תורה תמימה/דברים/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

תורה תמימהTriangleArrow-Left.png דברים TriangleArrow-Left.png א

א

ודי זהב. מאי ודי זהב, אמרי דבי ר' ינאי, כך אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא גרם להם שעשו את העגל [א]. (ברכות ל"ב א').

ג

בארבעים שנה וגו'. כאן הוא אומר בארבעים שנה בעשתי עשר חודש ולמעלה הוא אומר (פ' מסעי) בשנת הארבעים בחודש החמישי, קאי באב וקרי ליה שנת ארבעים וקאי בשבט וקרי ליה שנת ארבעים, מלמד דשנת יציאת מצרים מניסן ולא מתשרי מנינן [ב]. (ר"ה ב' ב').

ה

באר את התורה. ולהלן הוא אומר (פ' תבא) וכתבת על האבנים באר היטב, יליף באר באר, מה להלן אבנים אף כאן אבנים, מכאן שהקים משה אבנים בעבר הירדן בארץ מואב ובאר עליהם את דברי התורה [ג]. (סוטה ל"ה ב').

ז

בהר וגו'. תניא, ר' שמעון בן אלעזר אומר, אין לך כל שבט ושבט מישראל שאין לו בהר ובשפלה ובנגב ובעמק [ד], שנאמר פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים, וכן אתה מוצא בכנענים ובפריזים שנאמר ואל כל שכניו [ה]. (ב"ק פ"א ב').

הנהר הגדל נהר פרת. מכאן היה שמעון בן טרפון אומר, קרב לגבי דהינא ואידהן, דבי ר' ישמעאל תנא, עבד מלך כמלך [ו]. (שבועות מ"ז ב').

ח

לתת להם. לתת לכם לא נאמר אלא לתת להם, מכאן לתחיית המתים מן התורה [ז]. (סנהדרין צ' ב').

יג

הבו לכם אנשים. וכי עלתה על דעתנו נשים, אלא מה ת"ל אנשים – ותיקים כסופים [ח] [ספרי].

וידועים לשבטיכם. מהו ידועים – שיהיו ידועים לכם [ט]. (שם).

טו

חכמים וידועים. [ואילו למעלה אמר (פ' י"ג) חכמים ונבונים וידועים, מאי טעמא לא אמר הכא נבונים] לפי שנבונים לא אשכח [י]. (עירובין ק' ב').

טז

ואצוה את שופטיכם. א"ר יוחנן, אזהרה לדיין כנגד מקל ורצועה תהא זריז [י"א]. (סנהדרין ז' ב').

ואצוה את שפטיכם. ולהלן הוא אומר (פ' י"ח) ואצוה אתכם [י"ב], א"ר אלעזר א"ר שמלאי, אזהרה לצבור שתהא אימת דיין עליהם ואזהרה לדיין שיסבול את הצבור [י"ג] (סנהדרין ח' א').

שמע בין אחיכם ושפטתם. אמר ר' חנינא. הרי זו אזהרה לב"ד שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו [י"ד], ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו, מאי טעמא, קרי ביה נמי שמע בין אחיכם [ט"ו]. (שם ז' ב').

ושפטתם צדק. אמר ריש לקיש, צדק את הדין ואח"כ חתכהו [ט"ז]. (שם שם).

ושפטתם צדק. מכאן דמצות עשה לדיינים שישפטו [י"ז] [רש"י כתובות ק"ו א'].

בין איש וגו'. אמר רב יהודה, בין איש ובין אחיו – אפילו בין בית לעליה, ובין גרו – אפילו בין תנור לכירים [י"ח]. (סנהדרין ז' ב').

ובין גרו. תניא, א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, גר צריך שלשה דיינים, מאי טעמא – משפט כתיב ביה [י"ט]. (יבמות ט"ו ב').

ובין גרו. ת"ר, ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו, מכאן א"ר יהודה, גר שנתגייר בב"ד הרי זה גר, בינו לבין עצמו אינו גר [כ]. (שם מ"ז א').

יז

לא תכירו פנים. מהו לא תכירו, ר' יהודה אמר לא תכירהו, ר' אלעזר אומר, לא תנכרהו [כ"א]. (סנהדרין ז' ב').

לא תכירו פנים. זה הממונה להושיב דיינים, שמא תאמר איש פלוני נאה אושיבנו דיין, איש פלוני גבור, איש פלוני יודע בכל לשון, אושיבנו דיין, נמצאת שאתה מזכה את החייב ומחייב את הזכאי, לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע, ומעלה עליו הכתוב כאלו הכיר פנים בדין [כ"ב] [ספרי].

כקטן כגדול. מהו כקטן כגדול, אמר ריש לקיש, לומר לך, שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מנה, למאי הלכתא, אילימא לעיוני ביה ומפסקי, פשיטא, אלא שאם קדם תקדמנו [כ"ג]. (סנהדרין ח' א').

לא תגורו. תניא, שנים שבאו לדין אחד רך ואחד קשה ושמעת דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה, מניין שאי אתה יכול לומר להם איני נזקק לכם, ת"ל לא תגורו מפני איש [כ"ד]. (סנהדרין ו' ב').

לא תגורו וגו'. תניא, ר' יהושע בן קרחה אומר, מניין לתלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק ת"ל לא תגורו מפני איש [כ"ה] ר' חנן אומר, לא תכניס דבריך מפני איש [כ"ו]. (שם ו' ב', ז' א').

כי המשפט לאלהים. תניא, א"ר חמא בר חנינא, לא דיין לרשעים שנוטלין ממון מזה ונותנין לזה שלא כדין, אלא שמטריחין אותי להחזיר הממון לבעליו [כ"ז]. (שם ח' א').

תקרבון אלי ושמעתיו. ואשמיעכם לא נאמר אלא ושמעתיו, אי גמירנא גמירנא, ואי לא – אזלינא וגמירנא [כ"ח]. (שם שם).

כב

ותקרבון אלי. תניא, אמר ר' יהודה בן פזי בשם רבי, הן נקרא ולא נבעת [כ"ט], לטובה כתיב (פ' יתרו) ויוצא משה את העם, לרעה – ותקרבון אלי כלכם [ל]. (ירושלמי שקלים פ"א ה"א).

ויחפרו לנו. א"ר חייא בר אבא, מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל, כתיב הכא ויחפרו לנו את הארץ וכתיב התם (ישעיה כ"ד) וחפרה הלבנה [ל"א]. (סוטה ל"ד ב').

כג

וייטב בעיני הדבר. אמר ריש לקיש, בעיני – ולא בעיניו של מקום [ל"ב]. (סוטה ל"ד ב').

כז

ותרגנו באהליכם. תניא, שמעון בן טרפון אומר, ותרגנו באהליכם – תרתם וגניתם באהלו של מקום [ל"ג]. (שבועות מ"ז ב').

כח

המסו את לבבינו. מהו המסו את לבבינו – פלגון לבבינו [ל"ד]. (ירושלמי מעשרות פ"א ה"ב).

ובצורות בשמים. א"ר אמי, מכאן שדברה תורה לשון גוזמא [ל"ה]. (חולין צ' ב').

לה

אם יראה איש. תניא, המת לששים שנה היא מיתה האמירה בתורה, דכתיב אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה, הגע עצמך, זה שיצא ממצרים בן עשרים שנה ועוד עשה במדבר ארבעים שנה ומת, נמצאת אומר, המת לששים שנה היא מיתה האמורה בתורה [ל"ו]. (ירושלמי בכורים פ"ב ה"א).

מו

ותשבו בקדש. תניא, רבי יוחנן אמר, מכאן שאין ישיבה אלא לשון עכבה [ל"ז]. (מגילה כ"א א').


· הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. הנה אין ספק שדרשה זו וכיוצא בה נאמרו ע"ד רמז ואסמכתא או לתכלית שלא ישכח זכרון המאמרים, יען כי מעיקר הדין אסור לכתוב דברים שבע"פ ורק צריך לשננם בפה [ובזה"ז הותר מפני קוצר הדעות] והיו מחפשים אמצעים להקל על הלומדים ועל כח זכרונם, ועשו סימנים לכל דבר, וכמ"ש בעירובין נ"ד ב' עשה ציונים לתורה, ושם כ"א ב' ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם אגמריה בסימנים, ופירש"י קבע לה מסורת וסימנים בין בתיבות המקרא בין בגירסא של משנה, ועיין שבת ק"ד ב' סימנים עשה בתורה, ובירושלמי שבת פי"ט ה"א כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה, והפי' הוא כל תורה שאין לה ענין ודוגמא ממקום אחר אינה תורה, כלומר אינה מתקיימת מפני שסופה להשתכח, לפי שאין לה במה להאחז ולהסמך, והארכנו הרבה מענין זה במק"א [עיין ס"פ תשא ופ' חקת כ"א י"ח], וזו היא בכלל ענין הדרשה שלפנינו שהיה לחז"ל בקבלה שלמד משה זכות על ישראל שמרבוי כסף וזהב שהשפיע הוא להם נסתבב שעשו את העגל וכמש"כ וישמן ישרון וגו', וסמכו ענין זה ע"ד רמז וסימן בלשון ודי זהב, כפי שנתבאר וכפי שיתבאר עוד. אמנם חקרתי ומצאתי, כי אע"פ כן אין מדרך חז"ל להסמיך דרשות כאלו על לשון איזה פסוק שהוא, אם לא שיש להם איזה דקדוק והערה בלשון הפסוק ההוא שאינו מיושב לפי פשוטו כמו שהערנו כ"פ מענין זה בחבורנו, וכאשר ימצא המעין הנבון בכל המקומות שבאו דרשות כאלה וידקדק בעמקי תכונת הלשון או הסדר וכדומה. וכאן בדרשה שלפנינו נראה כונת הקושיא מאי ודי זהב, דלא ניחא ליה לפרש כפשוטו שהוא שם מקום בעלמא, ע"פ המאמר בספרי ובמדרשים, דכל המקומות שהוזכרו כאן שדבר בהם משה לישראל אין הכונה שבתוך אלו המקומות ממש דבר אלא רק על אדות המקרים שאירעו לישראל והוכיחם על אלו המאורעות, ורק מפני כבודם של ישראל קרא לכל המאורעות בשם מקומות, וכמו שפירש"י בפסוק זה, כי מ"ש בערבה ענינו בשביל חטאם בבעל פעור בערבות מואב ומול סוף שהמרו בים סוף, ותפל ולבן מכוין לזה שדברו תפלות על המן שהוא לבן. ועל זה אמר מאי ודי זהב, כלומר על איזה מאורע קרא למקום אחד בשם די זהב, ודרשו שרמז על מקום מעשה העגל שהתפרקו הזהב ויעשוהו כנודע בפ' תשא. אמנם לפי"ז היה די לקראו בשם זהב לבד, ולמה קרא אותו עוד בשם די זהב, על זה דרשי דבי ר' ינאי דלגודל חומר עון מעשה העגל למד איזה זכות להם שמרוב כסף וזהב שהשפיע להם עד שאמרו די גרם להם מעשה זו, וכדמפרש בגמרא אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר ועוד משלים שונים בגמרא, ומסמיך זה על הפ' דפ' עקב ורם לבבך ושכחת את ה' ועל הפ' דפ' נצבים ואכל ושבע ודשן ופנה, ובפ' האזינו וישמן ישרון וגו', והענין מבואר.
  2. ר"ל מכלל דחשבון ר"ה של יציאת מצרים לאו מתשרי הוא, דאל"ה הו"ל חודש שבט שאחריו שנת הארבעים ואחת, ועיין בסוגיא כאן.
  3. ר"ל מה באר שבהר גריזים היה על אבנים אף באר שבכאן היה על אבנים, ועיין בהגהות הגר"א לתוספתא פ"ח.
  4. דיש מעלות להר ולעמק ולשפלה וכמ"ש בפסחים נ"ג א' סימן להרים מילין, סימן לעמקים דקלים, סימן לשפלה שקמה, וכהאי גונא אמרו בקדושין מ"ב א' בענין חלוקת הארץ איכא דניחא ליה בהר ואיכא דניחא ליה בבקעה, ובספרי פ' עקב איתא דטעם פירות שבהר אינו דומה לטעם פירות שבשפלה. וראוי להעיר, כי אף שאין הכרח מזה, שלכל שבע ושבט היה חלק בהר ובשפלה כו', באשר הכתוב יתאר כאן רק את כלל הארץ, אבל מדמצינו גבי שבט אחד שפרט הכתוב כל המקומות האלה, מזה נוכל לחשוב ולומר, כי כן היה גם לכל שבט ושבט. גבי שבט יהודה נפרטו המקומות האלה (יהושע ט"ו): בערבה (במדבר) פסוק ס"א, בהר פ' מ"ח, בשפלה פ' ל"ג, בנגב פ' כ"א, בחוף הים (בעמק) פ' מ"ז.
  5. ר"ל אע"פ שכתוב כאן הר האמורי בכ"ז כך היה בכנעני ובפריזי, ועיין במהרש"א כאן.
  6. אם נגעת במשוח בשמן תהיה גם אתה משוח בנגיעתו [דהינא הוא מלשון שמן ומשיחה, ועל הפ' הודשנה מחלב (ישעיהו ל״ד:ו׳) מתרגמינן איתדהינא], וטעם המשל לכאן, ר"ל פרת הוא הקטן מארבעת הנהרות המנויים בפ' בראשית, כמש"כ שם והנהר הרביעי הוא פרת, וכאן הוא קורא אותה הנהר הגדול משום דנזכרת ע"ש א"י שהיא חשובה נזכרת גם היא לשבח, ודרשת דבר"י הוא משל כפול ברעיונות שונים. וצ"ע על בעל תורה אור שציין פסוק זה לפרשה זו ולא לפסוק כזה בפ' לך המוקדם, ואי משום דכאן נזכר הנהר ע"ש א"י, אך הלא התם נמי כן, וי"ל[1].
  7. עיין מ"ש בדרשה כזו ר"פ וארא.
  8. יש מפרשים כסופים מלשון נכסוף נכספתי, והיינו שיהיו אהובים וחמודים לבריות, ויש מפרשים דהוא מלשון בושה, ובלשון חז"ל כסיפא מילתא, והוא מענין ענוה וצניעות, כי הביישן הוא עניו, וכ"א בסנהדרין פ"ח ב' כל מי שהוא חכם ושפל ברך יהא דיין. ועיין ברמב"ם פ"ב ה"ז מסנהדרין חשיב בין יתר המעלות שצריך להיות לדיין שיהיה עניו, ותמה הלח"מ מניין לו זה, ונראה שמקורו מדרשה זו ע"פ הבאור כסופים מלשון בושה דהיינו ענוה וכגמרא דסנהדרין שהבאנו.
  9. ומפרש בספרי שאין למנות דיין את מי שאינו ידוע מי הוא אע"פ שהוא חכם גדול. והרמב"ם בפ"ב ה"ז מסנהדרין פי' וידועים לשבטיכם אלו שרוח הבריות נוחה מהם. והנה אם כי עיקר הדבר הוא בגמרא סנהדרין פ"ח ב' כל מי שהוא חכם ורוח הבריות נוחה ממנו יהא דיין, אבל צ"ע איפה מצא הרמב"ם הפי' וידועים למובן זה, ובפרט שבספרי פרשוהו לענין אחר, וגם לא הביא הא דספרי שצריך להיות ידוע מי הוא. ואפשר לומר דמפרש בפי' הספרי, דהכונה שע"י הכרת תכונת נפשם ומעשיהם הטובים יהיו אהובים לכם וזהו שאמרו בדרשה הקודמת: מת"ל אנשים וכי עלתה ע"ד כו', והכונה לכתוב הבו לכם חכמים וגו', אך אז היינו אומרים כי "וידועים" שכתב אח"כ הוי פירושה ידועים לכם בחכמתם ובתבונתם, ולכן כתב אנשים שבאנושיותם יהיו ידועים, והיינו שיהיו ותיקים – צדיקים יראי ה' וכסופים – אהובים ונוחים לבריות.
  10. בגמרא כאן הובא זה בענין שאמרו שזכתה לאה לבן כישכר דאפילו בדורו של משה לא היו כמותו, דאלו במשה נבונים לא אשכח ואלו בישכר כתיב (ד"ה א' י"ב) ומבני ישכר יודעי בינה לעתים. והנה לכאורה אין מבואר מ"ש דבדורו של משה לא נמצאו נבונים והא היו מבני ישכר, דלא שייך לומר שרק לדורות הבאים היו בעלי בינה בישכר, דהא כיון דזכתה לאה לזה למה לא תזכה להם מיד שאפילו בדורות הסמוכים כמו בדורו של משה ג"כ יעמדו ממנו נבונים. ולכן נראה דבאמת כן הוא הדבר דגם בדורו של משה היו נבונים מישכר [ומה שהביאו מדה"י הוא משום דשם מצינו לשון זה] ובאמת הושיב מהם משה לשופטים, ומה שאמר ואלו נבונים לא אשכח – הכונה מכל יתר השבטים לבד מישכר, ולכן לא חשיב זה בפסוק, כי אף אם היה מישכר, אך מפני מעוטם בכמות לעומת מספר כל השופטים שהיו שבעת רבוא שמונת אלפים ושש מאות לא חשיב להו הפסוק. ועיין בס' הכוה"ק כאן מה שהביא מהגר"א, ואין כל באור להדברים, וגם לכאורה הם קשים מאוד, ובמה שבארנו הם מבוארים היטב, יעו"ש ודו"ק.
  11. כתב בחא"ג וז"ל, דקדק לומר בעת ההיא שבאותו הדור היה צריך לזירוז הזה על המקל ורצועה שהיו סרבנים ובעלי מריבה כמ"ש למעלה איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם, שעל כן נתמנו השופטים אז, עכ"ל. ואין זה מבואר כלל, שהרי כמה וכמה מצות צוה משה אז בעת ההיא, וגם מ"ש שלכן נתמנו אז השופטים אינו מבואר, שהרי מצות מנוי דיינים היא מצוה לדורות, וכך סדר ישוב העולם דורש, וגם לא נתבאר בכלל מאי שייך זירוז על זה, והלא די היה לצותם שיהיה אתם אלו כלי הדיינים מקל ורצועה, וכמ"ש ר"פ משפטים ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם אלו כלי הדיינים, מקל וסנדל ושיפורא, וגם קשה למה לא זירז, גם על יתר כלי הדיינים, סנדל ושופר, ובכלל אינו מבואר מניין למד ענין זירוז, ומהו לשון כנגד. אבל האמת נראה באורו ע"פ מ"ד בפסיקתא רבתי פ' ל"ג, א"ר שבתי, צריך הדיין שיהא לפי המקל, לפי הרצועה, לפי מה שהוא, שלא יהא הוא חשוד והמקל והרצועה גדולים, והבאור הוא, שלא יהא משמש הדיין בהלקותו לרדות בו לצורך עצמו ושלא ילקה את מי שאינו יכול לסבול המלקות, וכמ"ש במ"ר דברים פ"ה, שופטים ושוטרים וכו' שיהיו המעשים [כלומר המעשים והמלקים] כנגד המקל והרצועה, ושלא יהא המכה צריך להלקות הוא, כלומר דכשילקה יותר מדאי או ברצועה יותר גדולה וכדומה הרי יתחייב הוא מלקות, וכמ"ש בספרי פ' תצא ארבעים יכנו לא יוסיף, שאם יוסיף עובר על ל"ת, ומבואר שם לפנינו דשני אופני הוספות מכוין שם, האחת על הוספה על מספר ארבעים, והשנית אם אמדוהו שא"א להכותן רק מספר פחות מארבעים צריך הדיין לדקדק שלא להוסיף על המספר המאומד, ודבר זה צריך זהירות וזריזות יתירה, ובעלמא אמרינן (קדושין כ"ט א') כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז. ולכן דרשו כאן מלשון ואצוה את שופטיכם שציוה על זריזות הנהגתם בכלי הדיינים היינו במקל ורצועה שלא יוסיפו על המספר הדרוש והאומדנא הממעטת את המספר כמו שכתבתי, וזהו הלשון כנגד מקל ורצועה תהא זריז, כלומר שישוה הדיין עצמו אל המקל והרצועה שיהיה לפי ערך המוכה, כמו שכתוב, והלשון מכוון אל הלשון שבמ"ר, והענין אל הענין שבפסיקתא שהבאנו, וניחא גם מה שלא צוה על זריזות יתר כלי הדיינים כמו סנדל ושופר, יען דלא שייך בהו זירוז, כמבואר, ודו"ק.
  12. הלשון ואצוה את שופטיכם משמע שצוה את חכמיהם להדריך את הצבור במשפט החוקים, והלשון ואצוה אתכם בעת ההיא משמע שצוה את ישראל איזה ציוי בענין דיינים ודינים, ומה צוה אותם.
  13. ומסיים בגמרא עד כמה מחוייב הדיין לסבול את הצבור עד כאשר ישא האומן את היונק (פ' בהעלותך), ועיין לפנינו בפסוק ההוא באור ענין שיעור זה בענין זה.
  14. יען כי כשמשמיע האחד דבריו ומטעימן ואין מי שיכחישם נוטה לב השומע אליו לזכות, ומכיון שיטה אליו הדיין רוחו משתרש הדבר בלבו לזכות אליו ושוב אין לבו נוטה להפך בחובתו אף אם חייב הוא.
  15. הכונה דגם הדיין גם הבע"ד שניהם אסורין זה לשמוע וזה לשַמֵעַ את דבריו קודם שיבא בע"ד השני וקרי ביה גם שָמׁעַ גם שַמֵעַ (בפעל) וכמו וַיְשַמַע שאול (ש"א כ"ג).
  16. הכונה פשוטה, דקודם שיודיע הדיין פסק הדין יחליט בדעתו ובלבו כי בטוח הוא שכן הוא אמתת הדין, והוא ע"ד מ"ש באבות הוו מתונים בדין, והיינו שלא יהא אץ ממהר לחתוך הדין טרם החליט בלבו שכן הוא, ובע"י מפורש הגירסא צדק את הדין בלבך, וכ"כ הרמב"ם בפכ"א ה"ט מסנהדרין וחו"מ סי' י"ז ס"ז, דבשעת פסק הדין יצדיק מקודם הדיין את הדין בלבו. וטעם הדרשה מן ושפטתם צדק נראה דמפרש דבשעת המשפט תהיו בטוחים שהמשפט הוא צדק, [והדיוק הוא מדלא כתיב ושפטתם בצדק כמו בצדק תשפוט עמיתך, ישפוט תבל בצדק, ושפט בצדק דלים (ישעי' יא)] וכמה מן התימא על מהרש"א ושארי מפרשים שהסבו כונת דרשה זו לענין אחר בדרך רחוקה מאוד, בעוד שהדברים מתבארים כפשוטם ממש, ומה גם שכן פרשו הפוסקים כמש"כ. ובעל עין משפט השמיט לציין לרמב"ם ושו"ע כדרכו.
  17. נ"מ בזה שאם טעה דיין מומחה פטור מלשלם משום דאנוס הוא, שהרי התורה צותה עליו שידון. והש"ך בחו"מ סי' כ"ה כתב דהמ"ע היא שופטים ושוטרים תתן לך וגו', וכונתו על סיפא דקרא ושפטו את העם משפט צדק, אבל לא היה ליה להביא משם, יען דשם איירי במצוה על הצבור למנות דיינים שישפטו, אלא העיקר הוא מכאן דהמצוה על הדיינים עצמן, וכמש"כ רש"י. ועיין מש"כ בפ' הסמוך למתי חלה מ"ע זו על הדיינים. וע' מש"כ בס"פ משפטים בטעם הדבר שאין הדיינים מברכין על מצוה זו כמו על קיום שאר מ"ע.
  18. כמה פירושים נאמרו לפרש דרשה זו. ולי נראה דהכונה היא שאם יבא לפניך דין ודברים בין אנשים שיראה לך שכמעט אין נ"מ בריבם איך שהוא, כגון שמריבים ע"ד בית ועליה או ע"ד תנור וכירים למי הבית ולמי העליה ולמי התנור ולמי הכירים, שאין נ"מ גדולה בזה, [כי בימיהם היו הבנינים האלה כמעט בערך אחד], אל תאמר שאין מוכרח כ"כ להתיישב בהוראת דין זה אלא להורות כפי שקול הדעת לבד אע"פ שאינו ע"פ עומק הדין אלא צריך אף בכזה להתיישב היטב ולהוציא משפט צדק, ודריש ובין גרו – בין גר ביתו, היינו שכנו, שמיחד לו כירים או תנור.
  19. לדעת התוס' מכוין הגמרא לפסוק זה דכתיב ושפטתם צדק, ולדעת רש"י מכוין להפ' דפ' שלח ככם כגר וגו' תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם, וצ"ע לדעת התוס' מה ראו חז"ל להוציא פשטות הכתוב מענינו דאיירי במשפט דין ודברים ולכוונו לענין שצריך להתגייר בפני שלשה דיינים, וכן בדרשה הסמוכה מכאן א"ר יהודה גר שנתגייר בב"ד הרי זה גר וכו'. ונראה דסמכו לדרוש כן משום דלפשוטו דקאי על משפט דין ודברים קשה פשיטא, מהיכי תיתא שלא לשפוט צדק בין גר, והלא גם על אונאתו באו כמה אזהרות בתורה, וכן לקרבו ולאהבו, ומכש"כ במשפט צדק, ולכן דרשו דהמשפט הוא לענין סדר הסתפחותו אל בית ישראל [במקומות שהותר ע"פ המלכות]. ומה שנוגע עוד לענין זה עיין מש"כ בפ' שלח בפסוק הנזכר (ט"ו ט"ז).
  20. עיין מש"כ באות הקודם וצרף לכאן.
  21. כלומר אם הוא אוהבך ובא לפניך לדין לא תכירהו יותר מדאי, היינו שלא תראה לו אותות אהבה והתקרבות, ואם הוא שונאך לא תראה לו כנכרי, שלא תראה לו אותות שנאה, ורש"י פירש לא תנכרהו אם הוא שונאך לא תעשה לו כנכרי לחייבו, עכ"ל. וקצת תימא הווא בעיני, דאם יחייבו שלא כדין מחמת שנאה הלא רשע הוא, ועל זה יש לאו מיוחד מהטיית דין כמבואר בפ' משפטים, וכאן האזהרה היא רק על הנהגת יושר המדות בדין, ולכן נראה כמש"כ, וטעם האיסור מהכרת אהבה או שנאה נראה פשוט שלא יסתתם בעל דינו כשרואה שהדיין נראה לבעל דינו כאוהב יותר מדאי, וכן להיפך כשרואה בעל דין שהדיין מראה לו אותות הרחקה ושנאה יסתתמו טענותיו. אך צ"ע בכלל דרשה זו, דהא קיי"ל אוהב ושונא פסולין לדון וא"כ איך יצוייר שיראה לו אהבה או שנאה. ונראה ע"פ מש"כ הרמ"א בתו"מ סי' ז' ס"ז דכל שאינו אוהבו או שונאו ממש מותר לו לדון, וראיה מהא דקיי"ל זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ובודאי כל אחד בורר אוהבו, ובאופן כזה צריך להזהר שלא יראה אותות אהבה או שנאה לאחד הבע"ד כמבואר.
  22. ועוד איתא בספרי שמא תאמר פלוני הלוני ממון אושיבנו דיין. והרמב"ם בהעתקתו דרשת הספרי שלפנינו השמיט פרט זה, ונראה בדעתו משום דהמעמיד דיין בשביל ממון יש בו איסור אחר מהא דלא תעשון אתי אלהי כסף, אלהים [דיינים] הבאים בשביל כסף, כמבואר לפנינו ס"פ יתרו שם.
  23. מפרש דהלשון כקטן כגדול קיצור לשון הוא, וכמו שאומר כדבר קטן כדבר גדול כמש"כ בפ' יתרו את הדבר הגדול ואת הדבר הקטן. ומה דלא ניחא ליה לפרש כקטן כגדול דקאי על בעלי דינים, אדם קטן במעלה וגדול במעלה, יען דעל זה יש דרש מיוחד בפ' משפטים בפסוק מדבר שקר תרחק כמבואר לפנינו שם, וגם בסמוך נאמר ביחוד לא תגורו מפני איש.
  24. אבל קודם ששמע דבריהם או קודם שיודע עוד להיכן הדין נוטה מותר לו לומר איני נזקק לכם, ומפרשי בגמרא הטעם דשמא נתחייב חזק ונמצא חזק רודפו להדיין. ולא נתבאר טעם החילוק בין קודם ששמע את דבריהם או קודם שיודע להיכן הדין נוטה או אח"כ. ונראה ע"פ מש"כ לעיל בפסוק הקודם בדרשה ושפטתם צדק דמ"ע על הדיינים לדון, והסברא נוטה דמצוה זו שייכא רק מששומע דברי הבע"ד או משיודע להיכן הדין נוטה, דאז מחויב להגיד מה שיודע בדין התורה, וממילא שייך בזה הלאו דלא תגורו מפני איש, אבל קודם לזה אינו מחויב להזדקק עצמו ולבא לידי חיוב זה, וכמו דקיי"ל במצות ציצית למ"ד דחובת בגד היא דאינו מחויב לעשות בגד של ארבע כנפות כדי להתחייב בציצית, ואפילו בדיין קבוע י"ל דעל מנת חשש רדיפה לא קיבל על עצמו חובתו זו. ועם סברא כזו יש לבאר הענין מ"ש בבכורות כ"ט א' הנוטל שכר לדון דיניו בטלים, וכמה יגיעות יגעו הראשונים והאחרונים ליישב המנהג שנוטלים הדיינים שכר משני הבע"ד. וכן מסידור גיטין וחליצה וכדומה, עיין ברמ"א לאה"ע סי' קנ"ד ס"א, [בסה"ג] וכמה סברות נאמרו בזה. אבל לפי מש"כ הנה הא דהנוטל שכר לדון דיניו בטלים איירי רק כששמע הטענות ויודע פסק הדין, אבל הן אינו מחויב עצמו להזדקק עצמו לטענותיהם ולחקר הדין וסידור גט וכו', ואפי' בדיין קבוע זה שכרו עבור מה שמזדקק עצמו להביא עצמו לחיוב לדון ולהורות, ודו"ק.
  25. נראה דמפרש איש מלשון רב ואדון וכמו אישי כהן גדול (יומא י"ח א'), וקאי על הרב, ור"ל אע"פ דבעלמא מצוה לחלק כבוד לרב, ואחד מפרטי הכבוד שלא לדבר בפניו [ע"ל ר"פ קדושים], בכ"ז במקום שנוגע להטיית דין אסור לו לאחוז במדת הכבוד זו אלא יגיד דעתו. כך היה נראה לכאורה לפרש, ואמנם ממה שצייר באופן כזה שרואה זכות לעני וחובה לעשיר ולא גם להיפך, זכות לעשיר וחובה לעני, שגם באופן זה אסור לו לשתוק, י"ל דמפרש לא תגורו מפני איש דמכוין על העשיר שלא יהיה יירא ממנו כשמראה לו חובה, ועיין מש"כ בעניו זה בפ' משפטים בפסוק מדבר שקר תרחק.
  26. מפרש הלשון לא תגורו מלשון אוגר בקיץ (משלי י׳:ה׳) מלשון כניסה ועצירה, והבאור כמש"כ באות הקודם.
  27. נראה שמפרש כי המשפט לאלהים הוא שסוף דבר שחותם הקב"ה כפי אמתת הדין שנוטל מזה שזיכוהו שלא כדין ונותן לזה שחייבוהו שלא כדין. ועיין בחא"ג מש"כ בזה.
  28. בא לאפוקי ממ"ד אחד דעל לשון זה שאמר משה תקרבון אלי ושמעתיו שהוא לשון שררה נענש בענין טענת בנות צלפחד שנעלם ממנו דין נחלות כמש"כ בפ' פינחס ויקרב משה את משפטן לפני ה', ועל זה אמר דאין בזה לשון שררות, שהרי לא אמר ואשמיעכם אלא ושמעתיו, כדמפרש. ומה שלא נאמרה פרשת נחלות על ידו הוא מטעם אחר כמבואר לפנינו שם.
  29. מלשון בעתה ופחד, ור"ל האיך נקרא ולא תאחזנו פחד, כדמפרש. ויש גורסין ולא נבהת, והוא מלשון בזיון, כתרגום והחזיקה במבושיו – בבית בהתתיה, ור"ל האיך נקרא ולא נבוש וכדמפרש.
  30. ר"ל בשעת מתן תורה הוציאם משה כמו בעל כרחם, כמשמעות הלשון ויוצא משה את העם, ובשילוח מרגלים שזה היה בכלל נגד רצון ה' כמבואר בפסוק הסמוך נגשו כולם מעצמם מרצונם הטוב.
  31. מדייק ודריש הא דאמר עשה לשון ויחפרו במקום הלשון שאמר הקב"ה ויתורו, בפ' שלח, ומכוין להדרשה שבאה לפנינו שם על הפ' וילכו ויבאו מקיש הליכתם לביאתם, מה ביאתם בעצה רעה אף הליכתם בעצה רעה, כלומר שמתחלה הלכו ברעיון רע להבזות את הארץ בעיני ישראל, ועיין מש"כ שם עוד בזה.
  32. יען שהקב"ה בעצמו לא היה צריך לשילוח אנשים, שהוא ידע מטיב הארץ, ולא הרשה לשלוח אנשים רק להפיס דעתן של ישראל. ומבואר מזה עוד לפנינו ר"פ שלח.
  33. ר"ל תרתם את הארץ וגניתם בכבוד המקום שהשכין שכינתו בתוככם. ויתכן שמפרש הלשון באהליכם ע"פ מ"ש בסוטה ד' ב' שקודם שחטאו ישראל בעריות היתה שכינה שורה בבית כל אחד מישראל, ועיי"ש בפירש"י ובמהרש"א ומכאן ראיה לפירש"י. ודריש המלה ותרגנו בדרך נוטריקו"ן. ונראה דלכן נראה לו לדרוש כן, משום דקשה לו לומר כפשוטו שרגנו בתוך ביתם, כי הלא בפ' שלח מבואר מפורש שהתאוננו במחנה בחוץ בפרסום גדול כמש"כ ותשא כל העדה את קולם, ויהס כלב את העם, ש"מ שהיתה תנואתם בשאון וברעש.
  34. וכתרגומו תברא ית ליבנא ששברוהו וחלקוהו לשנים. ובירושלמי כאן בא ענין זה לפרש לשון המשנה במעשרות (פ"א מ"א) מאימתי הפירות חייבין במעשרות, הרמונים משימסו, ופירש חד מ"ד משימסו – משיתרככו ויתמעכו, ר"ל כל שהגיע הרמון לשיעור זה נתחייב במעשר, וחד אמר משימסו – משיתפלגו, ר"ל משיגיעו לבישול המחצה שלהן, ומביא ראיה מלשון פסוק זה דהמסו פירושו פלגין לבבנו וכתרגום אונקלוס. וצ"ל דמאן דמפרש משימסו משיתמעכו יפרש לשון פסוק זה ג"כ במובן זה שמעכו את לבבנו, כלומר שעשאוהו רכיך וקליש, והנה אנו קיי"ל כמ"ד משימסו – משיתמעכו, ולפי"ז צ"ע על אונקלוס שלא פירש הלשון המסו כפי הפירוש שקיי"ל לדינא, והיינו רככו ומעכו את לבבנו, כמבואר, ובעלמא מצינו בכהאי גונא שנזהר אונקלוס לתרגם ע"פ תוצאת הדין. ואולי הכונה גם לההוא מ"ד: המסו את לבבנו – פלגון לבבנו, כלומר היו לפלגי מים.
  35. ר"ל שבצורות בשמים לא יצוייר כלל. ויש להעיר שלא הביאו מכאן ראיה למ"ד דברה תורה כלשון ב"א, כי בודאי אין סברא שהתורה תדבר לשון גוזמא, אלא הוא לפי מושגי לשון בני אדם שרגילין לדבר כן כדי להלהיב את לב השומע, וגם צ"ע שלא הביאו לענין זה הלשון הרגיל בתורה ארץ זבת חלב וגו' שהוא ג"כ ע"ד מליצה הפרזית. – והנה בספרי כאן איתא בענין זה בזה"ל, ערים גדולות ובצורות בשמים, רשב"ג אומר דברה תורה לשון גוזמא שנאמר (פ' עקב, ט' א') שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת ערים גדולות ובצורות בשמים, ע"כ, והגיה הגר"א דצ"ל כך דברה תורה לשון גוזמא וכן מה שנאמר שמע ישראל אתה עובר וגו', וכונתו מבוארת, דא"א לגרוס כמו שהוא לפנינו שנאמר וכו', יען דלמה לו להביא ממרחק מפ' עקב בעוד שכאן במקום דרשה זו כתוב לשון זה, ולכן הגיה וכן מה שנאמר, כלומר כאן ושם דברה תורה כלשון זה. אבל לולא דבריו נראה לומר, דלבד שא"צ להגיה אלא אדרבה כמו שהיא הגירסא לפנינו כך מוכרת וכך צריך להיות, יען שהלשון שבכאן אינו מלשון התורה עצמה אלא רק מלשון המרגלים, משא"כ בפ' עקב הוא מלשון התורה עצמה, וא"כ אחרי דרוצה להביא שהתורה דברה כן מוכרח להביא אך ורק מפ' עקב, ודו"ק. וכהאי גונא כתבנו כונה כזו בפ' תולדות בפ' ואת עורות גדיי העזים (כ"ז ט"ז) עיי"ש וצרף לכאן.
  36. סמך על המבואר לפנינו בפ' שלח דלא נגזרה גזירה על פחות מבן עשרים, וישראל היו במדבר ארבעים שנה.
  37. נ"מ בזה ליישב סתירת הלשונות מש"כ בפ' עקב ואשב בהר ופעם כתיב שם ואנכי עמדתי בהר, דאותה ישיבה פירושו עכבה. ומה שנוגע לדינא מפירוש זה בארנו בפ' אמור בפסוק בסכות תשבו.




שולי הגליון


  1. בדליות יחזקאל העיר שגם רש"י העתיק המאמר כאן ומה לו לתו"ת לתמוה על התורה אור.