תפארת ישראל/דרוש אור החיים
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
ולאשר ע"י אמונת ב' עקרים אלו, לכל בני ישראל היה אור במושבותם, וכי היא היתה אם כל חי, לכן זה שמו לעולם וזה זכרו לדור דור, בשם הנאות לו:
ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר. ובעזרתו ית' מפתח שפתי מישרים:
אנכי אנכי הוא מנחמכם. מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן. ותשכח ה' עושיך נוטה שמים ויוסד הארץ: ותפחד כל היום תמיד מחמת המציק כאשר כונן להשחית ואיה חמת המציק. מיהר צועה להפתח ולא ימות לשחת ולא יחסר לחמו. ואנכי ה' אלהיך רוגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו (ישעיה נ"א פי"ב).
תנא דבי אליהו, צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן, אינן חוזרין לעפרן שנאמר קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים, מה קדוש לעולם קיים. אף הן לעולם קיימין. א"ת אותן שנים שעתיד הקב"ה לחדש בהן עולמו, צדיקים מה הן עושין? הקב"ה עושה להם כנפים כנשרים ושטין על פני המים שנאמר על כן לא נירא בהמיר ארץ, במוט הרים בלב ימים. שמא תאמר יש להם צער ת"ל וקווי ה' יחליפו כח, יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו. (סנהדרין דף צ"ב א').
האדם שהוא בריאה אשר תמיד בין מות לחיים תעוף מחוייב תמיד להעמיד דבר זה נגד עיניו, אם רוצה להצליח א"ע בשמים ובארץ. ואעפ"כ צריך שישגיח ביותר על חייו דהיינו לבלי להעביר אפילו רגע אחד מלפני עיניו קיומו הנצחי ותמיד יחשוב א"ע כדבר חי וקים, שלא ימח לעולם. וזהו שאמר הכתוב החיים והמות נתתי לפניך, ר"ל מותך וחייך העמדתי בקרוב מאד להשגחתך; אבל, ובחרת בחיים, בחר לך חייך התמידי לשום עיניך עליו בפרטות מאוד. דראו אחי, אנחנו נצטווינו מתה"ק ומחז"ל להביט תמיד בלב שוקט לתחת עיני השונא היותר גדול של חיינו, הוא המות. פעמים רבות או כל רגע נעמיד לפנינו מעמדנו בשעה האחרונה, אשר בה בכח נתנתק מהארץ, כמ"ש על כרחך אתה מת. וזהו שאמרו חז"ל [שבת קנג א] שוב יום אחד לפני מיתתך ושאלו וכי אדם יודע באיזה יום ימות והשיבו ישוב היום פן ימות למחר. ע"כ לשון הגמרא. אולם קשה למה אז"ל למחר, וכי היום אנו בטוחים:
אבל מב' טעמים אמרו לשון זה:
- (א) דמפני שהתשובה שהאדם יעשה ביום האחרון שלו אינו יכול לעשות רק במהומה וסבך ואם כן איזה כוח יכול להיות לתשובה שיעשה אותה האדם בשעה שהוא בעצמו כמעט אינו אצל עצמו.
- (ב) ומפני שהאדם הקל בדעת, יחשב, הכי אפשר שהיום כבר אמות הלא לא ארגיש עדיין בתוך גופי אפילו רושם מעט מהמיתה לכן אמרו לנו מאהבינו האמיתיים ביישוב הדעת, לו יהא כדבריך, עכ"פ ישוב היום פן ימות למחר, ומה הכל יכול להתהוות בין היום למחר, והלא כתיב בן לילה היה ובן לילה אבד.
אולם זאת מחשבת המיתה, אם תעוף תמיד לעיני האדם, הוא תועלת גדול לגוף ולנפש. לגוף, שעי"ז ימעט כאב הרגשתו למחסוריו ולהשפלת הכבוד כשיקרו לו בעולמו באמרו לנפשו, למה אני מענה ומצער נפשי כל כך על דברים של עולם חלום, אשר על כרחי בסוף אעזבנו, ואלה הדברים לא יועילו למנוע פרידתי ממנו. ועוד תועלת שני ישיג בגוף, שעי"ז הוא נושע יותר בטוח מהקב"ה, כמו שאמרו חז"ל [חולין דף ה ב] אדם ובהמה תושיע ה', אין הקב"ה מושיע אלא למי שמשים א"ע כבהמה, שאינה מרגשת. ועוד תועלת שלישי בגוף, שעי"ז שיעמיד תמיד לפני עיניו מעמדו בשעה אחרונה, תתקרר האימה מלפניו בעת בואו, ולא יתבהל ולא יחרד כשיבוא לבסוף, ובמנוחת נפש יכין א"ע עליו כל רגע.
אבל תועלת הנפש שירוויח האדם עי"ז, גדול ורם מאוד שע"י שיזכור תמיד מהמיתה, יכהה וישקע להב היצר בקרבו, וגם כל רוח גאה וגאון שעל ידיהן יחטא האדם גם הם יכנעו בלבבו וישתמר ג"כ מלהאחז[2] בקדשי הקדשים של תורתנו הקדושה, הם החוקים שהם סודות קדושים, ממעל לשכל אנושי, דתמיד יזכור ההפסד הגדול שאפשר שיתהווה לו שם בעולם הנצחי, אם לא ישמור מצות ה' אלהיו.
ולכן התחנן המשורר, למנות ימינו כן הודע (תהלים צ יב), מילת כן נ"ל שהוא מל' כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כז ז), שהוא מלשון חוזק, כמו הכיור וכנו ר"ל הכל יודעים שימותו, ואומרים בפיהם שימותו, ונמצא שיודעין שימיהם מנויין, ואעפ"כ באותו שעה עצמה חוטאים. אבל הודיענו שנספור בחוזק הכוונה את כל יום ויום שיזחל מלפנינו מימינו ולא נרגיש, שעל כנפיהם ישאונהו ימינו לאט לאט לשמים לעולם אחר, ואם כן אחשוב במחשבה פנימית בעומק הלב, אז ידעתי כי ביום הראותי פני אלהים חיים בסוף, אביא אליך ה' לבב חכמים.
וזה אחד מהטעמים שצוותנו תה"ק לספור ספירת העומר, דהיינו דכמו שהלאום הקדוש סופרת מעת לדתה, דהיינו מיום צאתם ממצרים ז' שבועות, עד שזכו לראות התגלות אלדי בסיני, כן גם אתה אדם תספר חלקי חייך מיום שנולדת ז' שביעיות, עד שיבוא כל בשר להשתחוות לפני האדון ד' צבאות בהגלותו עליו ביום אחרון מחייו, כמו שנאמר (בתפלה, ע"פ ישעיה מה כג) כי לך תכרע כל ברך וכמו שנאמר (דברים טז ט) מהחל חרמש בקמה רצה לומר מיום שחרמש היצר הרע התחיל לנקוף בנשמתך שהיא קמה וגם נצבה, דהיינו מזמן לידתך, מאז תחל לספור ז' שבועות דהיינו ז' פעם ז' שנים.
וזה משום זה הטעם, משום דמכל שבעה שנים, חיי האדם משתנים, וחיוביו יתגברו ויתרבו יותר ממה שהיו מקודם:
- (א) בסוף ז' שנים ראשונים כבר נגמל האדם מימי הילדות הראשונים, ונתחייב כבר בחינוך והאבות מחוייבים מאז מעט יותר להדריך בניהם לעבודת ה'.
- (ב) בתחלת שנת י"ד, כבר נעשינו בר מצווה ונתחייבנו כבר בכל מצות התורה הלכה למשה מסיני [כתשובת הרא"ש כלל ט"ז].
- (ג) בתחלת שנת כ"א כבר נתחייבנו בעונש ב"ד של מעלה [רבה פ' קרח ושבת פ"ט ב'] ולאשר כבר נתבשל שכלנו אז היטב, לכן יחשבו עמנו בשמים יותר בחשבון מדוקדק.
- (ד) בסוף ז' שנים הרביעיים, גופינו כבר נתבשל בחוזק כראוי, וקרבנו למטחוי בן ל' לכח אז לכן כבר יותר נבוא לתוך המון האנשים ובעסקי העולם, ונתנסה יותר בנסיונות, ויתרבו לכן חיובינו לשאת ביותר עול העולם בצדק וביושר.
- (ה) בסוף ז' שנים החמישיים. כבר חצי חיי המורגל של ע' שנים מונח אחורינו.
- (ו) בסוף ז' שנים הששיים, כבר מונח אחרינו חצי חלק החיים, אם גם נחיה בגבורות פ' שנים.
- (ז) בסוף בשנת הנ' הוא יובל, כבר השגת הראש העליון מפסגת החיים הגוף מתחיל מאז להתמוטט וכבר תעמוד בפרשת הדרכים שם תעמוד אמך הטובה היא תורתנו הקדושה ותקרא לך וספרת לך, וספרתם לכם, לטובתך ולטובתכם תתחילו ימי החיים. אדם, הכי עדיין אתה משוקע בשכרונך מצרכי עולם עובר. עורה עורה דמך כבר נתקרר, שכלך כבר נתבשל, יצרך כבר ירד מטה מטה, בעצמך תראה נפילת חייך כבר תוכל לחשוב בעצמך שא"א עוד לך להתקיים זמן מרובה ולכן וקדשתם את שנת החמישים שנה לכל הפחות עתה תתחיל לדאוג בעד פרנסת נשמתך בעולם האחר הבא לקראתך, כבר קרב העת מאוד.
וכשנרגיל את עצמינו לחשוב כך תמיד, אז באופן זה, מהמעין החשוך של המיתה בעצמו ומהזכרון ממנו, נשאב אור וחיים. אבל אעפ"כ נצטווינו ביותר להשגיח בעין מחודד על חיינו, דהיינו חיי נצחית שלנו דזה ינשא הרגשותינו ויודיענו היקר האמתי של אדם דמה חשיבות יש בחיים, ואיזה משקל ויקר יהיה לו, אם לא יתקיים לנצח הכי לא יהיה חיים כזה יותר גרוע מהמות, דהחיים יודעים שימותו, המתים אינם יודעים מאומה. אולם התהלה לאל ית' שמתוך הענן החשוך של המות, הניח לנו להקרין נצוצי האור הנסתר תחתיו, ה' אמר לשכון בערפל (מ"א ח יב; דה"ב ו א), הקב"ה רצה כך להסתיר האור היקר של חיי הנצחית ולחתלו בערפל, שלא ישיג האדם באר היטב אופני החיות שם, כדי שלא תתבטל הבחירה עי"ז והרי זה כל מטחוי בריאת האדם לעולמו, שע"י בחירתו החופשית יהיה הוא המצליח א"ע:
עמום הוא המעמד ההוא ואעפ"כ יאיר לעינינו החלשות מעט מאור ההוא שעם כל המסתר הגדול ממעמדנו שם, אעפ"כ נוכל לברך ת"ל שאנו שם חיים קיימים ונאמנים.
ממך אבינו שבשמים השגנו כל אלה כמ"ש, תודיענו אורח חיים שובע שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח שנחיה שם עמך כי עמך מקור חיים באורך נראה שם אור אמיתי:
וגם באמונת העיקר הזה יש תועלת גדול לגוף, ולנפש.
לגוף דאיך יערב לגוף אכול ושתות ושאר עונגי הנפש, אם ידע בנפשו כי הוא כשה לטבח יובל, וסוף כל סוף כעשן תתום נפשו.
אולם גם לנפש אין לך תועלת גדול ממנו, כי בחיות הזמניי נראה הרבה פעמים צדיק אובד בצדקו, ורשע ברשעו יצליח, ועי"ז רפו ידי אדם החלש לילך בדרך התורה, במקום שיפסד עי"ז עונג הגוף, או הרווחת ממון או הכבוד. אולם האמונה בהשארת הנפש תהיה לו לאור בדרכו בעולמו, בידעו כי שם הוא מקום הגמול והעונש, וכי בעוה"ז אי אפשר שישתלמו הרשע או הצדיק כדי שלא תתבטל הבחירה. וכמה לא ירוויח גם בשעתו האחרונה על ידי אמונתו בעיקר זה, כדי שיתמתק לו עי"ז מרירות יסורי המות.
אולם אם גם העיקר הזה עוד כל כך מושרש בלב שומעי האהובים, אעפ"כ אחשוב כי ישמח כל לב ישראלי אם יביאו לו ראיות חזקות כראי מוצק על עיקר הזה אשר בלעדו אין לחשוב בשום אופן בשום הצלחה שבעולם.
והרי גם יהושע שלח ב' מרגלים להארץ המשובחת לרגל אותה, אף שכבר הבטיח הקב"ה שהיא ארץ זבת חלב ודבש, ושיכבשו אותה, ואיך לא נשלח גם אנחנו ב' מרגלים שלנו דהיינו חושינו ושכלנו להארץ החיים היותר משובח ההיא, כדי לחזק ולאמץ לבנו באמונה היקרה הזאת.
אבל אחי האהובים, זאת העיקר של האמונה יש בה חלקים:
- (א) כל ישראל מחוייב להאמין שנפשו לא תתאפס לאחר מותו.
- (ב) מחוייב כל אחד ג"כ להאמין שיש תחיית המתים להגוף המכונה בשם [אויפערשטעהונג בלשון אשכנז].
ועל ב' מיני התחייה ירמזו כפילות הפסוקים בתפלותינו מתים יחיה אל ברוב חסדו דרצה לומר ה' יחיה לעתיד הנשמה ושוב יחיה לבסוף גם הגוף. וכמו כן אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי, אורך ימים וגו', דהיינו אריכות ימים בעולם הנשמות. ואורך ימים הגופני. וכ"כ כל הנשמה תהלל יה הללויה, כ' ה' ת' י' ה' ברוח ובגוף.
ג' פעמים נכפלו לנו הדברים בתפלתינו, כדי להשריש בלבנו האמונה הזאת יפה ויפה, לאשר בלעדה אין שמחה והצלחה נמצאים בעולם.
לכן אל תחרדו אחי הזקנים, אם תראו כחכם הולך ונימוק, וכי אתם הולכים וקרבים למטחוי כל אדם דעו לעולם לא יתאפס חיי האדם, נחיה ולא נפסק לעולם מלחיות, ה' יאמץ היום כחי הצעיר להאיר אתכם, ויאמץ ג"כ כחכם היום להיות מוארים, שמעו ותחי נפשכם.
אולם ההתבוננות הזה היומיי תסתעף לג' חלקים:
- (א) נרצה לברר שנשמתנו, דהיינו שלשלת מחשבותינו גם אחר המוות יהיה תמיד נשתלשל והולך עד אין קץ וסוף.
- (ב) נרצה גם לברר, איך יהיה מעמד הנשמה לאחר המות, ואיזה דבר שאעפ"כ יוכל אז להפסיק בעצמותו אצל הבלתי צדיק.
- (ג) לבסוף נברר ג"כ, שגם הגוף פ"א שוב ישוב ויקום לחיות בזה העולם חיי טבעיים.
א
ברור כשמש עומד לפנינו אמונת השארת הנפש אחר המות, והוא מדיש לנו על זה ה' ראיות חזקות ופשוטות והם: (א) ממנו בעצמנו. (ב) מהעולם בכללו. (ג) מהברואים בפרטיות. (ד) מהקב"ה לבדו. (ה) מתורתו הקדושה שנחתמה האמונה הזאת בגושפנקא שלה, וחותמו של הקב"ה אמת.
