מ"מ הוי דין ירושה, וכיון דהוי מעיקר הדין א"כ בודאי אינו אלא בראוי ליורשו ע"פ דין, אבל מי שהורתו שלא בקדושה הוא נכרי גמור ע"פ דין וע"כ דאפי' לגר אחר אינו יכול גר ליתן מתנת שכ"מ כיון שאינו יכול להוריש, דעיקר מתנת שכ"מ כירושה שויוה רבנן ולא תיקנו אלא למי שיכול להוריש.

י

אבל שכ"מ שצוה ליתן לעכו"ם מתנה אין שומעין לו שזה כמו שצוה לעבור עבירה מנכסיו. אמר פלוני עבדי עשו אותו בן חורין או שאמר עשיתי אותו בן חורין או שאמר הרי הוא בן חורין כופין את היורשין ומשחררים אותו שעבד ישנו במקצת מצות.

כתב המ"מ שהקשו ע"ז דהא המשחרר עבדו עובר בעשה וכתב הרשב"א ושמא נאמר שכל שאמר הרב לשחררו אומדין אותו שעשה לו טובה שהוא חייב לו כך על גמולו דאחזוקי אינשי בעוברים בעשה לא מחזיקינן, וכיון שכך הרי הוא כמוכרו לו, ומה שאסרה תורה לשחרר עבדים [הוא] בלא גמילות טובה אלא ברצון הלב והלב יודע אם לחסד אם לגמילות עכ"ל, וכתב ע"ז הכ"מ דאע"פ שכתב המ"מ דאית לן למימר שעשה לו טובה נהי דלא עבר משום משחרר עבדו סוף סוף כיון דעבדו הוא אינו חייב לו שום גמול עליה והו"ל מתנת חנם שאסור משום לא תחנם, ומשום הכי כתב רבינו דשרי בעבד משום שישנו במקצת מצות עכ"ל, וחילוקו אינו מבואר כלל דכיון שאינו אלא משום גמילות טובה למה יש כאן לא תחנם, והרמב"ן בגיטין דף ל"ח כתב בהדיא דכיון שמשחרר משום מצוה ליכא לא תחנם, והרשב"א חלק שם עליו רק בזה דאין לומר דטעם לעולם בהם תעבודו הוא משום לא תחנם דבעבד לא שייך לא תחנם, ואף דשם הוא משום מצוה וכאן כיון שלעבדו אינו חייב גמול הו"ל מתנת חינם מ"מ לא מסתבר כן כיון שעושה בשביל שרוצה לשלם לו גמולו.

אכן באמת הרמב"ם לא סבר כלל הא דלא תחנם לענין מתנת חנם דבפרק י' מה' עכו"ם כתב דלא תחנם אתא שלא למכור להם קרקע, והא דאסור ליתן להם מתנת חנם הוא מקרא דלגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי, וכר' יהודה בפסחים דף כ"ב דדברים ככתבן, ולפי"ז נראה דכיון דילפינן מקרא דאו מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה בעינן מכירה ממש, ולכן לבד מה שכתב הכ"מ דלא שייך חוב לעבדו אלא אפי' אם עכו"ם יתן לישראל מתנה אסור להישראל להחזיר לו מתנה דכיון דעכ"פ אין כאן חיוב על הישראל להחזיר לו מתנה והוי רק מתנה בשביל מתנה אסור מקרא דאו מכור לנכרי דאמרינן במכירה ולא בנתינה, ולכן שפיר הוצרך הרמב"ם לומר בטעמא דעבד ישנו במקצת מצות, אבל משום הא דלעולם בהם תעבודו שפיר כתב המ"מ דליכא איסור כיון דאינו משחררו בשביל חסד אלא משום גמילות מה שעשה לו, דבזה לא בעינן שיהיה דוקא גדר מכירה, וע"ז כתב הרמב"ם דאין דינו כעכו"ם דליבעי מכירה ממש.

יא

אבל שכ"מ שצוה ליתן לעכו"ם מתנה אין שומעין לו שזה כמו שצוה לעבור עבירה מנכסיו. אמר פלוני עבדי עשו אותו בן חורין או שאמר עשיתי אותו בן חורין או שאמר הרי הוא בן חורין כופין את היורשין ומשחררים אותו שעבד ישנו במקצת מצות.

כתב המ"מ שהקשו ע"ז דהא המשחרר עבדו עובר בעשה וכתב הרשב"א ושמא נאמר שכל שאמר הרב לשחררו אומדין אותו שעשה לו טובה שהוא חייב לו כך על גמולו דאחזוקי אינשי בעוברים בעשה לא מחזיקינן, וכיון שכך הרי הוא כמוכרו לו, ומה שאסרה תורה לשחרר עבדים [הוא] בלא גמילות טובה אלא ברצון הלב והלב יודע אם לחסד אם לגמילות עכ"ל, וכתב ע"ז הכ"מ דאע"פ שכתב המ"מ דאית לן למימר שעשה לו טובה נהי דלא עבר משום משחרר עבדו סוף סוף כיון דעבדו הוא אינו חייב לו שום גמול עליה והו"ל מתנת חנם שאסור משום לא תחנם, ומשום הכי כתב רבינו דשרי בעבד משום שישנו במקצת מצות עכ"ל, וחילוקו אינו מבואר כלל דכיון שאינו אלא משום גמילות טובה למה יש כאן לא תחנם, והרמב"ן בגיטין דף ל"ח כתב בהדיא דכיון שמשחרר משום מצוה ליכא לא תחנם, והרשב"א חלק שם עליו רק בזה דאין לומר דטעם לעולם בהם תעבודו הוא משום לא תחנם דבעבד לא שייך לא תחנם, ואף דשם הוא משום מצוה וכאן כיון שלעבדו אינו חייב גמול הו"ל מתנת חינם מ"מ לא מסתבר כן כיון שעושה בשביל שרוצה לשלם לו גמולו.

אכן באמת הרמב"ם לא סבר כלל הא דלא תחנם לענין מתנת חנם דבפרק י' מה' עכו"ם כתב דלא תחנם אתא שלא למכור להם קרקע, והא דאסור ליתן להם מתנת חנם הוא מקרא דלגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי, וכר' יהודה בפסחים דף כ"ב דדברים ככתבן, ולפי"ז נראה דכיון דילפינן מקרא דאו מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה בעינן מכירה ממש, ולכן לבד מה שכתב הכ"מ דלא שייך חוב לעבדו אלא אפי' אם עכו"ם יתן לישראל מתנה אסור להישראל להחזיר לו מתנה דכיון דעכ"פ אין כאן חיוב על הישראל להחזיר לו מתנה והוי רק מתנה בשביל מתנה אסור מקרא דאו מכור לנכרי דאמרינן במכירה ולא בנתינה, ולכן שפיר הוצרך הרמב"ם לומר בטעמא דעבד ישנו במקצת מצות, אבל משום הא דלעולם בהם תעבודו שפיר כתב המ"מ דליכא איסור כיון דאינו משחררו בשביל חסד אלא משום גמילות מה שעשה לו, דבזה לא בעינן שיהיה דוקא גדר מכירה, וע"ז כתב הרמב"ם דאין דינו כעכו"ם דליבעי מכירה ממש.

יג

שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחד ואמר הלה איני רוצה בהן לא קנה. שתק ואח"כ צוח קנה שדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין הן, וכיון ששתק אינו יכול לחזור בהן.

הקצוה"ח בסי' רמ"ה הקשה דהא מתנת שכ"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה, וא"כ היכי כתב שתק ואח"כ צוח דמשמע דאפי' צוח קודם מיתת השכ"מ לא מהני, ואמאי דהא במשוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים שניהם יכולים לחזור קודם הזמן, וכתב בזה עפ"מ שכתב הרא"ש ספ"ק דגיטין גבי הולך מנה לפלוני דאם הנותן שכ"מ וישנו למקבל בשעת מתן מעות ומת המקבל בחיי השכ"מ יחזרו ליורשיו דאע"ג דלא קני אלא אחר מיתת הנותן משום דדברי שכ"מ לענין לקנות לאחר מיתה חשובין ככתובין וכמסורין למפרע משעת נתינתו, וא"כ ה"נ כיון דאחר שמת הוברר הדבר שזכה למפרע מש"ה אין המקבל יכול לחזור בו כיון דכבר זכה בו תיכף אם ימות אח"כ, והנה בדעת הרמב"ם קשה לומר כן דמלשונו בפ"ח הל' י"ד שכתב שאומד דעת הוא שלא נתן זה הכל אלא שנתכוון שלא יקנו כלום אלא לאחר מיתה משמע דלא קנה כלל מחיים.

איברא דהך דינא דהולך מנה לפלוני הוא הלכה פסוקה וכתבה הרמב"ם בפ"י הל' י"ב דאם קיים היה המקבל בשעה שנתן לו השכ"מ ינתנו ליורשי מי שנשלחו לו שדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין הן וקשה מה מהני דעכ"פ כיון שמת קודם שמת השכ"מ א"כ לא זכה ואמאי ינתנו ליורשיו, ומשום זה הוכרחו התוס' והרא"ש לחדש דזכה למפרע משעת אמירתו, ומתחלה כתבו התוס' דכיון דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דעתו שיזכה המקבל או יורשיו, אלא שהיה קשה מיורשין שנולדו אחר מיתת הנותן דהוי דבר שלבל"ע, ולכן תירצו דככתובין וכמסורין משעת אמירתו, אבל כשנעיין בדברי הרא"ש נראה דאין כונתו כמו שלמד הקצוה"ח בדבריו דזכה המקבל בשעת אמירה אם ימות אח"כ, ולפי"ז המיתה אינה אלא תנאי, דבגמ' בדף קל"ז דאמרינן מתנת שכ"מ מאימתי קניא, ואמר רבא לאחר גמר מיתה לא משמע כלל דהוי בגדר תנאי דא"כ אין נ"מ בין אי אמרינן עם גמר מיתה או לאחר גמר מיתה, כיון דסוף סוף זכה מחיים, ועוד מאי סייעתא מייתי לרבא מהא דאין גט לאחר מיתה דאם נימא דזכה מחיים אם ימות א"כ אמאי באמת אינו גט, וע"כ דודאי אינו זוכה המקבל כלל עד אחר מיתה, ולשון הרא"ש ג"כ לא משמע כן שכתב משום דדברי שכ"מ לענין לקנות לאחר מיתה חשובין ככתובין וכמסורין למפרע משעת נתינתו, ומבואר דאינם כמסורין אלא לענין לקנות לאחר מיתה אמנם דאח"כ כתב הילכך כיון דאיתא למקבל בשעת מתן מעות הוברר הדבר שזכה משעת המתנה ומורישו ליורשיו ומשמע שזכה למפרע, אבל א"א לומר כן דהא כתב מקודם לענין לקנות אחר מיתתו, ע"כ צ"ל דגם כאן כן כונתו דזכה משעת נתינתו זה שכשימות השכ"מ תהיה המתנה שלו, אלא דאכתי קשה דהא מת המקבל קודם מיתת השכ"מ, וא"כ לא היה זמן שיזכה המקבל שיוכל להוריש ליורשיו.

והנה בגיטין דף ע"ב אמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר, ופירש"י דבשכ"מ קאי ואמרינן אם עמד חוזר, דמסתמא אדעתא דמיתה יהב לה והא לא מת, והקשו בתוס' דמאי ראיה ממתנה דשכ"מ לגט דהא מתנה דשכ"מ אינה חלה אלא לאחר מיתה, לכן שפיר אם עמד חוזר, אבל גט כיון דע"כ נגמר בשעת נתינתו ומנלן דאדעתא דמיתה נתן, לכן פי' ר"ת דקאי על מעכשיו אם מתי, אבל הרמב"ם פ"ט מה' גירושין כתב הא דמסקינן בגמ' דאם עמד אינו חוזר גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה בגט שכ"מ וכפירש"י, וע"כ צריך לומר דמה דאין מתנת שכ"מ אלא לאחר מיתה היינו דאין המקבל זוכה אלא לאחר מיתה, אבל לענין זה דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי משעת נתינתו שכבר נגמר דין חלות המתנה תיכף, ולא דמי למשוך פרה זו ותקנה לך לאחר שלשים דהתם לא נגמר המתנה עכשיו שיזכה בה לאחר שלשים, וזהו כדברי הרא"ש דנעשה ככתובין וכמסורין משעת נתינתו לענין שיקנה לאחר מיתה, ואשכחן כה"ג גבי הקדש בנדרים דף כ"ט ע"ב דאם אמר שור זה עולה לאחר ל' יום אינו יכול לחזור משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והקשה הר"ן ותיהוי נמי כמסירה אכתי היכי מצי הדר ביה כיון דלא חייל הקדש עד אחר ל' יום, דמ"ש ממשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' דיכול לחזור, ותירץ הר"נ דכי אמרינן כמסירה להדיוט היינו כמסירה ממש בקנין של הדיוט קאמר וכמו שאמר מעכשיו ולאחר שלשים דאינו יכול לחזור, ולפי"ז גם במתנת שכ"מ הוא כן דנעשה ככתובין וכמסורין לענין שיקנה המקבל לאחר מיתה.

אלא דלפי"ז צריך ביאור במה נתיישב בהא דהולך מנה לפלוני כיון דמת המקבל בחיי נותן מה מהני מה דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי, אך באמת התוס' התחילו מקודם בתירוצם דדעת הנותן שיזכה המקבל או יורשיו, ואח"כ כתבו דאפי' לא נולדו היורשים עד אחר מיתת הנותן, מ"מ קנו משום דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין משעת אמירתו ולא משמע דהוא תי' אחר, ולפימש"כ מבואר דהך טעמא דככתובין וכמסורין דמי לא הוי מהני כיון דעכ"פ אחר מיתת השכ"מ בשעה שצריך המקבל לזכות כבר מת, ולכן צריך באמת לתי' הקודם דאמרינן דדעתו של הנותן שיזכו המקבל או יורשיו, ובאור הדברים הוא דאף דקיי"ל כרבנן דרשב"ג בגיטין דף ע"ד דלי ולא ליורשי, וכן הכא בבריא לא אמרינן דכונתו ליתן ליורשיו וע"כ דדוקא בשכ"מ כן, ובטעמא צ"ל כמש"כ האבני מלואים בסי' ל"ח דמה דאמרינן לי ולא ליורשי, היינו משום דבאומר ע"מ שתתני לי אינה מחוייבת ליתן לו ואין לו זכות בזה, לכן אמרינן דאין כונתו ליורשיו דהיורשין אין להם שום זכות ירושה בתנאי זה, אבל היכי דשייך גדר ירושה אמרינן לו ואפי' ליורשיו, ע"ש שהאריך בזה, ומשו"ה כיון דאמרינן ככתובין וכמסורין דמי ויש למקבל זכות לקנות לאחר מיתת הנותן לכן שייך זכות ירושה וממילא אמרינן לו ואפי' ליורשיו, אלא דהוקשה להתוס' דאם לא נולדו יורשי המקבל עד אחר מיתת נותן, א"כ אינם יכולים לקבל זכות המתנה, ולזה תירצו דכיון דכבר זכה המקבל לענין זה למפרע שיזכה בהמתנה לאחר מיתת השכ"מ, א"כ זכה לענין זה גופא שיזכו הוא או יורשיו, לכן אף דהמזכה לנולדים לא קנה זהו כשלא נגמר הזכות עכשיו, אבל הכא קנה הוא הזכות שיזכו יורשיו בזכותו שלאחר מיתת הנותן יזכו יורשיו מכחו, ולכן לא איכפת לן אף אם יהיו נולדים, ואשכחן דשייך זכות לאדם עבור יורשיו למ"ד יש דמים לבן חורין דמשלם בעל השור ליורשים דמי הנהרג אף דהנהרג לא היה ממון שלהם, וע"כ דזהו זכותו של הנהרג ליתן ליורשין, וה"נ שייך זכות להמקבל שיזכה עתה במתנת השכ"מ לענין זה שיתנו ליורשיו לאחר מותו אלא דמ"מ צריך להוסיף דבכה"ג אמרינן לו ואפי' ליורשיו וכנ"ל.

יד

שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחד ואמר הלה איני רוצה בהן לא קנה. שתק ואח"כ צוח קנה שדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין הן, וכיון ששתק אינו יכול לחזור בהן.

הקצוה"ח בסי' רמ"ה הקשה דהא מתנת שכ"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה, וא"כ היכי כתב שתק ואח"כ צוח דמשמע דאפי' צוח קודם מיתת השכ"מ לא מהני, ואמאי דהא במשוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים שניהם יכולים לחזור קודם הזמן, וכתב בזה עפ"מ שכתב הרא"ש ספ"ק דגיטין גבי הולך מנה לפלוני דאם הנותן שכ"מ וישנו למקבל בשעת מתן מעות ומת המקבל בחיי השכ"מ יחזרו ליורשיו דאע"ג דלא קני אלא אחר מיתת הנותן משום דדברי שכ"מ לענין לקנות לאחר מיתה חשובין ככתובין וכמסורין למפרע משעת נתינתו, וא"כ ה"נ כיון דאחר שמת הוברר הדבר שזכה למפרע מש"ה אין המקבל יכול לחזור בו כיון דכבר זכה בו תיכף אם ימות אח"כ, והנה בדעת הרמב"ם קשה לומר כן דמלשונו בפ"ח הל' י"ד שכתב שאומד דעת הוא שלא נתן זה הכל אלא שנתכוון שלא יקנו כלום אלא לאחר מיתה משמע דלא קנה כלל מחיים.

איברא דהך דינא דהולך מנה לפלוני הוא הלכה פסוקה וכתבה הרמב"ם בפ"י הל' י"ב דאם קיים היה המקבל בשעה שנתן לו השכ"מ ינתנו ליורשי מי שנשלחו לו שדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין הן וקשה מה מהני דעכ"פ כיון שמת קודם שמת השכ"מ א"כ לא זכה ואמאי ינתנו ליורשיו, ומשום זה הוכרחו התוס' והרא"ש לחדש דזכה למפרע משעת אמירתו, ומתחלה כתבו התוס' דכיון דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דעתו שיזכה המקבל או יורשיו, אלא שהיה קשה מיורשין שנולדו אחר מיתת הנותן דהוי דבר שלבל"ע, ולכן תירצו דככתובין וכמסורין משעת אמירתו, אבל כשנעיין בדברי הרא"ש נראה דאין כונתו כמו שלמד הקצוה"ח בדבריו דזכה המקבל בשעת אמירה אם ימות אח"כ, ולפי"ז המיתה אינה אלא תנאי, דבגמ' בדף קל"ז דאמרינן מתנת שכ"מ מאימתי קניא, ואמר רבא לאחר גמר מיתה לא משמע כלל דהוי בגדר תנאי דא"כ אין נ"מ בין אי אמרינן עם גמר מיתה או לאחר גמר מיתה, כיון דסוף סוף זכה מחיים, ועוד מאי סייעתא מייתי לרבא מהא דאין גט לאחר מיתה דאם נימא דזכה מחיים אם ימות א"כ אמאי באמת אינו גט, וע"כ דודאי אינו זוכה המקבל כלל עד אחר מיתה, ולשון הרא"ש ג"כ לא משמע כן שכתב משום דדברי שכ"מ לענין לקנות לאחר מיתה חשובין ככתובין וכמסורין למפרע משעת נתינתו, ומבואר דאינם כמסורין אלא לענין לקנות לאחר מיתה אמנם דאח"כ כתב הילכך כיון דאיתא למקבל בשעת מתן מעות הוברר הדבר שזכה משעת המתנה ומורישו ליורשיו ומשמע שזכה למפרע, אבל א"א לומר כן דהא כתב מקודם לענין לקנות אחר מיתתו, ע"כ צ"ל דגם כאן כן כונתו דזכה משעת נתינתו זה שכשימות השכ"מ תהיה המתנה שלו, אלא דאכתי קשה דהא מת המקבל קודם מיתת השכ"מ, וא"כ לא היה זמן שיזכה המקבל שיוכל להוריש ליורשיו.

והנה בגיטין דף ע"ב אמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר, ופירש"י דבשכ"מ קאי ואמרינן אם עמד חוזר, דמסתמא אדעתא דמיתה יהב לה והא לא מת, והקשו בתוס' דמאי ראיה ממתנה דשכ"מ לגט דהא מתנה דשכ"מ אינה חלה אלא לאחר מיתה, לכן שפיר אם עמד חוזר, אבל גט כיון דע"כ נגמר בשעת נתינתו ומנלן דאדעתא דמיתה נתן, לכן פי' ר"ת דקאי על מעכשיו אם מתי, אבל הרמב"ם פ"ט מה' גירושין כתב הא דמסקינן בגמ' דאם עמד אינו חוזר גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה בגט שכ"מ וכפירש"י, וע"כ צריך לומר דמה דאין מתנת שכ"מ אלא לאחר מיתה היינו דאין המקבל זוכה אלא לאחר מיתה, אבל לענין זה דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי משעת נתינתו שכבר נגמר דין חלות המתנה תיכף, ולא דמי למשוך פרה זו ותקנה לך לאחר שלשים דהתם לא נגמר המתנה עכשיו שיזכה בה לאחר שלשים, וזהו כדברי הרא"ש דנעשה ככתובין וכמסורין משעת נתינתו לענין שיקנה לאחר מיתה, ואשכחן כה"ג גבי הקדש בנדרים דף כ"ט ע"ב דאם אמר שור זה עולה לאחר ל' יום אינו יכול לחזור משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והקשה הר"ן ותיהוי נמי כמסירה אכתי היכי מצי הדר ביה כיון דלא חייל הקדש עד אחר ל' יום, דמ"ש ממשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' דיכול לחזור, ותירץ הר"נ דכי אמרינן כמסירה להדיוט היינו כמסירה ממש בקנין של הדיוט קאמר וכמו שאמר מעכשיו ולאחר שלשים דאינו יכול לחזור, ולפי"ז גם במתנת שכ"מ הוא כן דנעשה ככתובין וכמסורין לענין שיקנה המקבל לאחר מיתה.

אלא דלפי"ז צריך ביאור במה נתיישב בהא דהולך מנה לפלוני כיון דמת המקבל בחיי נותן מה מהני מה דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי, אך באמת התוס' התחילו מקודם בתירוצם דדעת הנותן שיזכה המקבל או יורשיו, ואח"כ כתבו דאפי' לא נולדו היורשים עד אחר מיתת הנותן, מ"מ קנו משום דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין משעת אמירתו ולא משמע דהוא תי' אחר, ולפימש"כ מבואר דהך טעמא דככתובין וכמסורין דמי לא הוי מהני כיון דעכ"פ אחר מיתת השכ"מ בשעה שצריך המקבל לזכות כבר מת, ולכן צריך באמת לתי' הקודם דאמרינן דדעתו של הנותן שיזכו המקבל או יורשיו, ובאור הדברים הוא דאף דקיי"ל כרבנן דרשב"ג בגיטין דף ע"ד דלי ולא ליורשי, וכן הכא בבריא לא אמרינן דכונתו ליתן ליורשיו וע"כ דדוקא בשכ"מ כן, ובטעמא צ"ל כמש"כ האבני מלואים בסי' ל"ח דמה דאמרינן לי ולא ליורשי, היינו משום דבאומר ע"מ שתתני לי אינה מחוייבת ליתן לו ואין לו זכות בזה, לכן אמרינן דאין כונתו ליורשיו דהיורשין אין להם שום זכות ירושה בתנאי זה, אבל היכי דשייך גדר ירושה אמרינן לו ואפי' ליורשיו, ע"ש שהאריך בזה, ומשו"ה כיון דאמרינן ככתובין וכמסורין דמי ויש למקבל זכות לקנות לאחר מיתת הנותן לכן שייך זכות ירושה וממילא אמרינן לו ואפי' ליורשיו, אלא דהוקשה להתוס' דאם לא נולדו יורשי המקבל עד אחר מיתת נותן, א"כ אינם יכולים לקבל זכות המתנה, ולזה תירצו דכיון דכבר זכה המקבל לענין זה למפרע שיזכה בהמתנה לאחר מיתת השכ"מ, א"כ זכה לענין זה גופא שיזכו הוא או יורשיו, לכן אף דהמזכה לנולדים לא קנה זהו כשלא נגמר הזכות עכשיו, אבל הכא קנה הוא הזכות שיזכו יורשיו בזכותו שלאחר מיתת הנותן יזכו יורשיו מכחו, ולכן לא איכפת לן אף אם יהיו נולדים, ואשכחן דשייך זכות לאדם עבור יורשיו למ"ד יש דמים לבן חורין דמשלם בעל השור ליורשים דמי הנהרג אף דהנהרג לא היה ממון שלהם, וע"כ דזהו זכותו של הנהרג ליתן ליורשין, וה"נ שייך זכות להמקבל שיזכה עתה במתנת השכ"מ לענין זה שיתנו ליורשיו לאחר מותו אלא דמ"מ צריך להוסיף דבכה"ג אמרינן לו ואפי' ליורשיו וכנ"ל.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.