Difference between revisions of "תורה תמימה/שמות/כה"

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search
 
Line 36: Line 36:
 
== י ==
 
== י ==
  
'''ועשו ארון. ''' תניא, אבא חנן אומר משום ר׳ אלעזר, כתוב אחד אומר (פ׳ עקב) ועשית לך ארון וכתוב אחד אומר ועשו ארון, הא כיצד, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום {{תוספת|יא|ר"ל דכשזוכים ישראל נקראת העשיה על שמם ואם לאו נקראת על שם משה. ומהרש"א הקשה בעיקר הקושיא (לקמן ע"ב ב') דהא הפסוק דפ' עקב לא איירי בההוא ארון שעשה בצלאל אלא בארון אחר כמבואר בפרשה שם, ולפלא שלא העיר ממש"כ התוס' בחולין צ"ב א' בענין זה וז"ל, ואע"פ דארון אחר הוא מ"מ מסתמא כמו שהיה זה היה זה, וכפי הנראה בכונתם דמסתמא מי שעשה זה עשה זה, וא"כ שפיר קושית הגמ' משנוי הלשונות.}}. (יומא ג' ב׳).
+
'''ועשו ארון.''' תניא, אבא חנן אומר משום ר׳ אלעזר, כתוב אחד אומר (פ׳ עקב) ועשית לך ארון וכתוב אחד אומר ועשו ארון, הא כיצד, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום {{תוספת|יא|ר"ל דכשזוכים ישראל נקראת העשיה על שמם ואם לאו נקראת על שם משה. ומהרש"א הקשה בעיקר הקושיא {{ממ|[[בבלי/יומא/עב/ב|לקמן ע"ב ב']]}} דהא הפסוק דפ' עקב לא איירי בההוא ארון שעשה בצלאל אלא בארון אחר כמבואר בפרשה שם, ולפלא שלא העיר ממש"כ התוס' ב[[תוספות/חולין/צב/א#|חולין צ"ב א']] בענין זה וז"ל, ואע"פ דארון אחר הוא מ"מ מסתמא כמו שהיה זה היה זה, וכפי הנראה בכונתם דמסתמא מי שעשה זה עשה זה, וא"כ שפיר קושית הגמ' משנוי הלשונות.}}. {{ממ|[[בבלי/יומא/ג/ב|יומא ג' ב']]}}.
  
'''ועשו ארון. ''' ר׳ יוחנן רמי, כתיב (פ׳ עקב) ועשית לך ארון וכתיב ועשו ארון, מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו {{תוספת|יב|ור"ל שבאמת בעיקר המצוה נצטוה משה ועשו כל ישראל עבורו, ואע"פ שרק בצלאל ואהליאב ועוד חכמים עשו, אך הם, אולי, קבלו שכרם מקופת כסף קדשי בדק הבית שכל ישראל השתתפו בה והוי כמו הם עצמם עשו, ועיין תמורה ל"א ב'.  ועיין בשבת קי"ד א', א"ר יוחנן, איזה הוא ת"ח שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו זה שמניח חפציו ועוסק בחפצי שמים, ולא נתבאר מקור לדין זה, וי"ל דר' יוחנן לשיטתיה בדרשה שלפנינו שחידש עיקר הלמוד מחיוב זה, וא"כ מכיון דיליף ממשה ממילא אין לנו לחייב רק בת"ח שנוהג כמשה שהניח כל חפציו הפרטים ועסק רק בצרכי שמים.  ויש להעיר בקושיית ר' יוחנן מסתירת הלשונות ועשית ועשו ארון, לפי מה שדריש הוא גופיה בסוגיא כאן ג' זירים הם, של מזבח ושל ארון ושל שלחן, של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח. והבאור הוא, כמ"ש באבות דכתר תורה שוין בו כל ישראל, ולפי"ז הלא יתכן דכתיב פעם אחת ועשו להורות על דבר זה שבכתר תורה זוכים כל ישראל, וי"ל דדריש למה לא כתיב גם בפ' עקב ועשו, וצ"ע.}}. (שם ע"ב ב׳).
+
'''ועשו ארון.''' ר' יוחנן רמי, כתיב {{ממ|פ' עקב}} ועשית לך ארון וכתיב ועשו ארון, מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו {{תוספת|יב|ור"ל שבאמת בעיקר המצוה נצטוה משה ועשו כל ישראל עבורו, ואע"פ שרק בצלאל ואהליאב ועוד חכמים עשו, אך הם, אולי, קבלו שכרם מקופת כסף קדשי בדק הבית שכל ישראל השתתפו בה והוי כמו הם עצמם עשו, ועיין תמורה ל"א ב'.  ועיין בשבת קי"ד א', א"ר יוחנן, איזה הוא ת"ח שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו זה שמניח חפציו ועוסק בחפצי שמים, ולא נתבאר מקור לדין זה, וי"ל דר' יוחנן לשיטתיה בדרשה שלפנינו שחידש עיקר הלמוד מחיוב זה, וא"כ מכיון דיליף ממשה ממילא אין לנו לחייב רק בת"ח שנוהג כמשה שהניח כל חפציו הפרטים ועסק רק בצרכי שמים.  ויש להעיר בקושיית ר' יוחנן מסתירת הלשונות ועשית ועשו ארון, לפי מה שדריש הוא גופיה בסוגיא כאן ג' זירים הם, של מזבח ושל ארון ושל שלחן, של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח. והבאור הוא, כמ"ש באבות דכתר תורה שוין בו כל ישראל, ולפי"ז הלא יתכן דכתיב פעם אחת ועשו להורות על דבר זה שבכתר תורה זוכים כל ישראל, וי"ל דדריש למה לא כתיב גם בפ' עקב ועשו, וצ"ע.}}. {{ממר|[[בבלי/יומא/עב/ב|שם ע"ב ב']]}}.
  
'''אמתים וחצי ארכו. ''' אמר רב משרשיא, מניין שכל המוסיף גורע, שנאמר אמתים וחצי ארכו {{תוספת|יג|פירש"י דל אל"ף מאמתים קרי ביה מתים [מאתים, שתי מאות] והוי שתי מאות אמה, כל אותיות שבתורה הברתה ככתיבתה, כמו ועשית ואמרת כאילו כתובים בה"א, עכ"ל. וכונתו ליישב מה שאמר קרי ביה מתים, כמו מאתים, והא לפי"ז חסר א' אחר המ', לכן אמר דכך הוא דרך לשון התורה, ובהגהות רש"ש הביא פירוש מפי השמועה דכונת הגמ' כאן לא על מלת אמתים כי אם על מלת וחצי, שאילו היתה מלה זו חסרה ו' בתחלתה היה המובן אמתים חצי ארכה והוי כולו ארבע אמות, ותאר פי' זה בשם פי' נכון אבל מהדרשה שאחר פרשה זו בגמ' מן עשתי עשר – שתי עשר משמע דעיקר כפירש"י, לבד מה שקשה לפי' זה שהביא, דלא מצינו בשום מקום שעור המדה בחצי הדבר [זולת פ"א בקטורת (ר"פ תשא) מחציתו חמשים ומאתים ויש שם דרשה ע"ז], וא"כ לא היה שייך כאן לומר אמתים חצי ארכו.}}. (סנהדרין כ"ט א׳).
+
'''אמתים וחצי ארכו.''' אמר רב משרשיא, מניין שכל המוסיף גורע, שנאמר אמתים וחצי ארכו {{תוספת|יג|פירש"י דל אל"ף מאמתים קרי ביה מתים [מאתים, שתי מאות] והוי שתי מאות אמה, כל אותיות שבתורה הברתה ככתיבתה, כמו ועשית ואמרת כאילו כתובים בה"א, עכ"ל. וכונתו ליישב מה שאמר קרי ביה מתים, כמו מאתים, והא לפי"ז חסר א' אחר המ', לכן אמר דכך הוא דרך לשון התורה, וב[[רש"ש/סנהדרין/כט/א|הגהות רש"ש]] הביא פירוש מפי השמועה דכונת הגמ' כאן לא על מלת אמתים כי אם על מלת וחצי, שאילו היתה מלה זו חסרה ו' בתחלתה היה המובן אמתים חצי ארכה והוי כולו ארבע אמות, ותאר פי' זה בשם פי' נכון אבל מהדרשה שאחר פרשה זו בגמ' מן עשתי עשר – שתי עשר משמע דעיקר כפירש"י, לבד מה שקשה לפי' זה שהביא, דלא מצינו בשום מקום שעור המדה בחצי הדבר [זולת פ"א בקטורת {{ממ|ר"פ תשא}} מחציתו חמשים ומאתים ויש שם דרשה ע"ז], וא"כ לא היה שייך כאן לומר אמתים חצי ארכו.}}. {{ממר|[[בבלי/סנהדרין/כט/א|סנהדרין כ"ט א']]}}.
  
'''אמתים וחצי ארכו וגו'. ''' א"ר יוחנן, באמה בת ששה טפחים, מכאן לארון שהיה ארכו ט"ו טפחים רחבו תשעה וגבהו תשעה {{תוספת|יד|ומכאן דנין לכל אמות שבתורה שהן בנות ו' טפחים, כגון לענין כלאים עירובין וסוכה, ופעמים משערין בטפחים עציבות ודחוקות זל"ז ופעמים שוחקות ורווחות, וזה וזה להחמיר, כגון משך מבוי בארבע אמות שוחקות וגבהו עשרים אמה עציבות רוחב הפרצה עשר אמה עציבות, וכיוצא בהן לענין כלאים וסוכה שבהם הוי שוחקות חומרא, ושיעור יתרון השוחק על העוצב כתב הרשב"א דהוא חצי אצבע לאמה.}}. (ירושלמי שקלים פ"ו ה"א).
+
'''אמתים וחצי ארכו וגו'.''' א"ר יוחנן, באמה בת ששה טפחים, מכאן לארון שהיה ארכו ט"ו טפחים רחבו תשעה וגבהו תשעה {{תוספת|יד|ומכאן דנין לכל אמות שבתורה שהן בנות ו' טפחים, כגון לענין כלאים עירובין וסוכה, ופעמים משערין בטפחים עציבות ודחוקות זל"ז ופעמים שוחקות ורווחות, וזה וזה להחמיר, כגון משך מבוי בארבע אמות שוחקות וגבהו עשרים אמה עציבות רוחב הפרצה עשר אמה עציבות, וכיוצא בהן לענין כלאים וסוכה שבהם הוי שוחקות חומרא, ושיעור יתרון השוחק על העוצב כתב הרשב"א דהוא חצי אצבע לאמה.}}. {{ממר|[[ירושלמי/שקלים/ו/א|ירושלמי שקלים פ"ו ה"א]]}}.
  
 
== יא ==
 
== יא ==

Latest revision as of 12:50, 14 January 2022

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


תורה תמימה TriangleArrow-Left.png שמות TriangleArrow-Left.png כה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"


דפים מקושרים

ב[edit]

דבר אל בני ישראל וגו'. חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתם תרומה, החרש והשוטה והקטן והתורם את שאינו שלו, ועובד כוכבים שתרם של ישראל אפילו ברשותו. ר' שמואל בר נחמן שמע לכולהון מן הדא, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה – פרט לעובד כוכבים, מאת כל איש – פרט לקטן, אשר ידבנו לבו – פרט לחרש ולשוטה, וזאת אשר תקחו מאתם – פרט לתורם את שאינו שלו [א]. (ירושלמי תרומות פ"א ה"א).

ויקחו לי תרומה. תנא ר"ח בשם רשב"ג, ג׳ תרומות נאמרו בפרשה זו, תרומת אדנים, תרומת שקלים, ותרומת המשכן. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה – זו תרומת אדנים, תקחו את תרומתי – זו תרומת שקלים, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם – זו תרומת המשכן [ב]. (ירושלמי שקלים פ"א ה"א).

ד[edit]

ותכלת. תכלת עמרא הוא, מנלן מדשש כיתנא – תכלת עמרא [ג]. (יבמות ד' ב׳).

ותולעת שני. מה תולעת דבר שיש בו רוח חיים אף כל דבר שיש בו רוח חיים [ד]. (ירושלמי כלאים פ"ט ה"א).

ה[edit]

ועורות תחשים. אמר רשב"ל, אומר היה ר׳ מאיר, תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא וכו', ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז [ה]. (שבת כ"ח ב׳).

ח[edit]

ועשו לי מקדש. ומעיקרא כתיב (פ' בשלח) תבאמו ותטעמו והדר מכון לשבתך [מלמד שחביבים ישראל על הקב"ה] [ו]. (כתובות ס"ב ב׳).

ועשו לי מקדש. וכתיב (פ׳ ט') ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, ש"מ דמשכן נקרא מקדש [ז]. (שבועות ט"ז ב׳).

ועשו לי מקדש. תני, קדשי בדק הבית נותנין מהן לאומנין בשכרן, מנה"מ, אמר רבי אלעזר, דאמר קרא ועשו לי מקדש, לי – משלי [ח]. (תמורה ל"א א׳).

ושכנתי בתוכם. תניא, ר׳ טרפון אומר, גדולה מלאכה שאף הקב"ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם [ט] [אדר"נ פ׳ י"א].

ט[edit]

וכן תעשו. אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד, מנה"מ, א"ר שימי בר חייא, דאמר קרא ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו – לדורות [י]. (שבועות ט"ו א׳).

י[edit]

ועשו ארון. תניא, אבא חנן אומר משום ר׳ אלעזר, כתוב אחד אומר (פ׳ עקב) ועשית לך ארון וכתוב אחד אומר ועשו ארון, הא כיצד, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום [י"א]. (יומא ג' ב').

ועשו ארון. ר' יוחנן רמי, כתיב (פ' עקב) ועשית לך ארון וכתיב ועשו ארון, מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו [י"ב]. [שם ע"ב ב'].

אמתים וחצי ארכו. אמר רב משרשיא, מניין שכל המוסיף גורע, שנאמר אמתים וחצי ארכו [י"ג]. [סנהדרין כ"ט א'].

אמתים וחצי ארכו וגו'. א"ר יוחנן, באמה בת ששה טפחים, מכאן לארון שהיה ארכו ט"ו טפחים רחבו תשעה וגבהו תשעה [י"ד]. [ירושלמי שקלים פ"ו ה"א].

יא[edit]

מבית ומחוץ תצפנו. אמר רבא, מכאן לתלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם [ט"ו]. (יומא ע"ב ב׳).

מבית ומחוץ תצפנו. מלמד ששלש תיבות עשאו, שתים של זהב ואחת של עץ, נתן של זהב בשל עץ ושל עץ בשל זהב וצפהו לקיים מה שנאמר וצפית אותו מבית ומחוץ, ומה ת"ל תצפנו – להביא שפתו העליונה [ט"ז]. (ירושלמי שקלים פ"ו ה"א).

זר זהב. ר׳ יוחנן רמי, כתיב זר וקרינן זיר, זכה נעשית לו זיר, לא זכה נעשית זרה הימנו [י"ז]. (יומא ע"ב ב׳).

טו[edit]

לא יסרו ממנו. ר' יוסי ב"ר חנינא רמי, כתיב בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסרו ממנו, וכתיב (פ' י"ד) והבאת את הבדים בטבעות, הא כיצד [י"ח] מתפרקין ואין נשמטין [י"ט]. (יומא ע"ב א').

לא יסרו ממנו. אמר ר' אלעזר, המסיר בדי ארון לוקה, שנאמר לא יסרו ממנו [כ]. (שם שם).

יז[edit]

ועשית כפרת. תנא ר׳ חנינא, כל הכלים נתנה בהם תורה מדת ארכן ומדת רחבן וקומתן, כפרת – מדת ארכה ורחבה נתנה, מדת קומתה לא נתנה, צא ולמד מפחות שבכלים, שנאמר (פ׳ כ"ה) ועשית לו מסגרת טפח סביב, מה להלן טפח אף כאן טפח [כ"א]. (סוכה ה׳ א׳).

כפרת זהב. למה של זהב, א"ר יוסי ב"ר חנינא, יבא זהב של כפרת ויכפר על זהב של עגל [כ"ב]. (ירושלמי שקלים פ"א ה"א).

יח[edit]

שנים כרובים. מאי כרובים, א"ר אבהו – כרביא, שכן בבבל קורין לינוקא רביא [כ"ג]. (חגיגה י"ג ב׳).

כ[edit]

ופניהם איש אל אחיו. ובמקדש שלמה הוא אומר (דברי הימים ב ג׳:י״ג) ופניהם לבית, הא כיצד, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום [כ"ד]. (ב"ב צ"ט א׳).

כב[edit]

ונועדתי לך שם. א"ר יהודה בר אידי א"ר יוחנן, זה אחת מן המסעות שנסעה שכינה, מכפורת לכרוב, כתיב הכא ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת וכתיב התם (שמואל ב כ״ב:י״א) וירכב על כרוב ויעף [כ"ה]. (ר"ה ל"א א׳).

ונועדתי לך שם. תניא, ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה, וכתיב ונועדתי לך שם, ותניא ר׳ יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה [ש"מ דלמעלה מעשרה טפחים מפסקא רשותא] [כ"ו]. (סוכה ה' א').

ונועדתי לך שם. תניא, ארון תשעה וכפרת טפח הרי כאן עשרה טפחים, ובשלמה כתיב (מלכים א ו׳:ב׳) והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים אמה רחבו ושלשים אמה קומתו ולבסוף כתיב (ישעיהו ס״ו:א׳) כה אמר ה' השמים כסאי איזה בית אשר תבנו לי, היינו דאמרי אינשי כד רחימתן הוה עזיזא אפותיא דספסירא שכיבן השתא דלא עזיזא רחימתן פוריא בת שיתין גרמידי לא סגי לן [כ"ז]. (סנהדרין ז׳ א׳).

מעל הכפרת. תניא, מניין למעלה מעשרה שהיא רשות אחרת, א"ר אבהו בשם רשב"ל, דכתיב ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת וכתיב (ס"פ יתרו) אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, מה דבור שנאמר להלן רשות אחרת אף דבור שנאמר כאן רשות אחרת [כ"ח]. (ירושלמי שבת פ"א ה"א).

כט[edit]

ועשית קערותיו וגו'. קערותיו אלו דפוסין [כ"ט], כפותיו אלו בזיכין [ל], קשותיו אלו סניפין [ל"א], מנקיותיו אלו קנים [ל"ב] אשר יוסך בהן – שמסככין בהן את הלחם [ל"ג]. (מנחות צ"ז א׳).

ל[edit]

לחם פנים. בן זומא אומר, לחם פנים – שיהא לו פנים [ל"ד]. (מנחות צ"ז א׳).

לפני תמיד. לפיכך היו אומרים ברגל הזהרו שלא תגעו בשלחן, לפי שאי אפשר להטבילו [ל"ה]. (חגיגה כ"ו ב').

לפני תמיד. עד שמושכין את הלחם הישן מן השלחן, כהנים מניחין עליו את החדש, וטפחו של זה בצד טפחו של זה, משום שנאמר לחם פנים לפני תמיד [ל"ו]. (מנחות צ"ט ב׳).

לפני תמיד. בעון קומיה ר׳ אילא, לא היה שם לחם מהו להניחו לשבת הבאה, אמר להו, כתיב ונתת על השלחן לפני תמיד – אפילו פסול [ל"ז]. (ירושלמי שקלים פ"ו ה"ג).

לא[edit]

ועשית מנורת זהב. תניא, כלי שרת שעשאן של עץ רבי פוסל, מאי טעמא, דדריש כללי ופרטי, ועשית מנורת – כלל, זהב טהור – פרט, מקשה תיעשה המנורה – חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש של מתכת אף כל של מתכת [ל"ח]. (מנחות כ"ח ב׳).

מקשה תיעשה. ת"ר, מנורה היתה באה מן העשת ומן הזהב, עשאה מן הגרוטאות פסולה, דכתיב מקשה והויה, עשאה משאר מיני מתכיות כשרה, דכתיב תיעשה – לרבות שאר מיני מתכיות [ל"ט]. (שם שם א׳).

גביעיה כפתוריה ופרחיה. תניא, באה זהב באה גביעים כפתורים ופרחים, אינה באה זהב אינה באה גביעים כפתורים ופרחים [מ]. (מנחות כ"ח א׳).

גביעיה כפתוריה ופרחיה. תניא, גביעים כמה הוו – עשרין ותרתין, ארבעה דידה ותמני סרי דקנים, כפתורים כמה הוו – אחד עשר, הרי דידה וששה דקנים וכפתר וכפתר וכפתר [מ"א], פרחים תשעה הוו, תרי דידה וששה דקנים וכתיב (ר"פ בהעלותך) עד ירכה עד פרחה מקשה היא [מ"ב]. (שם שם ב׳).

לד[edit]

מעמדים. תניא, איסי בן יהודה אומר, זה אחד מן חמשה מקראות שאין להם הכרע [מ"ג]. (יומא נ"ב ב׳).

לו[edit]

ממנה יהיו. שבעה קני מנורה מעכבין זה את זה, שבעה נרותיה מעכבין זה את זה, מאי טעמא, הייה כתיב בהו [מ"ד]. (מנחות כ"ח א׳).

לט[edit]

ככר זהב. תניא, באה זהב באה ככר, אינה באה זהב אינה באה ככר [מ"ה]. (שם שם).

ככר זהב וגו׳. תניא, ככר זהב טהור יעשה אותה, למדנו למנורה שבאה מן הככר, מניין לרבות נרותיה, ת"ל את כל הכלים האלה, יכול שאני מרבה אף מלקחיה ומחתותיה, ת"ל אותה [מ"ו]. (שם פ"ח ב׳).

מ[edit]

אתה מראה בהר. תניא, ר׳ יוסי ב"ר יהודה אומר, ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים וראה משה ועשה כמותן, שנאמר וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר [מ"ז]. (מנחות כ"ט א׳).


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. ואע"פ דהאי קרא בתרומת המשכן כתיב, ילפינן מינה לתרומת כהנים ע"ש שנקראו ג"כ תרומה, ונ"מ בזה"ז לענין חלה שנקראת ג"כ תרומה (פ' שלח), ועי' ביו"ד סי' שכ"ח ס"א, ומ"ש פרט לעובד כוכבים, הנה באמת קיי"ל דגם עובד כוכבים שתרם תרומתו תרומה, אלא איירי כשתרם בשליחות ישראל, וטעם הדבר משום דכתיב בתרומה (פ' קרח) כן תרימו גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, ומה דיליף קטן מן איש ולא מן ידבנו לבו כמו חרש ושוטה משום דאין לו דעת, י"ל משום דיש קטנים שהגיעו לכלל דעת, כגון אלו שהגיעו לעונת נדרים שיודעים לשם מי נדרו ונדבו, כמבואר בנדה מ"ה ב', מ"מ אתמעטו מן איש שלא יונח על פחות מי"ג שנה כמבואר לפנינו בפ' וישלח בפסוק ויקחו שמעון ולוי איש חרבו.
  2. ר"ל שלש כעמים נאמרה מלת תרומה, ויקחו לי תרומה, תקחו את תרומתי, וזאת התרומה, ולפי פשוטו הול"ל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו זהב וכסף וגו', ולכן דריש שבא לרמז על ג' תרומות אלו, ומה שלא פירש כאן רק תרומת המשכן הוא משום דכוון הצווי בכאן לקחת מכל איש ותרומה כזו הלכה לתרומת המשכן, משא"כ תרומת אדנים ותרומת שקלים נגבו רק ממי שנמנו לגלגולת מבן עשרים שנה ומזכרים כמבואר בר"פ תשא ובר"פ פקודי. ועיין בבבלי מגילה כ"ט ב' תנא רב יוסף, שלש תרומות הן, של מזבח למזבח, ושל אדנים לאדנים, ושל בדק הבית לבדק הבית, ופירש"י תרומת אדנים היתה לאדנים ותרומת מזבח למזבח לקנות מהן קרבנות צבור לכל השנה דכתיב בזה לכפר על נפשותיכם. ונראה דמקור אחד לשתי הדרשות רק שבאו בשנוי לשון, רק מה שקורא בירושלמי תרומת שקלים קורא בבבלי תרומת מזבח, ותרומת המשכן היינו תרומת בדק הבית. ומה שכתב כאן רש"י ויקחו לי תרומה – לי לשמי, עיין מש"כ בסמוך בפסוק ח' אות ח' וצרף לכאן.
  3. עמרא תרגומו של צמר, ועל שם צבעו נקרא תכלת, ותכלת באה לבגדי כהונה, ולבגדי כהונה אינם כשרים אלא צמר ופשתים, דכתיב ביחזקאל מ"ד בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר, וזה כתוב בענין בגדים הפנימים שלובשים ביום הכפורים, ש"מ שבבגדים מעבודות חיצוניות יש בהם צמר ופשתים ולא מין אחר, משום דאל"ה הול"ל שלא יעלה עליהם גם שארי מינים שבבגדים מעבודות חיצוניות [כ"מ ברש"י כאן וכ"מ בירושלמי כלאים פ"ט ה"א, והתוס' ביומא ע"א ב' טרחו הרבה במקור דין זה, ולא הביאו הוכחה זו מפ' דיחזקאל, והרש"ש שם הבין שדברי רש"י ביבמות כאן הם דברי עצמו, ובאמת מפורשים הם בירושלמי שהבאנו] וכתיב בפ' פקודי מכנסי בד שש משזר ובד היינו פשתים, דכן איתא ביומא ע"א ב' דבר העולה מן הקרקע בד בבד, והיינו פשתן שעולה מכל גרעין רק קנה אחד ואין להם בדים וענפים כשאר עצים, וא"כ ע"כ שתכלת עמרא הוא דהיינו צמר, ואין לומר דתכלת נמי כיתנא הוא אלא צביע הוא ורק ארגמן ותולעת שני עמרא הן, משום דסברא היא, דכל הצבועין מין אחד הן מדלא חילק בהן אלא בצבע, ועיין מש"כ לעיל בס"פ משפטים בפסוק לבנת הספיר. – והנה בענין צביעת תכלת נבאר אי"ה בפרשת ציצית (ס"פ שלח), וכאן נעיר בענין ארגמן שכתב הרמב"ם בפ"ח ה"ג מכלי המקדש וז"ל, והארגמן הוא הצמר הצבוע אדום, עכ"ל. ומשמע מדבריו דכל מין צבע אדום הוא בכלל ארגמן, אבל צ"ע משבת צ' א' שארגמן מין צבע מיוחד הוא וכ"פ רש"י שם וז"ל. ארגמן צבע שצובעין בו, משמע דדוקא בצבע ששמו ארגמן ולא סתם צבע אדום, וצ"ע.
  4. ר"ל הוא הדין בכל דבר הבא מדבר שיש בו רוח חיים וצבעו אדום כצבע תולעת, ורמב"ם פ"ג ה"ב מפרה אדומה כתב וז"ל, שני תולעת יש שצובעין אותו בתולעת והתולעת הם הגרגרים האדומים ביותר הדומים לגרעיני החרובים והם דומים לתולעת, עכ"ל. ולא מצאתי מקור לדבריו, ומירושלמי שלפנינו סתירה מפורשת לדבריו, שהרי מפורש שתולעת הוא תולעת ממש שיש בו רוח חיים, ויתכן שנטה מדברי הירושלמי ע"פ פסק הלכה בבבלי שבת כ"ח ב' לא הוכשרו למלאכת שמים אלא דבר טהור בלבד משום דבעינן מן המותר בפיך, וא"כ איך אפשר שיהיו משתמשים בצרכי שמים בתולעת שהוא מין טמא, ועיין מש"כ ס"פ שלח לענין חלזון ובס"פ בא בפסוק למען תהיה תורת ה' בפיך, ומדברי רבינו בחיי משמע דהגרגרים האלה הם שהתולעת מונחת בתוכם ונקראו תולעת על שמו. – וע"פ דברי הרמב"ם שהבאנו כתב ברבינו בחיי כאן דהא דלא מצינו משי במלאכת המשכן מפני שהוא יוצא מגוף השרץ ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור, עכ"ל. ויש להעיר לפי המבואר באו"ח סי' קנ"ג שנזהרים לעשות דברים לצרכי בהכ"נ מדברים האסורים לקודש, א"כ איך אנו משתמשים במשי לכמה צרכי בהכ"נ, כמו בפרוכת ומטפחות ומעילים לס"ת ועטרות וכדומה, וזה מעשים בכל יום, ונחשבים להידור מצוה, והוא פלא. ואמנם לולא דברי רבינו בחיי נ"ל מה שאין אנו מקפידים לעשות תשמישי קדושה ממשי ע"פ מה שכתבנו במק"א בטעם הדבר מה שיש דברי מצוה שמחויבים לעשותם ממין המותר בפיך, כמו תפלין ושיפר, ויש כאלה שמותרים גם ממין טמא כמו דפנות סוכה שהם ג"כ מדאורייתא, וכתבנו הסברא בזה, דדבר דבעינן דוקא ממין בע"ח צריך שיהיה זה המין בע"ח מן המותר בפיך, משום דאל"ה מגונה הדבר, ולכן תפלין ושופר דבעינן ממין בעלי חיים צריך שיהיה זה המין מין טהור, משא"כ דפנות סוכה שכשרות גם מדומם וצומח אז גם אם עושין אותן ממין בע"ח לא איכפת לן אם זה המין מין טמא, משום דעכ"פ לא גרע מדומם וצומח. ולפי"ז הנה הקלף לס"ת וגידי התפירה בס"ת שהם מבעלי חיים בעינן שיהיה מין טהור, ואסור לתפור היריעות במשי מפני שהם דבר טמא, משא"כ שאר התשמישין שבביהכ"נ, כגון הארון ופרוכת ומטפחות ומעילים ועטרות ושולחנות וכדומה שכשרים גם מדומם וצומח, לכן כשעושין אותן מבע"ח מותרין אפי' ממין טמא, ולכן משתמשים גם במשי אף כי הוא יוצא מן הטמא, ומה שלא שמשו בו במקדש אולי יש טעמים אחרים בזה, ובכלל אין ראיה ממקדש שנעשה הכל ע"פ הדבור והוראת שעה, ואין להאריך עוד.
  5. וטהור הוא, דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, משום דבעינן דבר המותר בפיך, וכמש"כ באות הקודם. ומ"ש לפי שעה נזדמן נראה דלאו דוקא לשעת בנין המשכן אלא לכל משך הארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ובא לאפוקי רק שלא נשאר לדורות, וראיה לזה דמצינו ביחזקאל (ט"ז) ואנעלך תחש, וזה קאי על היות ישראל במדבר לאחר עשיית המשכן. ואולי הטעם בהכרח הדרשה דלפי שעה נזדמנה לו ונגנזה הוא משום דלא חשבה הכתוב בפ' ראה במיני החיה או הבהמה הטהורות. והנה רש"י בפסוק זה כתב תחש מין חיה היא, ותפסו עליו המפרשים מגמרא שלפנינו שלא הכריעו חכמים אם מין חיה או מין בהמה היא, ואני תמה, כי הלא בתנחומא איתא מפורש דעת ר' יהודה שמין חיה היא, וכן בירושלמי כאן בסוגיא איתא בחד גירסא במאמרו של רשב"ל בשם ר' מאיר דתחש מין חיה היא, וא"כ לא יפלא איפוא שקבע רש"י ע"פ הדעות וגירסות אלו.
  6. ר"ל דמאותו הפסוק משמע שמקודם יבאו לארץ ואח"כ יבנו מקדש, ואח"כ צוה הקב"ה שיבנו לו מקדש עודם במדבר, והיינו משום שכל כך חביבים ישראל לפני הקב"ה עד שלא היה יכול כביכול להבליג על חשקו להשרות שכינתו בישראל עד שיבאו לארץ.
  7. ונ"מ בזה לענין בנינו שאינו דוחה שבת כמו בנין בית המקדש דכתיב (פ' קדושים) את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו דילפינן שאין בנין בהמ"ק דוחה שבת, וכן לכל דיני טומאת מקדש וקדשיו, וכן אין נכנסין לתוכו באופן שאין נכנסין לבהמ"ק כמו במקלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו, כמבואר בברכות ס"ב ב'. – ועיין ברמב"ם פ"א ה"א מבית הבחירה, מ"ע לעשות בית לה' שנאמר ועשו לי מקדש, עכ"ל. ותמה הכ"מ הא פסוק זה איירי במשכן שבמדבר, ואני תמה על תמיהתו, שהרי בשבועות ט"ו א' דרשינן הפסוק שבכאן וכן תעשו לדורות כמובא בסמוך, וכ"מ בספרי פ' בהעלתך בפסוק אספה לי שבעים איש, כל מקום שנאמר לי הוי קיים לעולם ולעולמי עולמים, וכן במקדש הוא אומר ועשו לי מקדש, ע"כ. ומ"ש בסנהדרין כ' ב' שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ואחת מהן לבנות בית הבחירה – שם איירי לענין קדימת מצוה זו לאחרת כפי שיתבאר אי"ה לפנינו במקומו (ר"פ ראה י"ב י').
  8. ר"ל שהעשיה תהיה משלי, ויתכן דדרשו כן מדכל הפרשה כתיב בלשון נוכח למשה, ועשית שלחן, ועשית מנורת, ועשית כפרת. ועשית מזבח, וכאן כתיב ועשו, ש"מ דגוף העשיה היא ג"כ מצוה, וכיון דמצוה היא נוטלין האומנין שכרן מקופת הקודש, וכן בארון כתיב ועשו לי ארון, ויש דרשה על זה כפי שיבא בסמוך לפנינו. וכעין חידוש דין זה מצינו בעירובין כ"ז ב' לענין מעשר שני שלוקחין יין אגב קנקן, ר"ל אף שעיקר המצוה לקנות במעות מעשר שני יין אך אם אין לו קנקן מותר לו לקנות ממעות אלו קנקן להיין. ונ"מ בזה בזה"ז לענין הקדשות דידן כשמנדבין מעות על איזה דבר מצוה וזה הדבר דורש תקון מלאכה מותר להוציא מעות הנדבה להוצאת התקון, וכן יש לדון מזה למי שמנדב מעות על יין לקידוש ולהבדלה בביהכ"נ מותר לקנות מאותן המעות קנקן להיין וכן בכל כיוצא בזה. – ויש להעיר בדברי רש"י בפסוק זה שכתב ועשו לי מקדש, לי לשמי, ולמה לא פירש ע"פ דרשת חז"ל כאן לי – משלי, וכן לעיל בפסוק א' ויקחו לי תרומה פירש ג"כ לי לשמי והיה אפשר ג"כ לפרש לי – משלי, ע"פ לשון הכתוב (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף ולי הזהב ולכן לא שייך לכתוב ויתנו לי, ולפי"ז היו הדרשות אלה מעין הדרשות ביומא ג' ב' קח לך משלך, יעו"ש ולפנינו ר"פ תשא, וכן פירש"י בפ' תולדות לך נא אל הצאן וקת לי משם שני גדיי עזים לי – משלי מכתובתי, יעו"ש. ואפשר לומר דכאן יש הכרח לפרש לי לשמי משום דמצינו בעת שרצה דוד המלך לבנות בית לה' שלח לו הקב"ה ע"י נתן הנביא לאמר (שמואל ב ז׳:ה׳) כה אמר ה' האתה תבנה לי בית וגו' והקימותי את זרעך אחריך וגו' הוא יבנה בית לשמי, ונראה שחזר הנביא על דבריו הקודמים לאמר, כי תחת שרצה הוא לבנות הבית יבנה שלמה, ואחרי שמקודם אמר תבנה לי ושוב אמר הוא יבנה בית לשמי, ש"מ דהלשון לי בענין בהמ"ק ענינו ופירושו לשמי, ולכן גם כאן בענין בנין המקדש וקבלת התרומה לתכלית הבנין יתפרש ג"כ לי לשמי, ודו"ק.
  9. יתכן דמדייק דלפי המשך הלשון והענין הול"ל ושכנתי בתוכו ולא בתוכם, ולכן דריש דבאמת אין שייך כלל ענין בנין בכלל כביכול להקב"ה, וכמש"כ (ישעיה ס"ו) השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי, אלא הענין הוא שרצה הקב"ה שיתעסקו ישראל במלאכת עבודה לשמו וציום על בנין המקדש ומתוך שתהיה חביבה עליו עבודת פעולתם, ישרה שכינתו בתוכם בכל מקום שהם. והרי מבואר מזה שגדולה מעלת המלאכה עד שתמורתה חנן הקב"ה את ישראל בהשראת שכינתו יתברך, ודו"ק.
  10. העיר היא ירושלים, וקדושתה גדולה משאר קדושת ארץ ישראל [עיין לפנינו בפ' ראה (ט"ו ז') בפסוק כי יהיה בך אביון מאחד אחיך וגו'] והעזרות קדושתן גדולה מקדושת ירושלים, ואי אפשר לחדש קדושה, היינו להוסיף על שטח העיר והעזרות שיהיה נחשב השטח הנתוסף כקדושת העיר והעזרות אלא בב"ד של שבעים ואחד, וילפינן ממשכן, כמו שהמשכן נתקדש ע"י משה שהיה מלך ונביא והיו שם שבעים זקנים ואורים ותומים. ובפרק א' מ"א דסנהדרין פירש הרע"ב דמשה היה במקום סנהדרי גדולה, וכתב על זה התוי"ט דכן מסתבר, משום דלא נמצא מנוי שבעים זקנים לסנהדרין כי אם בפרשת מתאוננים (פ' בהעלותך) וזה היה אחר מעשה המשכן, עכ"ל. אבל בירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג מבואר מפורש כמו שכתבנו, דקאי על מספר שבעים זקנים שהיו שם, ומביא הפסוק דמתאוננים אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, עיי"ש. וצ"ל דבאמת עוד לפני מעשה המשכן היו מיוחדים שבעים זקנים לכל דבר שבקדושה וכדכתיב מפורש בס"פ משפטים ושבעים איש מזקני ישראל, והירושלמי מביא זה הפסוק דפ' בהעלותך משום דמאותו פסוק ילפינן בסנהדרין ט"ז א' לעיקר הענין דסנהדרי גדולה היו של שבעים ואחד איש, ועיין מש"כ בפ' צו בפסוק ואת כל העדה הקהל (ח' ג').
  11. ר"ל דכשזוכים ישראל נקראת העשיה על שמם ואם לאו נקראת על שם משה. ומהרש"א הקשה בעיקר הקושיא (לקמן ע"ב ב') דהא הפסוק דפ' עקב לא איירי בההוא ארון שעשה בצלאל אלא בארון אחר כמבואר בפרשה שם, ולפלא שלא העיר ממש"כ התוס' בחולין צ"ב א' בענין זה וז"ל, ואע"פ דארון אחר הוא מ"מ מסתמא כמו שהיה זה היה זה, וכפי הנראה בכונתם דמסתמא מי שעשה זה עשה זה, וא"כ שפיר קושית הגמ' משנוי הלשונות.
  12. ור"ל שבאמת בעיקר המצוה נצטוה משה ועשו כל ישראל עבורו, ואע"פ שרק בצלאל ואהליאב ועוד חכמים עשו, אך הם, אולי, קבלו שכרם מקופת כסף קדשי בדק הבית שכל ישראל השתתפו בה והוי כמו הם עצמם עשו, ועיין תמורה ל"א ב'. ועיין בשבת קי"ד א', א"ר יוחנן, איזה הוא ת"ח שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו זה שמניח חפציו ועוסק בחפצי שמים, ולא נתבאר מקור לדין זה, וי"ל דר' יוחנן לשיטתיה בדרשה שלפנינו שחידש עיקר הלמוד מחיוב זה, וא"כ מכיון דיליף ממשה ממילא אין לנו לחייב רק בת"ח שנוהג כמשה שהניח כל חפציו הפרטים ועסק רק בצרכי שמים. ויש להעיר בקושיית ר' יוחנן מסתירת הלשונות ועשית ועשו ארון, לפי מה שדריש הוא גופיה בסוגיא כאן ג' זירים הם, של מזבח ושל ארון ושל שלחן, של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח. והבאור הוא, כמ"ש באבות דכתר תורה שוין בו כל ישראל, ולפי"ז הלא יתכן דכתיב פעם אחת ועשו להורות על דבר זה שבכתר תורה זוכים כל ישראל, וי"ל דדריש למה לא כתיב גם בפ' עקב ועשו, וצ"ע.
  13. פירש"י דל אל"ף מאמתים קרי ביה מתים [מאתים, שתי מאות] והוי שתי מאות אמה, כל אותיות שבתורה הברתה ככתיבתה, כמו ועשית ואמרת כאילו כתובים בה"א, עכ"ל. וכונתו ליישב מה שאמר קרי ביה מתים, כמו מאתים, והא לפי"ז חסר א' אחר המ', לכן אמר דכך הוא דרך לשון התורה, ובהגהות רש"ש הביא פירוש מפי השמועה דכונת הגמ' כאן לא על מלת אמתים כי אם על מלת וחצי, שאילו היתה מלה זו חסרה ו' בתחלתה היה המובן אמתים חצי ארכה והוי כולו ארבע אמות, ותאר פי' זה בשם פי' נכון אבל מהדרשה שאחר פרשה זו בגמ' מן עשתי עשר – שתי עשר משמע דעיקר כפירש"י, לבד מה שקשה לפי' זה שהביא, דלא מצינו בשום מקום שעור המדה בחצי הדבר [זולת פ"א בקטורת (ר"פ תשא) מחציתו חמשים ומאתים ויש שם דרשה ע"ז], וא"כ לא היה שייך כאן לומר אמתים חצי ארכו.
  14. ומכאן דנין לכל אמות שבתורה שהן בנות ו' טפחים, כגון לענין כלאים עירובין וסוכה, ופעמים משערין בטפחים עציבות ודחוקות זל"ז ופעמים שוחקות ורווחות, וזה וזה להחמיר, כגון משך מבוי בארבע אמות שוחקות וגבהו עשרים אמה עציבות רוחב הפרצה עשר אמה עציבות, וכיוצא בהן לענין כלאים וסוכה שבהם הוי שוחקות חומרא, ושיעור יתרון השוחק על העוצב כתב הרשב"א דהוא חצי אצבע לאמה.
  15. יתכן דדריש כן ע"ד אסמכתא ע"פ המבואר בגמ' כאן דארון רומז לכתר תורה, וזה הוא מפני שהיו שמורים בו הלוחות שהם יסודי התורה.
  16. ר"ל שפתו העליונה של ארון העץ יצפה בזהב, וכל עיקר דרשה זו יסודה על שלא כתיב וצפית אותו מבית ומחוץ בזהב כמו שכתוב ר"פ נח וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר, ועיין בסוגיית הבבלי יומא ע"ב ב'.
  17. ר"ל דלפי הכתיבה לא היה ראוי לקרות כמו זיר בציר"ה אלא בקמ"ץ או בפת"ח, ויען כי איירי זה בארון שהוא רומז לכתר תורה כמבואר בגמ' כאן, לכן דריש שאם זכה אדם לכתר תורה, כלומר ללמוד לשמה ולקיימה נעשית לו התורה זיר וכתר, ואם לאו כגון שלומד לקנטור או שלומד ואינו מקיים, נעשית זרה לו, שמשתכחת ממנו.
  18. פירש"י לא יסרו משמע שאין זזין מהם וכתיב והבאת משמע שהולכין ובאין בתוכן, עכ"ל, ועיין מש"כ באות הבא.
  19. והיינו שבראשיהן היו עבים והכניס ראשן אחד בדוחק בטבעת ובאמצען היו דקין, הלכך לא היו נדחקין בטבעות אלא מתפרקין והולכין לכאן ולכאן, אבל אין נשמטין לצאת מהן לפי שהם עבים בראשיהם. אמנם איני יודע בכלל מאי קשה לו בלשונות אלה הפסוקים, כי הלא בודאי כן הוא, מתחלה בסדר הבנין צוה להביא את הבדים בטבעות ואח"כ צוה שאלה הבדים לא יסרו ממנו, ואיך אפשר לכתוב בענין אחר, והלא גם הלשון וגם הענין מבוארים באר היטב, ולכן נראה דכונת קושיית הגמ' מוסבת על סוף הפסוק דוהבאת דכתיב והבאת את הבדים בטבעות לשאת את הארון בהם, משמע דכל עיקר תכלית הבאה זו כדי לשאת את הארון, ולפי"ז היכא שכבר נסדר העמדת הארון על מקומו ושוב אין צורך לשאת אותו ממילא אין צורך עוד בהבדים, ככל דבר שנעשה לשעה לתכלית אמצעי, וא"כ קשה איך אמר אח"כ לא יסרו ממנו, דמשמע שיש צורך בהם גופא, דאל"ה למה לא יסרו, ועל זה מתרץ מתפרקין ואין נשמטין, כלומר שנעשו הבדים גם לצורך עצמן שהיו מפארין בזה את הארון. – והנה לפנינו בגמ' איתא במקום הפסוק והבאת את הבדים הפסוק והובא את בדיו דכתיב לקמן במזבח הנחושת, אמנם מרש"י משמע שהיה לפניו הגירסא הפסוק והבאת את הבדים, ובאמת כן מסתבר, דל"ל להביא ממרחק ומענין אחר בעוד שבענין זה גופיה כתוב לשון והבאת, וכ"ה הגירסת בש"ס כ"י, ולכן העתקנו אנחנו כן.
  20. ואע"פ דבדרשה הקודמת מבואר שאין נשמטין מן הטבעות וא"כ איך שייך הצווי לא יסרו, אך זה הוא רק בנקל, אבל בדוחק ובכבדות נשמטין, ועיין ברמב"ם ספ"ב מכלי המקדש. ועוד מפרש בגמ' דליכא למימר דהכונה שיהדק אותם היטב כדי שלא יסרו ולא בדרך צווי, משום דא"כ הול"ל למען שלא יסרו, ובגליון הש"ס הקשה הגרע"א מסנהדרין כ"א א' גבי לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו דמפרש מה טעם לא ירבה כדי שלא יסור לבבו, וא"כ גם הכא נימא כן, ולי נראה דשאני התם דכתיב ולא יסור בו' החבור אפשר לפרש דהוא טעם מוסב אל המאמר הקודם, משא"כ כאן דכתיב לא יסרו משמע דהוא צווי מיוחד ואינו מוסב על הקודם.
  21. אבל אין ללמוד משאר כלים שהיו יותר מטפח, משום דקיי"ל כל דבר שאין אתה יודע להעריכו תפשת מועט תפשת, תפשת מרובה לא תפשת.
  22. נראה דלאו דוקא על כפורת זהב לבד מדייק ודריש אלא דגם על שאר כלי זהב, כרובים זהב, שלחן זהב, מנורת זהב, מזבח הזהב, וקבע הדרשה על כפרת משום שאצלו כתיב בפעם הראשונה זהב, או משום דכפרת הוא בלשון נופל על לשון שם כפרה, וכמ"ש בתנחומא למה נקרא שמו כפרת מפני שמכפר, וטעם הדרשה בכלל דקשה לו למה השתמשו בזהב למשכן הא קיי"ל אין קטיגור נעשה סניגור ובזהב הלא השתמשו לעגל, וכמ"ש בבבלי ר"ה כ"ו א' מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, ופירש"י קטיגור – זהב העגל, ומשני כאן יבא זהב של כפורת ויכפר על זהב של עגל, ויתבאר הענין ע"פ מה שהקשו בבבלי ר"ה שם והא איכא ארון וכפרת וכרובים, ומשני חוטא בל יקריב קאמרינן, ופירש"י האדם לא יקריבנו הלום שהוא חוטא בו, עכ"ל. מבואר שעיקר הקפידא רק שהאדם לא ילבש זהב מפני שהוא היה החוטא, אבל בכלים שרי, ואדרבה, עוד נכון הדבר שיבא מין זה ויכפר על זהב של עגל. והענין הוא, מפני שהקטגוריא לא תתעורר רק באדם, ודו"ק.
  23. רומז למ"ש ביחזקאל י' פני האחד פני הכרוב, ובטעם הציור דמות תינוק פירש בס' עין אליהו ע"פ הילקוט בהושע י"א על הפסוק כי נער ישראל, אמר משה ליהושע, עם זה שאני אומר לך עדיין תינוקת הוא [כלומר אך זה היו לעם] אל תקפיד עמהם מה שהם עושים, שאף רבונם לא הקפיד עמהם, שנאמר כי נער ישראל, ולכן עשו דמות תינוק לרמוז על דבר זה, עכ"ל. ודברים אלו נוחים להאמר אבל לא יעלו יפה במקדש שלמה שאז לא היו ישראל במדרגת תינוק, כי כבר הורישו גוים ונחלו ארץ והיו תושבים ואזרחים ישנים. ולי נראה ע"פ מ"ש ביומא נ"ד א', בשעה שהיו ישראל עולין לרגל היו מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה והיו אומרים להם ראו חבתכם לפני המקום וכו', מבואר שעשו בהכרובים סימנים להורות ולהראות על החבה שמהקב"ה לישראל, ולכן עשאום בדמות תינוק שהטבע גורמת לחבבם ולסלסלם באהבה וחבה יתרה. – ועיין ברבינו בחיי כאן שכתב דמה שכתוב ועשית שנים כרובים ולא שני כרובים הוא משום דלשון שני מורה על ההשתוות, וכן דרשינן שני שעירים, שני כבשים, שתי צפרים, ואם היה כתוב כאן שני כרובים היה במשמע שיהיו שוים במראה ובקומה, ובאמת קיי"ל שהיה כרוב אחד צורת זכר ואחד צורת נקבה, עכ"ל. וכ"כ בס' מנחה בלולה ובס' העמק דבר למרן דודי הנצי"ב ז"ל, והדברים מופלאים מאד, שהרי בסוגיא דיומא ס"ב ב', מקום שאמרו דשני מורה על ההשתוות, שם גופא אמרו דגם שנים מורה על ההשתוות כמו שני, וכמו שרצו לדרוש שם על כבשי תמיד דכתיב שנים ליום, ובאמת כך מורה הסברא דכלל אחד לשני ולשנים, דכיון דעיקר הטעם דשני מורה על ההשתוות הוא משום דכיון דקיי"ל מעוט רבים שנים לא היה צריך לכתוב כלל שני דממילא הוי ידעינן שאותו המספר הוי שני, ולמה כתב, כדי להורות על ההשתוות, ולפי"ז ממילא מבואר דהוא הדין שנים מורה על זה כיון דגם הוא מיותר. ולבד זה איני יודע מי מלל לרבותינו דלהכרובים היה לאחד צורת זכר ולאחד צורת נקבה, דמה שלמדו זה מסוגיא דיומא נ"ד א' בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה [וענין מעורים סמכו באגדות על פסוק במ"א ז' בענין הכרובים כמער איש ולויות] אין זה מוכח כלל שהיה להם צורת זכר ונקבה אלא שהיו מעורים זב"ז באהבה וחבה כמו זכר ונקבה, ודמות צורתם באמת היו שניהם צורת זכר, ולפי"ז נכון מאד מה דכתיב שנים להורות על ההשתוות, וזולת האגדה דיומא זאת לא מצאתי כל מקור לזו הדמות שתארו, וצע"ג.
  24. ר"ל כשעושין רצונו של מקום מעמידין פניהם איש מול אחיו כדרך האוהבים וכשאין עושים רצונו של מקום מהפכין פניהם לבית בבחינת הסתר פנים, וע"פ נס היה כן, כך פירש רשב"ם. ויש להוסיף באור, דלכן בכרובים שעשה משה כתיב ופניהם איש אל אחיו ע"פ מ"ד במדרשים דכל זמן שהיה המשכן קיים לא זזה שכינה מישראל, אבל בימי שלמה כשחטאו נפרדה השכינה ולכן כתיב שם ופניהם לבית שכביכול הסתירה פנים. ולחד מ"ד בגמ' הוי הפי' ופניהם לבית דמצדדי אצדודי, קצת לבית וקצת זה לזה, כאדם שמדבר אל חבירו והופך ראשו לצד אחר קצת וכתלמיד הנפטר מרבו, ופי' רשב"ם כתינוקות הנפטרים מרבותיהם, ומהרש"א הקשה למה פירש בתינוקות והלא גם גדולים הנפטרים מרבותיהם צריכין לצדד הלוכם, ולדעתי נראה דכוון הרשב"ם למ"ש בדרשה הקודמת דלהכרובים היו פני תינוקות, יעו"ש, ולכן פירש מענינא. ומה שלא ניחא למ"ד זה לפרש כמ"ש הקודם כאן בזמן שעושים רצונו של מקום וכו', י"ל דס"ל דלא על פי נס היתה התהפכות הפנים אלא דלכתחלה עשאום בימי שלמה שיהיו פניהם לבית, וס"ל דאילו היה זה מורה על העדר עשיית רצון המקום לא היו עושין אז באופן כזה, ודו"ק.
  25. ענין העשרה מסעות הוא דכשתטאו ישראל ונסתלקה שכינה מהם כמש"כ (הושע ה׳:ט״ו) אלכה ואשובה אל מקומי הראשון לא נסתלקה בפעם אחת אלא לאט לאט בתקוה אולי יעשו תשובה, ומפרש בגמ' שבתחלה שרתה על הכפורת ואח"כ נטתה על הכרוב ומשם לכרוב שני ומשם למפתן וחצר ולמזבח ולחומה ולעיר ולהר ולמדבר עד שעלתה למקורה הראשון בגנזי מרומים, ויתכן שתפס מספר המסעות עשר כנגד עשר הירידות שירד הקב"ה לארץ להשרות שכינתו בישראל כמבואר בסוגיא כאן ולכן נסתלקה בערך שעלתה.
  26. ומפרש דמה דכתיב (פ' יתרו) וירד ה' על הר סיני היה למעלה מעשרה טפחים, ומכאן ילפינן לכל הענינים השייכים לגבולי רשות ומחיצות שאם גבוה עשרה טפחים הוי רשות בפני עצמו [לבד שדבר זה בא גם בקבלה מהלמ"מ], ודע דיש להעיר ממה דאיתא ביומא ע"ב ב' דהארון והכפורת היו גבוהים עשרה טפחים ומשהו, ולמה קיי"ל לענין רשות דדי עשרה טפחים מצומצמים ולא עשרה ומשהו, וצ"ע.
  27. והענין הוא למשל כמו שדחוק הוא כביכול המקום להקב"ה, והיינו טעמא, מפני שאז בימי שלמה החלו ישראל לסור מאחרי ה', כנודע, ושוב לא היתה אהבתם שלמה, ויתכן שהמספר ששים גרמידי מקביל הוא לעומת ששים אמה שהחזיק מקדש שלמה כמבואר, כי גרמידי הוא תרגומו של גמד בעברית, וגמד הוא אמה כמבואר בשופטים ב' ולה שני פיות גמד ארכה.
  28. ואע"פ דהתם כתיב וירד ה' על הר סיני, צ"ל דסמיך על מ"ש בבבלי סוכה ה' א' דירידה זו היתה למעלה מעשרה טפחים דהוי רשות בפני עצמו, ועיין בדרשה דלעיל מענין זה. והנה עיקר ענין זה דלמעלה מעשרה הוי רשות בפני עצמו מסיק בגמ' דהוא הלכה למשה מסיני ורק חז"ל אסמכוה אקרא, וע' מש"כ ס"פ תשא.
  29. שהחלות נערכות ונלושות ונאפות בהן.
  30. הם שני הבזיכין שמניחין בהן הלבונה על השלחן בצד המערכות, כי את י"ב החלות היו עורכין בשני סדרים, ובצד כל מערכה היו נותנין כלי עם קומץ לבונה, כפי שיתבאר אי"ה בפ' אמור, וכלי זו נקראת בזך.
  31. ארבע סניפין של זהב היו לשלחן מפוצלין בראשיהן שהיו סומכין בהן שתי המערכות של לחם הפנים, שנים מסדר זה ושנים מסדר זה, וזהו קשותיו.
  32. עשרים ושמונה קנים היו להשלחן, י"ד לסדר זה וי"ד לסדר זה וכל אחד מהם היה חלול עד חציו כדי שיהיה הרות מנשבת בהם.
  33. ר"ל שהקנים גודרים בין קנה לחבירו כדי שתהיה הרוח מנשבת בהם ומשמרם מעפוש, כי בס"ה היו עורכין את הי"ב חלות בשני סדרים, שש בכל סדר, וחלה ע"ג חלה ובין כל שתי חלות שלשה של קנים של זהב כדי שתהיה הרוח מנשבת בהם, כמש"כ.
  34. ר"ל שתהיינה החלות מרובעות. ומפרש במשנה דהיינו שיהיה להן קרנות ושיעורן ז' אצבעות. וענין הקרנות פירש"י שהיו מדביקין בצק לכל זוית, והרמב"ם בפ"ד ה"ט מתמידין פירש שעובי כל הלחם היה ז' אצבעות, ועי"ש במפרשים. ויש להעיר לדעת הרמב"ם מפסחים ל"ז א' אין עושין פת עבה בפסח וכמה פת עבה, אמר רב הונא טפח, שכן מצינו בלחם הפנים טפח, ופירש"י שגם לחה"פ אסור לבא חמץ ואפ"ה עובי דפנותיו טפח, וכמ"ד לחם הפנים שיהיה לו פנים ואין פנים פחות מטפח כדאמרי' בסוכה ה' א', עכ"ל. והנה שיעור טפח באצבעות מבואר במנחות מ"א ב' ארבע באגודל חמש באצבע שית בזוטרתא, ולפי פי' הרמב"ם דעובי החלות היה ז' אצבעות קשה מנ"ל לרב הונא לחלוק אסתמא דמתניתין [כי אע"פ דבן זומא חידש דין זה אבל גם דעת חכמים כן כמש"כ המפרשים] וחידוש על מפרשי הרמב"ם שהאריכו הרבה בדבריו ולא העירו כלל מסוגיא דפסחים.
  35. באור הענין כי המנהג היה במקדש שלאחר כל הרגל היו טובלין את כל הכלים שהיו במקדש מפני שרבו האנשים העולים לרגל וביניהם רבים עמי הארץ שאינם יודעים להזהר ולהנהיג עצמם בטהרה, ונגעו בכל הכלים וטמאום ולכן טבלו אותם. והנה מכיון דמצות לחם הפנים שלא יסור מן השולחן אפי' רגע אחת, לכן א"א היה לטובלו אחרי כי א"א להסיר הלחם ממנו [דאפי' בעת שהיו מניחין לחם חם היו נזהרין שבעוד שהישן יוסר יונח החדש כפי שיבא בסמוך], ולכן היו מכריזין הזהרו שלא תגעו בשולחן כדי שלא תטמאוהו. והנה רש"י ותוס' פירשו דהאזהרה היתה לכהנים עמי הארץ ולא לישראלים, משום דישראלים בלא"ה לא היו רשאים לבא למקום שהשולחן עמד, יעוי"ש. אבל בירושלמי חגיגה פ"ג ה"ח איתא שבשעת הרגל היו מוציאין את השולחן לחוץ ומראין אותן לעולי רגלים, ולפי"ז הלא היה באפשר שיגעו בו גם ישראלים, וא"כ היתה האזהרה גם לישראלים וכ"כ במל"מ בפי"א ממשכב.
  36. כלומר טפחו של מסדר בצד טפחו של מסלק, וס"ל דתמיד פירושו תמיד ממש, כל רגע, ולאפוקי מדעת ר' יוסי דס"ל דתמיד פירושו שלא ילין השולחן בלא לחם, ולכן ס"ל דאפי' סילק ישנה שחרית והניח חדשה ערבית ג"כ נקרא תמיד. והנה פשוט הדבר דקיי"ל כת"ק, ובאמת קשה איך יכלכל ר' יוסי את האזהרה הנהוגה המובאה במשנה דסוף חגיגה כ"ו א' משום שלא היו יכולין להטביל את השלחן מפני שלא היו יכולין להסיר ממנו אף רגע אחד את לחם הפנים וכמובא לפנינו לעיל. ומה שקשה ביותר, כי בסוגיא כאן איתא, א"ר אמי, מדבריו של ר' יוסי נלמוד שאפי' לא קרא אדם קריאת שמע אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, דזה מכוון ללשון תמיד, ומהאי טעמא כתב בשו"ת הרא"מ סי' ו' דאין צריך לברך ברכת התורה בכל פעם שלומד ביום, משום דמדינא יוצאים בק"ש שחרית וערבית, יעוי"ש, וקשה טובא, דהא כיון דכל זה הוא רק אליבא דר' יוסי ואנן הלא לא קיי"ל כוותיה, ומה שאין אנו מברכין ברכת התורה בכל פעם שנשב ללמוד, לא ידעתי מה סאני ליה להרא"מ הטעם שכתבו התוס' בברכות י"א ב', משום דאף כשפוסק ללמוד אינו מתייאש מללמוד עוד, דבכל שעה חייב ללמוד, וזה באמת אליבא דת"ק דר' יוסי דקיי"ל כן. אך הרבה פוסקים [סמ"ג עשין י"ב והגמי"י פ"א מת"ת ועוד] ס"ל דבאמת יוצא אדם ידי חובת ת"ת בק"ש שחרית וערבית, ולכאורה הוא דבר פלא, דהא קיי"ל כת"ק דר' יוסי כמש"כ, וצ"ל דס"ל דהפסוק לא ימוש וגו' אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה בעלמא שיהיו ישראל יושבים על אדמתם שלוים ושקטים ויעסקו תמיד בתורה, והנה בפרט זה יש הרבה להאריך אבל אין מקום כאן מענין זה.
  37. הגר"א מוחק המלות אפי' פסול וגורם אפי' הוא כמה ימים, והבאור הוא דאיירי בלחם פנים כשר שנסדר כהלכתו בשבת ומבעי ליה אם אין לו לחה"פ לשבת הבאה אם רשאי להניחם משבת זו לשבת הבאה אם אמרי' משום שנסדר כהלכתו מפסל בלינה או לא, ופשיט דגם לכתחלה יכול להניחו על כמה ימים, דקרא ודאי איירי דנסדר כהלכתו דכתיב ונתת לחם דהיינו לחם כשר ואפ"ה כתיב תמיד להורות דרשאי להניחו לכתחלה ולא מיפסל בלינה, ועיין ברמב"ם פ"ה הי"ג מתמידין.
  38. ואף לא של זהב, ובא לאפוקי רק כל שאינו של מתכת כגון של עץ או עצם או זכוכית, ועיין ברמב"ם וכ"מ כ"א הי"ח מבית הבחירה.
  39. דהול"ל רק ועשית מנורת זהב טהור מקשה.
  40. כגון שהצבור עניים ועושין אותה מבדיל אז אינה באה גביעים כפתורים ופרחים. ואולי הטעם בזה כיון דדברים אלו באים רק להדור ולנוי ולשאר מיני מתכיות אינם מייפים. והנה רש"י פירש אינה באה – אינה צריכה לבא גביעים וכו', אבל הרמב"ם בפ"ג ה"ד מבית הבחירה כתב אין עושין בה גביעים וכו', והנ"מ בין הלשונות מבואר, דלרש"י אם רוצים עושים ולרמב"ם אסור לעשותו, וי"ל בטעמים דרש"י ס"ל דאע"פ שאינם מייפים אך גם אינם מגנים, ולכן תלוי זה ברצון, ורמב"ם ס"ל דגם מגנים הם ולכן אסור לעשותם במנורה של בדיל, ובזה ניחא מש"כ שם בהלכה ד' גבי באה זהב באה ככר אינה באה זהב אינה באה ככר [ויובא בסמוך] כתב וז"ל אין מקפידין לעשותה ככר ולא כתב אין עושין כמו שכתב כאן, והיינו טעמא משום דכאן יש חשש גנות, משא"כ התם, ודו"ק.
  41. דיש בכל קנה וקנה כפתור כדכתיב שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד כפתור ופרח הרי שמונה, וכפתר תחת שני הקנים וכן תחת שני הקנים השניים וכן תחת שני הקנים האחרונים הרי אחד עשר.
  42. ששה דקנים, בכל קנה כפתר ופרח כדכתיב בקנה האחד כפתר ופרח וכתיב עד ירכה עד פרחה ריבה הכתוב פרח אחד.
  43. ר"ל די"ל ארבעה גביעים משוקדים או משוקדים כפתוריה ופרחיה. וכתב הרמב"ם בפ"ג ה"ב מבית הבחירה וז"ל, בכל קנה וקנה שלשה גביעים וכפתר ופרח והכל משוקדים, עכ"ל. והנה באמת בענין הכפתרים ופרחים (פסוק ל"ג) אינו מבואר דהכפתרים ופרחים מששת הקנים צריכים להיות משוקדים, משום דא"כ הו"ל לכתוב שלשה גביעים בקנה האחד משוקדים כפתור ופרח, ולפי"ז צ"ע מנ"ל לרמב"ם דגם הכפתורים ופרחים שבששת הקנים צריכים להיות משוקדים. והכ"מ כתב בשם ר"י קורקוס דטעמו הוא ע"פ הגמ' דמשוקדים אין לו הכרע, אבל זה תימא דהא הגמ' איירי במשוקדים שבפסוק שלפנינו, והיינו בהכפתרים ופרחים שבגופה של מנורה ולא שבששת הקנים, וכ"כ רש"י ותוס', ועיין במל"מ. וצ"ל דבאמת מפרש הרמב"ם דכונת הגמ' לפסוק הקודם, והיינו דאפשר לומר שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד או משוקדים בקנה האחד כפתר ופרח, ואף יש ראיה שכן מפרש הוא, שכן בהלכה א' מאותו הפרק שהבאנו גבי כפתר ופרח שבגופה של מנורה העתיק כלשון הפסוק ולא כתב והכל משוקדים כמו בהלכה ב' בכפתר ופרח שבששת הקנים, מבואר מזה דמפרש דכונת הגמ' דמשוקדים אין לו הכרע הוא לפסוק הקודם (ל"ג) בענין כפתר ופרח של הקנים, ודו"ק. ובזה תתורץ קושיית התוס' למה לא דרשה הגמ' למשוקדים לפניה ולאחריה כמו בנשך ובמרבית (ב"מ ס"א א') משום דלמש"כ בדעת הרמב"ם דקאי אפסוק ל"ג באמת נדרשת המלה משוקדים לפניה ולאחריה, ולכן כתב והכל משוקדים. ודע שבס' יבין שמועה כלל תע"ג כתב בשם הרא"ש דהא דחמשה מקראות אין להם הכרע הוא עד דאתא עזרא ופסק טעמים אבל מימות עזרא ואילך יש להם הכרע, וכ"כ הריטב"א בחידושי יומא, ותמה עליהם בס' יד מלאכי כלל רע"ח וז"ל בשלמא בכל הפסוקים שחשיב הגמ' ניחא חידוש זה אבל במשוקדים אף דאפסקינהו עזרא אכתי כדקאי קאי ולא מכרע מלתא כלל דכיון דיש אתנחתא על מלת גביעים וזקף קטן על משוקדים אכתי לא אתברר אם קאי אגביעים שלפניו או אכפתריה ופרחיה שלאחריו, ולכן כתב דלאו דוקא על חמשתן קאמרי הרא"ש וריטב"א אלא רק אארבעה, ולא אדעה מה אדון בדבריו, דהא הענין מתבאר היטב, האתנחתא שעל גביעים הוא המפסיק המלה הזאת, ומשוקדים מוסב על כפתוריה ופרחיה והכל עולה יפה, וצ"ע.
  44. וכל מקום שנאמר הויה מעכב, ולכן אם חיסרה אחת פסולין כולן. והוא הדין דגביעים וכפתורים ופרחים מעכבין זה את זה דכיון דיהיה קאי אכוליה ענינא.
  45. ר"ל אם אינה באה זהב אין מקפידין לעשותה ככר, ועיין משכ"ל בפסוק ל"ב אות ל"ט, והנה לא נתבאר מקור לדרשה זו. ודקדקתי איזה שנוי בנקוד מלה זו כאן ובפ' ויקהל בעשיה (ל"ז כ"ד) דכאן מנוקד ככר בפת"ח הכ"ף השני ושם מנוקד בקמ"ץ, והנ"מ בין הנקודות האלה מבואר שהפת"ח מושך את התיבה להתיבה שלאחריה והקמ"ץ מפסיקה, ואולי סמכו על שנוי זה לדרוש ככר זהב למלה אחת, והיינו שזה תלוי בזה, וכמ"ש באה זהב באה ככר, משא"כ בעשיה בפ' ויקהל שכבר היו כל הכלים מוכנים א"צ להורות על זה, לכן כתב שם ככר בקמ"ץ. וראה איך אונקלוס הרגיש בשנוי דכאן תרגם ככרא דדהב, וזה מורה רמז לדרשה שלפנינו, ובפ' ויקהל שם תרגם ככרא דהב בלא ד' השמוש, וההרגש מבואר כמש"כ, ודו"ק.
  46. דמנורה ונרותיה דכולה חדא היא באות מן הככר, וזה כלול במלת אותה אבל לא מלקחיה ומחתותיה שאינם בגוף המנורה, ועיין ברמב"ם פ"ג ה"ו מבית הבחירה.
  47. בגמ' איתא בשם תנא דבי ר' ישמעאל שנתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקב"ה ציורה באצבע ויליף שם מר"פ בהעלתך וזה מעשה המנורה, והלשון וזה מורה על ההוראה באצבע כמש"כ בכ"מ [עיין מש"כ בס"פ בא בפסוק בעבור זה עשה ה' לי], וכנראה כן דעת ר' יוסי ב"ר יהודה לענין ארון ושלחן מפני שפרטיהן רבים, ויליף זה מפסוק שלפנינו דעומד בסוף הפרשה מענינים אלה רק לא ס"ל דהראה באצבע אלא דירדו מן השמים ועשה כמותן וכו'. ומפרש בגמ' אלא מעתה והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר הכי נמי, ומשני הכא כתיב כתבניתם והתם כתיב כמשפטו, ופירש"י בלשון הקושיא הכי נמי דמשכן של אש ירד מן השמים, בתמיה, עכ"ל. ולא אדע מה התמיה בזה יותר מבארון ושלחן ומנורה שאומר שירדו מן השמים, ובאמת איתא במדרשים שהראה לו הקב"ה בדמות אש כל תבנית המשכן, וילפו מדכתיב בראש הפרשה ככל אשר אני מראה אותך, ולכן לולא פירש"י הו"א דכונת הקושיא למה לא חשיב ר' יוסי גם משכן, ומשני התם כתיב כמשפטו, משמע דרק הלכותיו נאמרו לו ולא תבניתו, ודו"ק.




שולי הגליון