ומעתה נבאר כל הראיות הנ"ל אחת לאחת:
(א) ממנו בעצמנו, דהרי כל עשיותינו ועסקינו, מחשבותינו ודבורינו, הם כולם באופן כאילו אנחנו בטוחים שלעולם נחיה, נדבר במורגל ממיתתנו ולא לבד שבאותה שעה לבנו שוקט ונח. אלא נהיה גם משתעשעים ומעונגים אז, ויש ביכלתנו באותו רגע למלא שחוק פינו, כאילו נדבר מהחלפת בגד, ושנלבש בגד אחר. והכי זה לבדו איננו כבר אות נאמן על אמונה זו והרי זהו קריאה פנימית מהנשמה הדרה בתוכנו שתציץ יותר למרחוק מעיני בשר, והיא תאמר בלחש אלינו, אל תירא אדם, לא תמות, ולעולם ולעד לא תגוע.
וכך אמר המשורר ברוח קדשו בהתעופפו למעלה, לא אמות, ואם גם פ"א יפגשני זה אשר יקראוהו על ארצנו מות, כי אחיה, רצה לומר אז אתחיל לחיות באמת.
דאם רק אז הפרוכת הגופני העב יכפל ויתקפל לאחוריו, אז עם עינים פתוחות אספר מעשה יה, כי אז אשיג סודות העולם וסודות חוקי התורה, אשר עתה בעולם הגופני לכל בן מיתה לנצח ולעד ישארו סגורים אבל אז, הענן סר ואראה כל מאורי אור.
והמות בעצמו, איננו מכנהו רק יסורים מעט ולכן אמר יסור יסרני יה אז בשעת המיתה, שיכאב לי קצת אבל למות לא נתנני הפקר, שיהיה ביכלתו לפצפצני ולאפסני.
ולכן פתחו לי שערי צדק, שאלך בדרך הצדק שכתבה לפני התורה הקדושה ללכת בהם, וגם אבוא בם כאשר הורני ה' אז אדע בבטח, כי יבוא עת אשר אודה יה שברא המות וכמ"ש בתורתו של ר"מ על הפסוק וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, והנה טוב מות, כי שם יאכל צדיק פרי מעשיו, ובוא יבוא ברנה נושא אלומותיו.
וגם המורא והפחד מהמות לא יחרדני. כי זה השער לה', צדיקים יבואו בו: רצה לומר אותו שיכנו הבני־אדם מות, הוא השער אשר על ידו ובו ניסע לפני ולפנים להיכל ה'. ולהשתעשע באור פני אלהים חיים, צדיקים יבואו בו, במנוחות הנפש ובלב אמיץ בלי פחד ומורא, כי הוא הוא שער האור להצלחה נצחיית, לאור באור החיים. זהו הראיה להשארת הנפש ממנו בעצמנו.
(ב) אולם מלבד שממחשבותינו בעצמן נוכל לברר שלא נגוע ונתאפס לנצח, וכדאמרן, יש לנו ג"כ בירור על זה מהעולם בכללו דאם רק נתבונן על הטבע בכללה והתפעלותה, סובב סובב הולך כחה, והן ראינו שכל הנדמה והנראה מות, הוא עצמו יעמיד ויקומם חיים חדשים. וכל נפילה בצד זה, הוא עלייה בצד אחר, וכל הרקבה והשחתה שישלוט בברואיה, יוציא בריאה חדשה לאור עולם.
הטבע תשתנה בכל רגע, ותתראה במלבוש אחר ובתואר אחר כמו שנאמר כולם כבגד יבלו, כלבוש תחליפם ויחלופו. כל הטבע תתהפך ותסתובב כגלגל. ותתראה שוב בתמונה אחרת יותר מנושא מבתחלה, ולפעמים צריכים לזה כמה גלגולים.
אמרו לי אחי האהובים. מי שלא ראה הזריעה מעולם, ויספרו לו מנשמת האדם שאינה מתה, וגם יספרו לו שכשיקחו גרעין פרי א' ויניחוהו תחת רגבים עד שירקב ויכלה, שאח"כ יצמח מהגרעין הזה עץ נחמד למראה עם עלים רטובים, ופרחים יפים, ופירות מתוקים, אשר בהם יהיו רבבות גרעינים כדוגמת זאת אשר הורקבה תחת הרגבים, מה יחשוב זה השומע, ואיזה משני מיני התחיות האלה, של האדם, ושל העץ, הוא יאמין לנו ביותר.
הלא יחשוב בעצמו שזה מעשה הזריעה שספרו לו הוא מעשה בדויי מלב מצוייר רק ביופי אמרים ועכ"פ יאמין יותר בהשארת הנפש דהכי אפשר שאחר שנרקב ונתאפס הגרעין ישוב ויעלה כיונק ברטיבות ילדות ויתרבה עוד ברבבות פעמים יותר מאשר היה בתחילה ואעפ"כ כך הוא.
או נעמיד לפנינו אדם איטלקי[3] וסיציליען[4] שלא ראה ולא שמע מחורף ושלג וקרח מעולם אם זה יבוא למדינתינו בחורף ויראה אצלינו כל הנוראות ההם, והאילנות היבשות כעצמים, מה יחשוב זה האדם, הלא יאמר בלבו כאן מתה הטבע כמו אדם, ולא תשוב עוד לארץ החיים.
אבל הכי אין המות הנדמה הזה השולט בחורף בכל הטבע, רק סבת החיים שלה, ושינה שלה אז בלי שום נצוץ חיים בחורף, הכי איננו רק מנוחה כדי לאסוף כחות חדשות לשוב באביב לימי נעוריה, ולהתראות בתפארת כפול מאשר עזבתה העולם בימי הבציר, כן גם מיתתנו איננו רק כדי לשוב לחיים חדשים אחרים יותר בהירים ויפים מהעכשויים.
וזהו שאמר הכתוב תסתיר פניך מהארץ בחורף, יבהלון כל הברואים, וישכבו כולם כפגרים מתים אבל אני אומר תוסף רוחם יגועון שאפילו כשאראה שיגועון, אדע שעי"ז יתוסף רוחם ואפי' כשאראם ואל עפרם ישובון, אדע כי זה רק כדי שתשלח שוב רוחך, רוח חיים, יבראון שוב, ותחדש פני האדמה.
השגיחו, מהרה יהי כבוד ה' לעולם באביב הבא, ויתראה כבוד מלכותו, והאילנות המתות האלו שוב יתקשטו בירוק ילדות רטוב, ויתהדרו עם פרחים יפים ופירות מהודרות שיפיצו ריח עדנם בעולם, אשר עי"ז הצפרים עפות אשר שחים בששונם באויר ירונו וישוררו בין עפאים על פאר העולם וכל אשר בו, עד כי ישמח ה' במעשיו.
לכן אם אראה בצד אחר, שיביט לארץ ותרעד, שיקרה לאדם צרה או גם מיתה, שיגע בהרים של ההצלחה של אדם ויעשנו, אעפ"כ לא אחרד, אבל אשירה לה' בחיי רצה לומר עבור החיים אשר נתן לי, שלא יחזור לטלו ממני, אזמרה לאלהי בעודי, כי עוד אהיה כן לנצח ולא אתום.
(ג) אבל גם בלי ראיה הזאת מכללות הטבע, שכל גויעה דמיונית, יביא רק חיים חדשים, יש לנו עוד ראיה ג' מברואיה הפרטיים שכל יסוד ראשון משום בריאה לא יוכל להתאפס ולהשתקע לגמרי. קח נא שום דבר שתרצה, כתות אותו, ושחוק אותו, ושרוף אותו, ועשה עמו כל מה שתרצה, ולא יהיה ביכולתך לאפסו לגמרי. ואם כן, איך יהיה היותר יקר והיותר אפרתי שבטבע ושבכל הברואים דהיינו נשמתו של אדם, גרוע מכולם, שיהיה אפשר שיתאפס לגמרי.
גם ראיה זו כתוב הדור הוא בכתבי קודש שהמע"ה אמר ידעתי כי כל אשר עשה אלהים הוא יהיה לעולם, ולא תתאפס בטבע הן אמת עליו אין להוסיף שלא תוכל לעשות לחיה בת ד' רגלים כנפים לעוף, או לעוף בת כנפים גם ד' רגלים אבל גם ממנו אין לגרוע, כי בכל כחך לא תוכל לגרעו מהעולם ולאפסו.
ולמה סידר הבורא יתברך כך את עולמו, היינו טעמא, ואלהים עשה שיראו מלפניו, לבלי לחטוא נגדו, שלא תחשוב שיהיה השאול בית מנוס לך, ותדמה שרק בעולם הזה יוכל הקב"ה לענשני, אבל כשאהיה בשאול אתאפס ח"ו, ושם יהיה מקום מקלט שלי, שלא ישיגני יד ה' לענשני שם, לכן סדר לפניך כל הטבע באופן שלא תתם. למען תדע כי מכ"ש שהנפש שהיא היותר חשוב שבעולם לא תתום בסוף.
שמא תשאלני לאין הלך להב הנר שנכבה ולאין עף הרטיבות של הבגדים שנכבסו ונתיבשו וא"כ על כרחך שיש דבר בטבע שיתום ויתאפס.
על זה אשיב לך דע שהקב"ה נתן כח שואב באויר הרקיע הנקרא אטמאספערע[5], שעל ידה שואב האויר כל הרטיבות והחמימות או אדים החמים אשר יתנשאו מהארץ לאחדים, עד שיגיעו למעלה ויתארו שם את עצמן לעננים, ומשם יתרוקנו שוב להארץ בהמטר, וכמ"ש ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה:
וגם זאת הראיה מצאנוה בהדברים החיים וקיימים של תורתנו הקדושה, בהתוכחה שאמרה האשה החכמה לדוד המלך ע"ה על שלא רצה למחול לאבשלום אמרה (שמואל ב, יד יד) כי מות נמות, רצתה לומר תוך ק' שנה לא תשאר פרסה ממנו כולנו פה ומכל חי וצמח שבעולם, שעתה חי ומתנוענע הכל יהיה אז כאילו לא היה בעולם.
אבל הכי באמת נאבד הכל. לא. רק כמים הנגרים על קרקע, אשר לא יאספו ולא נשאבו בידי אדם ואעפ"כ הבט לאחר שנה על המקום שנזולו והנה יבשה הארץ ולאין הלכו אבל רק בידי אדם לא נאספו, אבל עלו למרומים של הרקיע והרבה מהם שנטבעו בארץ, גם משם יעלו ע"י אדים לרקיע, ומשם יחזרו לרדת לארץ ע"י המטר אבל לא נאבדו.
וגמרה החכמה הנ"ל דבריה להמלך, ואמרה שכ"כ לא ישא אלהים נפש, לעקרו משורש החיים ולאפסו לבלתי ידח ממנו נדח, רצתה לומר אפילו אותו שבאמת רשע גמור הוא, ולפי דעת הקצרה של אדם ראוי להדיחו מהווייתו, אפ"ה הקב"ה ברוב רחמיו לא ידיחו ואפילו הנדמה מודח אינו נדח רק לפני אדם, ולא לפניו ית'. ובזה יש תוכחה גדולה לך המלך, שהדחת את אבשלום ולא תרצה להשיבו ותעשה דבר שאינו דרך ה' וגם לא דרך הטבע, שאין דבר שיתאפס בה.
ואם אתה אחי האהוב תרצה לראות תחיית המתים עין בעין התבונן התולעה הנקרא רויפע[6] שתחיה איזה שבועות, תזחיל ותתנועע ותאכל, עד שאח"כ תאחזנה השבץ, ותארג סביב עצמה בית צמר, ותתקשה תוכו, ויהיה ביתה קברה ושם מונחת כמת ה' או ו' שבועות עד שאני פתחתי בעצמי בית ביצה כזאת תוך זמן זה, ומצאתי שם דבר מושחת דומה כמעופש אולם לאחר כלות זמן התהוותו בתוך קליפתו, תנקר הבריאה הנ"ל הקליפה ויצא לאור בריה חדשה עם כנפיה מבריקים ויפים, ושמעטטרלינג[7] חי שש ושמח יעוף למעלה הנה והנה.
כך יהי הסוף של חיי הרויפע שלך האדם בהקבר, שם תתאר עצמך לחיים אחרים ומשם יגאלך ה' כאשר אביך הרחמן בעצמו אמר כי אני ה' בפתחי את קברותיכם ועם כנפי להב תעוף אז לשמים ממעל.
וזהו שאמר הכתוב באר היטב, אם יבלענו ממקומו ר"ל להאדם, וכחש בו לא ראיתיך, שהכל יאמרו הרי הוא כאילו לא ראינוהו מעולם הן הוא משוש דרכו ומעפר אחר יצמחו בארץ השמיימיי ישוב כעץ פורח לחיות וכמו שנאמר ג"כ שתולים בבית ה', בעולם הבא. שם הוא שורש החיים ושם יעשה פרי, אבל בחצרות אלהינו דהיינו בעולם הזה רק יפריחו, כפרח שהוא עושה הכנה לעשות אחר כך פרי עץ הדר.
ולפע"ד זהו ג"כ מ"ש חז"ל בברכות [דף מ"ג ב] האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דמלבלבי אומר בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם. דתמוה דמה לנו להזכיר בהברכה מבריות חיות שג"כ באביב נראין יפות והרי עכ"פ הרי לא הוה ליה לברך רק על האילנות שרואה אותן. ב'. שסיים להתנאות בהן בנ"א, איך ע"י מעט הירוק שיראה באילנות יתנאו גם הבנ"א.
אמנם העולם ובריותיה שעליה, תמיד עומדים יחד בקישור אמיץ מאד. מקרה האחד הוא מקרה השני. בחורף, יהיה לא לבד חורף בעולם, כי אם גם כל הבריות בו יהיו אז רפויי ידים ומושקעים בתרדמה וקפאון ונמיכות רוח ימשלו על הכל.
ואולם כאשר יבקע הקרן הראשון מהאביב על פני העולם, אז שוב ישוב הכל להעלות נר החיים. הכל בהטבע יקיץ לחיי ילדות חדשים. כמו שנאמר חדשים לבקרים, רצה לומר בכל בוקר יתראה חיות חדש בהטבע, וכח חדש יתראה בו, רבה אמונתך ה' ואיך נאמן אתה ה'. שהלווינו לטבע שלך בחורף כוחות העולם, והנה תשלם לנו באביב בפראצענטען כפולים מה שהלווינו לה.
ולכן אמרו חז"ל בפסחים [קי"ב ב], כד חזית שור שחור ביומי ניסן, ריש תורא בדיקולא, סק לאגרי ושדי דרגא מתותך רצה לומר לך ונטה לך אז מהצד ממול הבהמות שעלולים להזיק אז ביהרות טבעם.
כל הברואים והבני־אדם הם אז נאותים לחיים יותר מלמות, לרפואה ולבריאות יותר מלחולשת ולחולאת, לשמחה ולעונג יותר מליגון ולנכאת לב כפוף.
והישראלי שבכל השינויים שיקרו בטבע, תמיד ימצא בהן דבר אשר יעוררו לבקש השלמת נפשו, להכי כדחזי אילני דמלבלבי, דהיינו שיתהוו על ענפי האילנות כמו לבבות קטנים רטובים יזכר כי גם האדם עץ השדה גם זה האילן יאבד פעם אחת רטיבות שלו בחורף שלו, דהיינו בזקנתו אבל בסוף החורף ההוא יקיץ לאביב יותר יפה, וישוב לחיי נערות שוב ללבלב בחיים אחרים.
לכן אומר אז, ברוך שלא חיסר בעולמו כלום, שלא יניח בעולמו שום דבר להתאפס, ואותו הגויעה והתרדמה שראינו בהטבע בהחורף, היה רק הכנה להשלמה שיבוא אחריו כי החסרון הזה שראינו בהחורף בהטבע הוא אשר על ידו ברא הבריות טובות וחיות הנם, שהם עתה יותר יפים ואמצי לב מאשר היו בשלהי הבציר. וגם האילנות הם עתה יותר טובות מאשר היו אז, כי עתה שבו לימי נעוריהן.
ומסיים בדבריו עיקר כוונתו בברכתו, שכל זה נסדר כך מיוצר בראשית ית' כדי להתנאות בהן בני אדם שעי"ז יחשוב האדם ג"כ שהמיתה הנדמית שלו, ישאנו לחיים אחרים וענן הרעם של המוות תשאנו כאליהו לשמים, לאור לפני ה' באור החיים.
ובכן כבר יש לנו ג' ראיות חזקות על השארת נפשותינו, דהיינו: ממנו בעצמינו, ומהטבע בכלל, ומהברואים בפרטיות.
(ד[8]) אבל למה לא נביא ראיה מהקב"ה אבינו הטוב שבשמים, אדון כל הנשמות מקור כל החיים, כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור עצמינו ג"כ.
הישך מאמין אחי שיש בנמצא ה' אחד, אכן אין שום בעל שכל בעולם שלא יאמין זאת, דאם לא כן מי הוציא כל הטבע המסודרת הזו לאור כמו שנראה, א"כ אם תאמין כך, על כרחך צריך אתה גם כן להאמין שיש גם כן השארה לנפש.
דאמור נא לי ידידי, הלא תענה, מהו ה'. תשיבני, הוא עצם רם ונישא, נשמת העולם וחיותו, הממציא הכל, ונמצא בכל מקום, והוא יודע הכל, ולחכמתו אין סוף, ולטובו אין תכלית, ולצדקתו אין קץ, ולכחו אין גבול. ושכל המדות האלו ישנם בו ית', מתברר לנו בכל מפעלותיו. ולכן לא יסתפק בזה שום אדם בעולם.
ועתה אם נחשוב שהאדם כשימות ח"ו תכלה נשמתו כעשן, א"כ השכל היקר שחנן ה' לאדם, יהיה רק להחליאו ולהשפילו יותר מכל בהמת הארץ. דהבהמה כשמונחת תחת סכין של שחיטה, עדיין אינה יודעת שתוך רגע תתם וכלא היה תהיה. והאדם מתחלת העת שפתח עיניו, יודע היטב שאי אפשר לו לנצל מהמות שיפגשהו לבסוף וא"כ בקומו ובשכבו תענהו ותציקהו המחשבה הזאת, שיהא אחריתו נועד לזה המעמד הנעצב.
והכי לזה הדליק לו הקב"ה להאדם אבוקת השכל, שיראה באורה רעתו וצרתו הנוראה, שקיעתו וחשכתו ואיה טובתו ית', חכמתו וידיעתו.
שוב נראה בעולם במורגל, לא די שהצדיק אינו משתלם על צדקו, כ"א גם הרבה פעמים יסבול צרות רבות ורעות, והרשע נראה במורגל לא די שלא יענש, רק יצליח ברשעתו ויעריץ. ואם נאמר, שמקרות הצדיק אינו לנסיון והצלחת הרשע אינו הארכת אף, ושם בחיים האחרים לא יותן שכר לזה ועונש לזה, א"כ איה היכולת וצדקות ה' כ[מ]פורסם לכל?
ועל כל זה אמר המשורר הקדוש מזמור שלם. אמר, ה' רועי לא אחסר רצה לומר אני בהמה קטנה שלך שתרעה אותי בעולמך, וכשאחשוב כן לא יחסר לי שום דבר בעולם הזה, דאין הקדוש ב"ה מושיע אלא לאדם שמשים עצמו כבהמה [חולין דף ה' ב] אבל גם בעולם הבא לא אחסר בעצמותי.
דאם בנאות דשא ירביצני' וגו', רצה לומר אם ייטיב לי בחיי הבהמיות שלי, ואם על האחו של החיים אשיג מאכלי ושקויי וכל צרכי ברווח ובלי טרחה, אז אדע כי רק הוא הרביצני בתענוגי, ורק הוא בידו הגדולה על מי מנוחות ינהלני, לא כח ידי, רק כחו עשה לי החיל הזה:
אם נפשי ישובב, ונפלתי בשובבים, ונאחזתי מבלתי הצלחה כדג בחכה, ידעתי כי ינחני במעגלי צדק, דידעתי צדקתו ית', דאו שהוא לנקות נפשי, שבעבור שחטאתי נגדו ית', או נגד בני אדם, עוררני בזה לשוב מסכלותי או שהוא לי לנסיון, או שהוא כדי לשמרני מחטא, דכל זה אני מוכרח להאמין למען שמו הויה, שבו נכללו כל ה' השגות הנ"ל, דהיינו שהוא כל יכול, ושהוא כל יודע, ושהוא עצמות החכמה, ושהוא עצמות הצדק, ושהוא הוא המטיב האמיתי, מכל זה מוכרח שהכל לטובתי הוא כל מה שקרה לי בעולמי.
אולם גם אלך בגיא צלמות, כשאתחיל לבוא אל עמק העמום של המות, דהיינו כשאהיה מונח על מטת המות שלי, אז עם חצי עיני הנשבר, אשליך הבטה עליך אבי הטוב, ולא אירא רע ההשחתה והתאספות, וזה מג' טעמים:
(א) בידעי כי בכל מקום שאהיה, כי אתה עמדי, כי כבר בעוה"ז כל עוד שהיה דחקי יותר גדול, כל עוד יותר אתה קרוב לי, ולא כ"ש כשחיי בסכנה יעוף, אם הייתי חולה, אז התקרבת לי יותר מאד, וכמ"ש חז"ל (נדרים דף מ.) שכינה למעלה ממטתו של חולה, רצו לומר שהשגחה יתירה תהיה אז סביב לו:
ואיך לא יהיה ק"ו בן בנו של ק"ו, כשיעוף סביבי ח"ו הסכנה היותר עצומה שאפשר, דהיינו בזמן שהגוף והנפש יתפרדו, אז יתראה עין בעין האב הרחמן לילד שלו המונח בצער, להשיב נפשו, וכמ"ש חז"ל (נדה דף ל:) לפניו יכרעו כל יורדי עפר, דכל אדם בשעת מותו זוכה לראות פני השכינה, וזה כדי להקל יסורי המות מעליו, כמ"ש באור פני מלך חיים, ואם כן כל כך משגיח הקב"ה עלי, איך אפשר שבסוף תתום הנפש כהנדוף עשן תנדוף?
(ב) שבטך, שרביט המלכות אשר השטת לי יותר מלכל הברואים, שהכתרתני בעטרת השכל, אשר ממנו אוכיח שלא תתם נפשי במותי, דהכי יאיר לי הנר הטהור הזה כדי לראות בו חשכתי ובלתי הצלחתי, ואיה חכמה הנישאה ואיה יכולתו ית' וטובתו אשר אין להם קץ?
(ג) ומשענתך, אשר אני רואה במורגל שבמטך תיסר הרשע גם בעוה"ז, ותכניעהו במדה כנגד מדה, אשר עי"ז אי אפשר להכחיש כי ידך עשתה זאת, באהבתך הצדק, ואם אחשוב ששם אגוע כעשן ח"ו, איה צדקתך הנפלאה? כל אלה הם ראיות חזקות כראי מוצק, והמה ינחמוני ויניחו דעתי:
ולכן אף אם אראה כי תערוך לפני שולחן נגד צוררי, אם אראה שתעריך שולחנות גדולות לצוררי, וצורריך משנאיך ה' אשנא, והם בשמחות ירונו על סעודותיהם בעולם הזה, ואעפ"כ אחשוב לעצמי כי דשנת בשמן ראשי, כאילו משחת אותי בשמן מלכות. והנני בטבעי אפרתיי כמלך, ולא אעשה נפשי חולה עבור שיחסרו לי ענוגי הארציים שאראה אצל אלו, ויותר אחשוב כאילו כוסי רויה, כאילו כוס ישועות שלי מלא על כל גדותיו.
כי ידעתי בטח, אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי בעולם הזה, ושבתי בבית ה' לאורך ימים. רצונו לומר וכי אשוב לישב בבית ה' לאורך ימים עד אין קץ, ואלכה מחיל אל חיל שם ולא אתום ולא אתאפס לעולם:
הנה אחי! כבר הבאנו ד' ראיות חזקות מאוד על השארת הנפש, אבל תורתנו הקדושה תניח על כל אלה פתוחי חותם קודש לה', באמריה המאירים כפנינים, ושדיה כמגדלות להניק בניה זבת חלב ודבש:
דהאפיקורסים מחציפים פניהם לומר לפנינו, שבתורת קדשנו לא נזכר שום דבר מהשארת הנפש, אבל שעו עיניהם הכהות - באו אחי ונחפש, דממש אין פרשה בתורה שלא נזכר בה מזה הענין, אבל אינו נראה רק לבעלי עינים, שרוצים ויכולים לראות:
בבראשית, כשהרג קין להבל, קרא לו קול ה', קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה ותובעים נקמה, ואם נפש הבל כשיצאתה תמה נכרתה, מאין לה קול או קשב?
בנח כתיב, שופך דם האדם באדם דמו ישפך, ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ור"ל הרוצח את עצמו, אני אדרוש זה ממנו, ואם אחר מותו תתום נפשו כעשן, ממי ידרוש החטא הנורא הזה אחר שנתהווה לאין:
בלך לך כתיב, וערל וגו' אשר לא ימול, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה וגו', ואם כל נפש בצאתה כלא היה תהיה, מה אזהרה היא זה למפר ברית? וכן ממש בכל פרשה ופרשה, בקשו רק אחי היטב ותמצאו בקמטיה הענין הזה:
ובתנ"ך יש ראיות אלומות אלומות על זה, אמר וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים. אמר, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. אמר, וצפונך תמלא בטנם, והניחו יתרם לעולליהם. אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך, אמר, כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תתן חסידיך לראות שחת. תודיעני אורח חיים שובע, שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח. ועוד פסוקים רבים שכולם יבטיחו לבנו שנשמתנו אחר המות תמיד תחיה ותלך, ותשאר לעולם: