פתחי תשובה/חושן משפט/קסג

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Revision as of 03:10, 6 June 2021 by המקשר (talk | contribs)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search

פתחי תשובהTriangleArrow-Left.png חושן משפט TriangleArrow-Left.png קסג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
נתיבות המשפט - ביאורים
נתיבות המשפט - חידושים
סמ"ע
קצות החושן
פתחי תשובה
ש"ך
באר הגולה
ביאור הגר"א
לבושי שרד


ערוך השולחן


לדף זה באתר "על התורה"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


(א) יש להושיב כל בעלי בתים. עיין בתשובת נו"ב סימן ך' שכ' על נדון דידיה וז"ל הנה טובי העיר אם רוצי' לתקן תיקון חדש בעסקי המסים אין להם שום התרוממות מצד היותם פרנסים וטובי העיר ואף שטובי העיר כב"ד הגדול המה מכל מקום בעניני נתינות אין להם יתר שאת משאר העם לא מבעיא לדעת מהר"ם ומהרי"ק ומהרא"י שהובא ברמ"א סימן ב' שאין כח ביד טובי העיר רק להכריח במה שהוא מנהג מקדם אבל אינן רשאין לשנות דבר איכא פסידא להאי ורווחא להאי כו' אלא אפי' להכרעת הרמ"א שם שהולכין בזה אחר המנהג במקום שנוהגין להיות כח ביד טובי העיר גם בזה מ"מ צריך להיות מנהג זה קבוע וידוע בעיר. ועל טובי העיר. הראיה שזה מנהג קבוע בעירם להיות ידם על העליונה במה דאיכא פסידא להאי ורווחא להאי ואפי' אם ביררו כבר שהמנהג כן מ"מ בדבר שהם עצמם נוגעים בדבר אינם נקראים טובי העיר בזה ואטו טובי העיר כשרים לדון לעצמם ובעניני המס הם עצמם נוגעים בדבר ובהדיא מבואר בר"ס קס"ג בהגה כל צרכי צבור שא"י להשוות עצמם יש להושיב כל ב"ב הנותנים מס. ומאחר שלפי דברי מהר"ר יאקב הנ"ל נתוועדו לתיקון זה ביעדו ואף אם היה להם רוב מנין ורוב בנין בלעדו באופן שאף אם היה נחלק עליהם היתה דעתו בטילה ברוב מ"מ היינו אם היו שומעין את דבריו ודעתו אבל כיון שלא צרפוהו בהתועדם ולא שאלו את פיו ולא שמעו דעתו וטעמו כלל פשיטא דלא שייך לומר שבטל במיעוטו וצריכין המה להתוועד מחדש ולעמוד למנין (עי' בכנה"ג לעיל סימן י"ג בהגב"י אות כ"ד דמבואר שם דאפי' להתוועד מחדש ולעמוד למנין אינו מועיל ע"ש ועמ"ש בזה לקמן סי' רל"א סכ"ח סק"ו) וכל שנעשה בלעדו אין במעשיהם כלום כו' וא"כ רשאי הוא לסרב מלקבל ואינו מחוייב לשמוע להם כלל ופשיטא שאין לקונסו ואין לנדותו על סירובו בזה כו' עכ"ל ע"ש עוד. גם בתשובת חתם סופר חח"מ סימן ס"א כתב על נדון דידיה (הובא לעיל סי' קנ"ו ס"ה סק"ג) דגם הקהל הממונים בעיר אין יכולים לעשות דבר אלא מדעת כולם לא ע"פ רובם אלא שכבר נהגו דבאסיפת הקהל אזלינן בתר רובא כו' מ"מ היינו דוקא בהתאסף יחד ונועצו יחדיו אזלינן בתר רובא מגו כולם אבל הכא שזה הבעל הבית הקצב הוא ג"כ מאנשי הקהל וגם אחוזת מרעהו וכולם לא ידעו מ"ה כלום והבעל דין עם כל עוזריו מודים שלא היה החכירות בפניהם א"כ לא היה יכולת בידם להחכיר את המקולין כו'. ואפי' אם יתרצו כל בני הקהלה להחכיר מכאן ואילך לא יכולו שזה צועק מה לכם לשית מס על מו"מ שלי וזה מבואר בראשוני' הובא בתשובת רמ"א סי' ע"ג כו' וז"ל בעל כנה"ג סימן י"ג בהגב"י אות מ"ג לא מהני רוב הבא מתוך כולו אלא בדבר שיד כולם שוה בו אבל אם יסכימו כולם על א' מהם לגרוע כחו נעשו כילם נוגעים בדבר עכ"ל וצ"ע קצת ממ"ש שם אות ל"ט (ר"ל דשם כתב בשם ס' משא מלך כל תיקון שמתקנין הקהל בענין שהוא צורך תקנה א"צ שיהיה רובו מתוך כולו אבל אם הוא דבר שאינו למגזר מלתא ויש שם הפסד לשום אחד בעינן רובו מתוך כולו עכ"ל א"כ מבואר דעכ"פ רובו מתוך כולו יכולים לתקן אף שיש הפסד לשום אחד אך באמת לק"מ די"ל דשם איירי היכי שיש מנהג בזה וכהכרעת רמ"א דסימן ב' הנ"ל) א"כ בהא נחתינן שאין בכוחם לשים מס על האומנות ההוא כלל וכלל עכ"ד ע"ש (ועיין בתשובת מהרשד"ם חח"מ סימן שצ"ח וסי' ת"ו ובמ"ש לקמן סימן רל"א סכ"ח סק"ו. ועיין עוד בח"ס שם סי' קט"ז אודות שבקהלתו הטיל השר נתינה חדשה על הצבור והכריזו המבוררים כמה פעמים שכל הב"ב יבואו לפקח באיזה אופן יוציאו המעות המתוכן ובכל זאת לא באו רקשלשים ב"ב והם הסכימו לברור להם ט' ב"ב מיינו ג' עשירים ג' בינונים ג' תחתונים והם יצורפו עם המבוררים לפקח מה לעשות והסכימו הט' אנשים להטיל מס על מו"מ א' ידוע שישולם מזה המו"מ סך כך וכך וכולם הסכימו בכך וגם הדבר נודע לכל בני הקהלה ולא מיחו רק א' מט' אנשים הנ"ל וא' מהמבוררים באשר להם נוגע הדבור לא הסכימו לזה ומדיינים עם בני הקהלה אם יכולים להטיל עליהם שלא מרצונם. וכ' הנה לכאורה נראה דאין יכולים להפסיד היחידים להטיל על מו"מ שלהם מס ידוע דהרי כ' המרדכי פ"ק דב"ב בשם ר"ת דהא יכולין בני העיר להסיע על קצתן היינו אי נעשה מתחלה בהסכמת כולם כו' ואפי' למ"ש שם דאבי העזרי פליג וס"ל דיכולים להטיל על היחידים כרצונם מ"מ מבואר שם שצריכים שיברום לכך כו' והכא לא נבררו אנשי הקהל על ככה מעיקרא דהרי קמן שהכריזו לאסוף כל בני הקהלה והנה לא באו אלא כמו שלשים ב"ב ורובא דרובא נשארו בחוץ ואף אלו הט' אנשים שבררו אותן השלשים ב"ב לא הסכימו כולם רק ח' ובכל כיוצא בזה לא מהני רוב ובעינו דוקא כל כמ"ש הרשב"א הובא בב"י ס"ס י"ג (ובש"ע סי' י"ח ס"א בהגה) והוא מהש"ס דמס' ע"ז ע"ב ע"א כדשיימי בארבעה כו' אמנם נ"ל דהדין עם הקהל דמה שלא באו לאסיפה רק כמו שלשים ב"ב מ"מ כיון שהכריזו בפרהסיא שיבואו כולם מי שלא בא הוי כמוסר כחו לאותן שבאו לאסיפת הקהל וראי' מכתובות צ"ד ע"א כו' (ובש"ע סימן קע"ו סכ"ה וע"ש בהגה וצע"ק) ומכ"ש בנ"ד שלא ערערו מעולם על מה שבררו אלו השלשים ב"ב את הט' אנשים ואפי' לזה היחיד המערער היה ניחא לו בהך ברירה נמצא דהנך ט' אנשים הובררו בהדיא מכל בני הקהלה לפקח על עסק הנ"ל כו' ומה דלא הסכימו מהני ט' אנשים כולם רק רובם נ"ל שאינו פקפוק כלל שהרי טעם הש"ס בע"ז הנ"ל הוא משום דנחית לדעות להרבות דעות יותר מכדי ב"ד אבל הכא לא הרבו בדעות רק בררו ט' אנשים שיהיו ג' עשירים וג' בינונים וג' תחתונים כדי שיהיה ב"ד לכל א' מהכתות ממילא דאזלינן בתר רובא כו' וובלא"ה כבר נהגו בכל גלילות הללו למיזל בתר רובא בכל ענינים כאלו ואם נמתין עד שיסכימו כולם לא יגמר שום ענין ויהיה השחתת הכלל ומה"ט נ"ל דגם לר"ת דס"ל דא"י להסיע על קצתן אלא כשהסכימו כולם מתחלה מ"מ מודה הוא ממנהגא (ר"ל באם יש מנהג בכך) דהרוב כופין היחיד לעשות כמו שהם שאומרים והן הנה דברי הרמ"א בש"ע סימן ב' שכ' וכן נוהגין בכ"מ שטובי העיר כו' אע"פ שיש חולקין כו' מ"מ הולכין אחר מנהג העיר כו' ר"ל דר"ת נמי מודה שהולכין אחר מנהג העיר ע"כ נלע"ד להלכה למעשה שהדין עם הקהל. ואע"ג דבארתי בתשובת אחרת (הוא בסי' ס"א הנ"ל כתשובת רמ"א סי' ע"ג דלהטיל מס על מו"מ ידוע לאו כל כמינייהו להזיק ליחיד מ"מ הכא שיש להם טעם הגון שזה המו"מ ישלם לנתינה חדשה ועוד כי תחלת ישיבת ט' אנשים אדעתא דהכי הובררו (מדעת כולם) להטיל על איזה מו"מ מס וכן עשו גם על בשר ויין ועופות וכדומה וגם המערער הסכים רק במה שנוגע לו הוא מערער ע"כ לאו כל כמיניה אך מ"מ כיון כמבואר במס' ב"ב דאין יכולים להסיע על קצתן אא"כ בהסכמת חבר עיר אע"ג דהמרדכי שם מייתי בזה פלוגתא דר' יואל פסק דוקא לענין קנס צריך חבר עיר כו' ועוד דמייתי סמ"ע בסימן רל"א בשם הרמ"א אלשקר דדוקא בני אומנות צריכים חבר עיר ולא כל בני העיר כו' (עמ"ש בזה בסי' רל"א סכ"ח סק"ו) מ"מ הכא דבלא"ה לא הסכימו כולם ולר"ת לא מהני ורק משום מנהגא אתינן עלה ואם כן אדרבה מכח מנהגא חזינן דרוב התקנת חתומים גם ממרא דאתרא וא"כ הכא בנד"ז נהי שא"א לחבר עיר לבטל הסכמת כולם משום שהדין עמהם מ"מ לא רציתי לכנס בהסכמתם עד שנתרצו הקהל לכנס קצת בפשר עם היחידים הנ"ל משום ועשית הישר והטוב וכן נעשה מעשה עכ"ד. ושם בסי' קי"ז אודות קהלה אחת שמאז נהגו להשכיר הבריוועלגעלד דהיינו משלם מכל ליטרא בשר ומזה היה סיוע למסים ושוב כמו ה' שנים הסכימו שלא להטיל מס על אוכלי בשר אלא להעריך כל א' ועתה נחלקו בני הקהלה יותר מחצי מנין ובהם רוב בנין רוצים להסיר מעל שכמם משא ההערכה ולחזור ולהטיל על הבשר וחצי אחר ממאנים מטעם שעי"ז יפסידו להפחותי ערך והם רוב אוכלי בשר וירויחו העשירים ועוד כי עי"ז יאסרו באיסור להביא בשר ממקומות אחרים ולקנות דוקא במקומם ע"י פתקא מהממונה על הפתקאות והוא טירחא מרובה ויש שם עוד כמה וכמה דרים שאינם בכלל הקהלה ונקראים חוצים אע"פ שנושאים בעול ופורעים מסים אבל אין להם חזקת עירונית בהקהלה והם כולם ממאנים ולא ירצו לקבל גזרת איסור שחוטי חוץ ולא משא הפתקאות ואם יצטרפו גם אלו למפקד מספר הנ"ל יהיו המערערים הרוב איך לעשות בזה והשיב דהדין עם הממאנים כי במרדכי פ"ק דב"ב פסק מהר"מ מר"ב דאין הצבור יכולין לכוף המיעוט במידי דאית פסידא להאי אא"כ כולם מסכימים כו' והכא פשיטא דדינא הוא דאותו חלק מס שע"פ ממון יעריכו ע"פ עשרו ומשאו ומתנו של ב"א לא על המאכלים ומשקים אע"פ שמאז היו נוהגים כן אז היה בהסכמת כולם והיו יכולים להסיע לעבור על דין תורה אבל עכשיו שחזרו לדין תורה שוב א' יכול לעכב והוא פשוט חוץ מדעת ראבי"ה שהוא יחידאה בענין זה ועי' שו"ת רמ"א סי' ע"ג וסי' ע"ד. אך אם יסכימו כל בני הקהלה ורק החוצים יערערו הנה אע"פ דקי"ל מדין תורה כל הדר בעיר יב"ח דינו כבני העיר ומכ"ש שגם הם פורעים מסים מ"מ כיון שנחלקו מבני הקהלה והם עם בפ"ע ולא יהא בני הקהלה אלא אומנות ושותפות כהני טבחי דמס' ב"ב ט' ע"א עי' בנימוקי יוסף שם כו' א"כ הני שותפים עבדי לייקר שער בשר שלהם בכך וכך ונהי שאין בני הקהלה יכולים להטיל איסור על החוצים שלא ליקח בשר ממקומות אחרים כיון שאינם עמהם באגודה ובאסיפה א' מ"מ עכ"פ בני הקהלה שהם שותפים בזה יאמרו (שלא) למכור להם בשר בלא פתקא אם יקחו כאן אע"פ שעי"ז יתייקר השער עליהם אין בכך כלום. ולפ"ז המס שפורעים החוצים לבני הקהלה יהיה לפי ערך עליהם לפי עשרם שהרי מותרים להביא להם בשר מן החוץ ואם יקחו כאן ממקולין ויקחו פתקאות. העשירים יכולים לנכות מעות שנתנו בעד הפתקאות ממסים שלהם והעניים יפסידו אך כל זה אם יסכימו בני הקהלה וגם חבר עיר דאף שכ' הסמ"ע בסי' רל"א בשם ר"מ אלשקר דבני העיר לא צריכים לחבר עיר מ"מ בנד"ז כיון דהחוצים אין מסכימים ומן התורה הם לבני עיר לכל דבר אלא שאנו דנין בני הקהלה כשותפי' ואומנים בפ"ע א"כ צריכים הסכמת חבר עיר וזולת זה א"א לכוף את המיעוט וכתב עוד הנה פשיטא לי אם יסכימו כל בני הקהלה לאסור בשר חוץ אם יעבור אדם ח"ו הרי הבשר חתיכה דאיסורא וגם הכלים אסורים כנודר מן חתיכה בשר אסור בו וברוטבו וטעמו (כביו"ד סי' רט"ז ס"ט ועמ"ש בפ"ת שם סק"ד) וגם הא פשיטא לי שאם יבא לשם כלי בן יומו ממקום אחר הכלי מותר לבני עיר כיון שנתבשל בו בשר היתר במקום המותר ולפ"ז אם החוצים מביאים להם בשר מן החוץ הכלים מותרין לבני הקהלה עכ"ד ע"ש:

(ב) חצר בעיר אחרת. עי' בתשובת שיבת ציון סי' ק"ז שלמד מזה לענין מקומות בהכ"נ בנידון יחידים מקהלה קטנה שקנו עשרה מקומות בכהכ"נ של קהלה גדולה הסמוכה להם בעת חלוקת המקומות ואז היו נושאים בעול בצרכי בהכ"נ ועתה איזה שנים פסקו מליתן שום דבר לצרכי בהכ"נ ורוצים אנשי הקהלה גדולה לחזור ממכירה ולחזור להם המעות באם לא יסייעו עמהם בהוצאות ב"ה ופסק דהדין עם היחידי' ואין צריכים ליתן מאומה להוצאות הספקת חזן ושמש ונרות כיון שאין באין לשם להתפלל אך מה שצריכי' להוצאות בדק הבית של בהכ"נ וגם לנתינת המס ממקו' בהכ"נ למשל העיר צריכי' היחידי' הנ"ל לסייע וליתן להם לפי ערך עשרה מקומות שיש להם גם יכולים אנשי קהלה גדולה לכוף להיחידי' הנ"ל להשכיר אותן מקומות לתושבי קהלה גדולה הנ"ל בשכירות הנראה להם לפי ערך שווים בכל שנה ושנה כמ"ש הרמ"א בסי' קס"ב ס"ז בהגה אמנם כל זה באם מכירת אותן מקומות היה אז בלי שום תנאי אבל אם היה בתנאי שיסייעו עמהם בהספקת צרכי ב"ה פשוט דאם אין רוצי' לסייע עמהם אבדו זכותם ואם יש הכחשה ביניהם באיזה איפן היה המכירה ואי אפשר להתברר לא ע"י פנקס הקהל ולא ע"י ראיה אחרת אז אנשי קהלה גדולה הם מוחזקין כיון שבהכ"נ הוא שלקהלתם ועל היחידי' מקהלה קטנה להביא ראיה עכ"ד ע"ש:

(ג) בצאתו מן העיר אחר שהושם המס. עיין בתשובת חות יאיר סי' קנ"ז מענין זה ועמ"ש לקמן ס"ג ס"ק י"ב:

(ד) הם חשובי' רוב בענין זה. עבה"ט עד ואיכא למימר דלא כתב הרא"ש כו' אבל לא שהעשירי' המעוטין יחשבו כרוב לגזור כו'. ועי' בתשובת מהרי"ט ח"א סי' ס"ט ובמל"מ פי"ב מהל' גזלה ואבדה דין י"א מ"ש בזה. ועיין בתשו' צ"צ סי' ב' אודות קהל שהיה מנהגם מעולם שכל הסכמת הקהל בקבלת רב וחזן ושמש וכן ברירת ראשים וגבאים ודיינים היה נעשה ע"פ הסכמת כל פורעי המס ועתה רוצים מקצת נכבדי העיר לתקן שמהיו' והלאה לא יהי' ע"פ כל פורעי המס אלא ע"י אותן שיש להן מעלה או שנותני' מס הרבה כפי השיעור שרוצים לקבוע לזה או שיש לו מעלה בתורה שיהא מוסמך לחבר ולאפוקי אותן שאינן בני תורה וגם נותני' מס מעט לא יהיו מן המנויים ונותני' טעם לדבריה' מחמת שרוב צורכי הקהל על עסקי הוצאת ממון ואיך יתכן שדעת העני תהא שקולה כדעת העשיר ואיך יתכן שדעת ע"ה תהא שקולה כדעת החבר אם אין לו מעלה בעושר ועוד מחמת שכל קהלות חשובות נוהגים כן והעניים המון עם צועקי' למה יהא נגרע זכותם אחרי שגם הם מפורעי מס ועליה' קשה המעט שנותני' יותר מן הרב שנותני' העשירי' ועוד שכן המנהג בקהלת' מימי עולם. והשיב שטענת העניים טענה מעליותא היא ולא שפיר דמי לדחות העניים הנותני' מעט וראיה ממתניתין סוף מנחות נאמר בעולת בהמה כו' לומר לך אחד המרבה כו' ובברכות דף נ"א משל לאדם שמבקשי' ממנו כלי גדול ויש לו כו' ואף דהרא"ש בתשובה כתב כ"ד שגובין לפי ממון הולכין אחר רוב הממון כו' הא כבר פי' הסמ"ע שלא כ' הרא"ש כך אלא שאין העניים הרוב יכולי' לגזור על העשירי' שלא מדעתם אבל לא שהעשירי' יהיו נחשבים כרוב לגזור על רוב הקהל כו' והיינו משום ששקולין הם הני תרי רובא רוב הנפשות ורוב הממון ולכך המנהג ברוב הקהלות שיהא בהסכמה אחת מרוב מנין ומרוב בנין היינו רוב הנפשות ורוב הממון כו' וזה הוא מנהג כשר אבל מה שרוצי' הנכבדי' בקהלה זו לדחות העניים שהם רוב לגמרי מן ההסכמה ודאי לא שפיר דמי ומה שטועני' שהם אינם בני תורה נמי לאו שפיר דמי וראיה מהא דחגיגה דף כ"ג מאן תנא דחייש לאיבה ר' יוסי היא כו' ומה שמביאי' ראיה משאר קהלות אין מביאין ראיה ממקו' למקו' ואולי שם הוקבע כך ע"פ הסכמת כל פורעי המס שנתרצו בכך מפני דרכי שלום. והדרך הישר בענינים כאלו לעשות הכל ע"פ חכם מורה צדק שיתווך השלום ויעשה תיקון ברצון כולם (או ע"פ רוב מכל פורעי המס. כ"ה בהג"ה מב"ה שם) עכ"ד ע"ש. ושם בסי' א' אודות עיר אחת שהקהל בכלל היו חמשים בעלי בתים פורעי המס ובתוכם היה אחד מיוחד שהוא ושני בניו ושני חתניו היו עשירי' ונתנו לסכום ג' חמישיות והנותרי' כולם לא נתנו כ"א שני חמישיות כגון אם היו צריכי' חמישים זהוב נתנו אלו שלשים זהו' וכל הקהל שהם מ"ה נתנו עשרים זהו' ושם היה תקנה בענין קבלת רב חזן ושמש שיתאספו כל פורעי המס ושיהיה בהסכמה אחת רוב מנין ורוב בנין רוב מנין היינו רוב הב"ב ורוב בנין היינו רוב הממון ועתה התעוררו הקהל וטענו שהתקנה הזאת היא גזרה שא"י לעמוד מפני שאלו החמשה ב"ב יש להם לעולם הסכמה אחת כיון שהם אב ובניו וחתניו ומכריעי' לעולם על כל הקהל מחמת שהם לבדם רוב בנין ואין הקהל יכולי' לקבל רב או חזן או שמש כ"א לפי דעתם והאיש המיוחד השיב שאין לאחר התקנה כלום. והוא ז"ל השיב בתורת פסק דין כי התקנה הנ"ל שצריכי' להיות בהסכמה רוב מנין ורוב בנין הוא תיקון גדול קרוב לדין שכתב הרא"ש בתשובה כלל ז' כפי שפי' הסמ"ע דבריו כו' והיינו שאין רוב הקהל העניים יכולי' להכריע על העשירי' שהן מיעוט ואין העשירי' המועטין יכולי' להכריע על רוב הקהל העניים אלא צריכין להיות בהסכמה אחת רוב הנפשות ורוב הממון היינו העשירים. אמנם לעיקר הדין על מה שהיו מדיינים שעלה ע"ד כולם שאם אלו החמשה אין רוצים להסכים על קבלת רב או חזן ושמש שמרוצים כל הקהל בטל' הסכמת כל הקהל הוא טעות כפי מה שנוהגין שגובין שכירות של הרב וחזן ושמש חצי לפי הסכום וחצי לפי הנפשות (עי' בא"ח סי' נ"ג סכ"ג ועמ"ש לקמן בהגה ד' ס"ק כ"ח) א"כ אם מסכימים כל המ"ה בעלי בתים הרי הם רוב הנפשות וגם רוב הממון לצורך פרעון הרב או חזן ושמש עד"מ כגון שנותנים לשמש לשנה חמשים זהו' הרי החציה שהוא כ"ה זהו' שגובין לפי הנפשות מגיע על כל ב"ב חצי זהוב עולה על כל המ"ה בעלי בתים כ"ב זהו' וחצי ועל אלו החמשה ב' זהו' וחצי והחציה השנית שגובין לפי הסכום נותנין אלו החמשה ג' חמישיות דהיינו ט"ו זהוב והנותרים מ"ה ב"ב נותנים ב' חמישיות דהיינו עשרה זהו' כשנצרף יחד נמצא שנותנים אלו החמשה רק י"ז זהו' וחצי וכל הקהל מ"ה ב"ב נותנים ל"ב זהו' וחצי הרי יש להקהל המ"ה ב"ב. רוב מנין הנפשות וגם רוב בנין ר"ל רוב הממון ואם כן אם מסכימים כולן על חזן או שמש אף שאלו החמשה אין רוצים לא נתבטלה הסכמת כל הקהל לפי שיש אצלם רוב מנין ורוב בנין (ולפ"ז אף אם עשרה ב"ב מאלו מ"ה הסכימו גם כן לדעת אלו החמשה מ"מ לא נתבטלה הסכמת ל"ה הנותרים כי באלו הל"ה נשאר ג"כ רוב מנין ורוב בנין ודו"ק עכ"ד) וע"ש בהגה לבן המחבר שכ' לפום ריהטא נראה דאם ירצה רב או חזן ושמש להיות בקהל בחנם בלי שכירות ויתרצו להם רוב מנין לא יצטרכו לדעתם של העשירים כלל אבל הא ליתא חדא דיכולים לומר אסיא דמגן כו' ועוד דכ' מהרי"ק שורש ל' שהתפלה של קהל הוא במקום תמידין ובאין משל צבור ואין ראוי שיהא שלוחם מקריב שלא מדעתם ורצונם וכמו כן בקבלת הרב כי אין אדם לומד תורה אלא ממי שלבו חפץ והכי מייתי הרשד"ם חא"ח סי' ל"ה ע"ש. ושם בסי' ט"ז אודות קהל א' שירדו למנין לקבל עליהם רב מורה צדק והסכימו ע"פ הרוב אחד מן ג' רבנים דהיינו רבי פלוני יהא הראשון ואם לא יבא יהא רבי פלוני אחריו ואם גם הוא לא יבא יהא רבי פלוני אחריו. והנה בא רבי פלוני הראשון אך לא אשתהי שם רק ה' ימים ונסע ועבר משם (עמש"ל ס"ס רנ"ז) ונפל חילוק בין הקהל יש מהם אמרו אחרי שכבר היתה הסכמתם לשלוח לר' פלוני השני אם לא יבא הראשון גם עתה יהא כן ויש מהם אמרו שהסכמה הראשונה כבר נתבטלה כיון שכבר בא הראשון פקע זכות השני מהם ויכולים לבחור עתה באיזה רב שירצו הדין עם מי. והשיב שעיקר כדעת האומרים שהסכמה הראשונה כבר נתבטלה אחרי שכבר בא אליהם ר' פלוני הראשון אע"ג דלא שהה שם רק איזה ימים אין בכך כלום דלא תלה הדבר בשהייתו שמה אלא בביאתו וכבר בא וראיה לזה מהא דמס' ברכות דף נ' כו' ועוד ראיה מש"ע לעיל סי' כ"א מי שקנו מידו שאם לא יבא כו'. ואם הביא ראיה שהיה אנוס כו' וכתב הסמ"ע והוי כאילו לא קנה בקנין מעולם ואפילו עבר ממנו האונס כו' הרי מבואר כיון שאירע שעה אחת שלא היה חיוב הקנין חל עליו פקע אותו חיוב ממנו לגמרי ותו לא הדר אע"פ שהאונס עבר ממנו אח"כ ה"ה בנ"ד כיון שבשעה שבא זה הרב היו הקהל פטורים מהרב השני נפטר ממנו לגמרי ואע"פ שאחר איזה ימים נסע הרב הראשון מהם תו לא הדר עלייהו חיוב הראשון כיון דפקע שעה אחת פקע לגמרי ולכן יכולים הקהל עתה לבחור באיזה רב שירצו ע"ש:

