תורה תמימה/שמות/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תורה תמימה 
שמות א
ועריכה
יוסף וכל אחיו. א"ר חמא ב"ר חנינא, מפני מה מת יוסף קודם לאחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות [א]. (ברכות נ"ה א׳).
חעריכה
ויקם מלך חדש. פליגי רב ושמואל, חד אמר חדש ממש, והד אמר שנתחדשו גזרותיו, מאן דאמר חדש ממש – דכתיב חדש, ומאן דאמר שנתחדשו גזרותיו, מדלא כתיב וימת וימלוך [ב]. (סוטה י"א א׳).
אשר לא ידע את יוסף. דהוי דמי כמאן דלא ידע ליה כלל [ג] [שם שם]
טעריכה
ויאמר אל עמו. תני, הוא התחיל בעצה תחלה דכתיב ויאמר אל עמו וגו׳ הבה נתחכמה, לפיכך לקה הוא תחלה, שנא׳ (פ' וארא) ובכה ובעמך וגו' יעלו הצפרדעים [ד]. (שם שם).
יעריכה
הבה נתחכמה לו. להם מבעי ליה, אמר ר' חמא ב"ר חנינא, באו ונחכם למושיען של ישראל, במה נדונו, נדונו באש – כתיב (ישעיהו ס״ו:ט״ו) כי הנה ה׳ באש יבוא, נדונו בחרב – כתיב (שם) ובחרבו את כל בשר, אלא באו ונדונו במים שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, והם אינם יודעים שעל כל העולם אינו מביא אבל על אומה אחת מביא, אי נמי הוא אינו מביא אבל הם באים ונופלים לתוכו שנאמר (פ, בשלח) ומצרים נסים לקראתו [ה]. (סוטה י"א א׳).
ועלה מן הארץ. ועלינו מבעי ליה, א"ר אבא בר כהנא, כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו בחבירו [ו]. (שם שם).
יאעריכה
וישימו עליו. עליהם מבעי ליה [ז], תנא דבי ר׳ אלעזר ב"ר שמעון, מלמד שהביאו מלבן ותלאו לו לפרעה בצוארו, וכל אחד מישראל שאמר אסטניס אני, אמרו לו, כלום אסטניס אתה יותר מפרעה [ח]. (שם שם).
שרי מסים. דבר שמשים [ט]. (שם שם).
למען ענותו בסבלותם. למען ענותם מבעי ליה [י], אלא למען ענותו לפרעה בסבלותם של ישראל [י"א]. (סוטה י"א א׳).
ויבן ערי מסכנות. פליגי בה רב ושמואל, חד אמר שמסכנות את בעליהן, וחד אמר שממסכנות את בעליהן, דאמר מר כל העוסק בבנין מתמסכן [י"ב]. (שם שם).
את פתם ואת רעמסס. פליגי בה רב ושמואל, חד אמר פיתם שמה ולמה נקראה רעמסס, מפני שראשון ראשון מתרוסס [י"ג], וחד אמר רעמסס שמה ולמה נקראה פיתם, מפני שראשון ראשון פי תהום בולעו [י"ד]. (שם שם).
יבעריכה
כן ירבה וגו'. כן רבו ובן פרצו מבעי ליה, אמר ריש לקיש, רוח הקודש מבשרתן כן ירבה וכן יפרוץ [ט"ו]. (שם שם).
ויקוצו. מלמד שהיו בעיניהם כקוצים [ט"ז]. (שם שם).
יגעריכה
בפרך. ר' אלעזר אומר, בפרך – בפה רך, ר' שמואל בר נחמני אמר בפריכה [י"ז]. (סוטה י"א ב').
ידעריכה
וימררו את חייהם. תנא ר׳ חייא בשם ר' הושעיא, [למה אוכלין חזרת בפסח, לומר לך] מה חזרת תחלתה מתוק וסופה מר [י"ח], כך עשו המצרים לאבותינו במצרים, בתחלה אמר פרעה ליוסף במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך (פ׳ ויגש) ולבסוף וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים [י"ט]. (ירושלמי פסחים פ"ב ה"ה).
בחומר ובלבנים וגו׳. אמר רבא, בתחלה בחומר ובלבנים ולבסוף – בכל עבודה בשדה [כ]. (סוטה י"א ב').
בפרך. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים [כ"א]. (שם שם).
טועריכה
למיילדות העבריות. פליגי בה רב ושמואל, חד אמר אשה ובתה – יוכבד ומרים, וחד אמר כלה וחמותה – יוכבד ואלישבע [כ"ב]. (סוטה י"א ב׳).
שפרה, פועה. תניא, שפרה זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה – שמשפרת את הולד. פועה זו מרים ולמה נקרא שמה פועה שהיתה פועה לולד [כ"ג], דבר אחר שפרה – שפרו ורבו ישראל בימיה, פועה שהיתה פועה ברוח הקודש ואומרת עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל [כ"ד]. (שם שם).
טזעריכה
על האבנים. מאי אבנים, א"ר חנן, סימן גדול מסר להן, בשעה שהאשה כורעת לילד יריכותיה מצטננות כאבנים. ואית דאמר, מאי אבנים כדכתיב (ירמיהו י״ח:ג׳) וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים, מה יוצר זה ירך מכאן וירך מכאן וסדן באמצע כך אשה ירך מכאן וירך מכאן והולד באמצע [כ"ה]. (שם שם).
אם בן הוא וגו׳. א"ר חנינא, סימן גדול מסר להן, בן פניו למטה, בת פניה למעלה [כ"ו]. (שם שם).
יזעריכה
כאשר דבר אליהן. להן מבעי ליה, א"ר יוסי ב"ר חנינא, מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו [כ"ז]. (סוטה י"א ב׳).
ותחיין. תנא, לא דיין שלא המיתו אותם אלא שהיו מספיקות להם מים ומזון [כ"ח]. (שם שם).
יטעריכה
כי חיות הנה. מאי חיות, אילימא חיות ממש, אטו חיה מי לא צריכה חיה אחריתי לאולודי, אלא אמרו לו, אומה זו כחיה נמשלה, יהודה גור אריה, דן יהי דן נחש, נפתלי אילה שלוחה, יששכר חמור גרם. יוסף בכור שור, בנימין זאב יטרף (פ' ויחי) דכתיב ביה כתיב ביה ודלא כתיב ביה כתיב ביה (יחזקאל י״ט:ב׳) מה אמך לביא בין אריות רבצה [כ"ט]. (סוטה י"א ב׳).
כאעריכה
ויעש להם בתים. [פליגי בה] רב ושמואל, חד אמר בתי כהונה ולויה – אהרן ומשה, וחד אמר בתי מלכות, משום דדוד המלך נמי ממרים קאתא [ל]. (שם שם).
כבעריכה
לכל עמו. א"ר יוסי ב"ר חנינא, אף על עמו מר [ואזול ר׳ יוסי ב"ר חנינא לטעמיה, דאמר] שלש גזירות גזר פרעה, בתחלה אם בן הוא והמתן אותו, ואחר כך גזר היאורה תשליכוהו, ולבסוף אף על עמו גזר [ל"א]. (סוטה י"ב א׳).
היאורה תשליכוהו. ראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל במים הוא לוקה, עמדו וגזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, כיון דשדיוהו למשה, אמרו, תו לא חזינן בההוא סימנא ובטלו לגזירתייהו, והם אינם יודעים שעל מי מריבה הוא לוקה [ל"ב]. (שם שם ב').
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ פירש"י שמת יוסף קודם לאחיו דכתיב וימת יוסף וכל אחיו, עכ"ל. ונראה דאע"פ די"ל דהפסוק מספר סתם שמת יוסף וכל אחיו ולא בכונה שמת קודם להם, אך הענין הוא דאם לא אשמעינן הכתוב כונה מיוחדת בלשון זה ל"ל לאשמעינן כאן דמת יוסף הא כבר כתיב לעיל ס"פ ויחי וימת יוסף, וה"ל למימר וימותו [המה] וכל הדור ההוא, ודרשו שמת קודם לאחיו, דהוא חי מאה ועשר שנים, [כמבואר ס"פ ויחי] ואחיו ק"כ שנה [לא נתבאר המקור לזה] ונענש בזה מפני שהנהיג עצמו ברבנות, ולא נתבאר איפוא רמוזה הנהגתו זאת, אבל בפרקי דר"א פ' כ"ט מבואר דלכן נענש בהתקצרות החיים עשר שנים מפני ששמע מאחיו עשר פעמים שאמרו לו על יעקב עבדך אבינו ולא אמר להם מידי, ואע"פ שבתורה מבואר רק חמש פעמים מאמר זה (פעם א' בס"פ מקץ וד' טעמים בר"פ ויגש), אך הוא שמע ה' פעמים מהם וה' פעמים מהמליץ שבינותם. וצ"ל דהוכרח הפדר"א לפרש דענין הנהגתו ברבנות היה רק דבר זה ולא הנהגה בכלל ברבנות ונענש בזה עפ"י מאמר חז"ל דהרבנות מקברת בעליה ומקצרת ימיו, יען שדרשו במ"ר ר"פ זו עה"פ ויוסף היה במצרים, ללמדך שאע"פ שזכה יוסף למלכות בכ"ז לא נתגאה על אחיו ועל בית אביו, וכשם שהיה קטן בעיניו מתחלה כשהיה עבד במצרים כך היה קטן בעיניו אחר שהיה מלך, ע"כ. הרי מבואר ההפך שלא נהג עצמו ברבנות כלל, ולכן ההכרח לפרש שחטא רק בזה ששמע מאחיו שאמרו על יעקב עבדך אבינו ולא אמר להם מידי, ותו לא, ודו"ק. – והנה בסוטה י"ג ב' איתא, אמר רב יהודה אמר רב, מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו [כמו שאמר והעליתם את עצמותי מזה], ואין זה לשון כבוד לצדיקים [עיין מש"כ שם ובס"פ מקץ] מפני שאמרו לו אחיו עבדך אבינו ולא אמר להם מידי, ע"כ. מבואר שעבור עון זה נענש בעונש אחר ולא בקצור ימים, וצ"ל דלר' חמא ב"ר חנינא, בעל הדרשה שלפנינו, לא ניחא ההיא דרשה דרב יהודה אמר רב, משום דכיון דלשון זה דוהעליתם את עצמותי אמר יוסף בעצמו לא שייך זה עונש ובזיון, ולכן דרש שנענש בעונש קצור שנים, כמבואר. ומזה תראה, כי הגירסא בסוטה שם בענין הדרשה שלפנינו ואמר רב יהודה אמר רב ואיתימא ר' חמא ב"ר חנינא מפני מה מת יוסף קודם לאחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות – אין זה גירסא נכונה אחרי דרב יהודה אמר רב דרש בענין אחר, וצ"ל הגירסא כמו שהיא לפנינו בברכות כאן א"ר חמא ב"ר חנינא, ודו"ק.
- ↑ ולפי פי' זה שנתחדשו גזירותיו צ"ע קצת לפרש הלשון ויקם מלך חדש כיון דלא קם עתה כלל, ואולי יפרש ויקם שקם על ישראל בגזירותיו, מלשון ויקם קון על הבל אחיו, כי כאשר יקום איש על רעהו, [ואע"פ דלפי"ז היה צ"ל על ישראל אך י"ל הכונה בלשון על מצרים על בנ"י היושבים במצרים, ומעין הלשון והעיר שושן נבוכה – צהלה ושמחה, דהוא רק ביחס היהודים) או די"ל דמ"ד שנתחדשו גזירותיו ס"ל ג"כ שהמלך היה חדש, ורק הוסיף לדרוש שגם נתחדשו גזירותיו, ודיוקו ממלת חדש, יען דשם חדש יונח עפ"י רוב למלך חדש ממשפחה חדשה משל המלך הקודם, משא"כ הכא מעיקרא מלכה משפחת פרעה ועתה משפחת פרעה, וא"כ הול"ל ויקם מלך אחר. – ודע כי בפדר"א פ' י"א [וכ"ה בספר הישר] מונה במספר המלכים שמלכו מסוף העולם ועד סופו את יוסף, וז"ל, ארבעים שנה היה יוסף משנה למלך במצרים וארבעים שנה מלך לעצמו דכתיב ויקם מלך חדש, עכ"ל. ואינו מבואר טעם הראיה, וי"ל דדייק כדיוק הגמ' מדלא כתיב וימת וימלוך [ולא ס"ל כתירוץ הגמ' שנתחדשו גזירותיו], ומפרש דקאי אדסמיך ליה בסוף פרשה ויחי ואח"כ ויקם מלך חדש, וא"כ משמע דמקודם מלך יוסף, ולפי"ז יהיה המשך הענין על הסדר, מקודם וימת ואח"כ ויקם, והיינו הך דוימלוך, ודו"ק.
- ↑ ששכח כל הטובות שעשה יוסף למצרים. ודרשה זו תסוב למ"ד מלך חדש שנתחדשו גזירותיו כמבואר בדרשה הקודמת. ופשוט דמדייק הלשון והענין אשר לא ידע, דאם קאי על העדר ההכרה בפנים הול"ל אשר לא הכיר, ואם לפרש שלא ידע כלל מענין יוסף וגדולתו – זה לא יתכן שלא ידע ממאורע גדולה ונכבדה זו בקורות המדינה, אלא ע"כ שעשה עצמו כלא ידע, וכמבואר.
- ↑ וכדרשה זו איתא במכילתא פ' בא והכיתי כל בכור וגו' מאדם ועד בהמה, מי שהתחיל בעבירה ממנו התחילה הפורענות. ובמכילתא פ' בשלח על הפסוק ואכבדה בפרעה ובכל חילו, ועיין בפירש"י שם. והמפרשים הקשו מאי ראיה משום דהיה בעצה תחלה דלמא משום דקי"ל (ר"ה ח' ב') מלך וצבור שבאים לדין מלך נכנס תחלה, ותירצו דזה רק במלכי ישראל ולא במלכי עובדי אלילים, אבל אין זה נכון, דמפורש איתא בע"ז ב' ב' דלעתיד לבא הקב"ה מכניס לדין את אוה"ע ונכנסה תחלה מלכות רומי משום מלך וצבור מלך נכנס תחלה, הרי דגם במלכי אומות כן. אבל באמת מעיקרא דדינא אין כאן אף ריח קושיא, דהא דמלך נכנס תחלה הוי הטעם משום דלאו אורח ארעא למלכא למיקם מאבראי, ועוד טעם כי היכי דיהיה נדון מקמי דליפוש חרון אף [של הקב"ה מפני פושעי צבור ושמא מפני הכעס יפרע הכל מן המלך], והנה זה שייך רק במו"מ של הדין אבל לא בקיום הדין בפורעניות כמו הכא, שכבר הכל נגזר ונפסק, ודו"ק.
- ↑ כל דרשה זו באה רק מדיוק הלשון דהבה נתחכמה לו, כדמפרש דהול"ל נתחכמה להם. ולכאורה צ"ע דהא כיון דאמר עם בני ישראל הלא לפי"ז צ"ל לו בלשון יחיד, דעם הוא לשון יחיד, ונראה משום דבכל התורה כתיב הכנוי על בני ישראל בלשון רבים, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, וכן מקומות אין מספר, באו, יצאו, הלכו, נסעו, חנו, וא"כ מכיון דגם פרעה הזכירם בשם בני ישראל, הול"ל בלשון רבים, כי אע"פ שהזכירם גם בלשון עם, בכ"ז מדלא אמר עם ישראל רק בני ישראל הו"ל לכנותם בלשון רבים, ונראה דזה הוא טעם כל הדרשות הבאות מהדיוקים דכתיב בל' יחיד, דהו"ל לכתוב בלשון רבים, וכפי שיתבאר. – ורש"י בפסוק זה כתב בשם מ"ר, הבה נתחכמה לו, לעם נתחכמה מה לעשות לו, עכ"ל. ולא נתבאר מה כונת הפירוש הזה, כי הלא לכאורה הוא פשטות כונת המלות, והבאור אך למותר. ונראה עפ"י מ"ש בסנהדרין ק"ט א' בענין דור הפלגה בטעם הפזור ובלבול הלשונות כדי שלא תהיה ביניהם אגודה אחת באהבה ושלום, וכלשון הכתוב (פ' נח) הן עם אחד ושפה אחת לכלם וגו' ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, וענין זה רצה פרעה כאן לאיים על בני המדינה על האחדות השוררת בין ישראל עד שנחשבים לעם יחיד ומיוחד, ואמר להפר האחוה והלאומיות שביניהם, ולזה אמר הבה נתחכמה לו, לעם, כלומר לאחדותם ואגודתם הלאומיות.
- ↑ לכאורה קשה בטעם עיקר הקושיא ועלינו מבעי ליה, והלא בפשיטות ניחא שיעלו ישראל מן הארץ ולא רצו בזה, אך י"ל דאחרי שחשבו המצרים את ישראל למסוכנים להם כל כך הלא אין טוב מאשר יעלו מן הארץ, וא"כ למה חששו, ולפי"ז בע"כ צ"ל דמוסב על המצרים, וא"כ ועלינו מבעי ליה.
- ↑ עיין מש"כ בפסוק הקודם ריש אות ד' וצרף לכאן.
- ↑ מלבן היא דפוס שעושין בו לבנים, ותכלית כונת מעשה זה יתבאר לקמן בפ' י"ג אות י"ז.
- ↑ פירש"י רדוי של שומה שמרגילין ומשימין לעבודה אותו מלבן שתלו לו [בדרשה הקודמת] היה לישראל רדוי של השמה, עכ"ל. והנה גם אחרי דברים אלה הענין דורש באור, ונראה כי לכאורה אינו מבואר מה שאמר ששמו שרי מסים הלא ענין המס הוא היפך מתכלית המכוון, כי פרעה רצה לענות ולדחוק אותם בעבודת הגוף, וכשישים עליהם מס של ממון, הרי פטרם מעבודה, וא"כ אין באור להמשך הפסוק וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם, ותחלת הפסוק סותר לסופו, וצ"ל דהלשון מס שבכאן אינו מס ממון אלא מס עבודה, וכמו ויעלם שלמה למס עובד (מ"א ט' כ"א).
- ↑ עיין מש"כ לעיל בפסוק הקודם ריש אות ד' וצרף לכאן.
- ↑ סמיך על דרשה דלעיל בפסוק וישימו עליו דקאי על פרעה. ואולי דריש כמו ענוֹתוֹ עדה"כ אענה את השמים והם יענו וגו', ר"ל להפיק רצונו.
- ↑ הא דמסכנות את בעליהן הוא מפני כי גובה הבנין לפעמים מסתכן הבונה אותו, ולפי"ז יותר נכון לגרוס שמסכנות את בוניהן, ועיין בסמוך, והא שממסכנות את בעליהם הפי' שמעני את בעליהם, מלשון איש מסכן (קהלת ט׳:ט״ו) שמשקיע הרבה ממון בבנינם. ורש"י פי' בהא שמסכנות את בעליהן דקאי על המצרים, וז"ל, שעל ידי אותן הערים ואותה עבודה נסתכנו מצרים להשבע בוה, עכ"ל, ולא נתבאר מניין לו זה, וגם איזה שייכות לטביעתם בים עם בנין ערים אלה, ונראה שסמיך על מ"ש במדרש אבכיר והובא בילקוט פ' בשלח רמז רמ"ג בפסוק כי גאה גאה בזה"ל, בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד שר של מצרים ונשתטח לפני הקב"ה [להמליץ על המצרים שלא יטבעו בים], וקרא הקב"ה לכל שרי האומות והיה מסדר לפניהם כל המאורע ואמר שפטו נא וכו', אמרו לו, רבש"ע, הדין עמך ועמך האמת, אלא אם רצונך תושיע את ישראל ולא תאבד את מצרים, כיון שראה מיכאל ששרי האומות מלמדים סנגוריא על מצרים רמז לגבריאל וטס למצרים ושמט לבנה אחת עם טיטה ותינוק אחד מה ששקעו המצרים בבנין, ועמד לפני הקב"ה ואמר לפניו, רבש"ע, בענין זה שעבדו לבניך, כיון שראתה מדת הדין כך, אמרה, עשה דין לבניך במצרים שרובן חייבין, מיד טבעו מצרים, שנאמר דרכת בים סוסיך חומר מים רבים, אותו החומר שהביא גבריאל גרם למצרים להטבע, ע"כ. ולפי"ז מבואר שרש"י רמז למדרש זה שע"י אותה העבודה מערי המסכנות נסתכנו המצרים להטבע, והדברים מאירים ונפלאים.
- ↑ כשהיו בונין קצת היה מתרוסס [או מתמסמס] ונופל וחוזרין ובונין והוא נופל, ועיין באות הסמוך.
- ↑ כלומר נבלע בארץ. וטעם דרשות אלו הוא משום דכונת פרעה בעבודתם לא למען סוף תכלית המלאכה כי אם למען גוף העבודה עצמה שיעבדו ויעמלו, ולכן כדי שלא תתם המלאכה בחר ליתן להם מלאכה במקומות לחים שיבנו ויחזרו ויבנו.
- ↑ כלומר, רוה"ק אומרת למצרים לא תועיל לכם כל התחכמות נגד רבוים של ישראל אלא כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.
- ↑ טעם הדרשה מדלא כתיב ויקוצו בחייהם מפני בני ישראל כמו גבי רבקה קצתי בחיי וגו' ולכן דרשו מענין קוצים וכן דרשו חז"ל במ"ר הפסוק ויקץ מואב מפני בני ישראל בכהאי גונא ע"ש. והנה לפי הפשט הוי הבאור שהיו ישראל נראים בעיני המצרים כקוצים, ויש מפרשים שהיו המצרים בעיני עצמם כקוצים נגד מעלתם ורבוים של ישראל, והיינו שחשבו שעוד מעט יהיו ישראל נטועים בארץ כאזרח רענן, והם, המצרים, יהיו כקוצים מושלכים מן הכרם. והנה אם ע"ד הדרש יש פנים לכאן ולכאן, אבל תמיהני שלא העירו אלה המפרשים, כי במ"ר מפורש מלמד שהיו ישראל דומין בעיניהם כקוצים.
- ↑ פריכה היא שברון הגוף וכובד הרוח, ונראה דחכמים אלה לא פליגי בעיקר הדבר, שהיו עובדין עבודת פרך, אלא שר' אלעזר מפרש באיזה ענין השיג פרעה את חפצו שיעבדו בהכרח בפריכת הגוף, ואמר שהעבידם בפה רך, שהונה אותם, וכוון למ"ש במ"ר פ' בהעלותך בפסוק אספה לי שבעים איש, בזה"ל, בשעה שאמר פרעה הבה נתחכמה לו וישימו עליו שרי מסים קבץ את כל ישראל ואמר להם בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה, והיינו דכתיב ויעבידו מצרים את ב"י בפרך – בפה רך, נטל סל ומגריפה, מי היה רואה את פרעה נוטל סל ומגריפה ועושה בלבנים ולא היה עושה, מיד הלכו כל ישראל בזריזות ועשו עמו בכל כחן, לפי שהיו בעלי כח וגבורים, כיון שחשך עליהם היום, העמיד עליהם נוגשים ואמר להם חשבו את הלבנים, מיד עמדו ומנו אותם ואמר להם, כזה אתם מעמידים בכל יום, ע"כ, והיו מוכרחים לעבוד בכל יום כמו ביום הראשון כדי להשלים מנין הלבנים, הרי דתכלית העבודה בפה רך היתה כדי להעבידם אח"כ בפרך, וזה באור נאמן לאגדה זו.
- ↑ כשהוא רך הוא מתוק וכשהוא מתקשה הוא מר.
- ↑ ובבבלי פסחים ל"ט א' הובא משל זה בלא סמך על הפסוקים (ושם תחלתו רך וסופו קשה), ופירש"י שהמצרים תחלתן רך שבתחלה השתעבדו בישראל בשכר שהיו שוכרין אותם, עכ"ל. ולבד שיש להעיר על פי' זה מאי מתיקות יש בזה אם עבדו בשכר [ללשון הירושלמי מתוק ומר], גם לא משמע מענין הפרשה שהיו משלמין להם שכר, אלא מתחלה ענו אותם בפרך, ועוד זאת, מדרשת הירושלמי שלפנינו מבואר יפה הכונה דקאי על המאמר שאמר פרעה ליוסף בעת שבאה משפחתו למצרים במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך וזו היא באמת מדה רכה ומתוקה. ומה שפירש"י תתלתה רך וסופה קשה שהקלח שלה מתקשה כעץ, מבואר שאינו מפרש רך וקשה מענין מתיקות ומרירות רק רך וקשה כמשמעו, אבל לפי המבואר בדרשת הירושלמי שלפנינו נוכל לפרש הלשון רך וקשה מענין מתיקות ומרירות, ודו"ק.
- ↑ יתכן דדריש כן משום דקשה ליה למה הוציא העבודה בחומר ובלבנים מכלל כל העבודות, לכן דריש – בתחלה בחומר ובלבנים ולבסוף בכל עבודה בשדה, ור"ל שהרגילום לעבודה מן הקל אל הכבד.
- ↑ פירש"י וזו היא עבודה קשה שלא היו רגילים בהם, עכ"ל. וי"ל דדריש עפ"י תרגום הפסוק (משלי ב׳:י״ב) מדבר תהפוכות – ממלל מפרכיתא, ור"ל שהיתה תהפוכה במצב העבודה. וסמכה הגמ' ענין התהפוכה שנתנו מלאכת נשים לאנשיס ולהיפך, שזה היפך מוחלט.
- ↑ היא אלישבע בת עמינדב אשת אהרן, כמבואר בפ' וארא, וצ"ל דדרשה זו היתה בקבלה לחז"ל, ואף שיש מפרשים רצו למצוא איזה דיוק בפסוק זה המורה על דרשה זו, אבל כולם הם דיוקים קלים ודקים, ועי' בחא"ג. ובכלל דרשה זו אינה אלא אסמכתית, כי לפי חשבון השנים של מרים ושל אלישבע אז, קשה לומר שהיו אז מילדות, ובמ"ר מבואר שהיו רק עוזרות ליוכבד במה שצותה עליהן. – ודע דבילקוט יהושע ב' חשיב בין הנשים הגיורות את שפרה ופועה, וצ"ל דפליג אגמ' דידן שהיו יוכבד ומרים או יוכבד ואלישבע, וצ"ל שנתגיירו קודם מאורע זו שבפרשה זו, אחרי דהכתוב אומר מפורש המילדות העבריות, דדוחק לומר דהכונה כאן המילדות את העבריות (בחסרון יחס הפעול את).
- ↑ פי' פועה – צועקת כמו כיולדה אפעה (ישעיהו מ״ב:י״ד) ובלשון חז"ל פעיתא היא דא (סוכה ל' א'), משעשעת אותו כדרך שמשחקים לתינוק בדברים ערבים לשעשעו.
- ↑ נסמך על המבואר בפרשה הסמוכה בפסוק ד' דבעת שנולד משה אמר עמרם למרים, בתי, נתקיימה נבואתך, ולא מצינו היכן נבאה זאת, וסמיך זה אלשון הרגיל בנביאים לדבר ברמה כמו אל חכך שופר (הושע ח׳:א׳), הרימי בכח קולך (ישעיהו מ׳:ט׳).
- ↑ עיין מש"כ בדרשה הבאה וצרף לכאן.
- ↑ עיין בדרשה הקודמת ובין לדרשה ההיא ובין לדרשה זו קשה טובא האם היה פרעה צריך להורותן סימני לדה והלא מילדות ובקיאות היו. ובס' רביד הזהב כתב דכונת הגמ' בזה שחשש פרעה שלא תשמענה לו המילדות לאבד נפשות, לכן הסביר להן שיכולות הן להרגן קודם שיצאו לאויר העולם, דבאופן כזה לא מקרי עוד נפש רק עד שיוציא כל הראש [ע"ל בפ' נח בפסוק כל אשר נשמת רוח חיים באפיו], ולכן הגיד להן כי כשתראינה את הולד מתחיל לצאת תראינה מיד בהתחלת יציאת פניו אם פניו למטה ובן הוא תהרגוהו תיכף ולא תעבורנה על אבידת נפש, עכ"ל. והנה בעיקר הרעיון הזה כבר הקדימו המהרש"א בסנהדרין נ"ו א', אמנם יש לדון בזה אם נדונו ישראל קודם מתן תורה בדיני ישראל או בדיני בני נח, כי אם נדונו כבני נח עדיין לא יצאו מידי עבירה, כי ב"נ חייבין גם על העוברין, כמבואר לפנינו בפ' נח בפסוק שופך דם האדם באדם, ובענין זה איך נדונו ישראל קודם מת"ת עיין משכ"ל בפ' בראשית בפסוק ויצו ה' אלהים על האדם.
- ↑ פירש"י דאליהן משמע על עסקי ביאה מלשון ויבא אליה, עכ"ל. ופי' זה דורש באור, ואפשר לומר ע"פ מ"ד ביומא ד' ב' עה"פ וישמע את הקול מדבר אליו (ס"פ נשא) לו לא נאמר אלא אליו משה שמע וכל ישראל לא שמעו, ופירש"י משום דלשון אליו משמע שאליו לבדו נמשך הקול, יעו"ש. ולפי"ז י"ל דמדלא כתיב כאן כאשר דבר להן, אלא אליהן, משמע שרק הן לבד שמעו הדבור, וא"כ היה מדבר אליהן בלחש, ודרשו שתבען לדבר עבירה, והיינו שדבר דברים מכוערים. ונראה דכלל הדרשה הוא עפ"י מה דקי"ל בב"ב ק"ט ב' דתולין את הקלקלה במקולקל, ולכן רגילין חז"ל לתלות ענינים מגונים באנשים בעלי מדות מגונות, וכעין מש"כ הרא"ש בפירושו לנדרים ס"ד ב' במ"ש שם כל מקום שנאמר נצים נצבים אינו אלא דתן ואבירם דמפני שהיו ידועים לבעלי מחלוקת ומדות מגונות תולין כל עניני מחלוקת בהם, ועיין מזה ביתר באור לקמן בפסוק וירא והנה שני אנשים עברים נצים, ולולא כל זה היה אפשר לומר כאן דלכן דבר אליהן בלחש כדי שלא ישמעו בני ישראל מזה ולא יקראו אותן למילדות.
- ↑ פירש"י מדלא כתיב ולא המיתו, עכ"ל. ותמיהני שלא פירש מדמיותר כלל הלשון ותחיין, דדי היה אם היה כתוב ולא עשו כאשר דבר אליהן, ומדסיים ותחיין משמע שלא לבד שלא עשו כפקודתו להמית אלא עוד עשו פעולה להחיותם, והיינו שהספיקו להם מים ומזון, וכ"מ במ"ר.
- ↑ ור"ל הן כחית השדה שאינה צריכה למילדת. וקצת צ"ע שלא הביא הפסוק מתורה (פ' בלק) הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא. אולם י"ל דידוע דהדמיון הבא בכ"ף בא להורות על דמיון קרוב, אך הבא בלא כ"ף הוא דמיון מופלג, ולכן עיניו כיונים (שה"ש) הוא רק דמיון קרוב, ועיניך יונים (שם) הוא דמיון מופלג וכן הרבה, ולכן מביא כאן הכתוב מה אמך לביא (בלא כ"ף) הדומה להכתובים שבפ' ויחי הבאים ג"כ בלא כ"ף – לחזק ולהפליג הדמיון, משא"כ הכתוב כלביא וכארי (בכ"ף) שהוא רק דמיון קרוב, ומדויק היטב גם כאן כי חיות הנה (ולא נאמר כי כחיות ), ונכון הוא. ומה שאמר אטו חיה מי לא צריכה חיה אחריחא, לכאורה צ"ע מב"ק נ"ט א' דאמר שם לענין דאיירי שם, דיכול לומר איתתא דידי פקיחא היא ולא בעי חיה, וי"ל דשאני אשה חכמה מסתם מילדת, דסתם מילדת בעי ג"כ מילדת, מפני שאינה חכמה כל כך עד שתוכל לכלכל צרכי עצמה, אבל אשה שהיא חכמה ונבונה באמת תוכל להפקיע את עצמה מבלי תצטרך לחיה. – ורש"י פירש, כי חיות הנה – בקיאות כמילדות, ותמה הרא"מ דלפי"ז חסר כ"ף הדמיון, דהול"ל כי כחיות הנה, יעו"ש. אבל אין כל חומר קושיא בזה, כי מצינו הרבה תיבות בחסור כ"ף הדמיון, וכך הוא דרך הכתובים, וכמו שדרשו במגילה ט"ז ב' עה"פ (פ' ויגש) כי פי המדבר אליכם – כפי כן לבי, ומפרש שם המלה כי פי כמו כי כפי, וכאומר כמו פי כן לבי, וכן בנדרים ז' ב' עניות כמיתה, שנאמר כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, ודרשו כי מתו – שירדו מנכסיהם, ומפרשי כי מתו כמו כי כמתו, וכ"נ לפרש הפסוקים כי מי נח זאת לי (ישעיהו נ״ד:ט׳) במקום כי כמי נח, כי גבהו שמים מארץ (שם נ"ה) במקום כי כגבהו, וכן כי יבעל בחור בתולה במקום כי כיבעל, ועוד הרבה, ועיין במ"ר פ' בראשית פ' כ"ו כי האדם עץ השדה, מה האדם נותן דין וחשבון אף עצים נותנין דין וחשבון, ומפרשי כי האדם כמו כי כהאדם [כך] עץ השדה, ודו"ק.
- ↑ אינו מבואר לכאורה במאי פליגי, דהא אליבא דאמת יצאו מהן גם בתי כהונה ולויה וגם בתי מלכות, שהרי נולדו מהן אהרן ומשה ודוד, ואפשר לומר דאזלי לשיטתייהו בדרשה דלעיל מי היו המילדות וכו' דמ"ד שם כלה ותמותה מוכרח לומר כאן רק בתי כהונה ולויה ומ"ד אשה ובתה אומר בתי מלכות והכונה אף בתי מלכות. וגם אפשר לומר דפליגי אם זכות זה עמדה להם רק לתולדותיהם הראשונים אהרן ומשה, או גם לדורות הבאים, ומ"ד בתי כהונה ולויה ס"ל דהזכות נתשב רק לדור ראשון, ואף על פי שגם דוד המלך יצא ממרים, אך לא בשביל זכות זה, ומ"ד גם בתי מלכות ס"ל דזכות דוד היה גם כן בשביל זכות זה, ודו"ק.
- ↑ יתבאר יותר על פי מ"ד במ"ר ובתנחומא יום שנולד משה אמרו אצטגניני פרעה היום נולד מושיען של ישראל ואין אנו יודעין אם מצרי אם ישראלי הוא ועמד וקיבץ כל עמו ובקש מהם ליתן לו הנולדים ביום ההוא, וזהו אף על עמו גזר, וע' בדרשה הבאה.
- ↑ כלומר שטעו בזה, וע"ע לפנינו פ' חקת בפסוק מי מריבה, וקצת צ"ע לפי"ז שטעו בהשקפתם א"כ איך עבר הסימן אחרי שנשלך ליאור, וצ"ל שבאמת היה הסימן כולל שני הענינים השלכה ליאור ומי מריבה, והיינו כל מה שיארע לו על המים, וכשהושלך ליאור נעשה איזה שינוי באותו הסימן, וסברו הם שבזה עבר כל הענין, ובאמת עדיין נשאר רושם וסימן למי מריבה, ונ"ל לדייק זה מלשון שאמרו תו לא חזינן כההוא סימנא, ולא אמרו תו לא חזינן ההוא סימנא, אלא שרק הסימן הקודם עבר ונשאר ברושם אחר בשינוי, וזה היה טעותם, ומדויק הלשון כההוא.