תורה תמימה/דברים/טו

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Revision as of 00:39, 20 September 2022 by משה לוי (talk | contribs) (→‎ט)
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"


דפים מקושרים

תורה תמימהTriangleArrow-Left.png דברים TriangleArrow-Left.png טו

א

מקץ שבע שנים. מלמד שאין השביעית משמטת אלא בסופה [א]. (ערכין כ"ח ב').

תעשה שמטה. באחד בתשרי ר"ה לשמיטין, דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמטה, מה שנים מתשרי אף שמטה מתשרי [ב]. (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ב).

ב

וזה דבר. המחזיר חוב בשביעית צריך שיאמר לו משמט אני, ואם אמר לו אעפ"י כן – יקבל הימנו, שנאמר וזה דבר השמטה [ג]. (גיטין ל"ז ב').

וזה דבר. תניא, כשם שהשביעית משמטת מלוה כך משמטת שבועה, שנאמר וזה דבר השמטה [ד]. (תוספתא שביעית פ"ח).

השמטה שמוט. תניא, רבי אומר, בשתי שמטות הכתוב מדבר, בשמיטת קרקע ובשמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים [ה]. (גיטין ל"ו א').

משה ידו. תניא, ר"ש אומר, הוא משמט ואין יורשיו משמטין, שנאמר שמוט כל בעל משה ידו, הוא ולא היורשין [ו]. (תוספתא שביעית פ"ח).

משה ידו. משה ידו ולא הגזלה והפקדון [ז] [ספרי].

אשר ישה. לרבות שכר שכיר והקפת החנות, והני מילי שזקפן עליו במלוה [ח]. (שם).

לא יגש. ת"ר, המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן, אין השביעית משמטתו, מאי טעמא דלא קרינן ביה לא יגש [ט]. (גיטין ל' א').

לא יגש. אמר רב יהודה אמר שמואל, המלוה את חבירו לעשר שנים אין השביעית משמטתו, ואע"פ דאתא לידי לא יגש, השתא מיהא לא קרינן ביה לא יגש [י]. (מכות ג' ב').

לא יגש. מלמד שאם נוגש הרי הוא בלא תעשה [י"א] [ספרי].

את רעהו ואת אחיו. את רעהו – פרט לאחרים, ואת אחיו – פרט לגר תושב [י"ב]. (שם).

כי קרא שמטה. השמטת כספים נוהגת בין בארץ בין בחו"ל, דכתיב כי קרא שמטה לה' – מכל מקום [י"ג]. (קדושין ל"ח ב').

ג

את הנכרי תגש, זו מצות עשה [י"ד] [ספרי].

ואשר יהיה לך. המלוה על המשכון אין השביעית משמטתו, מאי טעמא, דכתיב ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ולא אשר של אחיך בידך [ט"ו]. (שם).

תשמט ידך. ידך תשמט ולא המוסר שטרותיו לב"ד, לפיכך תיקן הלל פרוזבול מפני תיקון העולם [ט"ז]. (שם).

ד

לא יהיה בך. אמר רב יהודה אמר רב, אפס כי לא יהיה בך אביון, שלך קודם לשל כל אדם [י"ז]. (ב"מ ל"ג א').

ז

כי יהיה בך. בך ולא באחרים [י"ח] [ספרי].

אביון. מלמד שאביון תאב קודם [י"ט]. (שם).

מאחד אחיך. מלמד שאח מן האב קודם לאח מן האם [כ] [ספרי].

באחד שעריך. מלמד שיושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת, ומלמד שאם היה מחזיר על הפתחים אי אתה זקוק לו [כ"א]. (שם).

בארצך וגו'. בארצך – מלמד שיושבי א"י קודמים ליושבי חו"ל, אשר ה' אלהיך נותן לך – מכל מקום [כ"ב]. (שם).

ח

כי פתח תפתח. אין לי אלא לעניי עירך, לעניי עיר אחרת מניין, ת"ל פתח תפתח – מכל מקום [כ"ג]. (ב"מ ל"א ב').

והעבט. מאי פרוזבול, א"ר חסדא, פרוז בולי ובוטי, בולי אלו עשירים דכתיב (פרשת בחקתי) ושברתי את גאון עוזכם ותנא רב יוסף אלו בולאות שביהודה, בוטי אלו עניים, דכתיב והעבט תעביטנו [כ"ד]. (גיטין ל"ז א').

והעבט תעביטנו. ת"ר, העבט – זה שאין לו ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה שנותנין לו לשם הלואה וחוזרין ונותנין לו לשם מתנה, העביטנו – דברה תורה כלשון בני אדם [כ"ה]. (כתובות ס"ז ב').

די מחסרו. מלמד שאתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו [כ"ו]. (שם שם).

די מחסרו וגו'. ת"ר, יתום שבא לישא אשה, שוכרין לו בית ומטה וכל כלי תשמישו ואח"כ משיאין לו אשה, שנאמר די מחסרו אשר יחסר לו, די מחסרו – זה בית, אשר יחסר – זה מטה ושולחן, לו – זו אשה, וכן הוא אומר (פ' ב' בראשית) אעשה לו עזר [כ"ז]. (שם שם).

אשר יחסר לו. ואפי' סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו [כ"ח]. (שם שם).

ט

השמר לך. הנמנעים מלהלוות זה את זה עוברים על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך וגו' [כ"ט]. (גיטין ל"ו א').

עם לבבך בליעל. וכתיב התם (י"ג י"ד) יצאו אנשים בני בליעל, מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים, מכאן א"ר יהושע בן קרחה, כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד עבודת כוכבים [ל]. (כתובות ס"ח א').

שנת השמטה. ממשמע שנאמר שנת השבע איני יודע שהיא שנת השמטה, ומה ת"ל, אלא לומר לך יש שמיטה אחרת שהיא כזו, ואיזו היא, זה המלוה את חבירו סתם שאינו רשאי לתבעו פחות משלשים יום, דאמר מר, שלשים יום בשנה חשוב שנה [ל"א]. (מכות ג' ב').

וקרא עליך וגו'. יכול מצוה לקרות, ת"ל (פ' תצא) ולא יקרא עליך, יכול אם לא יקרא לא יהיה בך חטא, ת"ל והיה בך חטא – מכל מקום, א"כ למה נאמר וקרא עליך – ממהר אני ליפרע על ידי הקורא [ל"ב] [ספרי].

והיה בך חטא. א"ר אלעזר, באו ונחזיק טובה לרמאים, שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום, שנאמר וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא [ל"ג]. (כתובות ס"ח א').

י

נתן תתן. אין לי אלא מתנה מרובה, מתנה מועטת מניין, ת"ל נתן תתן – מכל מקום [ל"ד]. (ב"מ ל"א ב').

נתן תתן. מניין שאם נתת לו פעם אחת שאתה נותן לו אפילו מאה פעמים, ת"ל נתן תתן – מכל מקום [ל"ה] [ספרי].

תתן לו. בינך לבינו, מכאן אמרו לשכת חשאים היתה במקדש [ל"ו]. (שם).

כי בגלל. תנא דבי ר' ישמעאל, בגלל הדבר, גלגל הוא שחוזר בעולם, מכאן אמר ר' אלעזר הקפר, לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו, שאם הוא לא בא, בא בנו, ואם בנו לא בא – בא בן בנו [ל"ז]. (שבת קנ"א ב').

בגלל הדבר. מכאן שאם אמר ליתן צדקה ונתן נותנים לו שכר אמירה ושכר מעשה, וכן אם אמר ליתן ולא הספיק ליתן, או אמר לאחרים ליתן, או הניח לעני בדברים טובים לבד נותנים לו שכר על זה [ל"ח]. (תוספתא פאה פ"ד).

יא

כי לא יחדל וגו'. אמר שמואל, אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ [ל"ט]. (שבת קנ"א ב').

יב

כי ימכר לך. תניא, מניין כשבית דין מוכרין אותו אין מוכרין אותו אלא לישראל, ת"ל כי ימכר לך אחיך [מ] [ספרי].

העברי או העבריה. תניא, מניין לעבד עברי שנקנה בכסף, ת"ל כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה, מקיש עברי לעבריה, מה עבריה נקנית בכסף אף עברי נקנה בכסף [מ"א]. (קדושין י"ד ב').

ועבדך. ת"ר, עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את הבת, דכתיב ועבדך שש שנים, לך ולא ליורש, או אינו אלא לך ולא לבן, כשהוא אומר (ר"פ משפטים) שש שנים יעבוד, הרי לבן אמור, הא מה אני מקיים ועבדך שש שנים, לך ולא ליורש [מ"ב]. (קדושין י"ז ב').

שש שנים. המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש, מאי טעמא, מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד ועבדך שש שנים, זה ולא מוכר עצמו [מ"ג]. (שם י"ד ב').

יג

וכי תשלחנו. ת"ר, יכול לא יהיו מעניקים אלא ליוצא בשש, מניין לרבות יוצא ביובל ובמיתת האדון ואמה העבריה בסימנים, ת"ל תשלחנו וכי תשלחנו [מ"ד] [שם ט"ז ב']

חפשי מעמך. הבורח והיוצא בגרעון כסף אין מעניקים לו, שנאמר וכי תשלחנו חפשי מעמך, מי ששילוחו מעמך, יצא בורח ויוצא בגרעון כסף שאין שילוחם מעמך [מ"ה]. (שם שם).

יד

העניק תעניק. יכול נתברך הבית בגללו מעניקים לו, לא נתברך אין מעניקים לו, ת"ל העניק תעניק מכל מקום, א"כ מה ת"ל אשר ברכך ה', הכל לפי ברכה תן לו [מ"ו]. (שם י"ז ב').

העניק תעניק. תניא, מניין שאם הענקת לו פעם אחת תעניק לו אפילו מאה פעמים, ת"ל העניק תעניק אפילו מאה פעמים [מ"ז] [ספרי].

תעניק לו. המוכר עצמו אין מעניקים לו, מאי טעמא, מיעטה התורה במכרוהו ב"ד העניק תעניק לו – לו ולא למוכר עצמו [מ"ח]. (קדושין ט"ו א').

תעניק לו. לו ולא לבעל חובו [מ"ט]. (שם שם).

מצאנך ומגרנך ומיקבך. וצריכי כולהו, דאי כתב צאן הו"א בעלי חיים אין, גדולי קרקע לא, כתב גורן, ואי כתב גורן הו"א גדולי קרקע אין בעלי חיים לא, כתב צאן, ויקב – למעוטי כספים [נ]. (קדושין י"ז א').

אשר ברכך ה'. לרבות כל דבר, א"כ מה ת"ל צאן גורן ויקב, לומר לך, מה צאן גורן ויקב מיוחדים שישנן בכלל ברכה אף כל שישנן בכלל ברכה, יצאו כספים [נ"א]. (שם שם).

תתן לו. כמה מעניקין לו, רבי יהודה אומר, שלשים כשלשים של עבד, דאתיא נתינה נתינה משלשים של עבד, דכתיב ביה (פ' משפטים) כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו [נ"ב]. (שם שם).

טו

וזכרת וגו'. מהו וזכרת כי עבד היית, מה אני העניקיתי ושניתי לך אף אתה העניק ושנה לו, ומה במצרים נתתי לך ברוחב יד אף אתה תן לו ברוחב יד [נ"ג] [ספרי].

הדבר הזה היום. מלמד שביום רוצעים ואין רוצעים בלילה [נ"ד]. (שם).

טז

כי אהבך. מלמד שאם אינו אוהב את רבו אפילו רבו אוהב אותו אינו נרצע [נ"ה]. (קדושין כ"ב א').

ואת ביתך. מלמד שאם אין לרבו אשה ובנים אינו נרצע [נ"ו]. (שם שם).

כי טוב לו. מלמד שאם הוא חולה אינו נרצע [נ"ז]. (קדושין כ"ב א').

כי טוב לו עמך. מלמד שאם אין רבו אוהבו אפילו הוא אוהב את רבו אינו נרצע [נ"ח]. (שם שם).

כי טוב לו עמך. מלמד שאם רבו חולה אינו נרצע [נ"ט]. (שם שם).

כי טוב לו עמך. מהו עמך – עמך במאכל, עמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא פת קיבר, אתה שותה יין ישן והיא יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ע"ג תבן, מכאן אמרו, כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו [ס]. (שם שם).

כי טוב לו עמך. מלמד שאינו יכול הרב אמר לעבדו עשה עמי ואיני זנך [ס"א]. (כתובות מ"ג א').

יז

את המרצע. תניא, רבי אומר, מה מרצע מיוחד שהוא של מתכת אף כל דבר שהוא של מתכת [ס"ב]. (קדושין כ"א ב').

ונתתה באזנו. בגובה של אוזן [ס"ג]. (שם שם).

באזנו ובדלת. הא כיצד, דוקר והולך עד שמגיע אצל דלת [ס"ד]. (שם כ"ב ב').

לך עבד עולם. כל ימי עולמו של אדון, מלמד שהנרצע קונה עצמו במיתת האדון [ס"ה]. (ירושלמי קדושין פ"א סוף ה"ב).

ואף לאמתך. מהו לאמתך תעשה כן להענקה, או אינו אלא לרציעה, ת"ל (ר"פ משפטים) ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני ורצע, העבד ולא האמה [ס"ו]. (קדושין י"ז ב').

ואף לאמתך. הקישה הכתוב לנרצע, מה נרצע אינו עובד את הבן ואת הבת אף אמה העבריה אינה עובדת את הבן ואת הבת [ס"ז]. (שם ש□).

יח

משנה שכר שכיר. מהו משנה שכר שכיר – שכיר אינו עובד אלא ביום וזה עובד ביום ובלילה, הא כיצד, א"ר יצחק, מלמד שרבו מוסר לו שפחה כנענית [ס"ח]. (שם ט"ו א').

שכר שכיר. שכיר קריי' רחמנא, מה שכיר פעולתו ליורשיו אף זה פעולתו ליורשיו, מלמד שאם מת העבד מעניקין ליורשיו [ס"ט]. (שם שם).

וברכך ה'. יבול אפי' יהיה יושב ובטל, ת"ל בכל אשר תעשה [ע] [ספרי].

יט

אשר יולד. המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים, ואם יצא רובו יקבר, מאי טעמא, דקרינן ביה אשר יולד [ע"א]. (חולין ס"ט ב' ברש"י).

אשר יולד וגו' תקדיש. משעת לידתו הוא קדוש, מלמד שהבכור אתה מונה לו שנה משעת לידתו [ע"ב]. (ירושלמי ר"ה פ"א ה"א).

בבקרך ובצאנך. למעט שותפות עובד כוכבים שפטורה מן הבכורה [ע"ג]. (חולין קל"ה א').

הזכר. יכול אפי' יצתה נקבה לפניו, ת"ל (פ' בא) פטר כל רחם [ע"ד]. (בכורות י"ט א').

הזכר. להוציא טומטום ואנדרוגינוס שפטורין מן הבכורה [ע"ה]. (שם מ"ב א').

תקדיש לה'. תניא, מניין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו, ת"ל כל הבכור אשר יולד תקדיש לה' [ע"ו]. (ערכין כ"ט א').

לא תעבד וגו'. תניא, אין לי אלא שור בעבודה וצאן בגיזה, מניין ליתן את האמור של זה בזה ואת של זה בזה, ת"ל לא תעבוד ולא תגוז [ע"ז]. (חולין קל"ז א').

בבכר שורך. בבכור שורך אי אתה עובד, אבל אתה עובד בבכור אדם [ע"ח]. (בכורות ט' ב').

בכור צאנך. בכור צאנך אי אתה גוזז, אבל אתה גוזז פטר חמור [ע"ט]. (שם שם).

כ

שנה בשנה. מלמד שהבכור נאכל שנה בשנה בין תם בין בעל מום [פ]. (שם כ"ו ב').

שנה בשנה. שנה של בכור לשנה שלו, מנינן, דאמר קרא לפני ה' אלהיך האכלנו שנה בשנה, איזוהי שנה שנכנסת בחבירתה, הוי אומר שנה של בכור [פ"א]. (שם שם).

שנה בשנה. תנא דבי רב, שנה בשנה, יום אחד בשנה זו ויום אחד בשנה זו, לימד על הבכור שנאכל לשני ימים ולילה אחד [פ"ב]. (בכורות כ"ו ב').

שנה בשנה. תניא, מניין לבכור שעברה שנתו שאינו נפסל משנה לחבירתה, דכתיב תאכלנו שנה בשנה [פ"ג]. (תמורה נ"א ב').

שנה בשנה. א"ר אבא בר ממל, נולדו לו שני טלאים, אחד בט"ו של אדר הראשון ואחד באחר של אדר השני, זה שנולד באדר השני כיון שהגיע יום אחד באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה, וזה שנולד בט"ו של אדר הראשון לא עלתה לו שנה עד ט"ו של אדר משנה הבאה, מאי טעמא, ילפינן שנה שנה מבתי ערי חומה [פ"ד]. (ערכין ל"א ב').

כא

כל מום רע. כל רבויא הוא, לרבות אפי' נפגמה אזנו מן החסחוס [פ"ה]. (בכורות ל"ז א').

כל מום רע. תניא, מניין לבעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית וזקן וחולה ומזוהם, ת"ל כל מום רע [פ"ו] [ספרי].

כל מום רע. אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום, נולד בעל מום ממעי אמו מניין, ת"ל כל מום רע [פ"ז]. (שם).

כב

תאכלנו הטמא והטהור וגו'. תנא דבי ר' ישמעאל, אפילו טמא וטהור אוכלין בקערה אחת ואין חוששין [פ"ח]. (יבמות ע"ג ב').

תאכלנו הטמא והטהור וגו'. ב"ה אומרים, בכור מזמנין עליו אפי' זרים ומאכילין אותו לנדות, מאי טעמא, דכתיב הטמא והטהור יאכלנו וזרים לא כש"כ [פ"ט]. (בכורות ל"ב ב' ל"ג א').

תאכלנו הטמא והטהור וגו'. כאן הטמא והטהור אוכלין בקערה אחת ואין חוששין אבל לא בתרומה, מכאן לטהור שאכל תרומה טמאה עובר בעשה [צ]. (ירושלמי בכורים פ"ב ה"א).

כצבי וכאיל. בה"א, בכור נמנין עליו אפי' עובד כוכבים, מאי טעמא, דאמר קרא כצבי וכאיל, מה צבי ואיל מותר לנכרים אף בכור בעל מום מותר לנכרים [צ"א]. (בכורות ל"ג א').

כג

תשפכנו כמים. עיין מש"כ לעיל פרשה י"ב פ' ט"ז בפסוק כזה.


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. ר"ל בסוף שבע שנים. והראב"ע כתב כאן דע"ד הפשט מקץ פירושו בתחלה, וכונתו משום דראש וסוף יקראו קצה שכל דבר יש לו שתי קצוות ועיי"ש עוד, אבל לפי הפשט בעלמא אין הפי' כן אלא כמש"כ בר"פ מקץ דכל לשון קץ סוף הוא. ובס' התוה"מ כתב דמצינו לשון מקץ שפירושו בתחלה, והוא בירמיה ל"ד מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים, דע"כ פירושו מתחלת השביעית כמבואר בתורה ר"פ משפטים, אבל באמת אין כל הכרח וראיה מפסוק זה, דכבר הרגישו זה חז"ל בתלמוד ערכין ל"ג א' ותרצו שש לנמכר ושבע לנרצע. – אך הנה בכלל צ"ע עיקר דרשה זו דאין השביעית משמטת אלא בסופה, מהדרשה שבר"פ הסמוך וזה דבר השמיטה שמוט, בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, וא"כ יהיה במשמע לפי"ז דגם שמיטת קרקעות אינה אלא בסוף שנה שביעית וזה בודאי אינו שהרי מפורש הכתוב אומר (פ' משפטים) ובשביעית תשמטנה, הרי דכל משך שנת השבע משמטת, וצ"ל דמ"ש בשתי שמיטות הכתוב מדבר הוא רק לענין ההיקש המבואר שם בזמן שנוהג שמיטת קרקע נוהג גם שמיטת כספים אבל לא לכל פרט שבענין.
  2. והא דשנים מתשרי מבואר לפנינו בפ' עקב (י"א י"ב). וכבר באה לפנינו דרשה כזו בר"פ בהר, אך שם איירי רק בשמיטת קרקעות וכאן איירי גם בשמיטת כספים.
  3. כלומר דבור בעלמא שמוציא מפיו שהוא משמט, דיו. ויליף כן ע"ד רמז ואסמכתא וזה דבר השמטה – דבור השמטה, וכהאי גונא רגילין חז"ל לדרוש בכ"מ, כמו בשבת נ"ח ב' כל דבר אשר יבא באש – אפילו דבור, וכן בב"מ ע"ה ב' כל דבר אשר ישך – אפילו דבור, ובסנהדרין מ"א א' מניין להתראה מה"ת שנאמר על דבר אשר ענה – על עסקי דבור, ושם פ"ז א' דברי ריבות אלו החרמין והערכין וההקדשות שבאין ע"י דבור פה, ובמכות י"ב ב' וזה דבר הרוצח – אפילו דבור, ובתוספתא פאה פ"ד כי בגלל הדבר הזה – בגלל הדבור הזה, ובירושלמי תרומות פ"א ה"ד ערום מהו שיקרא ק"ש אמרו ולא יראה בך ערות דבר – ערות דבור, ובספרי תצא ונשמרת מכל דבר רע – מכל דבור רע, ועוד כהנה.
  4. ר"ל שבועה דאורייתא, כגון אם כפר ומודה במקצת ועבר שביעית פטור, והרבותא בזה דהו"א דאינו משמט כיון דא"א לו ליגוש גוף המעות, קמ"ל. וטעם הדרשה כמש"כ באות הקודם דדריש וזה דבר מלשון דבור. וזה פשוט דשבועת השומרים והשותפים והפקדון שעיקרן אין שביעית משמטת כפי שיתבאר בסמוך גם שבועתן אינה נשמטת.
  5. והיינו בזמן שהיובלות נוהג שאז נוהג שמטת קרקע, אבל עכשיו שבטלה קדושת הארץ ואין נוהג שמיטת קרקעות אינו נוהג גם שמיטת כספים, ולולא ההיקש הו"א דשמיטת כספים תנהוג לעולם משום דהיא חובת הגוף ולא חובת קרקע. וע' מש"כ לעיל סוף אות א' בענין היקש זה. ודע כי בירושלמי שביעית פ"ז ה"ב איתא דרשת רבי בזה"ל, בזמן שהיובל נוהג השמיטה נוהגת, פסקו יובלות נוהגת שמיטה מדבריהן, ובגיטין פ"ד ה"ג איתא, בזמן שהיובל נוהג שביעית נוהגת וכו', וכל הלשונות אלו נוטות לכונה אחת, ורק מה שבבבלי קורא שמיטת קרקע קורא בירושלמי יובל, וזה מפני שהקרקע חוזרת ביובל, והשמטת כספים קורא שביעית מפני שביובל אין השמטת כספים, כמבואר לפנינו בפ' בהר.
  6. ר"ל אם מת המלוה והנושים הם יתומים, וצריך טעם למה לא נקראו הם משה ידו כיון דעומדים במקום אביהם, ואולי איירי ביתומים קטנים שבאמת לא הם בעצמם הנושים רק ב"ד או אפטרופוס, ומבואר בסמוך מגזה"כ דהמוסר שטרותיו לב"ד אין השביעית משמטת, ומכיון דב"ד הוו אביהן של יתומים לכן ממילא אין החוב המגיע ליתומים קטנים נשמט, וכהאי גונא אמרו בגיטין ל"ז א' אמר ר"י אמר שמואל יתומים אין צריכין פרוזבול, דרבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומין, והיינו הא דר' שמעון בתוספתא שלפנינו, והר"ן וב"י בתו"מ סי' ס"ז כתבו דהגמרא דגיטין והתוספתא שלפנינו שני ענינים הן, דתוספתא איירי בחוב ירושה והגמרא איירי שלוו הם, ותמה אני מה דחקם לזה והלא פשטות הענין אחד הוא, ורק מה שאמר ר' שמעון ע"פ גזה"כ מסביר רב יהודה בשם שמואל ע"פ הסברא ושקול הדעת, וכ"מ ברש"י וז"ל יתומים א"צ פרוזבול שאין שביעית משמט חוב אביהם המת, עכ"ל, וצ"ע. וע' בפ"י מ"ו דשביעית.
  7. צ"ל הטעם משום דהם בעין ולא שייך משה ידו כמו מלוה דלהוצאה נתנה.
  8. והיינו משום דסתם הנושה חוב מחבירו הוא מה שזקף עליו במלוה לזמן וכך בעינן כל דבר חוב שיהיה כמו מלוה, וע' בפ"י מ"א דשביעית.
  9. ר"ל המלוה אותם על מנת שכשיגיע הקציר יפריש התרומה וימכרנה כדי לקבל הדמים שהלוה להכהן וכן יפריש מעשר ראשון ומעשר עני ויטלם בחובו שהלוה להלוי ולהעני, רק שיפריש תחלה מהמעשר תרומת מעשר לכהן, אין משמטת, משום שאין יכול לתבעו כלום.
  10. וע' בב"מ ס"ז ב' שהממשכן שדהו לזמן קצוב כך וכך שנים שיאכל המלוה את הפירות, ומנהג המקום שהלוה יכול לפקוע ולפדות שדהו גם בתוך הזמן אז השביעית משמטת, ואם המנהג שאינו יכול לפדות רק לסוף הזמן אז אין השביעית משמעת, וצ"ל דהטעם הוא ג"כ משום דלא קרינן ביה לא יגש כמבואר לפנינו.
  11. והנה לא נתבאר אם כופין למי שגבה חובו בשביעית להחזיר או לא, ולכאורה לפי מה דקיי"ל כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין כופין עליה, ובמצוה זו כתיב בסמוך רק אם שמוע תשמעו וגו' כי ה' אלהיך ברכך והעבטת וגו' ואם כן אין כופין להחזיר, אך לפי מש"כ התוס' בב"ב ח' ב' דהיכי דאיכא באותה מצוה לאו אז כופין עליה, א"כ לפי דרשת הספרי שלפנינו דהאי לא יגש בא ליתן עליו בל"ת, א"כ הגובה חובו בשביעית כופין אותו להחזיר. ואמנם האמת הוא, דכל עיקר הלאו הזה הוא רק בעת התביעה והנגישה, אבל מכיון שבא הכסף לידו, אע"פ שבשעתו עבר בלאו, בכ"ז הכסף לאו כסף גזלה הוא כ"א שלו ולא שייך בחזרה.
  12. הוא עובד כוכבים שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ולקיים שבע מצות ב"נ.
  13. דהלשון כי קרא שמטה משמע שאותו הזמן הוקבע לזמן שמיטה וכמו הלשון מקראי קודש, קרא עלי מועד, וממילא אין חילוק בזה בין א"י לחו"ל, כיון שהזמן הוא זמן שמיטה, והרבותא בזה דלא נימא כיון דבזמן שוה השמטת כספים להשמטת קרקע, שבזמן שנוהגת השמטת קרקע [היינו בזמן שהיובל נוהג] אז נוהג השמטת כספים, ובזמן שאין נוהג השמטת קרקע אין נוהג השמטת כספים, הו"א דגם לענין מקום תלוי ג"כ במקום ששם נוהג השמטת קרקע דהיינו בא"י, קמ"ל. ואמנם זה פשוט דגם בח"ל תלוי רק בזמן שנוהג השמטת קרקע בא"י, ולכן בזה"ז בחו"ל אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה רק מדרבנן, כדי שלא תשתכח דין תורת שמיטת כספים, וע' בחו"מ סי' ס"ז די"א דגם מצוה דרבנן אינה, יעו"ש.
  14. לדעת הרמב"ם היא מ"ע גמורה, אבל לדעת ראב"ד ורמב"ן נשנה זה כאן רק משום ליתן גם עשה לישראל הנוגש לבד הל"ת דלא יגש, וכמו הלשון כל עוף טהור תאכלו דעקרו בא להורות איסור אכילת עוף טמא, וכדומה מן הלשונות.
  15. אינו מבואר אם דוקא כששוה המשכון נגד כל החוב או לא, ובירושלמי שביעית פ"י סוף הלכה א' אמר שמואל אפילו על המחט, וזה מורה לכאורה דאפילו משכון כל שהוא ג"כ אינו משמט, אבל באמת אין ראיה משם, די"ל דשמואל לשיטתיה דס"ל בבבלי ב"מ פ"ב א' האי מאן דאוזיף אלפי זוזי לחבריה ואנח ליה קתא דמגלא עלייהו אבד קתא דמגלא אבד אלפי זוזי, ומבואר שם דלא קיי"ל כותיה, ולכן מחלוקת הפוסקים בזה אם אינו משמט רק מה שכנגד המשכון או גם היתר על המשכון, וע' בחו"מ סי' ס"ז ס' י"ב.
  16. שראה שנמנעו מלהלות זא"ז ועוברים על הכתוב בסמוך (ט') השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו', וענין הפרוזבול הוא, כי מדין תורה צריך למסור גוף השטרות לב"ד שאז לא הוא התובע כי אם הב"ד, והלל תיקן שדי שיאמר בעל פה לב"ד שמוסר תביעת חובו אליהם וכן גם במלוה ע"פ, ולזה צריך כתיבת פרוזבול. והנה מבואר בגמרא זהו גופו של פרוזבול, מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, ותמה אני מאד שעיקר הענין חסר מגוף הנוסח, והיינו מוסרני לכם שאתם תהיו הנוגשים ולא אני, וגם הלשון שאגבנו אינו דבוק, ויותר היה מכוון לומר ואגבנו, ובכלל לשון זה שאגבנו מיותר, דמאליו מובן, ועיקר הדבר היא המסירה שהם יהיו התובעים. ובהכרח צריך לפרש שהלשון שאגבנו לשון קצר הוא, והכונה שאתם הב"ד תהיו הגורמים והמסייעים שאגבנו, והיינו שתגבו אתם מהלוה ועל ידכם אגבה אני, ועדיין צ"ע, וע' לקמן פ' ח' באור שם פרוזבול.
  17. עיין סנהדרין ס"ד ב' דאע"פ שאפשר לפרש דזה הוי רק הבטחה לברכה ולא אזהרה, אך א"כ לא הול"ל הלשון אפס אלא רק לא יהיה בך אביון, והלשון אפס משמע חדל וכלה שלא יהיה בך אביון וגם לא תביא עצמך לידי עניות וכמ"ש בסמוך. ובכלל מה שנראה לו לדרוש כן נראה פשוט משום דא"א לפרש כפשוטו שישתדל כל אדם שלא יהיה אביון בישראל, דהלא אין זה בידי אדם כלל וגם הכתוב בעצמו אומר כי לא יחדל אביון, ולכן דריש דהפי' בך – בעצמך וכדמפרש שלך קודם, וכגון מי שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ובאבידת חבירו שלו קודמת, וכיוצא בזה, ומבואר בגמרא דבכ"ז לא ידקדק אדם תמיד בכזה, משום דבכזה ימצא תמיד מקום לפרוק מעליו עול גמילות חסדים ויענש שיצטרך לבריות.
  18. יתכן דרומז למ"ש בגיטין ס"א א' מפרנסין עניי גוים מפני דרכי שלום.
  19. ע' במ"ר פ' בהר, בשבעה שמות נקרא עני, עני, אביון, מסכן, דל, מך, רש, דך, וכולם מורים ענינים מיוחדים, ואביון מורה שהוא רואה הכל ותאב הכל, וכ"א במכילתא משפטים ודל לא תהדר בריבו, אין לי אלא דל, עני תאב מניין ת"ל לא תטה משפט אביונך בריבו, ויתכן לומר דנקרא עני כזה בשם זה ע"פ לשון הכתוב בקהלת י"ב ותפר האביונה ודרשו בשבת קנ"ב א' האביונה זו התאוה, והטבעיים כתבו דבאיזו מדינות אזיא ואפריקי גדל פרי עץ צלף ונקרא בשם זה וסגולתו לעורר התאות, ונזכר שם פרי זו במשנה ו' פ"ד דמעשרות, וקמ"ל כאן דעני כזה קודם לעני אחר לצדקה, והטעם פשוט מפני שצערו מרובה מעני אחר. ויש להעיר בזה ממ"ש בב"מ קי"א ב' בפ' לא תעשוק שכיר עני ואביון להקדים עני לאביון, וזה לכאורה היפך ממ"ש כאן, וי"ל משום דהתם מבואר בטעם הדבר משום דהעני מכסיף לתבוע והאביון רגיל לבושת ולא מכסיף, אבל הכא בצדקה תלוי הדבר במי שצערו מרובה, והאביון מרובה צערו לכן הוא קודם.
  20. סתם אח הוא מן האב כפי שיתבאר לפנינו בס"פ תצא בפ' כי ישבו אחים, ואח מן האב הוא קרוב יותר מאח מן האם בקרבת משפחה וכמש"כ ר"פ במדבר יעו"ש.
  21. וע' מש"כ באות הבא.
  22. נראה דמכוין לענין כונת הדרשה הבאה מגמרא פתח תפתח אין לי אלא לעניי עירך, לעניי עיר אחרת עניין ת"ל פתח תפתח מכל מקום, ר"ל אם אפשר ליתן לשניהם מצוה בשנים, ובספרי יליף זה מלשון אחר, והוא מעין ענין הכתוב ס"פ זו איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך, וכן ביתר הפרטים הקודמים. – ומה שאמר יושבי א"י קודמים ליושבי חו"ל, צריך באור היכי איירי, אם הנותן דר בא"י תיפק ליה דעניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת, כבדרשה הקודמת, ואם הוא דר בחו"ל ומשמע דגם לעניי עירך קודמין עניי א"י, הלא בסתמא אמרו עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת, ומשמע דקודמין לכל העניים שמחוץ לעירך, והסברא פשוטה משום דהוי כמו קרוב אל החלל, וצ"ל דאיירי כשנזדמן לפניו עני מעיר אחרת בחו"ל ועני מא"י אז קודם העני מא"י, וכ"מ בב"ח וש"ך ליו"ד סי' רנ"א, וע"ע מש"כ בענין זה בפ' משפטים בפסוק אם כסף תלוה את עמי את העני עמך. – ודע דלפי המבואר בכ"מ דירושלים יש לה קדושה ומעלה יתירה משאר ערי א"י וכמש"כ כי מציון תצא תורה וגו', ומפני זה אמרו בכתובות ק"י ב' הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין, וע' בפ"א דכלים, א"כ לפי"ז יתחייב דעניי ירושלים קודמין לעניי עיר אחרת שבא"י, וזה דבר חדש, ואף כי בהג"א בכתובות שם כתבו בשם רבינו מאיר דבזה"ז אין יתרון לירושלים על שאר ערי א"י, אך לא שמענו לרוב הפוסקים שיביאו דעה זו, ובאמת אינה מתקבלת מכמה טעמים ולכן נראה כמש"כ.
  23. עיין מש"כ בריש אות הקודם וצרף לכאן.
  24. כבר בארנו לעיל בפסוק ג' בדרשה תשמט ידך מענין פרוזבול, וכאן מפרש רק ענין השם פרוזבול, והוא כי פרוז באורו תקנה, ור"ל כי הפרוזבול הוי תקנה לעשירים שלא יפסידו משמיטת שביעית, וגם תקנה לעניים שלא ימנעו העשירים להלוות להם מיראת השמטת שביעית, ולכן נקרא בשם מורכב זה שהוא קרוב לבאור ענין זה, כי הט' מתחלף בל' שהם ממוצא אחד [דטלנ"ת], ובולי אין הפירוש רק עשירים בממון אלא בולי פירושו גם אנשים נכבדים ומצויינים ובכללם גם עשירים וכהוראת הפסוק שהביא ובוטי פירושו גם אנשים קטני המעלה ובכללם גם עניים, ועיין בחא"ג.
  25. ולאפוקי ממ"ד דהכפל לשון משמיענו דמי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו צריך לפרנסו מן הצדקה או בדרך הלואה כמו מי שאין לו ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה, אלא זה שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו אין נזקקין לו.
  26. נראה דדריש מלת די מחסרו – רק מה שיחסר לו, ואמנם מי שרגיל בסוס ועבד נקרא ג"כ שחסר לו, וכפי שיבא בסמוך.
  27. עיין ביו"ד סי' ר"נ ס"א ובש"ך מחלוקת האחרונים אם ערך צדקה כזו הוא רק חיוב בגבאי צדקה מקופת צדקה או גם כל יחיד מחוייב בה, ולדעתי הדבר פשוט דקאי גם על כל יחיד, דהא פסוק זה הוא צווי לכל יחיד כשאר מצות, וכמ"ש פתח תפתח את ידך, ואין חילוק בין מצוה זו למצות ציצית ותפילין ופסח וסוכה ולולב וכל התורה כולה שכל יחיד חייב בה, ותמיהני שלא העירו בדבר פשוט כזה. ומה שהביאו אלה הפוטרים יחיד מצדקה כזו ראיה ממ"ש בכאן אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, ואם היה זה חיוב מוחלט על כל אדם לא היו מציינים מעשה הלל, הנה לבד שי"ל דזולת הלל חשבו שאין העני מוכרח לכך, אך גם י"ל דעיקר כונת הגמרא לסוף הספור שפעם אחד לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ בעצמו שלשה מילין, דזה באמת מעלה יתירה בהלל. וע' ברמב"ם פ"ז ממתנ"ע משמע מדבריו ג"כ דערך צדקה המבואר לפנינו הוא חיוב על כל אדם יחיד.
  28. ר"ל אף שאינו חסר זה לרוב בני אדם, וזה מדוייק בלשון אשר יחסר לו, ועיין מש"כ באות הקודם.
  29. הנה אע"פ דלפי פשטות לשון הכתוב איירי צווי זה בהלואה לעניים כמש"כ ורעה עינך באחיך האביון, אעפ"כ לפי ענין הפרשה איירי הצווי גם בעשירים, ר"ל שמצוה להלוות גם לעשירים, שהרי זה הטעם קרבה שנת השבע וגו' שייך גם בהלואה לעשירים, ואדרבה רק בעשירים, כי בצדקה לא שייך ענין שמיטה כלל, [אם לא דנימא דהוי הכונה קרבה שנת השבע שיש בה חסרון פרנסה], וכן הלאו דלא יגש לא שייך בצדקה, ולכן נראה דאיירי בכל האנשים הצריכים להלואה ונקראים עניים באותה שעה, וכלל הפרשה כולל מצות צדקה לעניים והלואה לכל אדם, ולפי"ז מבואר שגם במניעת הלואה לעשירים [בלא סבה נכונה] עוברים על זה הלאו, וחידוש על בעלי השו"ע בחו"מ סי' צ"ז ס"א שלא זכרו מלאו זה בנדון זה. וע"ע לפנינו בפ' משפנוים בפ' אם כסף תלוה.
  30. עיין מש"כ באות הקודם דפסוק זה כולל גם צדקה לעניים, וענין ההתדמות זה לעבודת כוכבים הוא מפני כי ענין כל הצדקות שבתורה כמו לקט שכחה ופאה וכדומה הוא לידע שכל מה שיש לאדם אינו שלו בהחלט ורק באים בעזר וסיוע מהקב"ה, ולאות על אמונה זו מפרישין צדקות שונות, אבל זה שמעלים עיניו מן הצדקה הוי כמו שכופר בהשגחת ה' וסיועו ואומר שכחו ועוצם ידו עושה לו טובו וממונו, וא"כ הוא כעובד עבודת כוכבים.
  31. מ"ש שהיא כזו לאו דוקא כזו ממש, שהרי אינו דומה ממש, דבשמיטה שבפרשה כשעברה שנת השמיטה אסור לו לתבוע החוב, משא"כ בהלואה לשלשים יום שתובע אח"כ, אלא ר"ל קרוב לזו, דכמו זו כן זו אסור לתבוע בזמנו. ובירושלמי כאן דריש ענין זה מפסוק זה בדרכים אחרים, וע' בחו"מ סי' ע"ג ס"א.
  32. יתכן לפרש הכונה דאשמעינן רבותא בשכיר ורבותא בעני, כי השכיר אע"פ שתובע מה שמגיע לו בעד עבודתו בכ"ז אין עליו מצוה לקרוא, והעני אע"פ שאין מגיע לו מהעשיר כלום בכ"ז אם יקרא אמהר ליפרע.
  33. וצ"ל דהפסוק והיה בך חטא איירי בידוע בודאי שהוא עני, וההתנצלות איירי בסתם עניים.
  34. נראה דמכוין להא דאיתא בגיטין ז' ב' אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה, וכמובן עני כזה אי אפשר לו ליתן רק דבר מועט, ואשמעינן כאן מקור לדין זה דאפילו מתנה מועטת חייבין ליתן והיינו עני עצמו, וכמבואר.
  35. הענין פשוט, כי צדקה אין לה הפסק עולמית בכל ימי חיי האדם ככל המצות שבתורה, ויתכן דמרוב פשטות הענין נפקדה דרשה זו בתלמודנו ב"מ ל"א א' במקום שבאו הרבה דרשות כיוצא באלו, ודרשו את הכפל לשון לענין מתנה מרובה ומתנה מועטת כמבואר בדרשה הקודמת, או י"ל דהגמרא תפרש ענין דרשה זו לברכה ולא למצוה.
  36. כ"ה במס' שקלים פ"ה מ"ו ומפרש שם שנקראת לשכת חשאים שיראי חטא נותנים לתוכה בחשאי ועניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשאי, מפני הבושה.
  37. ר"ל גלגל המזלות הוא שחוזר בעולם וכמ"ש בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא תליא, וע"י רחמים אפשר לשנות המזל לטוב. ומבואר עוד בגמרא שאמר לה ר' חייא לדביתהו כי אתא עניא אקדים ליה ריפתא כי היכי דלקדמו לבניך, והיינו ג"כ משום הא דגלגל הוא שחוזר בעולם וא"כ א"א לידע מזל בניך אולי יצטרכו לזה.
  38. מפרש בגלל הדבר – בגלל הדבור שכן רגילין חז"ל לדרוש הלשון דבר במובן דבור כמש"כ לעיל בפ' וזה דבר השמטה, יעו"ש. וכלל הענין כי משונה מצות צדקה משאר המצות, כי כל המצות אם לא עשאן בעצמו אע"פ שסיבב לאחרים שיעשו בכ"ז לא יצא, כמו תפילין ציצית ולולב וכדומה, אבל מצות צדקה כל פרט הנעשה בזה ואף כי באמירה בעלמא, כמו דמפרש, נחשב לפרט וסניף ממצות צדקה.
  39. ר"ל שלא יהיה להם שעבוד גליות, ולאפוקי ממ"ד דימי המשיח לא יהיה בהם זכות וחובה, לא זכות ממצות צדקה ולא חובה, יען כי לא יהיו עניים כלל, ועל זה אמר דאינו כן, אלא לא יחדל אביון וגו'.
  40. טעם הדיוק מדלא כתיב כי תקנה עבד עברי כמו בר"פ משפטים, ודריש דאיירי כאן במכרוהו ב"ד משום גניבתו, משום דענין מוכר עצמו מבואר בפ' בהר (כ"ה ל"ט), וע' מש"כ שם.
  41. ובאמה עבריה ילפינן מדכתיב בה (ר"פ משפטים) והפדה ודרשינן מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאת, וא"כ ממילא מבואר שנקנית בכסף, ועי' לפנינו בפ' בהר בפ' מכסף מקנתו צירוף דין זה למוכר עצמו, דכאן איירי במכרוהו ב"ד כבדרשה הקודמת.
  42. באור הענין, דכאן מבואר מיעוט לעבודה ליורשים כמ"ש ועבדך, דמשמע לך ולא ליורשים, ובר"פ משפטים כתיב שש שנים יעבוד סתם, דמשמע שאלה השש שנים יעבוד בכל אופן, ואף כשמתו הבעלים יעבוד ליורשים, ולכן כדי להשוות הלשונות והענינים תפסינן הממוצע בין אלה שני ערכי היורשים, לומר, דבפ' משפטים מרבה עבודה לבן, והמיעוט שבכאן ממעט עבודה לבת ולשארי יורשים אם אין בן, וטעם רבוי בן יותר מבת ומשאר יורשים פשוט משום דהבן קרוב יותר לאב לענין ירושה ושארי ענינים מאשר הבת ושארי יורשים.
  43. הסברא בזה פשוטה, דכל אדם כשהוא לעצמו רשות בידו להשתכר ולשעבד עצמו לכל זמן שירצה, אחרי דמקבל זה עליו מרצונו מפני הנאת תשלום גמול, וכמו דדרשינן בפ' בהר לא תרדה בו בפרך אבל אתה רודה בפרך בבן חורין, והוא ג"כ מטעם הנזכר. אך יש להעיר בכלל ל"ל ללמד על מוכר עצמו תיפק ליה דבכל הפרשה דמוכר עצמו (פ' בהר) לא נזכר כלל ענין שש שנים, וא"כ מהיכי תיתא לשדות בו חומר זה, וי"ל דלולא כן היינו למדים מגז"ש שכיר שכיר ממכרוהו ב"ד כמו דילפינן כמה ענינים זמ"ז ע"פ גז"ש זו, כמבואר בפ' בהר, וגם לבד זה היה סברא לומר דדין שש שנים יעבוד שבר"פ משפטים אכל המכירות קאי, קמ"ל.
  44. דדי היה לכתוב ובשנה השביעית תשלחנו חפשי ולא תשלחנו ריקם, אך אם היה אומר כן היה במשמע שמוסב רק על היוצא בשש שמעניקין לו ולא היוצא באופנים אחרים, כגון ביובל ובמיתת האדון, לכן חזר וכתב וכי תשלחנו. להורות דבכל אופן שתשלחנו לא תשלחנו ריקם. – ודע כי בדבר חיוב ההענקה ביוצא במיתת האדון דמפורש כאן שמעניקים לו, היינו היורשים, דעת הירושלמי קדושין פ"א ה"ב להיפך, דהיוצא במיתת האדון אין היורשים מעניקים, וצ"ל דהירושלמי מדייק הלשון העניק תעניק – אתה ולא יורשיך, או דס"ל ע"פ הדרשה שבסמוך מי ששילוחו מעמך עיי"ש, וזה היוצא במיתת האדון אין נקרא שילוחו מעמך, כי מיד כשמת שוב לא תחול עליו איזו פעולה באה מחמתו, וצ"ע שלא בארו מזה המפרשים מאומה, וע"ע מש"כ להלן פ' י"ח אות ס"ט. ופשוט דלדינא קיי"ל כהבבלי.
  45. בורח פשוט הוא שאין שילוחו מעמך, ויוצא בגרעון כסף גם הוא אינו נקרא שילוחו מעמך, יען שהוא בעצמו הפועל והגורם לשילוחו ע"י שמחזיר לו הכסף עבור הזמן שנשאר לו לעבוד בהן.
  46. אם הרבה נתברך תן לו הרבה, ואם מעט תן לו מעט, אך לא יפחות מל' שקלים כפי שיבא בסמוך. – ועיין בהגהות הרש"ש שנדחק לפרש שאלת הגמרא מה ת"ל אשר ברכך ה', הא בסמוך דרשינן לשון זה לרבות כל דבר, כלומר לבד צאן ובקר גורן ויקב, יעו"ש. ולדעתי נראה פשוט דמוסב על סוף הפסוק אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו, ומשום הדרשה לרבות כל דבר הרי מיותר הלשון תתן לו, כמבואר, אלא ודאי דעיקרו של מאמר זה מורה לענין מיוחד, והוא אשר ברכך ה' תתן לו, כלומר ממה שנתברכת בגללו, והדרשה לרבות כל דבר ממילא באה, יען שהכל הוא מברכת ה', ודו"ק.
  47. כך מורה כפילת המקור על הפעל שתעשה הפעולה אפילו כמה פעמים, ונראה הפירוש שאם זה העבד יצא לחירות והעניקו לו ושוב נמכר ויצא צריך להעניק לו עוד הפעם, וכן בפעם שלישי ולהלאה. והרבותא בזה נראה דכיון דאיירי כאן במכרוהו ב"ד מחמת גניבתו כמש"כ בפ' הקודם הו"א דכיון ששנה בחטא אינו ראוי להענקה, קמ"ל. ואמנם הלשון אפילו מאה פעמים בודאי הוא לשון גוזמא על צד ההפלגה, יען כי לא יצוייר כלל שאדם אחד ימכור עצמו מאה פעמים לפי ערך שש שני עבודה בכל מכירה, ומצינו בחז"ל מספר מאה על מספר גוזמא בכלל ואף במקום שלא יצוייר כלל מספר מאה, וכמו בהוריות ג' ב' מאה שישבו להורות, אע"פ שאין בסנהדרין אלא ע"א איש ואין מוסיפים עליהם כמש"כ הרמב"ם בפ"ט ה"ב מסנהדרין. והנה הגר"א ז"ל בהגהותיו לספרי מחק כל מאמר זה, ואולי דעתו בזה משום דבגמרא מצרכי כפל לשון העניק תעניק לענין אחר, דאפילו לא נתברך הבית בגללו כמבואר בדרשה הקודמת, ואי משום חידוש דין זה להעניק פעמים ושלש, זה י"ל דידעינן מדרשת הספרי בפ' הסמוך וזכרת כי עבד היית וגו' מה אני העניקיתי לך ושניתי אף אתה העניק ושנה לו, ובכ"ז לא נתבררה לי דעתו בזה, כי הלא כ"פ מצינו בגמרא דילפינן כמה ענינים מכפל לשון, ואי משום דלא יצוייר בזה המספר מאה, כמש"כ, אך הן בארנו שמספר מאה שבכאן הוא מספר גוזמי על צד ההפלגה, וצ"ע.
  48. כבר כתבנו בפ' הקודם דפ' זה איירי במכרוהו ב"ד, ונראה בטעם מיעוט ההענקה למוכר עצמו ע"פ מש"כ המל"מ בפ"ג הי"ב מעבדים דענין הענקה בכלל הוא ענין צדקה, ולכן זה הנמכר בב"ד והם מקבלין התשלומין לשלם עבור גניבתו מצוה להעניק לו מפני צערו שעכ"פ הוא נמכר בע"כ ועובד בחנם, משא"כ זה שנמכר מעצמו הרי קיבל עליו עבודתו ברצון חפשי, מפני השכר שמקבל, והרי הוא ככל ענין שכירות, ולכן אין בו חיוב הענקה. והנה ידוע הוא דכלל דין עבד עברי נוהג רק בזמן שהיובל נוהג כמבואר לפנינו בפ' בהר, ומ"מ כתב בספר החינוך דגם בזה"ז מצוה להעניק לשכיר מבני ישראל, ולא ביאר טעמו, ואולי דעתו משום דהתורה קראה לעבד שכיר (פ' י"ח), אך צ"ע דהא שכיר הוא שמשכיר עצמו וקיי"ל דמוכר עצמו אין מעניקים לו, אך בתוס' כאן בסוגיא יש דעות דגם למוכר עצמו מעניקין, דלא קיי"ל כדרשה זו, יעו"ש, ואולי דעתו כדעתם, וצ"ע. ואיך שהוא הנה לפי דעת בעל החנוך מצוה לכל איש להעניק למי שנשכר אצלו בעת שנפטר ממנו, והוא דין מחודש מאד. – ודע דיש להעיר ל"ל כלל דרשה זו דאין מעניקין למוכר עצמו, תיפק ליה דלפי הטעם שהכתוב עצמו מפרש סבת ההענקה כי משנה שכר שכיר עבדך, ודרשינן שכיר אינו עובד אלא ביום וזה עובד בין ביום בין בלילה, והיינו שרבו מוסר לו שפחה כנענית והולדות לרבו, וא"כ אחרי דקיי"ל דלמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית [ע' לפנינו ר"פ משפטים] ממילא אזלא הסיבה מההענקה ואזיל גם החיוב. ולכן נראה מזה ראיה למה שנפרש בסמוך פ' י"ח דהלשון כי משנה שכר שכיר אינו סובב טעם על עיקר ההענקה אלא רק אנתינה בלב שלם, וכמש"כ לא יקשה בעיניך בשלחך אותו, יעו"ש.
  49. ר"ל שאין האדון מגבה את ההענקה לבע"ח של העבד בחובו. וטעם הדבר י"ל ע"פ מש"כ באות הקודם דענין ההענקה בכלל הוא ענין צדקה, וקיי"ל בתוספתא פ"ד דפאה דמעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב, וכתב המרדכי פ"ק דב"ב דהוא הדין לכל צדקה. והנה אע"פ שהבאנו את הדרשה הקודמת מדיוק לשון לו בכ"ז העתקנו גם את זו, אף כי בגמרא אמרו דמאן דס"ל דרשה זו לא ס"ל זו, אך מכיון דאליבא דאמת קיי"ל כשניהם לא חשנו להעתיקם, משום דעל האמת שני הענינים כלולים בלשון מיעוט זה, ועיין בסוגיא ודו"ק. – ודע כי מלשון רש"י שפירש בזה שאין האדון מחויב להגבות ההענקה לבע"ח, משמע דרק האדון אינו מחויב בזה, אבל מכיון שבא ליד העבד גובה הבע"ח ממנו, אך לא כן דעת הרמב"ם בפ"ג הט"ו מעבדים, אלא דלעולם אין בע"ח גובה ממנו, ועיין במל"מ שם, ופשטות הענין מורה כרש"י, דהא המיעוט הזה כתוב רק במוסב על האדון הענק תעניק לו, תתן לו, ואין לך בו אלא חדושו שרק האדון מצווה על זה אבל מכיון שבא ליד העבד הרי הוא כשלו לכל דבר, וצ"ע. ומה שכתב רש"י שאין האדון מחויב להגבות הענקתו, נראה דאשיגרא דלישנא הוא, ואמתת כונתו שאין האדון רשאי.
  50. עיין מש"כ באות הבא.
  51. והוא הדין בגדים, אבל דבר ששייך בו ברכה אף שאינו מערך צאן גורן ויקב כגון פרדות שאין יולדות אך מכיון דמשבחן בגופייהו שייכי בהענקה. והנה אע"פ דבדרשה הקודמת אתמעטו כספים מיקב, אך אותו המיעוט איירי דאע"פ דמשבחי בעסקא בכ"ז אינם בכלל צאן וגורן ויקב. ויש בגמרא דעות שונות בענין זה, והעתקנו ע"פ דעת הרמב"ם שפסק כמש"כ.
  52. ור"ל לא פחות משלשים שקלים לבד מה שמצוה להוסיף כפי ברכת ה'.
  53. רומז להרכוש שרכשו במצרים פעמים, פעם בצאתם ממצרים ופעם בביזת הים. וענין משנה ההענקה בארנו לעיל בפ' הקודם אות מ"ז, יעו"ש.
  54. ואע"פ דזה לא כתיב ברציעה, אך הוא ע"ד סמוכים דכלל גדול הוא בש"ס כמ"ש וסמיך ליה, וכאן סמוך זה לענין רציעה, וצ"ע שלא העתיקו הרמב"ם וסמ"ג דין זה, ועיין בכ"מ פ"ג ה"י מעבדים. ואפשר לומר דמדלא חשיב זה התנא במגילה כ' ב' בין הדברים הנוהגים ביום ולא בלילה ש"מ דהגמרא לא ס"ל כן, והוא משום דפשטות הפסוק לא איירי בענין רציעה, ועיין מש"כ בענין דרשה זו בס"פ בא בפסוק היום אתם יוצאים בחודש האביב.
  55. זה פשוט בפסוק, ובגמרא נקיט זה משום סוף הענין דבעינן שגם רבו יאהוב אותו כפי שיובא בסמוך.
  56. דבית כולל גם אשה גם בני הבית כמ"ש בכ"מ ביתו זו אשתו, ובפ' אחרי בעבודת יוה"כ כתיב שתי פעמים וכפר בעדו ובעד ביתו, הראשון מוסב על אשתו והשני על כל בית אהרן, וע"ע בר"פ משפטים בענין זה.
  57. פשוט הוא דכשהוא חילה שוב אין טוב לו, ובמכילתא ר"פ משפטים דרשו מזה אם היה חגר או סומא, והיינו הא דחולה. וע"ע בסמוך אות ס' מענין זה.
  58. עיין מש"כ בסמוך אות ס' השייך לטעם דרשה זו.
  59. עמש"כ באות הסמוך.
  60. יתכן דמדייק מדלא כתיב כי טוב לו אצלך, כמו ואהיה אצלו אמון (משלי ח'), היהודים היושבים אצלם (נחמיה ד'), ואיש היה עומד אצלי (יתזקאל מ"ג) ועוד, ובעלמא מבואר כי הלשון עמך מורה על יחס ההשתוות לשניהם, וכמ"ש במ"ר פ' לך, מתחלה כתיב וילך אתו לוט אברם עיקר ולוט טפל לו ובחזירתו שלא היה עוד טפל לו כתיב ויעל אברם ולוט עמו, ובמ"ר פ' וישלח וארבע מאות איש עמו – כעמו, מה הוא וכו', ועיין מש"כ בר"פ בשלח בפ' ויקח משה את עצמות יוסף עמו, וגם כאן כונת הראיה דכיון שאומר העבד דלכן אינו רוצה לצאת מפני שטוב לו עמך, היינו מפני שהוא שוה לך, מבואר שכן צריך להתנהג עמו. וזה הוא גם טעם הדרשות הקודמות, שאם אינו אוהב את רבו, שאם אין רבו אוהב אותו, שאם הוא חולה, שאם רבו חולה, אינו נרצע, שנאמר כי טוב לו עמך, והיינו משום דבעינן שיהיה יחס גופם והרגשותיהם שוין זה לזה. – והנה בתו"כ פ' בהר הובאה דרשה זו בסמיכות על הפסוק דשם (כ"ה מ') כשכיר כתושב יהיה עמך. וכתבו התוס' בקדושין ט"ו א' ובכתובות מ"ג א' דהנכון כגירסת התו"כ, משום דהתם בא הלשון בדרך צווי וכאן רק בדרך סיפור דברים בעלמא, אבל לפי שבארנו טעם הדרשה מלשון עמך שהוא עמך במדת ההשתוות, ש"מ דכך צריך להתנהג עמו, וא"כ עיקר ראיה מכאן, משא"כ התם השוה אותו רק ביחס שכיר ותושב, וכן כל הפוסקים ומפרשים הביאו בענין זה פסוק זה.
  61. ר"ל לאפוקי מעבד כנעני שיכול לומר לו כזה, והיינו שיחזור על הפתחים, וזה הוא מפני שהעבד כנעני נחשב כשדהו וכבהמתו, וסמך על הדרשה הקודמת עמך במאכל וכו'.
  62. ולאפוקי של עץ וזכוכית. ועיין בסוטה ט"ז א' חשיב בין הדברים שהלכה עוקבת את המקרא תער נזיר שהלכה בכל דבר, והביא שם רש"י מירושלמי [והוא בקדושין פ"א ה"א] שגורס במקום תער – מרצע, ר"ל שהתורה אמרה במרצע והלכה בכל דבר, וקלסה רש"י לגירסת הירושלמי, ולדעתי קשה גירסא זו, שהרי כאן מפורש דעת רבי דדוקא של מתכת וכן קיי"ל, ואם נקיים גירסת הירושלמי הרי תקשה הלכתא אהלכתא, וצ"ע רב.
  63. ר"ל בגופה של אוזן ולא באליה של אוזן, ודעת חד מ"ד בגמרא דרוצעין באליה, וחכמים דחו לדעתו מהא דקיי"ל אין עבד כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום, ואם רוצעין באליה הרי אינו נעשה ע"י זה בע"מ כמבואר בפרק מומין אלו בבכורות, וכמו שהעתקנו כן קיי"ל.
  64. ר"ל לא שירצע מקודם את האוזן לבד ואח"כ יתן אזנו בדלת וידקור בדלת מעבר השני כדי לקיים ונתת באזנו ובדלת, אלא נותן אזנו מתחלה על הדלת ודוקר האוזן עד שמגיע לדלת, וטעם הדבר משום דבפ' משפטים כתיב ורצע את אזנו, הרי דעיקר רציעה באוזן הוא. ומה שיש עוד לדרוש בפסוק זה הובא לפנינו בר"פ משפטים בענין זה.
  65. ולא כמו אם מת האדון בתוך שש שני עבודה שעובד את הבן. וטעם הדבר שמשונה נרצע מתוך שש, הוא משום דכיון דעיקר הרציעה הוא מפני שאומר כי טוב לו עמך, ולכן משעבד עצמו לו, וא"כ ביורשים שאינו יודע איך יהיה גורלו אצלם לא שעבד עצמו להם, ובבבלי קדושין כ"א א' דרשו זה מפ' ועבדו לעולם שבר"פ משפטים.
  66. ומה שלא כלל הפסוק דין זה ביחד עם דין העבד, העניק תעניק להם, וכמו שפתח כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה, י"ל משום דיש באמה אופן יציאה נוסף על העבד, והוא היציאה בסימנים, כמבואר ר"פ משפטים, ולכן קבע בה דין זה ביחוד להורות שבכל אופני יציאתה חייבין בהענקה, משא"כ אם היה כוללה בדין העבד היינו אומרים דבאלה אופני היציאה שנוהגין בעבד וחייבין בהענקה כך חייבין באמה ג"כ רק באופנים אלו, ודו"ק.
  67. והרבותא בזה שאין נוהג בה דין העבד שהוא עובד את הבן, כמבואר לעיל פ' י"ב.
  68. והולדות שייכים להאדון, הרי דעובדו גם בלילה. ודע דלפי פשטות טעם זה שנתנה תורה בחיוב הענקה יתחייב דאם אין רבו מוסר לו שפחה כנענית כגון שאינו רוצה או אינו רשאי כגון בזמן שאין לו אשה ובנים כמבואר לפנינו ר"פ משפטים אז אין מחויב בהענקה, וזה דבר חדש שלא שמענו מעולם. ולכן נראה דטעם זה כי משנה שכר שכיר עבדך אינו מוסב לעיקר ויסוד החיוב מהענקה אלא רק אנתינה בלב שלם וברוח נדיבה וברוחב יד וכמבואר לעיל בפסוק ט"ו, ואל יתמרמר על עזבו אותו, וכמש"כ לא יקשה בעיניך בשלחך אותו, ועל זה נותן טעם כי משנה שכר שכיר עבדך, אבל אין ה"נ דגם היכי דלא שייך זה הטעם וכמו שציירנו קיימה מצות הענקה בעיקרה, אשר זה זכתה תורה לכל עובד, ודו"ק. – ודע דיש להעיר למה לא פרשו הלשון משנה שכר שכיר בפשיטות דשני שכיר הם שלש שנים כמבואר בישעיה ט"ז בשלש שנים כשני שכיר והוא עובד שש שנים, כמש"כ ועבדך שש שנים, וי"ל משום דבזה אין מעלה יתירה שהרי מקבל הוא שכר ששת שנים בעוד שהשכיר מקבל רק שכר שלש שנים, ולכן מפרש שמשנה העבודה הוא באיכות העבודה. וגם י"ל ע"פ מש"כ איזו מפרשים שם דהלשון כשני שכיר אינו מורה על מספר שנות השכיר אלא הכונה בשלש שנים מצומצמות כימי השכיר שמדקדקים בזמנו. לא חסר ולא יתיר, וא"כ אין זה ענין לכאן.
  69. ובספרי לעיל בפסוק העניק תעניק לו איתא לו ולא יורשיו, והענין צריך באור, כי אם נפרש הכונה שאין מעניקין ליורשי העבד קשה דהגמרא והספרי יחלקו בסברא הפוכה, כי בעוד שהגמרא פריך בפשיטות יורשיו אמאי לא שכיר קרייה רחמנא, יפרש הספרי בפשיטות שאין מעניקין ליורשים, ואם נפרש הכונה שאין יורשי האדון מעניקין [והוא דעת הירושלמי שהבאנו לעיל בפ' י"ג], לא יכוון הלשון, דהול"ל אתה ולא יורשיך, וגם לא קיי"ל כן אלא שגם היורשין מעניקין וכמש"כ לעיל שם, ובהכרח צריך לפרש כאופן הראשון שאין מעניקין להיורשין, ומה דפריך הגמרא יורשיו אמאי לא הוא רק משום דשכיר קרייה רחמנא, כדמפרש, אבל לא מצד הסברא, ודו"ק.
  70. עיין מש"כ בפ' בראשית בפ' לעבדה ולשמרה, וכן כתיב ואספת דגנך, כי חוק שם הקב"ה שיעבוד כל איש לביתו ולישוב העולם, ונפטרים מעבודה רק חכמים מצויינים שתורתם אומנתם כידוע באגדה דברכות ל"ה ב' ובכ"מ בש"ס וכמבואר לפנינו ס"פ עקב.
  71. ר"ל בשיעור יציאה כזו נקרא ילוד וחלה קדושה עליו והוי כבכור שמת שצריך קבורה.
  72. ר"ל ולא משעה שנרצה לקרבן דהיינו משמונת ימים, כמש"כ ומיום השמיני והלאה ירצה. ומסקנת הגמרא הבבלית בר"ה ו' ב' דזה רק בבעל מום שנולד במומו שעומד לישחט, אבל בתם שעומד להקרבה מונין לו משעה שנרצה לקרבן דהיינו מיום השמיני ללידתו.
  73. וכן מותר בגיזה ועבודה, ואין לומר דבא למעט שותפות בכלל אפילו עם ישראל, יען דכמו כן כתיב בענין בכור גם בלשון רבים בקרכם וצאנכם (לעיל י"ב ו'), וזו היא דעת חכמים כאן בברייתא, אבל במשנה בכורות ב' א' ילפי פטור שותפות עובדי כוכבים בבכור מלשון כל פטר רחם בבני ישראל (פ' בא) או מפסוק דפ' במדבר הקדשתי לי כל בכור בישראל ודרשינן בישראל ולא בעובדי כוכבים, ותוס' שם ד"ה והמשתתף כתבו דשניהם צריכי, דמכאן ילפינן פטור שותפות עובדי כוכבים בהעובר ומן בישראל למדין פטור שותפות עובדי כוכבים בהאם, יעו"ש, אבל לא משמע כן מסוגיא שלפנינו, אלא דמאן דיליף מן בקרך וצאנך ממעט כל מיני שותפות, משום דאל"ה היה הגמרא שקיל וטרי אליבא דר' אלעאי מנ"ל פטור שותפות בהאם. ולבד זה דבריהם מופלאים, דבאמת לא משכחת לה שותפות בהעובר אם לא שיקנה לו גם חלק בהאם, דאל"ה נחשב העובר דבר שלא בא לעולם שאין מקנין אותו, וכך כתבו התוס' עצמם בריש בכורות שם, וצ"ע. ויש להעיר נ"מ אם ניליף פטור שותפות עובדי כוכבים מבכורה מפסוק בקרך וצאנך או מן בישראל, והוא לענין בהמת הפקר אם חייבת בבכורה לאחר שזכו בה, דבקרך וצאנך משמע שלך, משא"כ בישראל ודוחק לומר דבישראל ממעט הפקר, ואיך שהוא חידוש גדול שלא העירו הפוסקים בפרט עקרי כזה.
  74. ולולא זאת הו"א אפילו יצתה נקבה לפניו, ואע"פ דכתיב בכור, הו"א כל שהוא בכור לשנים לאחיו הזכרים, וכמו ותאמר הבכירה אל הצעירה, וע"ע לפנינו בפ' בא.
  75. דאינו בכור כלל אלא בריה בפני עצמה. ואמנם זה הוא רק בכלל הענין, אבל בפרטיו יש חילוק בין אנדרוגינוס לטומטום, דבאנדרוגינוס אין לו כל דין בכור, אבל בטומטום בבהמה שאין זכרות ונקבות שלה במקום אחד, אז אם מטיל מים במקום זכרות הוי זכר [לתנו לכהן] ובמטיל במקום נקבות הוי נקבה.
  76. ר"ל אע"פ שהוא קדוש מאליו בכ"ז מצוה להקדישו בפה לשם בכור, והא דכתיב בפ' בחקתי (כ"ז כ"ו) אך בכור שור אשר יבכר לה' לא יקדיש, בא להורות שאם מתפיס על בכור שם קרבן אחר עובר בלאו. ומה דנ"מ בזה שאם לא הקדישו קדוש מאליו הוא לענין זה שא"צ לברך כשנותנו לכהן, משום דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא הוא, ולא דמי לבכור אדם ופטר חמור דמברכין על הנתינה לכהן, משום דהתם מברכין על מצות הפדיון, והיינו על הממון שנותן לכהן תמורתו. וע"ע לפנינו בפ' בא בפסוק באדם ובבהמה כתבנו עוד בענין זה.
  77. ו' מוסיף על ענין ראשון וילמדו שניהם זה מזה, והרבותא בזה אע"פ שאין דרך גיזה בשור ועבודה בצאן.
  78. נראה לפרש ענין זה ע"פ מ"ש בסוף זבחים קי"ג ב' דבכור וכהן בכלל מעלה אחת להן, דקודם שהוקבעו כהנים לעבודת הקודש היתה עבודה בבכורות, ובכהנים קיי"ל המשתמש בהם מעל [עיין ירושלמי ברכות פ"ח ה"ד ובט"ז לאו"ח ס"ס קכ"ח ולפנינו בר"פ אמור כ"א ח' בדרשה וקדשתו] קמ"ל דבבכור אינו כן. ונראה הטעם בזה משום דכיון דבכור אדם שייך בו פדיון אין קדושתו חמורה כ"כ כקדושת כהנים, משא"כ בכור בהמה אין בו פדיון.
  79. זו דעת ר' שמעון, ודעת ר' יהודה דצאנך בא למעט שלך ושל אחרים, והוא לטעמיה בריש בכורות דשותפות עובדי כוכבים חייבת בבכורה, ולכן צריך למעט גיזה בבכור שותפות, משא"כ לדידן דקיי"ל שותפות עובדי כוכבים פטורה בכלל מן הבכורה כמש"כ בדרשה לעיל א"צ היתר לגיזה אחרי דחולין גמורים הוא, ולכן השמטנו מבפנים דעתיה דר' יהודה אע"פ דבכ"מ ר"י ור"ש הלכה כר"י.
  80. ר"ל בתם מותר להשהותו שנת העולם שהיא שנת הלבנה מיום ליום, ומיום השמיני שאז נרצה לקרבן, ובבע"מ משעה שנולד וכמש"כ לעיל בריש פסוק הקודם. וטעם הדרשה יתבאר ע"פ מ"ש בב"מ ס"ה א' שכירות שנה זו אינה משתלמת אלא לבסוף זמן השכירות שנאמר כשכיר שנה בשנה ר"ל בסוף השנה והוא כמו תחלת שנה האחרת, וכן בעלמא מורה הלשון שנה בשנה שנה שלמה וכמש"כ בסמוך, וגם הכא הוי הפירוש תאכלנו שנה בשנה – שנה שלמה, דהיינו עד סוף השנה.
  81. ר"ל מיום שנולד עד יום כזה בשנה הבאה דבכהאי גונא השנה נכנסת בחבירתה, דכי הוי לבכור שנה אחת נכנסה שניה למנין עולם מתשרי, ודרשה זו מכוונת לתוכן דרשה הקודמת.
  82. אם שחטו כמצותו בסוף שנתו, וקמ"ל קרא דנאכל אותו יום ויום המחרת שהוא משנה האחרת וכמו שארי קדשים קלים כמבואר בזבחים נ"ו ב' ולפנינו בכ"מ בס' ויקרא. וע"ע לפנינו בפרשה קרח י"ח י"ח.
  83. ר"ל אע"פ שמצותו לכתחלה לאכלו תוך שנתו כמבואר בדרשה דלעיל בכ"ז אם עברה שנתו לא נפסל. ועיין לעיל בפרשה הקודמת פ' כ"ג בדרשה מעשר ובכורות באה עוד דרשה בענין זה, ומפרש בגמרא דדרשה שלפנינו אצטריך למאן דדריש אותו הלשון מעשר ובכורות לענין אחר, כמבואר שם.
  84. ושם כתיב תמימה, והסברא בזה משום דהראשון לא נחית לחדשי העבור משא"כ השני. וע' באו"ח סי' נ"ה ס"י ובמג"א שם המסתעף מענין זה לענין שנות בר מצוה ועוד ענינים שונים.
  85. תנוך האוזן, וכן מתרגמינן בדל האוזן חסחוס דאודנא, ופגם הוא שיש שם חסרון, ושיעורו הוא כדי חגירת צפורן, ורש"י בפסוק זה הביא דרשה אחרת בזה בכלל ופרט וכלל, וצ"ע שכן הוא בתחלת הסוגיא כאן אבל לבסוף מסיק כל רבויא הוא. וע' ב"ק ס"ג א', וצ"ע.
  86. גרב הוא שחין לח מבפנים ומבחוץ, ויבלת הוא שורש בלובן שבעין וחזזית הוא מין שחין שיש לו רפואה ואינו חזזית שבתורה שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים ואינו מתרפא, ומבואר זה לפנינו בפ' וארא בפסוק פורח באדם ובבהמה, ומזוהם הוא שריח רע יוצא ממנו. וטעם הדבר הוא משום דכולהו אינם כבוד שמים, דזקן וחולה הם כחושים ומזוהם מאוס. ועי' בטו"א לר"ה ו' א' חקר אם גם בדיעבד פסולים אלה ולא הביא דרשה זו [רק מבכורות מ"א א'] דמכאן מוכח דדרשה גמורה היא מדאורייתא, וממילא אין רילוק בין לכתחלה לדיעבד, וכן דריש אזהרה לכל אלה לקמן ר"פ שופטים י"ז א'.
  87. ע' לפנינו פ' צו בפ' כל זכר בבני אהרן יאכלנה הובאה דרשה מזבחים ק"ב א' כל זכר לרבות בעלי מומין לכשרות, ואין לי אלא תם ונעשה בעל מום, בעל מום מעיקרו מניין ת"ל כל זכר. ולפי"ז צ"ע, כי הסברות מהופכות כאן ושם, דכאן נראה דיותר יש סברא לקרוא בע"מ נולד תם ונעשה בע"מ וצריך לרבות לפסול בע"מ מעיקרו, ושם הסברא יותר לקרוא לכשרות את התם שנעשה בעל מום ולרבות לכשרות בע"מ מעיקרו. ומצאתי בס' התוה"מ שכתב דלשון יהיה מורה יותר על התחדשות הדבר, וא"כ מכיון דכתיב כאן וכי יהיה בו מום משמע יותר שנולד תמים ונעשה בע"מ.
  88. ר"ל ואין חוששין שמא יבאו לאכול זה מזה, וע' שבת י"ג א' וברמב"ם פט"ז הי"א מטומאת אוכלין.
  89. איירי כאן בבכור שהומם ושחטו בעליו הכהן, ואמר שמותר לזמן ישראל לאכול ממנו וגם להאכיל אותו לנדות. והרבותא בזה אע"פ דכתיב בבכור (פ' קרח) ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, אך זה הוא בתם. ומ"ש וזרים לא כש"כ הוא דכיון שאוכל בקדשים קלים לא כש"כ שאוכל בבכור בעל מום, אבל טמא אינו אוכל בקדשים קלים. ויש להעיר דאע"פ שבגמ' בא הל' הטמא והטהור יחדו יאכלנו והיא הפ' דלעיל י"ב כ"ב, אבל כנראה ט"ס הוא, יען שהפ' ההוא איירי בענין בשר תאוה ופסוק זה בבכור, וגם דין זה בבכור איירי.
  90. ר"ל דכיון דאוכלין כאן ביחד א"כ מכיון שהטמא אוכל אותו הרי הוא נטמא ונמצא טהור אוכל את הטמא, ומכיון שחדשה זה התורה כאן ש"מ שבתרומה אסור בעשה, כלאו הבא מכלל עשה, ומפרש עוד בירושלמי דא"א למדרש כזה על הקדשים, יען כי בקדשים כתיב פסוק מיוחד לזה, והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (פ' צו).
  91. ע' משכ"ל אות פ"ט וצרף לכאן.




שולי הגליון