(ה) וכל מה שמעלילין כו' עיין בתשובת נו"ב סי' כ"ב שכ' דמס כללי (ר"ל שגזר המלך שכלל היהודים שבמדינתו יתנו סך כך וכך) יש לגבותו חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות כי המס הוא על שאנו שוכנים בארצותם וכמו מעות דירה כי מה לי דירה בבית או דירה במדינה והיה ראוי ליתן הכל לפי הנפשות אך אחרי שנותנים לנו גם כן מחיה לעסוק במו"מ ולזה ראוי ליתן לפי ממון ע"כ יש לגבותו חצי לפ"מ וחציו לפ"נ ואין זה דומה למ"ש רמ"א שכל מה שגוזרים כוונתם על הממון שזה הוא בשאר גזירות שאין להאומות ריוח או הפסד רק לצער היהודים כו' ע"ש:

(ו) אסרו השחיטה וכדומה גובין לפ"נ. עיין בתשובת כנסת יחזקאל סי' פ"ד שכ' דבתשובת רשב"א שם מבואר דטענת העשיר היה שקונה בשר ויין שוה עם העני ולפ"ז י"ל דוקא שהיה כך המעשה (ר"ל אבל אם באמת צריך העשיר לבשר יותר יש לגבות לפי ערך אוכלי בשר) ע"ש. וע"ש עוד בענין דפרנסי שלש קהילות אה"ו עשו תקנה שכל מוכר יין יתן איזה נתינה לקאסי של ג' קהילות כפי התיקון וגבו הסך בקאסי השותפות ועתה נפל סכסוך בין הקהלות הנ"ל איך לחלק הסך הנגבה אם לפי ממון או לפי נפשות ופסק שם דאם אמרו בעת התיקון שיחלקו כפי שיצא ע"פ ד"ת אזי יש לחלק חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות היינו לפי מספר בעלי בתים אך אם לא דברו כלום בעת התיקון יחולק שני חלקים לפי בעלי בתים ושליש לפי ממון אמנם דוקא על עבר משא"כ להבא אם יהיה עוד שותפות ביניהם יחולק חציו לפי ממון וחציו לפי ערך בעלי בתים ע"ש:

(ז) גובין לפי ממון אע"פ שמתחלה כו'. עיין בתשו' צ"צ סי' י"ט אודות חיל המלך שבאו לעיר בלכתם למלחמה ובאו לחנות שם כמו חדש ימים ונתפשרו הקהל עם המושל שלא יעשה אכסניא בבתי היהודים היאך יהיו גובין אותו ממון אם לפי ב"ב או לפי ממון או לפי הבתים ופסק דודאי ע"פ הדין כיון דאין בזה אלא הצלת ממון ולא חשש סכנת נפשות אין גובין אלא לפי ממון כו' והא דאיתא פ"ק דב"ב אכסניא לפי בני אדם מתחלקת אין הפי' דגובין מכולם בשוה רק הוא לאפוקי לפי פתחים אבל לעולם דגובין לפי הממון כו' (עמ"ש לקמן ס"ס קע"ב) ואין לומר דהכא כיון דאילו לא נתפשרו והיו מתחלקים לבתי היהודים היו מתחלקים לפי הב"ב או לפי הבתים ולא לפי הממון השתא נמי ניזול בתר תחלה. זה אינו כמבואר במרדכי פ"ק דב"ב הובא בש"ע ס' קס"ג ס"ג בהגה שומרי העיר ששומרין בעצמן כו' גובין לפי ממון אע"פ שמתחלה הוצרכו לשמור בשוה כו' הרי מבואר כיון שנתפשרו על דבר קצוב לא אזלינן בתר תחלה אלא בתר השתא שהדין שיהיו גובין לפי ממון ועוד דהכא גם בתחלה אילו היה המושל מכיר בבני העיר ודאי שהיה מחלק גם הוא לעשיר לפי עשרו אלא לפי שאינו מכיר לכך מחלק אכסניא לפי הנראה לו אם דל ואם עשיר הכל בשוה וא"כ אחר שיתפשרו ודאי דאין גובין אלא לפי ממון ומסיים דמ"מ לא נכון להעמיד ענינים אלו הכל על דין תורה רק טוב ימצא פשר דבר כמ"ש מהר"מ הובא בתה"ד סימן שמ"ו כו' ולכן נכון הוא בב"ד דאף שע"פ הדין אין גובין אלא לפי ממון מ"מ גבו חלק מה גם לפי הבתים דבלא"ה יש לחוש לקלקול בתים שאנשי חיל מקלקלים קצת ע"כ יגבו נמי חלק מה לפי הבתים עכ"ד ע"ש. גם בתשובת שב יעקב חח"מ סימן יו"ד נידון כזה ממש ומסיק דהאמת עם הצ"צ הנ"ל דע"פ הדין הוצאות אכסניא אינה נגבית אלא לפי ממון דלא גרע משומרי העיר שהיו משמרין בעצמן בלילות ואזי היו צריכין לשמור בשוה אם דל ואם עשיר ואפ"ה אם נתפשרו עם המושל לתת קצבה וגובין לפי ממון כו' אך לפי שקשה להעמיד דברים כאלו על ד"ת ממש וטוב לפשר כמ"ש בתה"ד ע"כ נראה כיון דבמדינה זו המנהג דאפילו מסים ועולים גובין שליש על ראשי הבית ושני שלישים לפי הערך גם גביות אכסניא זו יוגבה כן בדרך זה כבר יוצאים העניים ידי חובתם הואיל דע"פ הדין נגבה הכל לפי הערך והם מותרים שליש ויגבו האכסני' כמו שאר מסים שליש על ראשי הבית והבו דלא לוסיף עלה והרב השואל שם היה דעתו לעשות הפשר לחלק ההפרש מה שיש בין אם נגבה החצי על דה"ב ובין אם נגבה השליש והוא ז"ל לא הסכים עמו וב' שם שכמה פעמים התעוררו איזה פרנסים על גביות האכסניא לטובת העשירים והשיב להם שתיקונתם יפה מדיבורם אם אפשר יבואו למשפט וד"ת לא יוגבה אפילו שליש על ראשי הבית ע"ש ועיין בתשו' נ"ש ח"ב סי' יו"ד ג"כ מענין כזה וכ' שם דאם נתפשרו עמהם עבור האכסניא בריצוי כסף יש לגבות ע"פ פשר חצי לפי הממון וחצי לפי הגלגולת ע"ש ואפשר דבמדינתו היה המנהג גם בגביית שאר מסים ועולים לגבות כן ועמ"ש לקמן סימן קע"ב ס"ט סק"א. ושם בת' צ"צ סימן ל"ד אודות שכונת היהודים שהוא חוץ לעיר המוקפת חומה ומסתפקים מן המים שבתוך העיר ועתה השתדלו מן השררה להמשיך מים אל שכונת היהודים רק שצריכים ליתן מס קבוע עבור זה להשררה בכל שנה ושנה היאך גובין מס הזה וגם הוצאה זו שעשו על תיקוני המרזבות להמשיך המים אליהם אי גובין לפי הממון או לפי הבתים. והשיב דמדברי הטור ר"ס זה מבואר שלא כתב שיש לגבות גם לפי הבתים אלא דוקא בעשיית חומה דלתים ובריח ומחלק בין בתים הקרובים לחומה לשאין קרובים משום דחיישינן לגזילת לסטים כו' אבל שאר דברים כגון בנין בהכ"נ וס"ת כו' וחפירת בורות שיחין ומערות אין גובין אלא לפי ממון ומשום הכי לא כ' הטור מידי בהך לחלק היאך לגבות משום דדבר פשוט הוא דכל מילי דלית ביה ס"נ לא אזלינן אלא בתר ממון כמ"ש התוס' פ"ק דב"ב דף ז' בד"ה לפי שבח ממון כו' ולכך בה"כ אף על גב דהכל צריכין לה אין גובין אלא לפי ממון כדאי' בהגה סוף סעיף זה ואפילו דברים שאין כולם צריכין כגון בית חתנות ומקום גובין לפי הממון מכולם והיינו משום כיון דתקנתא דצבורא הוא ולית ביה ס"נ לא אזלינן אלא בתר ממון וכן נמי בשכירות החזן כמ"ש הרשב"א בתשובה הובא בב"י א"ח סימן נ"ג כו' ואפילו לדברי רב האי שכ' בשכירות החזן שגובין החצי לפי נפשות וכן אנו נוהגין לפסוק כדאיתא בב"י שם יש לומר דשאני חזן כמ"ש רב האי גופיה משום דתפלות כנגד קרבנות צבור תקנו והן באין ממחצית השקל שהיו הכל שוין לכך הדעת מכרעת שיש לגבות לפי נפשות אלא שבוחרים חזן היודע לנגן ומרבים בשכרו לכך גובין גם לפי הממון וזה לא שייך בשאר צורכי צבור כגון בה"כ ומקוה וכדומה כיון שהוא תקנת הקהל ונעשה ע"י ממון גובין לפי ממון לחוד וא"ל דחפירות בארות המים מקרי עסקי נפשות כיון שחיי נפש הם ויש לדמות למ"ש הרמ"א לעיל בסמוך שאם צווי שלא למכור לחם ליהודים או אסרו השחיטה גובין לפי נפשות זה אינו דהתם מיירי שגזרו שלא למכור כלל או שאסרו השחיטה לגמרי ולא אפשר להו בלא לחם ובשר אבל בנ"ד שכבר היה להם מים די סיפוקם אלא שרוצים לעשות תיקון המים שיהיה להם רווחה ביותר שלא יצטרכו לילך לשכונת העו"ג ובלילה או ביום חגם או שעושים רשעות ודאי שתועלת לעשירים יותר מלעניים שאין העני מדקדק כל כך כו' ובר מן דין נ"ל לומר דהמשכת המים אל שכונת היהודים דומה לחומת העיר שהוא תועלת הממון להציל הבתים משריפה ח"ו והעשירים יש להם לחוש יותר על זה כו' אלא שלפי זה יש מקום לומר שיש לגבות קצת גם לפי הבתים לכך נראה שיש לגבות שלשה חלקים לפי הממון וחלק רביעי לפי הבתים עכ"ד ע"ש. ועיין בתשובת זכרון יוסף סי' ט' אודות קהל א' שרוצים לפשוט עם השררה שלהם שלוקח מס י"ז זהוב מן כל אחד ויש להם כתב חרות שלא יתנו רק ששה זהוב כיצד נגבה הוצאת המשפט אם לפי ממון או לפי נפשות גם קנו מקום לבית הקברות ולעשות סביב חומה דלתים ובריח כיצד נגבה ודעת הרב השואל שיהיה חצי על הערך וחצי על הנפשות והוא ז"ל השיב כי יפה הורה שישלמו הוצאת קניית בה"ק חצי על הערך וחצי על רה"ב ואפי' למאי דאמרי' קבורה משום כפרה מ"מ הרי גם טרם שקנו ודאי לא הטילו מתיהם ע"פ חוצות רק ששלחו למקום אחר ע"י הוצאות א"כ יש לעשירים תועלת הרבה יותר ובפרט שעי"כ היה בזיון המת כמה פעמים והעני אינו מקפיד כ"כ על בזיון כו' ולכן גם הוצאת בנין החומה יוגבה על אופן הנ"ל דהעיקר כדי שלא ירעו שם בהמות או למנוע חטוטי שכבי דהוי בזיון המתים וגם יש לדאוג יותר על העשירים אשר ילבשו להם תכריכין חשובים ואיכא חששא טפי לגנבי ועוד י"ל טעם אחר דהעניים יכולים לומר לדידן סגי לן בנטירא בר זוזי כההיא דמס' ב"ב דף ד' ע"ב ואף שאלו הטעמים חלושים קצת לחייב העשירים מ"מ מצורף לזה מה שהביא הב"י בא"ח סי' נ"ג מחו' ח' תשובת הרשב"א ששם מבואר דכל מה שהוא תקנת הצבור ונעשה ע"י ממון נותנים לפי ממון אע"פ שהוא תקנת העני כעשיר מ"מ אין יד העני משגת כעשיר וכ"כ בש"ע שם סעיף כ"ג וכ"פ המ"א ובאליה רבה שם ובר"ס ק"נ דאפילו שכירות בה"כ פורעין לפי ממון כו' ולכן נ"ל דגם הוצאת המשפט עם השררה לפחות קציבת המס יען שהוא לתקנת הצבור יוגבה חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות ואע"פ שמתחלה וגם לבסוף פורעין המס בשוה היינו משום דיד השררה תקיפה ומבקש מכל א' דבר קצוב כי ימאן לטרוח לדעת ערך כל א' מהם ולולי זאת גם השררה היה נותן עיניו בבעלי כיסים לגבות מהם יותר משא"כ הוצאת המשפט שבידינו הוא לגבות מכל א' נוקמים על ד"ת לגבותו לפי ממון ויש לדמותו למ"ש הרמ"א בסימן קס"ג גבי שומרי העיר בעצמן כו' מצורף לזה יש לומר דלולא העשירים היו העניים משתדלים ע"פ הוצאה מועטת להחזר הדבר ליושנה כי המלכים מלכי חסד המה ועל עניי בני עמינו יחמולו כו' וגם יש לומ' שמתחלה לא נתרבה קציצת המס עד י"ז זהוב אלא מפני נתינת עין בעשירים ודי לנו לומר שיתנו העניים חצי על רה"ב ואפשר אם תמצה הדין יהיה נגבה הכל לפי הממון ויכול מעלתו לומר לעשירים לבל יבואו במשפט עם העניים מטעם הנ"ל וכאשר הזכיר אמ"ו בתשובת שב יעקב סי' יו"ד עכ"ד ע"ש:

(ח) יכולים לשנות ולתקן. עמ"ש לקמן בס"ק י"ד ובס"ק ט"ז:

(ט) ולתקן ע"פ השבועה. עיין בתשו' צ"צ סי' ק"ב במי שפסלוהו מנהיגי הקהלה שיהא פסול לשבועה משך שנה תמימה מחמת שחבל בחבירו מתוך מריבה ואח"כ כשהגיע זמן הערכה רוצים השמאים להעריכו כפי אומד דעתם ולא להאמינו בשבועה כפי המנהג שם כיון שפסלוהו מנהיגי העיר אי שפיר עבדי ופסק דהדין עם היחיד ויכול לישבע על סכומו כאחד משאר פורעי המס. דמסתמא לא פסלוהו מנהיגי העיר אלא משבועה דעלמא שבין איש ובין רעהו אבל לא משבועה זו והאריך בטעם הדבר וכ' דאפי' מסתם שבועת שותפות דעלמא מסתברא דלא פסלוהו דאית לן למימר דלא פסלוהו משבועה אלא היכא דזה שכנגדו טוען עליו טענת ודאי כו' ע"ש:

(י) אלא העריכו אותי. ע' בעט"צ ובמאמר קדושין ובמסגרת השלחן שכתבו בשם תשובת עה"ג סימן ל"ג שהשמאי אינו יכול להעריך את שותפו שהוא עמו שותף במשא ומתן עכ"ל. ולע"ד לא כיוונו יפה כי המעיין שם בתשובה (יובא לקמן ס"ק ט"ו) יראה שלא כתב זה רק בנדון השאלה שם שמנהג העיר שלא להעריך למי שפסול לו מדאורייתא ע"ז כתב דלכאורה אוהב פסול לדון ד"ת וה"ה שותף כו' ואח"ז מסיק דגם אוהב אינו פסול רק מדרבנן וממילא דשותף יכול להעריך כי אין מנהג שם רק לפסול הפסול מדאורייתא עש"ה ומכ"ש במקום שאין מנהג ידוע כלל דודאי רשאי להעריך לשותפו דלא גרע מקרוב ע"ל ס"ס ל"ז ועיין בתשובת נו"ב סימן כ"א יובא לקמן ס"ק ט"ו שכ' ואנחנו לא נידע הפרש בין רחוקים לקרובים כו' וצ"ע:

(יא) י"א דאין שומעין לו. עבה"ט ועיין בתשובת נו"ב סי' ב' שכ' אף דנראה הכרעת רמ"א כי"א כיון שהשמיט דעת הרא"ש לגמרי משמע שכן הכרעתו כהרשב"א שמחוייב לישבע בע"כ מ"מ טעמו דהרשב"א הוא שזהו שבועת השותפין ויכולין לומר שאין יכולין לעמוד על הערכתו כמ"ש הסמ"ע סק"ך והיינו דוקא אם כולם נשבעין שאז עושין כדין המשנה ששותפין משביעין זא"ז על הספק אבל להשביע קצתם ולפטור קצתם בלי שבועה או בשבועה קלה לאחד ולאחד בשבועה חמורה זה אינו כדין המשנה כו' ע"ש. ועיין בנו"ב תליינא סי' מ' שכ' לרב אחד וז"ל ועל דבר עסק המס בודאי שבעניני המסים הולכים אחר המנהג והוא עיקר הלכה אך אם אין מנהג פשוט דין תורה שהם שותפים ויכולים להשביע זא"ז ולדעת רמ"א אפי' כבר נהגו ע"פ הערכה יכולים לשנות ולגבות ע"פ שבועה כי הוא שבועת השותפי' ולכן בודאי ע"פ הדין יכולי' לתת חרם על המס ואעפ"כ מיום היותי כאן תמיד הייתי עומד בפרץ בדבר הזה ומנעתי ליתן חרם כי הנסיון יעיד שבעו"ה כמה פעמי' שלא הצליחו ואירעו כמה צרות תכופות במקומות שגובים ע"פ חרם עד שבשנה זו שהיה צווי המלכות יר"ה ודינא דמלכותא דינא אני פי מלך שמרתי ונעשה הכרוז בחרם אבל מה שרוצי' בקהלתו לעשית דבר חדש למיעבד כתרי חומרי להעריך ולהטיל גם חרם ומן הערך שהעריכו לא יפחות ואעפ"כ אם הוא יודע בעצמו שיש לו יותר ממה שהעריכוהו מחויב להשלי' היתרון זהו גזל ועושק וגוף הדין שמביא רמ"א שבמקום שנותנין ע"פ שבועה ואחד אומר איני נשבע והעריכו אותי בכל מה שתרצו שי"א שאין שומעין לו אני תמה כיון שכל סמך שבועת המס הוא משבועת שותפי' והרי בשבועת השותפי' גופיה מבואר בש"ע סי' פ"ז סי"א שיכול להפך ולומר לישתבע דחשיד לי בכך ואף שהובא שם בלשון יש מי שאומר היינו משום שבבד"ה שם תמה שזהו טענת ספק אבל אם אמר אמור בכמה חושדני ואתן לך ודאי יכול לומר כן ואפי' חרם סתם יכול להטיל עש"ך שם וא"כ למה לא יהיה הדין כן במס ודברי הסמ"ע לחלק בין זה להא דסי' שע"ה ס"ח אינו מספיק דהרי כאן בשותפי' שעסקו בסחורה שנים רבות ג"כ אי אפשר לעמוד על השומא ואפ"ה יכול לומר כן ולכן עכ"פ אין לנו לחדש עוד חומרות יותר ואם העריכוהו שוב אין יכולת להטיל עליו חרם ואין בדברי המתעקשי' לאחוז חומרי שניהם שוה ממש רק הברירה או להעריך ומי שלא יסכים ליתן הערך יגיד בחרם או בשבועה וכפי שיגיע עליו ע"פ השבועה יתן או שלא יעריכו כלל והכל ע"פ החרם ואעפ"כ הדרך הראשון יותר טוב ולא להכריח את כל הצבור להכנס בחרם ובטוח אני שישמעו ויקבלו עכ"ל. ועיין עוד מענין זה בתשובת חות יאיר סימן נ"ז וכ' שם דהמנהג ברוב המקומות שאין מחליטין להשביע קצת בני הקהלה ע"פ הגורל רק מי שלא ירצה ליתן ערכו הנעשה לו הוא ישבע ויש זמן קצוב שיכול לישבע אחר שיצא הערך וכשעבר הזמן א"י לישבע אח"כ ואם נודע שנפחת ערכו ע"י שהשיא הבן או בת אפי' תוך הערך גורעין לו ואם נשא אשה ולקח נדן מוסיפין לו תיכף משא"כ בשאר היזק או ריוח גדול אפי' ידוע לכל נשאר בערכו. עוד מנהג פשוט מי שהגיד ערכו אלף ר"ט ועשו לו הערכה על אלף ת"ק ר"ט וביקש לישבע שאין לו יותר מאלף שי"ן אין מניחין אותו רק באם ישבע על אלף וחמשים לכל היותר כי רשאי להוסיף בשבועתו ה' למאה ותו לא ואם לא ישבע כך ישאר באלף ות"ק ויש אומרי' שראוי לקנס גדול ע"פ דבורו שאמר שרוצה לישבע על אלף שי"ן הואיל שהגיד ערכו רק אלף ולא היא דמצי טעון שמתוך חומר השבועה אמרתי לישבע על אלף ש' אף דבאמת אין לי רק אלף חמשים. משא"כ בהוברר הדברי שהגיד ערכו שקר כגון מעשה שהיה שהוכחש על פניו מתוך יכולתו בסחורות ומשכנות וחובות אף כי יתנצל כי ידע שעכ"פ יעשו לו יותר ממה שיגיד אין זה מספיק כי ודאי אילו לא הוסיפו על דבריו היה מקבלו ושותק לכן לא ינקה מעונש למגדר מלתא. עוד מעשה שהיה שהגיד אחד ערכו ת"ק ר"ט ומפני שריננו עליו כל העולם שיש לו הרבה יותר עשו לו ערכו אלף ר"ט ואף שצווח ככרוכיא וקילל למעריכים מ"מ לא רצה לישבע וככלות ה' שנים הגיד ערכו אלף ושאלוהו איך לפני ה' שנים הגדת ערכך ת"ק ועתה הגדת אלף ולך הוצאות הבית גדול ורב והשיב מפני שידע מאז רננת העולם עליו והבין שבודאי יעלוהו המעריכים בכן אף שהיה לו ת"ת ר"ט הגיד ת"ק ועתה דקדק מאד להשביע עין העולם ועין המעריכים ואין לו רק אלף בצמצום זה תלוי בדעת הקהל לקנסו על שהעלים ערכו במאמרו ובעניני הקהל עונשין גם על המחשבה הגלויה כמעשה למען ישמעו וייראו וגם תו לא מהימנינן ליה עתה שדקדק בחשבונו אחר שמודה שמבראשונה כיחש ויעלו אותו בערכו לפי סברתם או ישבע עכ"ד וע"ש עוד אודות אחד שמת שנתים אחר שנעשו הערכות ונמצא בעזבונו כפלי כפלים ושאלו הקהל ובקשו לדעת דעת תורה לחקור סברת חז"ל אם יש לדון בזה לכף זכות לומר שבשנתים אלו מציאה מצא או קנה דג של יוסף מוקיר שבתא ואחר שידעו זה יעשו כפי רצונם קרוב לדין תורה כאשר בעניני ערכות וכל כה"ג הרשות ביד הקהל לעשות כפי ראות עיניהם והאריך שם מכמה מקומות דמלתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי ואין לך מלתא דל"ש גדול מזה ואין ראיה מלעיל סי' ע"ב באחים ששטרות יוצאין ע"ש אחד מהם כו' דשאני התם דאיכא חזקה אלימתא מה דכתיב בשטר על שמו כו' ולכן בנ"ד איתרע חזקת גברא ולפי רוב עושר הנמצא ולפי מיעוט המשא שנשא בעול יש להחזיקו לגוזל רבים למפרע כמה זימני ערכות כו' ע"ש עוד בסימן נ"ח על ענין כדומה לזה ושם מבואר דאם מסחרו היה אבנים טובות ומרגליות או עסקו היה עם שרים גדולים טוענים ליורשי' אלו הרויח בפ"א סך רב אבל לא זולת זה ע"ש ועיין בתשובת חתם סופר חח"מ סימן קכ"ה מ"ש בענין כיוצא בזה ומסיים שם ואם אולי רוב פורעי המס יש להם טעם הגון לטובת הצבור לוותר נגד היורשי' אין להשגיח על איזה יחידים הממאנים אך ידעו המוותרים כי המה מוותרים מעות אלמנות ויתומים ע"כ אם אין להם טעם הגון לטובת הכלל לא יוותרו אבל בשום אופן אין להמיעוט להרהר על הסכמת הרוב ע"ש:

(יב) מה יתן והתחילו לגבות. עבה"ט ועיין בתשובת נו"ב סי' כ"ג בענין קצין אחד שבא לקהלה אחת וביקש להיות גם הוא אחד מבני קהלתם ונתפשר עמהם ונתחייב בשטר לתת ערך מן י"ז אלפים ר"ט ודבר זה יהיה קצוב עד כלות עשר שנים ובשנה הראשונה שבק הקצין הנ"ל חיים לכ"י ושם בקהלה ההיא מנהג ותיקון שאם נעדר א' מנותני מס אף בתחלת עשיית הערך מחוייבים יורשיו לשלם כל ערכו עד תום שנתים שהוא זמן הערך כי כן מנהגם לעשות ערך חדש בכל שנתיים ועתה טוענים בני הקהלה עשר שנים להקצין הנ"ל הוא כמו שנתים לאחרי' כיון שהוא נתפשר על עשר שנים והיורשי' טוענים אחר שלא נאמר בשטר ההוא עליו ועל יו"א כנהוג לכתוב בשטרות הוא ראיה שלא היה החיוב רק עליו בעצמו ואף שנתחייב על עשר שנים לטובתו נתכוון שלא יהא מוכנע תוך זמן זה לשמאים ובני הקהלה אומרים מה שלא נאמר בשטר על יו"א הוא משום דסתמו כפירושו ומסתמא הוא כשאמר בלי ערך שחל החיוב על היורשי' לפי ערך זמן שלהם שהוא שנתים כן הוא לפי ערך זמנו שהוא עשר שנים וצידד בזה הרב השואל דהדין עם בני הקהלה כי מבואר בכמה מקומות בפוסקים שאף שלא נאמר בחיוב על יו"א אפ"ה ממילא חל החיוב גם על יו"א מהא דח"מ סימן ס' (סעיף ד') דאפי' במתחייב לזונו על שלחנו ומת חייבים היורשי' לזונו ומהא דאה"ע סי' קי"ד בנשא אשה ופסק לזון בתה ה' שנים ומת הבת מוציא מזונות מן היורשי' ואפי' בלא קנין שאינה גובה מלקוחות גובה מהיורשים דמלוה ע"פ אם הוא תוך זמן גובה מהיורשים וכן בנד"ז תוך זמנו הוא וגובים קהל מהיורשים (ולפ"ז א"צ הקהל לבא בטענה דעשר שנים להקצין הוא כמו שנתים לאחרים כו' אלא דאפי' לא היה שום תיקון שם מ"מ כיון שנתחייב בשטר ממילא חל החיוב גם על היורשים) . והוא ז"ל השיב דזה אינו. דאף שזה אמת שכל מה שנתחייב אדם אף שלא אמר בפירוש על יו"א ולא כתב כן בשטר מ"מ חל על יורשיו שהנכנסי' שלא נשתעבדו וכל מה שנהגו הסוחרי' לכתוב בשטרות ועל יו"א הוא רק שופריה דשטרי אך כל זה בהתחייבות שמתחייב אדם נגד צד שכנגדו ועל צד שכנגדו אין שום התחייבות כמו במתחייב לזון בת אשתו שהתחייבות הוא רק עליו לבת אשתו אבל אין שום התחייבות על בת אשתו נגדו שנימא שבמותו כשם שפסק התחייבות בת אשתו נגד יורשיו כך פסק התחייבות שלו מעל יורשיו אבל בנ"ד התקשרות שבין הקצין ובין בני הקהלה היה התחייבות על כל א'. התחייבות על הקצין הוא שמחוייב ליתן מן י"ז אלפים והתחייבות על הקהל שאין יכולין להוסיף ערכו והוא ודאי שבמותו נפסק התחייבות של הקהל דהיינו אם היורשים ג"כ ממוחזקי קהלתם היו מחוייבים ליתן מס מירושתם לפי ערך שמאים ולא היה יכולת בידם לומר כבר נתפשרתם עם אבינו לזמן עשר שנים על י"ז אלפים כי היו הקהל יכולין לומר על אביכם נתפשרנו ולא עמכם כמפורש בריטב"א שהובא בב"י ובסמ"ע ס"ק ל"ט כו' ובנד"ז גם מורו של הריטב"א מודה כו' (עמ"ש לקמן ס"ו ס"ק כ"ט) מעתה י"ל כשם שבמותו פסק התחייבות של הקהל כך פסק התחייבות שלו ולכן גם אם היו היורשים ג"כ מבני אותה הקהלה לא היו הקהלה יכולין לכופם שיתנו דוקא ערך מן י"ז אלפי' אלא היה יכולת בידם לומר שרצונם לבא לפני שמאים כשם שהיה הברירה ביד הקהל לכופם לבא לידי שמאים וא"כ ה"ה כשהיורשי' אינם שייכים כלל לאותה הקהלה כיון שפסק התחייבות הזה אינם מחוייבים ליתן מס כלל לאותה קהלה רק כמו שהמנהג שם בא' מבני המס שמת איך נוהגים נגד יורשיו (דהיינו רק עד תום שנתים) . וגם מה שדימו בני הקהלה עשר שנים הללו לשנתים של אחר אני תמה דבשלמא אם שנתים של אחר היה מצד הדין שפיר היה מקום לדמות אבל הלא גם זה שמחוייבי' היורשים ליתן כל הערך משנתיים אף אם מת בתחלת הזמן אינו מצד הדין כי ע"פ דין הלא מבואר בסי' קס"ג ס"ג בהגה שמאותו שעה ששמו המס והתחילו לגבות הוי כחוב ומבואר שם בסמ"ע ס"ק כ"א דדוקא אותו גביה שהתחילו לגבות אבל שאר גביות אף שהוא באותו שנה א"צ ליתן (כפי הנראה לא ראה דברי הט"ז בזה והובא בבה"ט כאן) ומכ"ש שאין מקום לומר על שנה שניה אלא שזה מצד התקנה ובתקנה אמרינן הבו דלא לוסיף עלה מה שאינו מפורש בתקנה ולבד זה יש מקום לומר שהתקנה שלהם הוא על בני עירם שגם היורשי' המה מבני עירם אבל אלו היורשי' שאינם שייכי' למס כלל אין להם דמיון לשאר בני העיר ואעפ"כ נלע"ד שמה שמגיע עד תום זמן הערך של כללות העיר מחוייבי' ליתן אבל היתרון עד תום עשר שנים קשה להוציא ובפרט שבני העיר אין לדונם כמוחזקי' נגד אלו היורשי' שאף שמבואר בסי' ד' בהגה שהקהל נקראים מוחזקי' נגד היחיד בעסקי מסים זהו אם גם היחיד מבני עירם אבל אלו היורשי' אינם מבני העיר עכת"ד. ע"ש שמסיים כ"ז נלע"ד להלכה ולא למעשה כי מעולם לא דנתי בעניני מסים ע"פ דין רק תמיד עשיתי פשר ואם שני הצדדים היו נותני' רשות בידי לפשר הייתי אומר שעד סוף הערך של כלל העיר יתנו היורשי' והמותר מן סוף הערך עד תום עשר שנים יתנו היורשי' שליש כו' ע"ש:

(יג) מיהו מי שבא לעיר כו'. עי' בתשובת עבוה"ג ס"ס ל"ב שכ' ועל דבר הקנס להשררה יר"ה נלע"ד פשוט מצד הדין שאין הבע"ב הבא לאסר המעשה מחוייב ליתן כלום אם לא באותו שעה כשבא לדור שם היה עדיין חמת השררה בערה בו ויש לחוש שאם לא יפייסו אותו בריצוי כסף שיצא קצף על כל היהודים הדרים במקום ההוא ועיין בתשובת משפטי שמואל סי' צ"ט כו' זהו שורת הדין אבל כמדומה לי שהמנהג בכל מקום מי שבא לדור בקהלה מחוייב לשלם לפי ערכו גם החיובים שחייבי' הקהל מימי קדם ולעומת זה יש לו חלק בכל חזקות הקהלה ב"ה ובית הקברות וס"ת וכיוצא בהן עכ"ל:

(יד) וכל עניני מסים הולכין אחר מנהג כו'. עיין בתשובת נו"ב תניינא סימן ב' שנשאל שלש גלילות שהמה צמידים יחד בנתיבת המס שכולם תחת מושל א' והיה המנהג אצלם מכמה שנים שכל ריב ומשפט המסתעף ביניהם בעסק זה יקריבו משפטם לפני שלשה רבנים יושבי הגלילות ההמה כל אחד מבורר מגליל שלו הגם שיש לרב המבורר קרובי' בעלי ערך בגליל שלו ולפי הדין הוא פסול לדון בזה עכ"ז מעולם לא הקפידו בזה וכמו כן יש תקיפים גדולי' בגלילות ההם וג"כ ע"פ הדין היה לו להרב שלהם להסתלק מדין זה דלא גרע מעשיר מוחזק לאלם (לעיל סימן י"ד ס"א בהגה ועמ"ש שם) אעפ"כ מעולם לא דקדקו על זה ועתה רוצי' שני גלילות לפסול המבורר של גליל יהודה לפי שקרוביו של המבורר המה בעלי ערכים בגליל שלו ופסול לדון וגליל יהודה ט עני' שגעסקי המס הולכי' אחר המנהג וכבר נהגו שלא להקפיד בזה ועוד טועני' אחר שאתם פוסלי' מבורר שלנו עבור קרוביו אף אנו פוסלי' שני מבוררים מגלילות שלכם מחמת תקיפי ואיתני ארץ שבגלילות שלכם וידונו רבנים אחרי' לגמרי והשיב דטענה הראשונה של גליל יהודה אינו נכון דאף שכן מבואר בהגהת רמ"א סימן קס"ג דכל עניני המסי' הולכין אחר מנהג הקבוע בעיר שעשו כן ג"כ אף שהוא מנהג גרוע כו' מ"מ כל זה הוא כל זמן שהמנהג קיים אין בכח שום מנהיג לשנותו ולומר שרוצה דוקא ע"פ ד"ת אבל הא ודאי שכלל הצבור כשם שיכולי' לקבוע מנהג כך יכולי' לבטל המנהג על להבא ולשוב לדעת של תורה כמבואר בהגהת רמ"א לעיל שאם היו רגילים לתת ע"פ הערכה יכולי' לשנות וליתן על פי השבועה כו' (עיין מה שכתבתי לקמן סעיף קטן ע"ז) וא"כ כיון ששני הגלילות המה רוב נגד גליל יהודה ודאי שיכולי' עכשיו לשנות ולפסול פסולי קורבה. ואמנם בטענה השניה של גליל יהודה הדין עמם דודאי יכולים לומר כיון שבטל המנהג בטל הוא לגמרי וצריכי' הדיינים להיות כשרי' לגמרי הן מצד הקורבה והן מצד שאר דברים המעכבי' בדיינים כו' ולכן פשוט דבני גליל יהודה יכולים לעכב ג"כ על שני גלילות האחרי' שלא יבררו רבנים מגלילות שלהם רק ממקומות אחרי' ואם יטענו שכבר נהגו שלא לפסול רבני הגלילות יכולי' בני יהודה לומר ממ"נ אם מצד המנהג א"כ גם קרובי' יכולים לדון ויכולי' גם הם לברור מבורר שלהם ע"ש:

(טו) הולכין אחר מנהג. ועיין בתשובת נו"ב סימן כ"א שכ' וז"ל ע"ד השאלה במקום שנהגו מימי קדם לעשות שמאים להעריך בני העיר ואף לקרוביהם יען במקום ההוא רובם קרובים זל"ז וכן עתה נתאספו ונתרצו לעשות כן ואחר שהוציאו השמאים מן הקלפי קמו קנת לערער על זה הנה אף אם לא היה מנהג כלל רק עתה מחדש היו רוצים לעשות כן ג"כ אותן האנשים שהיו במעמד ההוא והסכימו אין בידם לערער אף שלא קנו מידם כי דבר הנעשה במעמד זט"ה א"צ קנין ומתקיים בדברים אבל אם המערער לא היה במעמד ההוא היה מקום לדון אם יכול לערער על מה שהסכימו זק"ה ואם כח ביד זט"ה לעשות דבר חדש במידי דאית ביה פסידא להאי ורווחא להאי (עמ"ש לעיל ס"ס סק"א אבל כיון שיש שם מנהג אם הוא מנהג קבוע או שנהגו בו ג' פעמים שוב אין כח ביד יחידים לבטלו ובפרט בעסקי מס שהולכין אחר מנהג אפי' מנהג גרוע והמערער לומר לבטל המנהג ורוצה לעשות שמאין מבני העיר שיעריכו הרחוקים ולא הקרובי' דבריו בטלים ואנחנו לא נדע ההפרש בין רחוקי' לקרובים כי מה שמעריכי' כולם נוגעים ומה שמכביד על הרחוקים יש בו רווחא לשמאין ולקרובים ואם רוצים לבטל המנהג ולעשות שמאין ע"פ דין תורה לא משכחת שמאין מבני עיר כלל אא"כ יבואו שמאים ממקום אחר שלא הי' להם ושלא יהי' להם שום קרובים בעיר וזה אי אפשר ומה שנהגו ברוב המקומות לעשות שמאין ויעריכו הרחוקים ולא הקרובים זה רק מצד המנהג שכן נהגו אבל בנדון השאלה שהמנהג שיעריכו בין קרובי' ובין רחוקים ישארו במנהג ודברי המערער בעלים עכ"ל וע' בתשובת עבודת הגרשוני סי' צ"ג אודות קהלה אחת אשר מנהגם מימי עולם שכל שנה המה בוררים ג' מעריכים שיעריכו כל א' וא' לפי אומד דעתם ועוד א' נוסף שבאם יהיה א' מהג' המבוררים פסול דאורייתא לא' מבני הקהלה אזי יצא אותו הקרוב ויכנס זה הנוסף תחתיו ויעריכו לזה מקרוב אלו השנים הנותרים עם זה הנכנס והזדמן שא' מן הג' מבוררים הוא משותף עם אחד מיוחד מבני הקהלה במו"מ כמעט בכל עסקיהם רק שחלוקים בעיסתם ושאלו מנהיגי הקהל אם יוכלו לפסול ע"פ ד"ת זה השותף לערוך ולאמוד את שותפו השני מחמת אוהבו ורעהו או לא והשיב לכאורה נראה שהקהל יכולים לפוסלו מק"ו אם פסול הוא להעריך קרובו ומכ"ש שהוא פסול להעריך את רעהו ורגיל עמו במו"מ וראיה מפ' הכותב ד' פ"ה גבי ההוא דאמר נכסי לטוביה כו' (בש"ע לקמן סימן רנ"ג סכ"ט ובהגה שם) אך באמת אין זה ראיה לנ"ד כי אפשר לומר לעולם לענין קירוב הדעת לאמוד דעתו למי שירצה ליתן מתנה ודאי יותר קרוב דעתו לשכן הרגיל עמו במו"מ אבל מ"מ לענין פסול לדון אין למידין ממנו כי טעמא דפסול לדון לא משום קירוב הדעת הוא אלא גזרת המלך כו' וא"כ אף דלהעריך מה דומה ממש לדין כדמוכח פ"ק דב"ב בהאי דתמחוי נגבית בשלשה כו' שכל דבר שצריך עיון כמה יתן כל א' דיני ממונות הוא מ"מ אין כאן ראיה כי אין ללמוד שיהא אדם פסול לדון לרעהו מק"ו של קרובו כי קרובו שפסול לו לאו משום קירוב הדעת אלא גזרת המלך כאמור ועוד היה נראה להביא ראיה מהא דפ' זה בורר דכ"ט אוהב זה שושביני כו' ורבנן האי לא אויב לו ולא מבקש רעתו מאי דרשו ביה חד לדיין כו' ופסקו כל הפוסקים כרבנן (כמ"ש לעיל סימן ז' ס"ז) הרי לפנינו שאוהב פסול לדון ד"ת וכבר אמרנו שנ"ד דומה לדין א"כ מלתא דא אמורה ששותף א' לא יעריך לשותף השני הרגיל עמו במו"מ תמיד כו' אבל כד מעיינינן שפיר ליתא כי מוכרחים אנו לומר שאוהב ושונא אינם פסולים לדון אלא מדבריהם והכתוב לא אויב כו' אינו אלא אסמכתא לפ"ד הרמב"ם דאוהב אסור לדון לכתחלה אבל בדיעבד דינו דין כמו שדקדק הב"י מדבריו שלא כ' לשון פסול אלא אסור כו' (ע' בתומים לעיל סימן ז' סק"ח וגם עמ"ש לעיל סימן י"ז ס"ה סק"ח עכ"ד ע"ש):

(טז) שהיה מנהג גרוע. עיין בתשובת חות יאיר סימן פ"א שכ' דדוקא בנעשה מתחלה ע"פ התיקון משא"כ כשאין כאן תיקון רק שנהגו כך מעצמן זמן רב כולי ולכן בנהגו מעצמן נגד הדין בעניני מסים אפי' זמן רב מי בתר הכי היחיד לערער ולומר עד כה סבלנו וכמ"ש בת"ה סוף התשו' כו' וע"ש עוד בענין אחד שרצה לצאת מן העיר ולקבוע דירתו בישוב אחר תחת רשות אחרת וטוען שיתן קודם צאתו להקהל כערך ג' שנים לפי התקנה הקדומה שיש שם שישלם כל יחיד היוצא מן העיר ג' ערכים וטובי הקהל טוענים כי זו התקנה היתה בשנים קדמוניות שלא היו חייבים הקהל כ"א סך מועט אך כעת שנתחייבו כמה אלפים יבקשו שיתן להם חלקו בחובות והאריך שם הרבה בזה ע"ש. ועיין בתשובת הרב משה רוטנבורג (חח"מ סימן ך') שנשאל בענין נתינות הקדשות שנפל מחלוקת בין הנגידי' והבינוני' והעניים איך להיות ההערכה כי הנגידי' רוצים שיהיה כמו שנהגו מקדם כמה שנים בגביות כמה נתינות דהיינו לפי רוב ההוצאה והשפעה. והבינונים טוענים אמת כי עד עתה היו הגביות שלא ביושר אלא מחמת שלא היה הכבדת המס בהפלגה כל כך סבלנו ולא רצינו לעשות מחלוקת עבור זה אך כעת תכבד עלינו המס ולכן יהיה ההערכה ע"פ פראצענט דהיינו בערך העושר כו' והשיב באריכות יתו"ד דהדין עם הבינוני' והגם דבח"מ סימן קס"ג בהגה כתב דכל עניני מסים הולכין אחר מנהוג הקבוע בעיר שעשו כן ג"פ כו' והוא מתה"ד סימן שמ"ב אך קשה ע"ז ממ"ש ברמ"א גופיה לעיל דאפי' נהגו שלא ליתן ממעות אחרים שבידו שעוסק בהן יכולים לשנות כו' וגם כתב לעיל אם היו רגילין תחלה לתת ע"פ הערכה יכולי' לשנות ולתקן ע"פ השבועה כו' והוא מדברי התה"ד ומבואר שם שהיו רגילין מכמה שנים לתת ע"פ הערכה כו' וזה סותר למ"ש כאן שהולכין אחר מנהג שנהגו ג"פ (עמ"ש לעיל ס"ק י"ד) וע"כ צריך לחלק דמ"ש התה"ד והרמ"א כאן הולכין אחר מנהג הקבוע בעיר ר"ל שקבעו מנהג להיות נוהגין כך לעולם וכן מדוייק לשון הד"מ שכ' שקבעו אותו ג"פ להיות מנהג ור"ל שקבעו להיות נוהגין כך מכאן ואילך ובזה מתורץ סתירה הנ"ל כו' וראיה לחילוק זה מתשובת מהרי"ט חח"מ סימן ס"א כו' ועוד אפ"ל ליישב הסתירות הנ"ל עפ"מ שמבואר בתה"ד שם בסוף דבריו דמ"מ ראוי לדקדק כל מה שיוכל להשוות המנהג ע"פ ד"ת אף אם לא לגמרי והאריך שם לקרב כל פרטי המנהגים שהיו ידועים בדורו שיהי' מקצת ע"פ ד"ת אם כן מבואר דאף שבעניני מסים הולכין אפי' אחר מנהג גרוע מ"מ צריך שיהי' דומה עכ"פ במקנת לד"ת דאל"כ לא מקרי מנהג קבוע כלל וכן מצאתי בתשובת פמ"א ח"א ס"ס נ"ה כו' ולפ"ז צ"ל דמה שקיצר הרמ"א בד"מ ובהגה ולא הביא סוף דברי התה"ד שצריך להיות קפע"צת ד"ת היינו דסמוך עצמו במה שהעתיק דברי התה"ד ואין מדקדקין בענייני מסים דלשון אין מדקדקין משמע דא"צ להיו' מכוון ממש בדוקדיק ע"פ ד"ת כו' (והאריך שם בענין מנהג החמרין והספנין דפ' הגוזל בתרא דגם שם יש לקרב מנהגן להיו' דומה קצת ע"פ ד"ת ועמ"ש לקמן סי' ערב) ובזה מיושב נמי הסתירות הנ"ל דשם לענין מעות אחרי' שבידו וכן לענין לתת ע"פ הערכה על פי השבועה אינו על פי ד"ת כלל לכך אין להשגיח במנהגא כו'. ומעתה בנדון השאלה לפי שני הדרכי' הנ"ל הדין עם הבינונים והדלים כיון דידוע בעיר הזאת מה שנהגו מקדם בגביות הנתינות לא היה זה בהסכמה שיהא מוכח שיעשה זה מנהג קבוע להתנהג כך תמיד רק שבכל פעם שהיו צריכין לאיזה מס ונתינה היו ראשי הקהל עושין שמאים והם עושין הערכה לפי דעתם אין דבר זה מחייב הבינונים והעניים לתת יותר מכפי יכולתן ולא זה הוא מנהג קבוע שזכר רמ"א. וגם לפי דרך הב' הנ"ל לא צדקו הנגידים בטענתם כיון דודאי דע"פ ד"ת ראוי להיות המסים לפי ממון ואין לך עול גדול מזה שיהא העשיר והדל שוין כמעט במשא המסים ואף שהיה המנהג מכמה שנים אין להשגיח בו. גם מה שטענו הבינונים כי עד עתה שלא היה הכבדת המס בהפלגה כ"כ סבלנו כו' הצדק אתם וסברא בזו הוזכר בתה"ד שם ובלא"ה הדבר פשוט דכיון שנשתנה הענין יכולים הבינוני' לומר אדעת' דהכי לא נתחייבנו ולא יהא שהתחייבו א"ע בהסכמה ובכתב. כל דבר שאין לשון השטר כולל אותו הדין דהמע"ה כו' וכבר כתבו כל הפוסקי' דכל ספק במנהג ותקנה אוקמ' אדינ' ע"כ ודאי דאין לחייב להבינוני' והדלים מצד הדין ליתן יותר מדינם בשביל מנהגם שמקדם. וכתב עוד אך כיון דהתה"ד עצמו כתב שם דקשה מאי להעמיד בעניני' אלו ע"פ ד"ת וטוב לפשר ע"כ גם בנ"ד ראוי ונכון שיתפשרו ביניה' ולדעתי ראוי שיהיה הפשר באופן זה שהחצי מסך המס יהא ערך פראצענט והחצי השנית יהיה כמו שנהגו עתה דהיינו לפי רוב ההוצאה והשפעה ואפשר היה ראוי להיות חצי לפ"מ וחצי לפ"נ אך בנ"ד היה להבינונים עוד טענה שביום אתמול היה הסכמה אצל האסיפה להיות ע"פ פראצענט ואף שהנגידי' הכחישו אותם באמרם שלא הסכימו לזה נראה שהבינוני' יכולין להשביען דהסכמה גבי מסים הוי כמו קנין בשאר דברים שאם באמת שעלה כך במוסכם אינם יכולין לחזור בהן כו' וכיון שיש הכחשה ביניה' יכולין להשביען ע"כ הפשר הנ"ל ראוי ונכון עכ"ד ע"ש. והנה הדרך הראשון שכתב הרב הנ"ל דמה שהולכין אחר מנהג דוקא בנעשה מתחלה בהסכמה להתנהג כך תמיד כו' והוא מסכים לדברי החו"י הנז' וכן מבואר להדי' בספר נחלת שבעה סימן כ"ז בפסק דין בעניני תקנות והבי' שם בשם הרב מהר"ל בפסק שלו הנקר' דמיון אריה שהקשה ג"כ דברי המרדכי אהדדי במ"ש המרדכי בשם הר"א כ"ץ דבעניני מסים המנהג מבטל הלכה ובאותו פרק כתב לענין ממון של אחרים דאף אם עד עכשיו נהגו מאליהן שלא ליקח ממנו יכולין מקצתו עתה למחות ולו' עד כה סבלנו כו' ותירץ דמ"ש בשם הר"א כ"ץ דמנהג מבטל הלכה היינו דוקא היכא דנמנו על כך שיהא מנהג קבוע לדורות למר כדאית ליה לר"ת וא"ז שיהיה נקבע ע"פ חכמים ותיקין דוקא ולמהרא"י שכ' דבמסים מודו ר"ת וא"ז דמנהג בעלמ' מבטל דין תורה צריך דוקא שיהיה אותו מנהג קבוע שנמנו על כך רובי העיר הנוהגים תמיד להסכים בתקנתם שיהיה נכתב בין שאר מנהגים ותקנות לקבוע אותו לדורות או לשעה ולא שנהגו כך מאליהן כו' והאריך בזה (ודבריו מכוונים לדברי תשובת משה הנ"ל) והרב בעל נ"ש מסיק וכ' על נדון דידיה וז"ל והנה אחר כל הנחות הנ"ל מבואר שאלתנו דאף אם נהגו כך כמה שנים בענין גביות שכירות הנ"ל לא יוכלו הקהל לטעון חזקה מחמת שנהגו כך יותר מג' פעמים דחזקת ג"פ אע"פ שהוא מנהג גרוע אינו מועיל רק שנכתב המנהג כך או אפי' לא נכתב רק שהו' מנהג פשוט ידוע שנעש' במוסב' הקהל כו' משא"כ בנ"ד שלא נמצ' שום תקנ' כתוב' או פס"ד או פשר משום רב או מנהיג עכ"ל ע"ש עוד אולם מדברי תשו' נו"ב סי' כ"א שהבאתי לעיל ס"ק ט"ו ובתשו' נו"ב תניינ' סי' ב' שהבאתי לעיל ס"ק י"ד נראה שדעתו אינו כן וכן מבואר בהדי' בתשו' אבן השוהם סי' ש"ד בעובד' דידיה שרצו בעלי כיסין לענות מה שנהגו מקודם בגביית המס באמרם כי עד עתה היה המס דבר מועט לא דקדקנו עם העניים והבינוני' אבל עתה שהמס סך מסויים נעשה ע"פ הדין והעניים והבינוני' אומרי' שלא לזוז מהמנהג כו' וכ' שם שהדין עם העניים והבינוני' כמ"ש בת"ה דהני מילי תלוי במנהג וא"צ במסים להיות מנהג ותיקון ואפי' לא נכתב ותיקנו רק שנהגו ג' פעמים וכן איתא ג"כ בתשו' באר שבע כו' עש"ב הרי כ' להדי' דאפילו בלא כתיבה ותקנה מהני המנהג. גם בתשובת נאות דשא ססי' כ"ו הביא דברי הנחלת שבעה הנ"ל באריכות ודחה כל דבריו בכמה ראיות ומסיק לדינא דאזלינן בתר מנהג שנהגו כך ג"פ אפילו שנעשה בלי תקנה רק מאליו וכ' דמה שהבי' הנ"ש שם ראיה לדבריו מדברי המרדכי (שהובא בהגה לעיל) שכ' שחייבין לתת מס אף מממון של אחרים שמרויח בו ואף אם עד עכשיו נהגו מאליהן שלא ליקח ממנו יכולין מקצתן עתה למחות ולומר עד כה סבלנו כו' לאו ראיה היא כלל די"ל דשם מיירי שלא נעשה כך ג' פעמים עדיין או שהיא מילתא דלא שכיחא באותן מקומות להסתחר בממון אחרים דבכה"ג אין מנהג נקבע או מיירי באופן שבעלי כיסין קבעו מנהג זה לעצמן שיש להם ממון אחרים ובזרוע נטויה לא רצו ליתן ושאר העם צווחו אך שתקו מחמת שהיו יראים מהם וכה"ג דהא ודאי אינו מנהג אלא גזל והכי משמע לישנא שנהגו כך מאליהן ר"ל שלא היה אפשר למחות בהם להיותן בעלי זרוע והכי נמי משמע לישנא עד כה סבלנו כו' דמשמע שהיו מוכרחים לסבול בעל כרחם כו' ובאמת זה תלוי בראות עיני הדיינים דהיינו אם המנהג הנהוג הוא לטובת בעלי הנסים צריך לעיין ולהתברר אם נעשה זה מנהג או אפשר נעשה כך ע"פ בעלי זרוע שלא היה אפשר למחות בהם והוי גזל ולא מנהג משא"כ באם מנהג הנהוג הוא גריעותא לבעלי הכיסים והם הצועקים עכשיו לבטל המנהג ודאי דאין בדבריהם ממש כי מנהג זה מעולם לא נעשה באלמנות וזרוע כי העניים לאו בעלי זרוע הם בשום פעם ע"ש. עוד האריך שם בנדון השאלה בדבר נתינת הקאטלאווע והקווארטע שנותנים עושי י"ש לאדון העיר ובכל שנה מתפשרים כלל הקהלה עם האדון כמה יעלה מכל העיר בכלל והם מעמידים נאמן לכתוב ברייסטר אצל כל בע"ב סך החביות הנקרא ביטי"ן כדי שיגנבו מכל א' לפי ערך הי"ש שעשה והמנהג שם מקדם שבכל כלות רבע שנה גובה הנאמן ע"פ רייסטר שבידו לפי ערך המגיע מכל בי"ט כדי ליתן להאדון רביע מסך ההתפשרות ונמשך מזה כי בימות החורף שכל המזוגים עושין י"ש אין מגיע מכל בי"ט רק דבר מועט משא"כ בימות הקיץ שא"א לכולם לשרוף י"ש רק עשירים ובעלי כיסין אז מגיע הרבה על כל בי"ט כו' והנה עתה שינו העשירים את המנהג הנ"ל ועשו תערובת לחשוב הביטי"ן של כל השנה אצל כל בע"ב ועשו נגישות לעניים אשר בחורף שרפו י"ש וסילקו את שלהם וניגשו אותם ליתן עוד הפעם באמרם שע"פ היושר כך ראוי להיות כיון שמתפשרים עם השר על כל השנה כו' ודלת העם צועקים למה ישנו מנהג קבוע ואדעתא דמנהג זה עשו י"ש בחורף ועוד אומרים כי מה שהמנהג הוא בלי עשות תערובת אף אם נודע שמקדם היה קצת עול בדבר מ"מ עתה אין בו שום עולה כי הבעלי כיסין עשו להם חק בכח עצמן שלא יביאו י"ש לתוך העיר ממקומות אחרים ועי"ז מוכרחים כל העיר בקיץ לקנות מהם י"ש ודוחקים דלת העם במקח הי"ש לזאת אין עולה כלל מה שנותנים הרבה מכל בי"ט כו'. והשיב על זה באריכות דהדין עם העניים והבינונים שגביית הקאטלווע והקווארטע משנה שעברה חס מלהזכיר לעשותה על פי תערובת הביטין וזהו מכח ד' טעמים. הא' כי מוכח מכל הפוסקים דכל מנהג אזלינן בתריה אף שנעשה מאליו כל שנעשה כך הרבה פעמים באין צועק ושלא נעשה על פי אלמים ותקיפים אשר העם יראים מפניהם ותלוי זה בראות עיני הדיין ממילא בנ"ד א"צ כלל לחקור אחר זה כי המנהג הרי הוא טובה לעניים ולכן המנהג קיים ודלא כהנ"ש שמצריך לקיום המנהג שיומשך על פי תקנה ושגם הנ"ש עצמו כפי הנראה חזר בו. הב' אף למה דהוה ס"ל להנ"ש מעיקרא מ"מ מודה בנ"ד כיון דלא נודע לנו התחלת המנהג אמרינן מסתמא כדין נתיסד ואיהו לא מיירי רק היכא שנתברר שתחלת המנהג היה שלא בהסכמה. הג' דהנ"ש מודע בנ"ד אפילו היו ידוע שאין המנהג מועיל מ"מ מנהג זה לפע"ד הוא דין תורה ממש ושאפילו מכאן ולהבא יש לנהוג כך ואפילו אם ירצו לתקן מהיום שיהיה תערובת לא מהני אא"כ בהסכמת כולם ואחד יכול לעכב כיון שהדין תור' לבלתי עשות תערובת. הד' אפילו אם לא היה סדר גבית זו מתברר ע"פ הדין אם לעשות תערובת או לא וגם לא היה מנהג עדיין ובאים עתה לתקן להם סדר לגבייה זו מכל מקום הדין עם העניים והבינונים כיון שהם הרוב מנותני מס הלזה כו' ולפי דברי העשירים שרוצים לעשות תערובת אז הוי העניים גם כן רוב בנין כו' עש"ה:

(יז) קהל שהלוו כשר כו'. הקהל הוו כזוכים מן ההפקר ע' בט"ז ובהגהת הגאון ח"צ ז"ל ובתשובתו סימן קמ"ד שחולקים על זה וע' בקצה"ח ובנה"מ מזה וגם בתשובת בית אפרים חח"מ סי' נ"ב האריך בזה. ועיין בתשובת חתם סופר חח"מ סי' קכ"ג אודות קהל אחד שהוזקו בשטף מים רבים הרבה בתים וגם הבהכ"נ וגם ס"ת נפסלו ויש אשר לא הגיע אליהם המים ולא הוזקו כלל ומחוק ונימוס המדינה שכל תקלה והיזק ידוע שנעשה לא' מהעיירות יותן להם מאת שרי המדינה עשירית היזקם והקהל הנ"ל הוא במדינת ישמעאל הטעו את השרים ואמרו יותר מכפלי כפלים אשר הוזקו עד שהיה קשה להאמין ולא אבו שמוע והשתדלו הקהל בענין זה כמה שנים עד שלבסוף התפשרו השרים להאמין להם קצת יותר מחצי היזקם כפי שאמרו בתחלה והמעשר מזה הוא אלף זהובים ופטרם השררה ע"י זה מחוב ישן שהתחייבו לו סך אלף זהובים ועתה צעקו היחידים שהוזקו איך אותם שלא הוזקו יפטרו מהמס כמונו ואפשר יותר ממנו כי יש בהם עשירים שהיו צריכין לשלם יותר ממנו ואנחנו הניזוקין נפסיד. והשיב דיש לפסוק בזה דחלק עשירית מן ההיזק שאירע להם באמת זהו שייך רק להנזוקין בלבד אך כל אותו הסכום העולה יותר מן עשירית ההיזק באמת הוא שייך לכל הדרים בקהלה הנ"ל וביאר טעמו באריכות ותו"ד דהא ודאי דכל דיירי העיר כולם שותפים בהיזק הנ"ל כיון שאירע ההיזק גם בבהכ"נ וס"ת ורחוב היהודים ולענין זה הכל בשיתוף אפי' אותם שאינם פורעי מס הקהלה כלל ומכ"ש לפי מנהג עיר ההוא שעיקר הכנסת הקהל איננו ממס הקצוב לפי ממון ונפשות כ"א מחכירת מיני מאכלים ומשקים ובזה כל אפין שוין ואם כן כל הסך שניתן להם עודף ועשירית הנזק באמת נידון כמו ריוח שנפל לשותפות דאיתא בכתובות צ"ג ע"א אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע ופירש הרי"ף והרמב"ם דוקא בסחורה שאינה עשוים לחלוק אך תוספת והרא"ש פליגי וס"ל לעולם השכר לאמצע ומייתי ירושלמי כו' ע' ברא"ש באורך ודעת הט"ז וש"ך סימן קע"ו סק"י נוטה לזה והכא בנ"ד לפע"ד לכ"ע השכר לאמצע שוה בשוה שהרי השתתפותם היה ע"י שטף מים רבים וההיזק הוא הביאם בשיתוף הזה ולא היה אפשר להם לפרד אחד מחבירו וגם אח"כ בענין השתדלות אצל השרים ידוע כי לא הצבור יפה וחבורם נאה להם וההיזק שהיה לצבור בס"ת ובהכ"נ היה עושה עין אצל השרים יותר ממה שהוזק כל יחיד בפ"ע ולולא שהיו הממונים מכניסים עצמם בעסק זה בהשתדלות רב לא היה נגמר שום דבר והם שלוחי הצבור בשוה א"כ אומדן דעת דבריוח זה כולם בשוה. וגם אין נראה לומר שכיון שזה הסך ניכה להם השררה מחוב המס שלהם א"כ יהיה הריוח לפי סכום המס שלהם ויקח העשיר הרב' ולדמות זה למ"ש מהרי"ק הביאו רמ"א סי' קס"ג ס"ג קהל שהלוו לשר כו' זה אינו דמלבד דהט"ז והח"צ חלקו על זה לא דמי כלל דהתם היה השר מוחל להם מס הקצוב עליהם ובאומרו שמוחל להם אלף זהובים מהמס ממילא מרויח העשיר לפי עשרו ומשמיא חסו עליו ונהי דכוונת השר היה לפרוע חובו ובענין פרעון החוב אין ענין לעשירים של עכשיו שהיו עניים בשעת הלואה מ"מ מה לנו למחשבות השר כיון שכבר נתיאשו מהחוב כהפקר דיינינן ליה כמחילת מס דאתי מעלמא הוא משא"כ בנ"ד אין כאן שום מחילת החוב שהרי אותן אלף זהובים יוגבו מבני המדינ' ויבואו לידי השר לתנם ליהודים הניזוקין אלא שהוא טורף מהם ומעכבם בשביל חוב שחייבים לו במסים וכיון שהדין נותן שהמעות לנגבים שייך לאמצע שזה בשוה כבר זכו בשוה וכי טורף השר מעותן בשביל חוב העשירים אנן מי שתקינן כו'. אך כל זה בריוח שמגיע יותר על עישור שלהם אך גוף עישור היזק שלהם נ"ל דיותן לבעלי ההיזק ואין לדמות זה למ"ש בסי' קפ"א בשיירא ההולכת במדבר ועמד עליה גייס ועמד אחד והציל דהציל לאמצע בשיכולים להציל ע"י הדחק וע"ש ס"ב ובסמ"ע סק"א דז"א דהכ' לא הוי יאוש כלל דמדרכם של שרי המדינ' לסייע להניזוקין כו' היוצא ממ"ש שכל אחד יברר היזקו כמה היה ואם לא יאמינו לו צריך לישבע ויפטר אותו הסכום מפרעון המס שלו ואם הוא שיש שאינו פורע נמצא שהוא נוטל אפ"ה ישבע ויטול ע' סי' צ"א בהגה וגם הקהל יקחו לקופת הקהל עישור הפסד ס"ת ובה"כ וכדומ' וכל ההוצאות שעלו ע"ז יקחו כולו והמותר אח"כ יחלקו שוה בשוה ויותן מזה גם למי שאינו מפורעי המס רק שהיה דר אז בקהלה שנמצא נפסד גם חלקו בס"ת ובה"נ אזי יותן גם לו חלק בריוח הנ"ל כשהוא תובע אבל מי שאינו תובע אינם מחוייבים ליתן לו כלום כיון שהיה בעיר ולא בא לתבוע אימר אחולי אחיל עכ"ד ע"ש וצ"ע למעשה. וע' עוד בח"ס חיו"ד סי' רל"ט:

(יח) א"צ ליתן מרבית כו'. עיין בתשובת ח"ס חח"מ סי' נ"ט שכתב וז"ל אודות החובות לא ישומו אלא הקרן לא הרבית שעלו עליה כמבואר בש"ע אמנם למצא קולא בחובות עצמם קשה מאד ואותן שלבו אומר שנתיאשו לגמרי יקבל עליו ליתן לקהל מחצה שליש ורביע אם ישיג ידו ועי"ז יפטר עתה מנתינת מסים. ושארי חובות איזה נקרא בטוח ממש או בהפך קשה למצא הגדר בענין זה והנראה כי אותן שנושא ונותן בהן נותן סחורה בהקפה או מלוה מעות וחזר ונפרע [וחוזר ונותן] הרי הם בטוחים ממש כמאן דמונח בקופסא ואותן שכבר עברו שנתיים ולא השיגה ידו להציל ראיתי מנהג עשירים נחשוב חיבות כמו אלו רק כמו שני שלישים מעות א"כ לענין השומא יש להקל לחשבן רק חצי כו' והחוב שברור שצריך להוציא עליו הוצאות ינוכה באומד יפה כמה ראוי להוציא כו' כל זה נלע"ד ראוי לפי הענין והזמן אם לא נודע מנהג מתנגד כי אז הולכים אחריו עכ"ל:

(יט) ויש חולקין. עבה"ט שכתב בתשובת הר"ן משמע כו' כו' ועיין בתשובת שב יעקב ס"ס ד' שדעתו לפסוק כדיעה הראשונה וכ' על נדון דידיה שהדין עם הקהל כיון דהר"מ מריזבורק מהרי"ל ומרי"ו ומהרא"י בתה"ד והרמ"א בד"מ סי' קס"ג כולם ס"ל שנותנין מממון שחוץ למדינה אף דהרשב"א ומהרי"ק ס"ל דאין נותנין בטלים נגד רוב פוסקים ובפרט דהרשב"א בכרגא ס"ל נמי דמשועבד אפי' מה שהוא חוץ למדינא ולא פליג רק בטסקא ונ"ד הוי כרגא דמוטל על קרקפתא ועוד אפי' לא הוי רוב פוסקי' עם הצבור יכולין לומר קים לן כאותן פוסקים דס"ל דחייבי' כו' ובפרט בנ"ד שמבואר בתקנה דמי שיש לו תביעות וטענות על הקהל יפרע חלקו מה שנסדר בעול ואח"כ יערער א"כ ממילא נעשים הקהל מוחזקים כו' ע"ש עוד וע' בעט"צ שכ' דיש לעשות פשר שיתן חציה וכן פסק למעש' ע"ש:

(כ) אבל אינו כ"כ כמו שאר ממון. ע' בתשובת ח"ס סימן נ"ט שכ' וז"ל אודות תכשיטין כסף וזהב ומלבושים כ' בש"ע שנותני' משם אך לא כמו משאר סחורות אמנם מנהג פשוט בכל הקהלות שמשערים בכמה ראוי לשמש בחול ושבת ויו"ט כך וכך לויט כסף לכך וכך אלף ומהשאר יתן ואותה הסחורה יושם כפי שווי כסף שבור לא כפי שווי הכלים בעצמותם ויש לזה שורש בתה"ד שם אם לא שהם ממולאים בתרשיש שוהם וישפה ושוים הרבה הגם שבמנהג שנזכר בתה"ד אינו ממש כמ"ש מ"מ הולכין אחר מנהג המדינות עתה עכ"ל:

(כא) וע' בא"ח סי' נ"ג. ר"ל דשם כ' דמנהג הקהלות שגובין חצי לפי ממון וחצי לפי הנפשות וע' במג"א שם. וע' בתשובת שב יעקב חח"מ ס"ס יו"ד שכ' דפ"א שאלו ממנו בני מדינתו בענין שכירות הרבנות שהוא דומה לשכירו' הש"ץ ונפל ספק ביניהם שיגבו שכירות הנ"ל כשאר מסים ועולים שהנהוג שם לגבות שליש על ראשי הבית וב' שלישי' לפי הערך והשיב דראוי לעשו' פשר בזה לחלק ההפרש מה שיש בין אם נגבה כחצי על ראשי הבית ובין אם נגבה השליש ע"ש:

(כב) וכן בנין בהכ"נ גובין לפי ממון. עיין בתשוב' מהר"ם פדואה סי' מ"ב מקור דין זה מבוא' שם דאם אין בוני' רק שוכרי' בה"כ לכל השנ' יש לשלם בכל שנה חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות כמו בשכירות החזן לכל השנ' שמנהגנו בכל קהלות שגובין חצי לפ"מ וחצי לפ"נ ודוק' אם אין שוכרים רק לימים נוראי' לבד אז גובין רק לפי ממון מטע' שכ' המרדכי פ"ק דב"ב [סי' תע"ט] כי העניי' יוכלו לילך לקהל' סמוכ' להתפלל ולא העשירי' שלא יוכלו לעזוב בתיהם אבל בתמידו' לא שייך טעם זה ע"כ ישלמו חצי לפי ממון וחצי לפ"נ אמנם בנין בהכ"נ שהוא על זמן מרובה אפשר שבאורך הזמן יעקרו עניים דירתם משא"כ עשירים ועוד עניים די להם בצריפי דאורבנ' ע"כ ישלמו רק לפי ממון ע"ש. וע' בתשובת ח"ס חח"מ סי' קס"ז שהזכיר דברי מהרמ"פ הנ"ל וכ' שדבריו צריכים ישוב קצת למה בבנין בהכ"נ גובין רק לפי ממון הא עכ"פ צריכים עניים לשלם כפי בנין צריפי דאורבנ' ועוד על כל פנים צריכים לשכור בית הכנסת ולמה ירויחו העניים מפני שבונים ולא שוכרים. ויען כי אי אפשר להעמיד דברים אלו על דין תורה כמ"ש בתה"ד ע"כ אי קמי דידי הוה אתי הייתי מפשר על אופן זה עכ"פ כפי בנין הפחות שבבתי כנסיות הראויים לכנסות עניים אותו סך ישלמו חצי לפי נפשות וחצי לפי ממון ונפשות היינו כל בע"ב עם כל ב"ב אנשים ונשים וטף הסמוכי' עליו נפש א' יחשב וחצי לפי ממון היינו ממונו שיש לו בבהכ"נ מקום הן בעז"א והן בעז"נ זהו לפי ממון ושוב מה שעלה הבנין יותר מבנין בבהכ"נ עניים אותו ישולם רק לפי ממון עשיר לפי עשרו ואותם המתגוררי' שלא ע"פ דינא דמלכות' ולמיעקר ומיזל קאי יוטל עליהם שכירות לכל שנה כך וכך או יתנו סך מה לצורך הבנין במקום השכירות ואותו הסך ינוכה מחשבון הוצאת בהכ"נ וירויחו הנותני' הנ"ל עכ"ד ושם בסי' קנ"ט כ' אודות תשלומי מעות בה"כ כפי הנראה לדעתי ראוי שישולם שליש לפי הגולגולת היינו פאמיליע שליש לפי ערך הממון אשר ברכו ה' שליש לפי ערך מקומות בבה"כ וזה הגון ונכון בעיני מאד כי' ע"ש [ויש לעיין בתשו' שער אפרים שהביא המסגרת ובס' עט"צ ובס' מאמר קדישין ר"ס זה]. ושם בתשו' ח"ס חלק ששי סימן ל"ב אודות בה"כ שנשרף והשתדלו אצל השר עד שבנה אותה מחדש אך העמיס עליהם מס נפול מה ששילמו מקדם ודנו היחידים בענין התשלומין כי לפנים נתנו רק לפי הנפשות כל בע"ב ג' זהובים לשנה ואחרים רוצים שהמס היתר יתנו אותם שיש להם מקומות בבהכ"נ ההוא. והשיב הנה בתחלת בנין ב"ה אין ספק שראוי לשלם לפ"ע נפשות שבני עיר כופין זה אצל זה לבנות ב"ה וכ"ע צריכים לזה כגדול כקטן אך בודאי העניים סגי להו בבנין ענים ועשירים רוצים בבנין מפואר לפאר בית אלהינו ואפילו במקום שהשר בונה משלו ומטיל מס השכירות בכל שנה על הקהלה בכל שנה מ"מ לפי רוב הוצאותיו על הבנין מטיל רוב מס מסת שנה בשנה וזה מטעם העשירים לפי כבוד עשרם ויכולתם לרומם בית אלהינו ע"כ יותן גם לפי ממון אבל עיקר הבנין הוא לפי נפשות כו' וכל זה בתחלת בנין ב"ה ועדיין לא נקבע מקום לשום אדם ולכל בני עיר חלק שוה בשוה אמנם כשכבר נבנה מנהג קדמונים למכור השותפים האלו זה לזה או להחזיק במקום ידוע אפילו הבה"כ מושכר מהשר מ"מ שוכרים וקונים החזקה ומי שאין לו מקום קבוע מ"מ שותפות לא הפסיד ויעמוד באמצע ואם אח"כ אירע מקרה שנשרף ח"ו מ"מ מקומו לא הפסיד ונהי שאינו יכול להכריח הצבור לבנות ב"ה אחר במקום הזה דוקא ואז כשבונים במקום אחר אין לבעלי המקומות כלום מ"מ כשבוני' במקום הראשון לא הפסיד כל א' מקום המצויין לו ומעתה בנ"ד י"ל לבעלי המקומות דקא משתרשי להו ע"י שהטרחנו והשתדלנו לבנות על מקומו הראשון דאל"ה הפסדתם מקומכ' ואפי' לא היה אפשר בשום אופן לבנות במקו' ועל כרחם היו צריכי' לבנות פה מ"מ לא ה"ל כזה נהנה וזה לא חסר כיון דגלי דעתיה דניחא להו שהרי לא ירויחו לעמוד אחר במקומם וע"כ יסייעו בתשלומין לפ"ע שווי המקומות ומעתה אותן ג' מאות שישלמו לפי נפשו' שוה בשוה יהיה עדיין כן והמותר ישלמו קצת לפי יופי תפארת הבנין לפי ממון והנשאר לפי ערך שווי מקומות בבה"כ ההוא. ומ"ש השואל שיש עניים שיש להם כמה מקומות בב"ה ומנא להו לשלם. אם אין לו יעמוד אחר במקומו וישלם עבורו דמאן דיהב טסקא ליכול ארעא כו' עכ"ד עש"ה:

(כג) אע"פ שמקצתן אינן צריכין. משמע שאם הוא דבר שהרוב אינן צריכין לו אין חייבין הרוב ליתן סיוע לזה וכן מבואר להדיא במקור הדין בתשו' מהר"י מינץ סי' ז' שכתב דכל דבר שהוא תועלת או תיקון הקהל או לרוב הקהל כו' ע"ש ועמ"ש לקמן סס"ו בהגה ס"ק כ"ח:

(כד) וכל זה שפטרוהו קודם כו'. עיין בתשו' חו"י סימן מ"א מענין זה:

(כה) ואם פטרו מעצמו הרי הוא שלו לבד. עמ"ש לקמן סי' שס"ט ס"ק סק"א:

(כו) כל הקהלות כו' חייבין ליתן לזה. עיין בתשו' שבו"י ח"א סי' קנ"ח שהקשה על זה ממ"ש הרמ"א לקמן סי' רס"ד ס"ד בהגה ואם נראה לב"ד כו' דאפילו בשבילו לבדו היה צריך לכל הוצאות אלו אינו חייב ליתן לו כלום דזה נהנה וזה אינו חסר כו' ואם כן אמאי כאן מחוייבים כל הקהלות ליתן לסיוע וכתב לתרץ דיש חילוק בין דבר שנוגע לצבור וקהל או ליחיד דדוקא כדבר שנוגע לצבור וקהל בזה כתב מהרי"ק דכולם שהם בכלל הצלתם צריכין ליתן לסיוע כדי שלא יהא כקדרה דבי שותפי ויבא לידי סכנת צבור משא"כ ביחיד המדיין עם יחיד כל שלא ירד מתחלה על דעת שניהם או שגילה דעתו דניחא ליה א"צ ליתן לסיוע כלום כדמסיק הש"ס דכל זה נהנה וזה לא חסר פטור וראיה ברורה לחילוק זה מתשו' מהר"ם ב"ב דפוס פראג סי' צ"ט וכו' ודלא כתשו' בית יעקב סי' קמ"ח שרוצ' לדחות דברי הרמ"א דסי' רס"ד הנ"ל מהלכ' ע"ש עוד בח"ב סי' קנ"ה מענין זה. אולם בתשו' ח"צ סי' קל"ב מבואר שדעתו לדחות דברי הרמ"א שבכאן מהלכ' וכתב שדברי מהרי"ק שורש ד' מקור הגה זו סותרים למה שפסק מהרי"ק בעצמו בשורש קכ"ד דאף דהיו החבילות תוך המהפכה אלא שלא נשתתפו עמהם (וגם לא היה עושה עין) אף שניצולו בהשתדלותם ובהוצאת ממונם אין עליהם שום חיוב כו' וקשה לזווגם ולחלק בין הנושאים ובלא"ה תשובה זו דשורש ד' תמוה בעיני אף שרמ"א ז"ל הביאה להלכ' וכן שמעתי בימי חרפי שיש עליה עוררין באופן שדבריו שבשורש קכ"ד הם עיקר עכ"ד ע"ש. ועיין בתשו' פרי תבואה סי' נ"ח שהוא ז"ל עמד ג"כ בזה שדברי הרמ"א בכאן סותרים למ"ש לקמן סי' רס"ד ס"ד בהגה וכ' ליישב דכאן מיירי שבתחלה אין בני עיר זו רוצים לעשות הוצא' משלה' אלא על אופן שגם אלו יתנו דהוי כיורד ע"ד שניהם ע"ש:

(כז) או להפרידן. עבה"ט בשם מהריב"ל. וכיוצא בזה כתב הרמ"א לקמן סי' שפ"ח ס"ב בהגה ב' היה רואה נזק בא עליו מותר כו' ובסמ"ע שם בשם הנ"י דאם כבר בא הנזק עליו אסור כו' ע"ש ועיין בתשובת נו"ב תניינא חס"ד סי' ע"ד הובא קצת בפ"ת ליו"ד סי' קנ"ז ס"ק י"ג ועי' בתשובת ח"ס חלק ששי ס"ט כ"ט:

(כח) י"א שאם הוצרכו להוציא כו'. עסמ"ע לעיל ס"ק ל"ב שכ' ע"ד הרמ"א שם כל צרכי העיר אע"פ שמקצתן אינן צריכין כו' נראה דוקא כל כהני דכל ישראל צריכין לבית חתנות או מקוה כו' משא"כ כשהוציאו שיעזור להן השר בענין שט"ח שאינו ענין כללי כו' ע"ש ומשמע מדבריו דהכא גבי הוצאות שיעזור להם עם שט"ח אפילו אם רוב אנשי העיר נו"נ בשטרות אין המיעוט צריכין ליתן להם לסיוע כיון שאינו ענין כללי הנהוג בכל קהלות ישראל ובאמת בד"מ אות ט' כ' בשם תשו' הרא"ש באם מקצת הקהל הוצרכו להוציא שיתקיימו שטרי חובותיהן וכו' אך מדברי הרמ"א בהגהת ש"ע שהשמיט תיבת מקצת משמע דה"ה אם רוב הקהל הוצרכו וכמשמעות הסמ"ע הנ"ל ויש לעיין בתשו' הרא"ש שם וגם בת' הריב"ש סי' קל"ב שרמז הד"מ שם:

(כט) קהל שפטרו לאחד ממסים. עיין בתשו' צ"צ סימן נ"ז מנידון כזה ועיין בתשו' ח"ס חח"מ סי' ס' מ"ש לחלק בין נידון דהצ"צ ובין נידון דידיה עש"ה. ועיין בסמ"ע ס"ק ט"ל (והובא בבאר הגולה אות ה') שכ' וכב"י מחס"ב בשם הריטב"א שאם הסכימו הצבור על אדם א' כו' חייבים יורשיו לפרוע מס כו' והנה באמת בב"י שם בשם הריטב"א מסיים בזה וז"ל ומורי הרב חילק בזה דש"ה שהוא פטור נכסים ונתקבלו שכר ונפטרו נכסים ממש לכל אותו הזמן עכ"ל אמנם מדברי הסמ"ע שלא העתיק סוף דברי הריטב"א בזה משמע שתופס עיקר כדעה הראשונ'. ועיין בתשובת נו"ב סי' כ"ג שכ' דגם מורו של הריטב"א לא פליג אלא בפטרוהו משום טובה שעשה להם או בשביל שמלא רצונם לבא לדור אצלם אבל בלא"ה לכ"ע לא נפטרו היורשי' וכן בנידון מהר"ם מריזבורק שהביא בס"ק הנ"ל גם מורו של הריטב"א מודה כי שם רק נתנו רשות להפריד אבל לא פטרוהו כו' ע"ש:


מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון