עריכת הדף "
תורה תמימה/שמות/כא
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== לה == '''וכי יגוף. ''' תניא, פתח הכתוב בנגיפה וסיים בנגיחה [או נודע כי שור נגח הוא], לומר לך זו היא נגיפה זו היא נגיחה {{תוספת|ערה|ר"ל דהך נגיפה אינה דחיפת הגוף אלא נגיחה בקרן [דהשרש נגף מורה רק על עצם ההכאה ולא על הדבר שמכין בו וההכאה אמנם תוכל להיות גם בקרן גם ברגל או בגוף, באבן ובאגרוף ובכל דבר, ומדסיים כאן או נודע כי שור נגח הוא – והשם הזה מורה גם על ההכאה גם על הדבר שמכין בו כדאמרינן בגמ' ב' ב' אין נגיחה אלא בקרן – משמע דההכאה כאן (וכי יגוף) נמי מיירי ע"י קרן]. והחלוק בין נגיפה לנגיחה וטעם הדבר דבאדם כתיב וכי יגח (פ' כ"ח) ובבהמה כתיב וכי יגוף מבואר לפנינו לעיל בריש פסוק כ"ח בדרשה וכי יגח, יעו"ש וצרף לכאן.}}. (ב"ק ב׳ ב׳). '''שור איש. ''' להוציא שור של קטן {{תוספת|רעו|דין זה הובא במשנה (ב"ק ל"ט א') ומתבאר שם בגמ' דבכ"ז אם הוחזק השור נגחן מעמידין ב"ד אפוטרופוס, והטעם פשוט, דאע"פ דהבעלים קטן הוא מ"מ אי אפשר להניח שור נגחן כהפקר להזיק את הבריות.}}. (מכילתא). '''את שור רעהו. ''' רעהו למעוטי של הקדש ושל עובד כוכבים, אבל שור של עובד כוכבים שנגח לשור של ישראל חייב {{תוספת|רעז|הנה על כלל דין זה בנוגע לפטור ישראל בעובד כוכבים הרבו שונאי ישראל לרנן אחר ספרתנו העתיקה כי כל כך לא נחשב בעיני חכמינו הראשונים כל מי אשר לא על דת ישראל יחשב עד כי הפקירו גם את רכושם באמרם שור של ישראל שנגח לשור של עובד כוכבים פטור ושל עובד כוכבים שנגח לשור של ישראל חייב, והעילה הזאת הבוטה כמדקרות חרב עולה חיה על שפת צוררי ישראל שבכל דור ודור, וחכמי ישראל שבכל דור האריכו להבין ולהסביר כי בודאי כונת חז"ל על העובדי אלילים שבימים הקדמונים בארצות הפראות שאינם נמצאים עתה בימינו במדינותינו וכו', ועתה לפי דבריהם נדחה כל דין זה מהבימה. ומה נאמר ונדבר, אם גדול מאד צערנו על אשר הקנאה או השנאה מקלקלת יושר ההגיון, הנה כפלים לצערנו על חכמינו ומשכילינו שהרבו דברים בישוב הענין ע"פ סברות והשערות בודדות, בעוד אשר במקום זה בתלמוד שבאו המשטינים להשטין, להדאיב לב ולכלות נפש, שם באותו ענין גופיה מבאר התלמוד בעצמו את הענין אשר לו אך ישר יחזו עינימו, כי אז לא לבד שלא הוציאו לעז על קובץ התלמוד הנאדר והנהדר בקודש, כי אם גם רוממוהו וינשאוהו על נס להראות כי כל משפטיו צדק ומישרים, בנויים על אשיות ויסודות חיי מדינה וישוב העולם בכל מקום ובכל זמן. וזה לשון הגמרא כאן, ממ"נ אי רעהו דוקא [ר"ל גזה"כ הוא] דעובד כוכבים כי נגח דישראל נמי ליפטר ואי רעהו לאו דוקא אפילו דישראל כי נגח דעובד כוכבים נחייב, א"ר אבהו, אמר קרא (חבקוק ג׳:ו׳) עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה הקב"ה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח כיון שלא קיימו אותן עמד והתיר ממונם לישראל, ע"כ. והנה תוכן השבע מצות ידוע, והם דינין, ברכת השם, עבודת אלילים, גלוי עריות, שפיכות דמים, גזל, ואבר מן החי, וכל אלה המצות בנויות ומיוסדות על תכלית קיום העולם וישוב המדינה ובטחון החיים וקניני בני האדם ורגש חמלה ורחמים על היצורים, כמובן לכל. ומעתה הגע בעצמך, אנשים שאינם מקיימים מצות אלו רק עושין ההיפך, כלומר, שאין להם דין ומשפט, והם שופכי דמים ומגלי עריות, גוזלים חומסים, וטורפים אבר מה"ח, מקללי השם, ועובדים לעץ ולאבן, האיך ראוי להיות דינם של אלו, אם לא כפריצי חיות טורפות המחריבות עולמות ופורעי פרעות בישוב העולם, והן כן ראוי לכל בעלי מדות הדואגים לשלום העולם לנהוג עם פראים כאלה, וכן נוהגים המלכיות המתוקנות עם פריצי חיות כאלה ששוללים מהם כל זכיות האנושיות ומרחיקים אותם ממושב בני אדם כנודע. הנה כי כן יושר ומשפט צדק זה של התלמוד ראוי לנוסס על נס, ורשאים אנחנו להתפאר, כי עוד בשנות אלפים לפנים, בעת אשר החושך כסה ארץ וערפל לאומים, כבר שררו בנו חקי צדק ודרכי יושר לחזק יסודי חברת האדם וקיום העולם. ועיין בפי' המשנה להרמב"ם כאן שכתב וז"ל, ואל תתמה על דבר זה [ר"ל על הא דשור של ישראל שנגח לשור של עובד כוכבים פטור] כמו שלא יקשה בעיניך שחיטת הבהמות ואע"פ שלא חטאו, לפי שמי שאין בו שלימות המדות האנושיות אינו בכלל האדם על האמת ותכלית מציאותו לצורך האדם, עכ"ל, ועם דברינו אלה יתבארו דבריו בטוב טעם. והא למדת שהתלמוד בעצמו מוציא מכלל זה כל האומות השומרים שבע מצות ב"נ אשר כאלה הם רוב האומות שבזה"ז, והרי כל דיניהם אצלנו כדיני ישראל, ואין עוד מה להרהר בזה, וע"ע מש"כ בפ' קדושים בפ' מפני שיבה תקום ובפ' בהר בענין איסור אונאה בנוגע להכבוד שחלקו חז"ל לכל אומה מתוקנה, וכאן די להאריך בזה. – ונשוב לבאור יתר עניני דרשה זו, הנה זה פשוט ומבואר, דהוא הדין לענין הקדש הדין כן, שאם נגח שור של עובד כוכבים לשור של הקדש חייב ושל הקדש שנגח לשור של עובד כוכבים פטור, כיון דלאו מדין רעהו לבד קאתינן אלא גם משום ראה ויתר גוים כמו שבארנו, ולפי"ז לכי תעיין תראה כמה מדוקדק לשון המשנה בענין זה [שהעתקנו בקצור], שור של ישראל שנגח שור של הקדש ישל הקדש שנגח שור של הדיוט פטור, הנה פתח בישראל וסיים בהדיוט, ולכאורה הוא פלא, אבל לפי המבואר הדברים מאירים, ברישא נקט ישראל דוקא למעט דשור של עובד כוכבים שנגח לשור של הקדש חייב, ולכן לא נקט הדיוט כדי שלא לכלול גם עובד כוכבים, משא"כ בסיפא נקט של הקדש שנגח לשור של הדיוט, שיכלול גם עובד כוכבים, יען דכן באמת הדין דשור של הקדש שנגח לשור של עובד כוכבים פטור, ודו"ק. והרי אתה רואה דמה שהגיה הב"ח בלשון המשנה במקום שור של ישראל שנגח – שור של הדיוט שנגח, אין כל מקום להגהה זו, ואדרבה, הלשון כמו שהוא מורה כמה גדולים ומדוקדקים דברי חז"ל.}}. (ב"ק ל"ז ב׳). '''ומכרו את השור. ''' למאן קא מזהר ליה רחמנא – לניזק ומזיק, אבל לא לב"ד, דברי ר׳ עקיבא, שאי טעמא, שותפי נינהו, למאי נ"מ – שאם הקדישו ניזק קדוש {{תוספת|רעח|ס"ל לר"ע דלא שהניזק הוי רק בעל חוב של המזיק וזוזי הוא דמסיק ביה, אלא הוי שותף עם המזיק בשור הנוגח. ונ"מ בזה מבואר, שאם היה רק בע"ח אז אין לו להניזק לתפוס את השור מעצמו, ורק ב"ד מסדרים מכירת השור החי וחוצים את הכסף, וכן אם הקדישו ניזק אינו קדוש כיון דאין לו חלק בגופו, וזו היא באמת דעת ר' ישמעאל, משא"כ דעת ר"ע שהלכה כמותו הוי הניזק שותף בהשור, ולכן לניזק ומזיק מזהיר רחמנא, שיש רשות לניזק למכור השור, ואם הקדישו ניזק קדוש כשאר הקדש השותפים, ועוד נ"מ יש.}}. (ב"ק ל"ג א׳). '''את משור החי. ''' אין לי אלא חי, שחטו מניין, ת"ל ומכרו את השור – מכל מקום {{תוספת|רעט|ר"ל דאפי' שחטו צריך למכרו ולחצות את כספו וגובה מבשרו וצריך לשלם הפחת שנפחת בשחיטה, ומיתורא דשור דריש דהו"ל לכתוב ומכרו את החי, ועיין בחו"מ סי' ת"ז ובש"ך ס"ק ב'.}}. (שם שם ב'). '''וחצו את כספו. ''' [מה ת"ל כספו, לומר לך] כספו של זה ולא כספו של שן ורגל [מכאן לשן ורגל ברשות הרבים שהזיקו כדרכן דפטורים] {{תוספת|רפ|משום דיש רשות לבהמה להלך ברה"ר ודרך הבהמה להלך ולאכול כדרכה ולשבר בדרך הלוכה ואין רשות לאדם להניח את פירותיו וכליו ברה"ר משא"כ בקרן שגם לשור הניזק יש רשות להלך. וטעם הדיוק מלשון כי כספו הוא משום דלשון כספו יונח ביותר בכנוי ביחס לאדם כשמייחס שייכות הכסף להאדם, אבל כאן היה יותר נכון לומר וחצו את הכסף. ועיקר דין זה יבא לקמן בפרשה הסמוכה בפסוק ושלת את בעירה (ד'), וע"ע בסמוך אות רפ"ה. ואע"פ דלפטור שן ורגל אתמעט לקמן מלשון ובער בשדה אחר ולא ברה"ר, אך אי מהתם הו"א דפטור רק מנזק שלם קמ"ל כאן דפטור אף מחצי נזק, וכהוראת הלשון וחצו את כספו, ולא וחצו כספו של אחר.}}. (שם כ"ו א׳). '''וחצו את כספו. ''' שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום, א"ר מאיר, על זה נאמר ושכרו את השור החי וחצו את כספו {{תוספת|רפא|ואע"פ דכתיב וגם את המת יחצון ואם אינו שוה כלום מאי שייך חלוקה בו, ס"ל לר"מ דלשון וגם את המת יחצון אתא לפחת שפחתה מיתה מחצין בחי, כלומר שמין שור המת כמה היה שוה בחיים וכמה נפחת עתה ונותן המזיק חציו, אבל העיקר בזה כדעת ר' יהודה בדרשה הבאה דאע"פ דאמת הוא דמנה נותן לו דהיינו חצי נזק, דילפינן מלשון וגם את המת יחצון ענין פחת שפחתה מיתה, אבל העיקר אתא להורות דשתפיה רחמנא למזיק בשבחיה דמת, משום דחס רחמנא עליה שלא ישלם כל כך בשביל שורו המזיק, ומדייק זה, משום דאל"ה הול"ל ואת המת יחצון ולא וגם, יען דהלשון וגם משמע דמוסב על חלוקה כערך החלוקה בכסף השור החי, ואיירי כשיש לו שווי, ובכ"ז העתקנו גם דרשה זו של ר' מאיר, משום דעכ"פ הדין דין אמת וכפי שיתבאר עוד, עיין באות הסמוך.}}. (ב"ק ל"ד א׳). '''את המת יחצון. ''' שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והנבילה יפה חמשים זוז, אמר ר׳ יהודה [על זה נאמר וגם את המת יחצון] ונוטל זה חצי החי וחצי המת וזה חצי החי וחצי המת {{תוספת|רפב|הוא ס"ל דאע"פ דאמת הוא כדינו של ר"מ בדרשה הקודמת דהמזיק נוטל חצי נזק, אבל הפסוק בהכרח איירי כשיש לו להמת שווי, דאל"ה לא שייך הלשון וגם את המת יחצון וכמש"כ באות הקודם, ומתבאר בגמ' דנ"מ בין דרשה דר"מ לדרשה דר"י הוא לענין שבח נבלה, כגון בשור שוה מאתים שנגחוהו ומת והנבלה שוה בשעת מיתה מאה ועד שעת העמדה בדין השביחה עד ק"כ, אז לר' יהודה דס"ל דהפסוק משמיענו דהמזיק נוטל בחצי שבח הנבלה משלם ארבעים וחמשה בתם ותשעים במועד, וכן אם הנבלה אינה שוה כלום בשעת מיתה ואח"כ היא שוה כסף, אז לר"מ לא יחשב באותן הדמים אלא יתן לו חצי נזק, ולר"י מחשב לו בחצי מה ששוה הנבלה לפי שדמיה כולן שבח הוא, כי לא היתה שוה מאומה בשעת מיתתה. ואמנם גם לר"י דס"ל דהמזיק נוטל חלק בשבח, בכ"ז אם השביחה הנבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין כל כך עד שחצי השבח הוא יותר מהיזקו, לא אמרי' דהמזיק יטול חצי השבח, דכתיב שלם ישלם ודרשינן בעלים משלמין ואין בעלים נוטלים, כלומר אין נוטלים עוד ריוח, וכפי שיבא עוד.}}. (ב"ק שם). '''את המת יחצון. ''' מכאן למד ר׳ יהודה, פחת שפחתה מיתה מחצין בחי {{תוספת|רפג|ר"ל שמין את הנבלה כמה פחותין דמיה עכשיו משעה שהיה חי ונותן לו מזיק חצי הפחת, וכבר נתבאר ענין זה בדרשות הקודמות, עיין לעיל אות רפ"ב.}}. (שם שם ב'). '''יחצון. ''' [ללמד על נזקי קרן שחייבים עליהם חצי נזק אפילו ברה"ר], דאמר ר׳ יוחנן, אמר קרא יחצון, אין חצי נזק חלוק לא ברה"ר ולא ברשות היחיד {{תוספת|רפד|דהו"ל לכתוב וחצו את כספו וגם את המת, ולולא רבוי זה הו"א דקרן ברה"ר פטור אפילו מחצי נזק בק"ו משן ורגל שברשות הניזק משלמין נזק שלם וברה"ר פטורין מכל כמבואר בדרשה למעלה, כש"כ קרן שברשות הניזק משלם חצי נזק אינו דין שברה"ר פטור מכל, לכך אצטריך רבוי יתרה לחייב קרן ברה"ר בחצי נזק.}}. (שם כ"ו א׳).
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: תנ"ך ומועדים
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף