עריכת הדף "
תורה תמימה/ויקרא/כה
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== לה == '''וכי ימוך. ''' אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו, אמר ליה, מהו שיסדרו בבעל חוב {{תוספת|קפא|להניח לו מזון וכסות על משך איזה זמן בעת ששמין הונו וחפציו לשלם לבעלי חובותיו כבסמוך.}}, אמר ליה, כתיב הכא וכי ימוך וכתיב בערכין (פ' בחקותי) ואם מך הוא, מה ערכין מסדרין אף בעל חוב מסדרין {{תוספת|קפב|נסמך על המבואר בערכין כ"ד א' ולפנינו בפ' בחקתי אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותם נותנים לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חודש, מטה מוצעת וסנדליו ותפילין ויליף שם מלשון ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך, ושוב יליף בגז"ש לבע"ח כמבואר כאן, ופרטי דיני סידור לבע"ח בחו"מ סי' צ"ז, ולפי המבואר לקמן בפ' בחקתי דבערכין רק לו מסדרין ולא לאשתו ולבניו, צ"ל דגם בסידור בע"ח כן הוא. – ועיין בתשב"ץ סי' צ"ח לענין הא דשארה כסותה ועונתה לא יגרע דבכלל כסות הוי גם מדור. והדמיון פשוט משום דכמו דכסות מגין בימות החמה ובימות הגשמים כך מדור מגין ולכן כלולים בהדדי, ולפי"ז צ"ל דגם בסידור בע"ח צריך להניח לו מדור, ובחו"מ לא העירו בזה. ובחו"מ סי' ק"ז סעיף ב' כתב הרמ"א בע"ח הגובה כל נכסיו ומת הלוה אין הבע"ח מחויב לקברו על הוצאותיו, היינו לסדר על זה ממה שגובה ממנו, ולא נתבאר המקור לזה, ולפי המבואר דכל ענין סידור בע"ח ילפינן בגז"ש מערכין, ובערכין גופא ילפינן ענין סידור מדרשה ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך, וכשמת שוב אינו בכלל החייהו, וא"כ גם בבע"ח צריך להיות הדין כן. וכן יש לדון עפ"י גז"ש זו דאין חילוק בין מלוה בשטר ובין מלוה בע"פ דלעולם מסדרין, שהרי גם ערכין מלוה בע"פ היא.}}. (ב"מ קי"ד א'). '''וכי ימוך אחיך. ''' עיין לפנינו לעל ריש פסוק י"ג בדרשה בשנת היובל וגו'. '''מטה ידו. ''' אל תניחהו לירד, הא למה זה דומה, למשא ע"ג החמור, עודנו במקומו אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ – חמשה אין מעמידין אותו {{תוספת|קפג|כי החילוק בין התמוטטות ובין ירידה הוא, כי התמוטטות הוא שאך מתחיל למוט ואם אך יסעדוהו במקצת יעמוד ויקום, משא"כ היורד ממצבו צריך משען גדול וחזק, וכמו המשל שהביא, ומזהיר הכתוב שלא להניח לאיש המתמוטט ממצבו עד שירד ירידה מוחלטת, יען כי אז קשה יהיה להעמידו על מצבו הקודם כמבואר. ועי' דרשה כהאי גונא לקמן בפסוק מ"ח בדרשה גאולה תהיה לו, מיד, אל תניחנו שיטמע. יעוי"ש.}}. (תו"כ). '''והחזקת בו. ''' תניא, מניין שאם החזקת אפילו ד' או ה' פעמים תחזור ותחזוק בו ת"ל והחזקת בו {{תוספת|קפד|דפעל החזק מורה להחזיק בלי הרף, וכדכתיב במשלי ד' החזק במוסר אל תרף. או י"ל דסמיך אסיפא דקרא דכתיב וחי עמך, והכונה דאף דקיים והחזקת בו אך לא קיים עוד בשלמות וחי עמך, עיין מה שכתבנו בכעין דרשה זו בפ' אחרי בפסוק וכסהו בעפר.}}, יכול אפילו מפסידו לתרבות רעה, ת"ל עמך {{תוספת|קפה|ר"ל אפי' אם ע"י התמיכה וההחזקה יצא לתרבות רעה תחזיק בו ת"ל עמך, וזה כמ"ד בפ' משפטים ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשך עמך. אמנם צ"ע ל"ל לומר בכה"ג שע"י החזקה יצא לת"ר, ולא אמר פשוט שלמי שיצא לת"ר אין מחזיקין בו, וי"ל דקמ"ל דאפי' מי שיצא לת"ר וידוע שע"י התמיכה וההתחזקות ייטיב מעשיו צריך אתה ג"כ להחזיקו.}}. (שם). '''גר ותושב. ''' גר – זה גר צדק, תושב – זה גר אוכל נבלות {{תוספת|קפו|וקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים, וכבר ביארנו כ"פ ענין גר תושב ודיניו, ועיין בב"מ ע"א א' גר תושב האמור לענין רבית מאי היא דכתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית וחי אחיך עמך, ורמינהו, לוין מהם ומלוין אותם ברבית, וכן בגר תושב, אמר רב נחמן בר יצחק, מי כתיב אל תקח מאתם, מאתו כתיב – מישראל, ע"כ, ור"ל אאחיך קאי, וכי כתיב גר תושב לענין וחי עמך כתיב, שאתה מצוה להחיותו, ולפי"ז מחלק הכתוב, מתחלה אמר סתם והחזקת בו, ואח"כ מבאר שיש הבדל אם הוא גר ותושב אז וחי עמך, אבל בישראל – אל תקח מאתו נשך ותרבית וחי אחיך עמך, ועי' בפירש"י בפ' זה.}}. (שם). '''אל תקח מאתו. ''' תניא, הניח להם אביהם מעות של רבית אין חייבים להחזיר, דאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית, אהדר ליה כי היכי דניחי, לדידיה קא מזהיר רחמנא, לבריה לא מזהר רחמנא {{תוספת|קפז|סמך על סוף הפסוק וחי אחיך עמך, ודרשינן שם אהדר ליה כי היכי דניחי, ובגמ' חסר מלת וגו'. ומבואר בסוגיא דב"מ ס"ב א' דבהניח להם דבר מסוים כגון פרה וטלית חייבים להחזיר משום כבוד אביהם, והיינו כדי שלא יאמרו הבריות אותה פרה וטלית של פלוני הם ושל רבית הם, וזה דוקא בעשה תשובה רק לא הספיק להחזיר עד שמת, ועי' ביו"ד סי' קס"א ס"ו. ואינו מבואר אם בכה"ג כופין את הבנים להחזיר או לא. ולכאורה היה אפשר לומר פשוט כיון דטעם החזרה משום כבוד אביהם, ועל מצות כבוד אב אין כופין מפני שהיא מ"ע שמתן שכרה בצדה למען יאריכון ימיך, ועל מצוה כזו אין כופין, כנודע. אך י"ל דכאן אם לא יחזרו יש גם בזיון לאביהם, וכמ"ש כדי שלא יאמרו הבריות אותה פרה וטלית של פלוני הם וכו', וכ"מ בתוס' כתובות פ"ו א' דטעם חזרת רבית הוא משום בזיון דאביהם [בדבר מסוים], ולפי מש"כ הריב"ש בתשובה סי' ר"כ בשם הראב"ד, דהא דקי"ל הרב שמחל על הכבודו כבודו מחול, הוא רק על כבודו בחיוב, אבל על בזיונו אין רשאי למחול, א"כ י"ל גם כאן דהא דאין כופין על מצות כבוד אב הוא רק על העדר הכבוד בחיוב, אבל על בזיונו כופין, וא"כ בנידון שלפנינו שהטעם הוא מפני בזיון כופין את הבנים להחזיר, ודו"ק.}}. (ב"ק קי"ב א'). '''אל תקח מאתו. ''' אל תקח מאתו, אבל אתה נעשה לו ערב {{תוספת|קפח|והיינו אם הישראל לוה מן העובד כוכבים וישראל חבירו ערב בעדו, ומפרש בגמ' כגון שקיבל עליו העובד כוכבים לדון דין זה כדיני ישראל שנפרעים מן הלוה תחלה קודם הערב, וא"כ בשעת הלואה מבטיח הרבית לעובד כוכבים ואין הישראל לוקח מאתו רק נותן בעדו נשך שנתחייב להעובד כוכבים וחוזר ונפרע ממנו.}}. (ב"מ ע"א א'). '''אל תקח מאתו. ''' אלו עוברין בל"ת, המלוה והלוה והערב והעדים והסופר, עוברים משום את כספך לא תתן לו בנשך (פ' ל"ז) ומשום אל תקח מאתו נשך {{תוספת|קפט|כבר כתבנו מענין זה בפ' משפטים בפסוק ולא תהיה לו כנושה ובפרשה קדושים בפ' ולפני עור, והא דנקט מקודם הפסוק לא תתן ואח"כ הפסוק אל תקח מאתו, אע"פ דבתורה הראשון מאוחר והשני מוקדם, כתב בס' תפ"י משום דעל לא תתן עוברין מיד כשהלוה [עי' ב"ק ל"ב], אבל באל תקח אין עוברין עד שלוקח הרבית, משא"כ בקרא נקט כספך לא תתן לבסוף להורות דאף שאינו לוקח הרבית אח"כ עוברין ג"כ.}}. (שם ע"ה ב'). '''נשך ותרבית. ''' איזהו נשך ואיזהו תרבית, נשך זה המלוה סלע בה' דינרין סאתים חטים בשלש, ותרבית זה המרבה בפירות {{תוספת|קצ|שורש שם נשך הוא על שם שנושך את הלוה לשלם מה שלא לקח ותרבית נקרא ע"ש שמרבה הונו ממה שלא הלוה, ובגמ' מפרש ענין מרבה בפירות, לקח הימנו חטים בדינר זהב הכור [הדינר זהב כולל כ"ה דינרי כסף, והכור הוא ל' סאה], וכך עמד השער אז בשוק, ונתן המעות, וחטין לא היו עוד להמוכר, ושוב עמדו חטין בשלשים דינרים, אמר לו תן לי חיטי שאני רוצה למוכרן ולוקח בהן יין, אמר לו הרי חיטיך עשויות עלי בשלשים דינרין והרי לך אצלי בהן יין ויין אין לו, דשמא יתיקר היין, והואיל ואינו נותן לו דמים שנוכל לומר יכול הוא לקנות יין בדמים שקיבל, אלא בא לעשות עליו דמי החטין חוב, אבל אי הוי ליה היה קנוי לזה מעכשיו, וכי אייקר ברשותיה אייקר, ועיין ביו"ד סי' קס"ג וסי' קע"ה. ובפ' הבא יתבאר שמן התורה אין הבדל ביניהם, יען כי א"א לתרבית בלא נשך ולנשך בלא תרבית, ולא חלקם הכתוב רק לעבור עליו בשני לאוין, ולכן מ"ש כאן איזהו נשך ואיזהו תרבית לא קאי לפרש נשך ותרבית שבתורה, יען כי כפי המבואר חדא הם, רק בא לפרש איזהו רבית דאורייתא ואיזהו רבית דרבנן, יען כי חז"ל גזרו דמדאורייתא אסור רק רבית הבא דרך הלואה וזה נקרא נשך, ורבית דרבנן הוא רבית הבא ע"י מסחר וקנין, וכזה נקרא תרבית, מפני שהונו מתרבה ממילא ולא מחמת שנתן לו המלוה פחות, וכפי שיתבאר עוד.}}. (שם ס' ב'). '''ויראת מאלהיך. ''' כל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך {{תוספת|קצא|יתבאר עפ"י הדרשה שבסמוך פסוק ל"ח במי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה ברבית, והיינו שמלוה ברבית ואומר שהמעות הם של עובד כוכבים כפי שיתבאר שם. ודברים כאלה אינם ידועים לבני אדם רק להקב"ה לכן נאמר ויראת מאלהיך. ועיין בב"מ ס"א ב' באה דרשה על לשון זה ויראת מאלהיך למורא ניתן ולא להשבון, והוא לענין דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים, אכן מפני דלא קי"ל כן, כבדרשה הבאה, לכן השמטנוה.}}. (קדושין ל"ב ב'). '''וחי אחיך עמך. ''' תניא, א"ר אלעזר, רבית קצוצה יוצאה בדיינין, אבק רבית אינה יוצאה בדיינין, מאי טעמא, דאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית וחי אחיך עמך, אהדר ליה כי היכי דניחי [בהדך] {{תוספת|קצב|הנה פרטי דין רבית אף כי רבים ושונים הם, הנם מסתעפים מיסוד שורש אחד, כמ"ש בב"מ ס"ה ב' כללא דרביתא כל אגר נטר אסור, ור"ל שנותן לו שכר בעד המתנת המעות, ובין שהוא בדרך הלואה ובין שהוא דרך מקח, כגון המוכר סחורה לחבירו ואמר לו אם תסלק לי במזומנים הרי הם שלך במאה ואם עד זמן פלוני הרי הם בעשרים ומאה אסור. אמנם החילוק הוא דבדרך הלואה הוי רבית בדבר קצוב והוא רבית דאורייתא ונקרא רבית קצוצה ודינו שב"ד כופין אותו להחזיר, אבל רבית שבדרך מקח הוי רבית דרבנן ונקרא אבק רבית ודינו שרק איסור יש בזה אבל אין כופין אותו להחזיר, וכן אם תפס לוה לא מפקינן מינים אם לא שאם בא לצאת ידי שמים, וזה הוא שמבואר כאן. – והנה דבר ידוע הוא, שבדורות האחרונים המציאו היתר הלואה ברבית בהיתר עיסקא שנבאר ענינו בסמוך, ולכאורה דבר פלא הוא שלא מצינו כל רמז קל בתורה להמצאת היתר לאיסור זה, ולא נתבאר היסוד והבסיס על מה ראו חז"ל לבנות עמודי ההיתר. ונראה בזה שראו חכמינו יסוד וגם הכרח להיתר ענין זה בכלל, משום דחקרו ובאו עד תכונת האיסור הזה ביסודו ועיקרו שבתורה הבנוי ומיוסד על הענין וחי אחיך עמך, שאז בימי נתינת התורה היו עיקרי יסוד חיותם ועסקם של ישראל – עבודת האדמה, והוא היה היסוד והעמוד לעשרם ולמצבם, כי מי שהיה לו תבואות בהמון היה נחשב לעשיר, והכסף לא היה נחשב להם לעיקר ויסוד החיים, וכשהיו לוים כסף לא היה למען עשות מסחר וקנין, רק למען השג על ידו לחם ובגד למי שחסר לו כזה משדהו ועבודתו, ולפי"ז ממילא מובן כי להעני הלוה הזה לא היה כל חשבון לשלם רבית וגם להמלוה העשיר לא היה חסרון ניכר בהלואת כספו בלא רבית, אחרי כי בכלל לא היה להם עסק כספים ולא שייך בשניהם בזה וחי אחיך עמך. אבל בימי הבינים שאבדה לישראל חלק ונחלה בעבודת האדמה, ונשארו גוי החי רק על המסחר לבדו, לא יכלו עוד להחזיק באיסור רבית, כי הכסף נעשה ליסוד עיקרי לאמצעית החיים והמסחר, ונעשה עסק הרבית עסק שוה גם להלוה גם להמלוה, ושייך בשניהם בזה וחי אחיך עמך, ולכן ראו חכמים למצוא היתר לאיסור זה, וחשבו שעל דעת כן לא אסרה התורה ענין זה בכולה, כך נ"ל. והנהיגו בדבר רבית בדרך הלואה לכתוב בהשט"ח שנותן לו המעות בתורת עיסקא, ומבואר ענינו ביו"ד סי' קס"ז ס"א ובסי' קע"ז ס"ב, והיינו שיתעסק הלוה במעות המלוה לריוח המלוה בערך הריוח שמשתוים, והמותר ריוח יהיה להלוה, ובאופן כזה אם הפסיד הלוה בעסקו אסור להמלוה לקבל השכר הזה. אך לענין הרבית בדרך מקח כפי שכתבנו הוא מעשים בכל יום בלא כל הוראת היתר, וכ"מ בתוספתא פ"ה דב"מ הלוקח מכר מחבירו על מנת ליתן לו מכאן ועד י"ב חודש רשאי שיאמר לו תן לי מיד בפחות ואינו חושש משום רבית, ע"כ. וצ"ע על מה נסמך היתר כזה, וצ"ל משום דמחשבים ערך שווי הסחורה פחות כשנמכרת במזומן מאשר בהקפה, וא"כ הוי זה דרך עיסקא. – וכתב בנמוק"י דכיון דמ"ע היא וחי אחיך עמך, לכן ב"ד כופין אותו להחזיר רבית קצוצה כדין כל מ"ע שמכין אותו עד שתצא נפשו לקיימה אבל אין ב"ד יורדין לנכסיו משום דאין לו עליו שעבוד נכסים, וכ"פ ביו"ד סי' קס"א ס"ה, ולי קשה הדבר לומר דנכוף אותו בגופו עד שתצא נפשו ולא נכוף אותו בממונו, והלא בתורה כתיב דרכיה דרכי נועם, ולזה הלא לא יקרא נועם היכי שאפשר לקיים גופו בחליפי ממון ונעשה להיפך, וברמב"ם לא מצאתי דין זה, ודברי הר"ן בענין זה מוקשים לי מאוד, דכאן כתב הנמוק"י בשמו דכופין אותו עד שתצא נפשו ואין יורדין לנכסיו, ובריש פ"י דכתובות כתב הר"ן מפורש דכמו שכופין לקיים מ"ע בגופו כך כופין בממונו עיי"ש, וגם בצדקה קיי"ל דב"ד יורדין לנכסיו כשאינו רוצה לקיים מ"ע דצדקה, ולכן לדעתי דין זה צריך תלמוד.}}. (ב"מ ס"ב א'). '''וחי אחיך עמך. ''' תניא, שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים {{תוספת|קצג|כגון שאין בהמים לרות צמאון של שני אנשים.}} ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב, דרש ר' עקיבא, וחי אחיך עמך, חייך קודמין לחיי חבירך {{תוספת|קצד|כפי הנראה מפרש הלשון עמך שיהא הוא הטפל לך, וכ"מ בתוס' ע"ז ו' א', וכן ברא"ש כאן, וזהו מה שהביאו התו"י יומא פ"ה ב' ד"ה תשובה בשם ר"ת דמ"ש יפה תורה עם דרך ארץ – הוי דרך ארץ העיקר כמו שמורה כאן הכנוי כ' דעמך על העיקר. וצ"ע ממ"ש בקדושין כ' א' כי טוב לו עמך, עמך במאכל וכו' מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, וכתבו התוס' וז"ל, וקשה מאי אדון שייך בזה והלא די לו להיות כאדונו, וי"ל כדאיתא בירושלמי דלפעמים אין לו אלא כר אחד, אם שוכב עליו בעצמו אינו מקיים כי טוב לו עמך וכו', ולכן צריך למסור לעבדו והיינו אדון לעצמו שהוא ישן בלא כר והעבד על הכר, עכ"ל. ומבואר מזה דהירושלמי מפרש הלשון כי טוב לו עמך שאתה טפל לו, משמע מזה ההפך, ויש עוד להאריך בכלל זה וכאן די בזה. ומה שנוגע עוד לדרשה זו דר"ע, מבואר לפנינו לעיל בפ' קדושים בפסוק ואהבת לרעך כמוך. ודע דאע"פ דלפי הימבואר בדרשה הקודמת אצטריך הלשון וחי אחיך עמך להורות דרבית קצוצה יוצאה בדיינים, ומבואר בגמרא דמאן דס"ל הדרשה לענין רבית קצוצה לא ס"ל הך דרשה דרע"ק, וקיי"ל כאותה דרשה, בכ"ז העתקנו גם דרשה זו משום שכתב הרא"ש וז"ל, ואע"פ דהאי קרא דריש ליה ר"א לרבית קצוצה שיוצאה בדיינים, הך דרשה שמעינן מעמך דמשמע שחיי אחיך טפלים לך ושלך קודמים, עכ"ל. וגם הרי"ף העתיק דרשה זו. והנה לכאורה דברי הרא"ש תמוהים, דלפי דבריו מבואר דתרתי שמעינן מפסוק זה הא דיוצאה בדיינים וגם דחייך קודמין, וקשה לפי"ז איך יכלכל דברי הגמרא דאמר מאי טעמא דר"א דאמר רבית קצוצה יוצאה בדיינים, דאמר קרא וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דניחי, ופריך ור' יוחנן דאמר אינה יוצאה בדיינים האי וחי אחיך עמך מאי עביד ליה, ומשני מבעי ליה לכדתניא שנים שהלכו בדרך וכו', [היא דרשה שלפנינו בזה], ולדברי הרא"ש קשה הא תרתי ש"מ, מן וחי אחיך לענין שיוצאה בדיינים ומן עמך דחייך קודמין, והדרא קושיית הגמרא לדוכתה ור' יוחנן האי וחי אחיך עמך מאי עביד ליה. וצ"ל דהבאור הוא לר"י דעיקר הדבר שבא הכתוב להורות הוא דחייך קודמין, ומלשון עמך, אך מכיון דתיבת עמך לחוד אי אפשר לכתוב, לכן בהכרח שיכתבו גם התיבות וחי אחיך, ולפי"ז כל הפסוק מורה על הא דחייך קודמין, ור"א ס"ל דתרתי ש"מ וכמש"כ למעלה, ודו"ק.}}. (ב"מ ב"מ א'). '''וחי אחיך עמך. ''' אחיך ולא שור {{תוספת|קצה|נראה הכונה דאע"פ שמצווין להאכיל גם הבהמה ולמנוע ממנה גם צער בע"ח וכמו מצות פריקה וטעינה וכדומה, אבל אם צריך לאדם ליהנות ממנה ע"י נטילת נשמה כגון לשחוט ולאכול הבשר אין אנו מצווין בזה לקיים חיותה, וטעם הדבר פשוט, משום דכל תכלית בריאת הבע"ח האינם מדברים הוא בשביל האדם.}}. (שם פ"ח ב').
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: תנ"ך ומועדים
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף