תורה תמימה/שמות/יז
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תורה תמימה 
שמות יז
א
ויחנו ברפידים. מאי לשון רפידים, ר' אליעזר אומר, רפידים שמה, ר׳ יהושע אומר, שריפו עצמן מדברי תורה, וכן הוא אומר (ירמיהו מ״ז:ג׳) לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים [א]. (סנהדרין ק"ו א׳).
ב
וירב העם. תניא, א"ר יהודה, זה אחד מעשרה נסיונות שניסו אבותינו במדבר להקב"ה [ב]. (ערכין ט"ו א׳).
ג
אותי וגו׳ ואת מקני. השוו בהמתן לגופן, מכאן אמרו בהמתו של אדם היא חייו, אדם המהלך בדרך אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא [ג]. (מכילתא).
ה
אשר הכית. וכי משה הכהו והלא אהרן הכהו, אמר רבי אבהו, לומר לך, כל המעשה את חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה [ד]. (סנהדרין צ"ט ב').
ט
בחר לנו. בחר לי לא אמר אלא בחר לנו, מלמד שעשהו כמותו, מכאן שיהא תלמיד חביב לפני רבו כמותו [ה]. (מכילתא).
בחר לנו אנשים. ר׳ יהושע אומר, אנשים גבורים, ור׳ אליעזר אומר אנשים יראי חטא [ו]. (מכילתא).
מחר. תניא, איסי בן יהודה אומר, זה אחד מן המקראות שאין להם הכרע [ז]. (יומא נ"ב ב׳).
יא
כאשר ירים משה ידו. וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלין [ח]. (ר"ה כ"ט א׳).
יב
ויקחו אבן. ת"ר, הרואה אבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום, מאי היא, דכתיב וידי משה כבדים ויקחו אבן וגו׳ וישב עליה [ט]. (ברכות נ"ד א׳).
ויקחו אבן. וכי לא היה לו למשה כר אחת לישב עליה, אלא אמר, כיון שישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער מכאן שאף צדיק גמור צריך להשתתף עם הצבור [י]. (תענית י"א א').
ואהרן וחור תמכו. מכאן אמרו אין פוחתין משלשה בני אדם לעבור לפני התיבה בתענית צבור [י"א]. (מכילתא).
עד בא השמש. מגיד שהיה בתענית [י"ב]. (מכילתא).
יד
כתב זאת זכרון בספר. שלחה להם אסתר לחכמים, כתבוני לדורות, ומצאו לה מקרא מן התורה, כתב זאת זכרון בספר, כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון – מה שכתוב בנביאים, בספר – מה שכתוב במגילה [י"ג]. (מגילה ז׳ א׳).
מתחת השמים. [מהו מתחת השמים] שלא יהיה נין ונכד של עמלק ולא גמל ולא חמור תחת כל השמים, שלא יאמרו זה הוא של עמלק [י"ד]. (ספרי ר"פ תצא).
טז
כי יד על כס יה. דרש ר' שילא, מאי דכתיב (דה"א כ"ט) לך ה' הממלכה – זו מלחמת עמלק, וכן הוא אומר כי יד על כס יה [ט"ו]. (ברכות נ"ח א׳).
כי יד על כס יה. תניא, ר׳ יוסי אומר, שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה [ט"ז] ואיני יודע איזה מהן קודם, כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק הוי אומר להעמיד להם מלך תחלה, שאין כסא אלא מלכות, שנאמר (דה"א כ"ט) וישב שלמה על כסא ה׳ למלך [י"ז]. (סנהדרין כ׳ ב').
כי יד על כס יה. תניא, ר׳ יהושע אומר, לכשישב הקב"ה על כסא מלכותו ותהי ממלכתו שלמה באותה שעה מלחמה לה' בעמלק [י"ח]. (מכילתא).
כי יד על כס יה. מכאן שנשבע הקב"ה בכסא הכבוד שלו שלא יניח כל אשר לעמלק תחת כל השמים [י"ט]. (ספרי פ׳ תצא).
מדור דור. תניא, ר׳ אליעזר אומר, נשבע הקב"ה בכסא הכבוד שלו, שאם יבא אחד מכל האומות להתגייר שיקבלוהו, ומעמלק ומביתו לא יקבלוהו, לכך נאמר מדור דור [כ]. (מכילתא).
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ הנה אע"פ דזה ודאי דלדברי שניהם הוי רפידים שם מקום, אך לדעת ר' יהושע צ"ל הכונה ע"פ מ"ש בברכות ז' ב' דשמא גרים, דמכיון שנקרא אדם או מקום בשם המורה על איזו דבר, נגרם שיהיה תוצאת דבר זה לאותו השם, וכמ"ש שם מניין דשמא גרים, דכתיב (תהילים מ״ו:ט׳) לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ אל תקרא שמות אלא שמות, ועיין לפנינו ר"פ שלח ור"פ קרח. וגם י"ל דמדייק ר' יהושע עוד למה ספר הכתוב בסמוך (פסוק ח') שבא עמלק ולחם ברפידים, דלמאי נ"מ באיזה מקום לחם, ולכן דריש על שם שריפו עצמם מדברי תורה. ובמכילתא מסיים לפי שאין השונא בא אלא על החטא ועל העבירה. ובמ"ר קהלת בפסוק בעצלתים ימך המקרה איתא שריפו ידיהם מן העבירות, ונראה הפי' שלא עשו חיזוק וסייג להפריש עצמן מן העבירות. – ועיין במגילה ט"ו א' דרשו הפסוק דאסתר ששלחה לשאול ממרדכי סבת עילת המן וגזירתו שאלה בלשון לדעת מה זה ועל מה זה, ודרשו חז"ל ששאלה אפשר עברו ישראל על התורה שנאמר בה מזה ומזה הם כתובים (פ' תשא), וכ"ה במ"ר אסתר פ"ח, ומוסיף שם דמה דכתיב שהשיב מרדכי את כל אשר קרהו, אמר לה, בן בנו של קרהו בא עליהם, הדא הוא דכתיב אשר קרך בדרך, ולא נתבאר מה תשובה היא זו על שאלתה אם עברו ישראל את התורה. אבל לפי המבואר כאן דלכן בא עליהם עמלק מפני שריפו עצמן מדברי תורה השיב לה, כי אמנם מפני סבה זו גם היום בא נכדו של זה, והיינו שאמנם הפרו תורה, ובאמת איתא בגמרא שישראל שבאותו הדור נהנו מסעודת אחשורוש והשתחוו לצלם וכו', ואם כן היתה התשובה מכוונת ממש כנגד השאלה.
- ↑ פרטי העשרה נסיונות יתבארו אי"ה לפנינו בפ' שלח בפסוק וינסו אותי זה עשר פעמים, ועיין מש"כ שם ולעיל בפסוק המבלי אין קברים במצרים (י"ד י"א).
- ↑ מסתגף מלשון צער, וכתב בס' רה"ז דמכאן יש להביא סמוכין למש"כ המג"א בסי' רמ"ח דאם חושש אדם שיקחו לסטים בהמתו ולא יהיה לו במה להחיות עצמו או מלבושו בימי הקור הוי כמו פקוח נפש שדוחה את השבת, עכ"ל. ולדעתי גוף דברי המכילתא דבהמתו של אדם חשיבא כגופיה צ"ע ממנחות ע"ו ב' דפריך היכא רמיזא דהתורה חסה על ממונן של ישראל, ומשני דכתיב (פ' חקת) והשקית את העדה ואת בעירם, יעו"ש, ולדברי המכילתא דבהמתו חשיבא כגופיה, אין ראיה לדעלמא דהתורה חסה על ממונם, וי"ל.
- ↑ וע"פ זה אפשר לפרש מ"ש (ב"ב ח' א') גדול המעשה יותר מן העושה שלא נתבאר הטעם בזה, יען כי מכיון דהמעשה הו"ל כאילו עשאה בעצמו, לכן זכותו כפול שגם זכה את חברו במצוה.
- ↑ באבות פ"ב מ"י איתא יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ובנוסחא אחת כבוד תלמידך, ומכאן משמע דעיקר הגירסא כבוד תלמידך, ולבד זה הנה בכבוד חברו אמרו באבות פ"ד מי"ב וכבוד חברך כמורא רבך, וגם במכילתא כאן דרשו ביחוד לענין כבוד חבירו, ועיין בתוי"ט שם ולא ראה מכילתא זו. וטעם הדבר שמסר משה דבר המלחמה ליהושע איתא בפסיקתא רבתי ובמ"ר כאן בזה"ל, למה ליהושע, אמר לו משה, זקנך [יוסף] אמר את האלהים אני ירא (פ' מקץ) ובזה [בעמלק] כתיב (פ' תצא) ולא ירא אלהים, יבא בן בנו של מי שאמר את האלהים אני ירא ויפרע ממי שנאמר עליו ולא ירא אלהים, ע"כ, ואגדה זו צריכה באור, כי האמנם יראת אלהים של יוסף אנו יודעין רק מאמירתו, וכל אחיו שלא מצינו בהם מאמר זה האם לא היו יראי אלהים, ומאי רבותיה דיוסף בזה יותר משל כל האחים, ואף גם זאת לפלא, מה שתלה סרחונו של עמלק בזה שלא היה ירא אלהים, והיכן מצינו תאר זה בשאר עובדי אלילים, ובפרט כי כידוע הוא תאר נכבד הנאמר רק ביחידי סגולה ואנשי מעלה, וכמו באברהם עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, וכן בעובדיהו (מ"א י"ח) ובאיוב (א'). ולכן נראה דהא גופא בא לאשמעינן שגם לשארי האומות שלא מבני ישראל ראוי להיות יראי אלהים, ומי שאינו כזה ראוי לעונש, והראיה בזה מיוסף שהיה מתנכר לפני אחיו במצרים כמצרי ובכל זאת אמר להם את האלהים אני ירא, ש"מ שגם באומות ישנם יראי אלהים, דאל"ה לא היה יוסף אומר כן שלא יתפס שעברי הוא, וכיון שכן באמת ראוי עמלק לעונש על שלא היה ירא אלהים. ולפי"ז יתבאר היטב לשון המדרש שהבאנו יבא בן בנו של מי שאמר את האלהים אני ירא, שמזה מוכח שגם באומות העולם ישנם יראי אלהים, כמש"כ, ויפרע ממי שנאמר עליו ולא ירא אלהים, כלומר שעל ידי אמירת זקנו של יהושע ראוי זה להתפס על שאינו ירא אלהים, אבל לולא אמירה זו לא היינו יודעין כלל שראוי בן אומות העולם להענש על שאינו ירא אלקים, ודו"ק.
- ↑ יש לפרש טעם פלוגתתן, דר"י סבר משום דבגבורי חיל מצינו בכ"מ לשון בחירה, כמו ויבחר יהושע שלשים אלף איש גבורי החיל (יהושע ח׳:ג׳), איש בחור (שופטים כ׳:ט״ו), ודעת ר"א דכלפי מה דכתיב בעמלק ולא ירא אלהים, שמזה היתה הסבה להמלחמה בכלל, אמר משה בחר לנו אנשים יראי חטא שבזכותם תעמוד המלחמה לצדנו.
- ↑ דאפשר לפרש וצא הלחם בעמלק מחר וגם י"ל מחר אנכי נצב.
- ↑ אינו מבואר לפי"ז למה תלה מצב המלחמה בהרמת והנחת יד משה, והלא לפי המבואר כאן הי' תלוי המצב בהגיון לבם של ישראל, ולפי פשוטו י"ל דבצדקת ישראל רמה ידו וברפיונם רפתה ידו, אמנם עם המבואר במכילתא יתבארו כאן הדברים וז"ל, כל זמן שהיה משה מגביה ידו היו ישראל מסתכלין בו ומאמינים במי שצוה למשה לעשות כן, ועבור זה עשה להם הקב"ה נסים וגבורות, ע"כ. ולפי"ז מבואר דסבת רגשי לבם של ישראל גופא היתה הרמת והנחת יד משה. ונראה דבגמרא חסרים אלו המלים המוסיפים באור, או שהלשון מסתכלין כלפי מעלה אינו קאי על בשמים אלא במשה, והכונה כשהיו מסתכלין בהרמת משה את ידו היו הם משעבדים ע"י זה את לבם לאביהם שבשמים, ולפי"ז הכונה אחת היא בגמרא ומכילתא, ודו"ק.
- ↑ ומשמע מדברי מהרש"א דאין הכונה שרואה האבן עצמה אלא על מקום ששם היתה האבן והוא ראש הגבעה, וכן מסתבר, שהרי מבואר בגמרא דעל מקום הנס מברכין.
- ↑ באור הלשון אף צדיק גמור, ר"ל אע"פ שהוא צדיק שיכול להגן על עצמו בצדקתי וגם שלא בסבתו באה הצרה כמו הכא במלחמת עמלק שבאה בשביל תלונת ישראל והעדר אמונתם ובטחונם בה', בכ"ז צריך גם הוא להשתתף עם הצבור, ועיין מש"כ בענין זה בפ' מקץ בפסוק וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב.
- ↑ בטור או"ח סי' תרי"ט הביא דרשה זו ופי' הכונה שיהיה אחד עומד מימין הש"ץ ואחד משמאלו כמו הכא דכתיב מזה אחד ומזה אחד, וכתב וכן מנהגנו ביוהכ"פ, עכ"ל. ובהגהות מיימוני הלכות תענית כתבו שכן מנהגנו גם בר"ה, אבל אצלנו נוהגים כן רק ביוהכ"פ ורק בתפלת כל נדרי ומשום התרת נדרים שצריך להיות בשלשה, כנודע. ולבד זה גם ע"פ המכילתא משמע דא"צ לנהוג כן בר"ה כפשטות הלשון בתענית צבור, ועיין בטור או"ח סי' תקס"ו ע"פ המדרש דבכל ת"צ צריך לנהוג כן, אמנם אצלנו אין המנהג כן, ונראה הטעם בזה, משום דתכלית ההצטרפות הזאת של שלשה אנשים הוא כדי להוציא את הצבור בתפלה, והיה זה דרוש לפנים בעת שהש"ץ היה מוציא רבים מפני שלא היו הצבור בקיאין בנוסח התפלות, משא"כ בזה"ז שהצבור כולם בקיאים, והש"ץ הוא רק מסדר א"צ לצירוף שלשה, ועיין במג"א ס"ס תקס"ו.
- ↑ נראה פשוט דמדייק הלשון עד בא השמש, דאי לא משום תענית מה יתרון לזמן ביאת השמש.
- ↑ ר"ל היא בקשה מחכמי הדור שיצרפו מגילת אסתר לכתבי הקודש וכפירש"י במגילת אסתר עה"פ ומאמר אסתר קיים וגו' ונכתב בספר, אסתר בקשה מחכמי הדור לקבעה ולכתוב בספר עם שאר כתובים וזהו ונכתב בספר, עכ"ל, ולא רצו החכמים להסכים לה בזה, ואיתא בגמרא ששלחו לה הפסוק דמשלי כ"ב הלא כתבתי לך שלישים, שלישים ולא רבעים, ופירש"י בשלשה מקומות יש לנו להזכיר מלחמת עמלק, בספר שמות [כאן לפנינו] ובמשנה תורה בס"פ תצא, ובס' שמואל ט"ו, וזהו שאמר שלמה בדבר ששלשתו אי אתה ראוי לרבעו, עכ"ל. ואין הענין מבואר כלל, דאין כל רמז לכל ענין זה בפסוק זה דמשלי, ועיין במהרש"א שנדחק לפרש בזה, ובירושלמי מגילה פ"א ה"ה איתא בענין זה שלא רצו החכמים למלא בקשת אסתר בזה משום דכתיב אלה המצות אשר צוה ה' את משה אין הנביא רשאי לחדש דבר, ונראה דגם בבבלי באור הענין כך הוא, והפסוק הלא כתבתי לך שלישים שלחו לרמז וסימן בעלמא שאין כותבין זה פעם רביעית, אבל עיקר סירובם מתחלה היה משום שאין הנביא רשאי לחדש דבר [וא"נ למש"כ מהרש"א כי הבבלי והירושלמי מחולקים בזה, יעו"ש]. ואחרי כן מצאו לה רמז מן התורה לאפשרות למלא בקשתה, וכדמפרש שסמכו על הפסוק שלפנינו כתב זאת זכרון בספר וגו', ונראה הכונה כי מפרשי כתב זאת כי מחה אמחה, כלומר תכתיב את זה אשר אמחה את זכר עמלק, ואחרי שלא מצינו שכתב יהושע את זה לזכרון, לכן בהכרח צריך לפרש דהלשון כי מחה אמחה אינו מצווי הכתיבה כי אם טעם על זכירת הדבר ממלחמת עמלק, והנה גם בפירוש זה יש לדייק למה היה צריך הקב"ה לצוות על כתיבת מאורע זו, והלא בודאי יכתבוה עם יתר המאורעות שבתורה, כי למה תגרע זו מזולתיה, ולכן דרשו ע"ד רמז שכיון הקב"ה לרמז למשה שמאורע זו תהיה זכורה בשלשה מקומות בתורה ובנביאים ובמגילת אסתר, ודריש זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, ובירושלמי שהבאנו מבואר ענין רמז זה דזאת הוא כנוי על התורה כמש"כ וזאת התורה אשר שם משה [וכ"ה בבבלי מנחות נ"ג ב'], זכרון – מה שכתוב בנביאים, כי תכלית דברי הנביאים הם להזכיר את העם לשוב בתשובה, בספר – מה שכתוב במגילה, ע"ש הכתוב ונכתב בספר (אסתר ט').
- ↑ כנראה דריש כן מלשון מתחת השמים, שענינו ביעור כללי ומוחלט, ונראה דהוא הדין שהיה יכול לדרוש כזה מלשון זכר שכולל כל עניני זכרונות.
- ↑ פירש"י זו מלחמת עמלק על ידי מלחמה לה' בעמלק יתעלה כסאו, עכ"ל, וצ"ל דסמיך על הדרשה שבסמוך אין כסא אלא מלכות, אך יפלא כי עליית כסאו תהיה תלוי' במלחמת עמלק, והלא כמה ענינים גדולים הרבה ממלחמת עמלק הראה הקב"ה כמו יציאת מצרים וקריעת ים סוף ונתינת המן ומתן תורה ועוד ועוד, ולולא פירש"י נראה דמכוין ר' שילא להדרשה שבמכילתא בסמוך כי יד על כס יה, ר' יהושע אומר לכשישב הקדוש ברוך הוא על כסא מלכותו ותהי ממלכתו שלמה באותה שעה מלחמה לה' בעמלק, ופירוש זה נראה מוכרח מהדרשה שבסמוך והמתנשא זו מלחמת גוג ומגוג, ומלחמה זו ידוע שתהיה בעת התגלות מלכות הקב"ה.
- ↑ משום דבכל אלה הענינים כתיב ירושה וישיבה, הרי דתלה אותם בישיבת הארץ, ואף על פי דכמה מצות תלה אותן הכתוב בביאת הארץ אך אלו הן מצות משותפות לכל העם, משא"כ שאר המצות הן לכל אחד בפרט ואין כל אחד תלוי בחבירו.
- ↑ נראה דצ"ל ואין כס יה אלא מלכות, וכפי הראיה שמביא מהפסוק, ובנין המקדש מבואר בגמרא דמלך קודם, וי"ל בטעם הדבר ע"פ מ"ש בב"ב ד' א' שאני בנין בית המקדש דאי לאו מלכא לא מתבני, וא"כ בהכרח להעמיד מקודם מלך.
- ↑ עיין מש"כ לעיל אות ט"ו.
- ↑ נראה דדריש הלשון כי יד וגו' דיד הוא ענין שבועה, כי הנשבע מרים ידו לשמים וכמו הרימותי ידי וגו' אל עליון וגו' אם וגו' (פ' לך), ובפ' האזינו כי אשא אל שמים ידי, ובדניאל י"ב וירם ימינו ושמאלו וגו' וישבע בחי העולם, וידוע דהשמים נקראו כסאו של הקב"ה כמש"כ בישעי' ס"ו השמים כסאי, ועל זה אמר כי יד על כס יה, והיינו ענין שבועה.
- ↑ אינו מבואר בכלל מניין להמכילתא להסמיך עיקר דרשה זו על זה הפסוק, ונראה דמדייק שהמלות מדר דר באו חסרות בלא ו', שלא מצינו דוגמת זו בשארי מקומות, וידוע בכמה מקומות שאות ג' מתחלפת באות ד' ככל אותיות הסמוכות זל"ז[1], כמו גור – דור, שגר – שדר, גלוסקמא – דלוסקמא ועוד. ובגיטין נ"ד א' איתא, ההוא דהוו קרי ליה דייר בן דיירתא, ופירש"י גר בן גיורת, ובמ"ר פ' חיי פרשו הפסוק גר ותושב, דייר ומארי ביתא, ועוד כהנה. ועוד י"ל דמדייק דהו"ל לומר לדור דור בלמ"ד, כמו וזה זכרי לדור דור (פ' שמות), כסאך לדור ודור (איכה ה׳:י״ט), וס"ל למכילתא דלכן כתבה התורה כאן מדר דר חסר ו', וגם במ"ם ולא בלמ"ד, לרמז שני ענינים, האחד מדור דור כפשוטו בכל הדורות, והשני [בחלוף אות ד' על ג'] שלא לקבל גרים ממנו, והכונה שמלחמה לה' בעמלק אפילו בגרים הבאים ממנו, כי לא יחפוץ בם. – והנה איתא במכילתא כאן, שמביא ר' אליעזר ראיה לדינו שמעמלק ומביתו לא יקבלו גרים שנאמר (שמואל ב א׳:י״ג) ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי באותה שעה נזכר דוד מה שנאמר למשה שאם יבאו מכל האומות שבעולם להתגייר יקבלוהו, ומביתו של עמלק לא יקבלוהו, מיד ויאמר אליו דמך על ראשך כי פיך ענה בך, ע"כ. ואני תמה מאד, הלא בפסוק מבואר הסבה שבעבורה הרגו דוד מפני שהרג את שאול, וכמבואר מפורש מהמשך כל הפסוקים ויאמר אליו דוד איך לא יראת לשלוח ידך לשחת את משיח ה' וגו' ויאמר אליו דוד דמך על ראשך כי פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח ה', הרי דלולא זה לא היה הורגו כלל, וצע"ג ליישב. ולמרבה הפלא נראה לומר, דהדורש הזה מדייק למה התוכח כל כך דוד עם הנער הזה, וגם התנצל על המיתו אותו מפני שפיו ענה בו, והלא כנודע בדברי ימיו של דוד המלך אשר את מי שראה לנכון להרוג הרג מבלי כל טענה והתנצלות, ולכן נראה, כי באמת ידע דוד שהנער הזה לא הרג את שאול, כאשר באמת כן היה, ששאול הרג את עצמו, והיה מכיר זאת בחכמה מדברי הנער שהכיר בו שהגיד כזה מפני שקוה למצוא ע"י זה חן בעיני דוד, או בנבואה או בידיעה מן הצד, ולכן רצה להרוג את הנער אך ורק מפני שהיה מעמלק, ורק לא רצה לפרש שמפני זה הורגו, אולי מפני שהיה מתעתד אז לעלות למלוכה ולא רצה להרגיז את האומות כי שונא הוא אותם, לכן למען לא יחשבו כזאת האומות שהורגו בשביל גזע עמלק טען עמו למראה פנים איך לא ירא לשלוח יד במלך, וכי פיו ענה בו שהרג את שאול, וידעו כולם כי בשביל זה הרגו, ודו"ק. וע"ע מש"כ בענין פסוק הנזכר בשמואל בפ' נח בפסוק ואך את דמכם לנפשותיכם, יעו"ש.
- ↑ עי' ספר החכמה [הקדמת הרוקח על התורה] (שער א), ובתורה תמימה (בראשית ט ה הערה ח).