תורה תמימה/בראשית/נ: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
< הקודם · מעבר לתחילת הדף
ביאורי תורה תמימה
שולי הגליון
(העלאה אוטומטית - גירסא ראשונית של הטקסט פורסמה ברשיון נחלת הכלל ב'ספריא' ועברה התאמה ע"י חברי האוצר) |
(טקסט ברשיון נחלת הכלל מ'ספריא' + התאמה ע"י חברי האוצר) |
||
| שורה 3: | שורה 3: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | {{ניווט כללי עליון}} | ||
== ג == | == ג == | ||
''' | '''שבעים יום.''' א"ר אבהו, [מפני מה זכו האומות לשבעים יום שבין אגרות המן לאגרות מרדכי], כנגד שבעים יום שעשו המצרים חסד עם יעקב אבינו {{תוספת|א|ר"ל זכו שהיה להם קורת רוח במשך שבעים יום שחשבו לקיים גזירת המן שנמשכה מן י"ג ניסן עד כ"ג סיון.}}. (ירושלמי סוטה פ"א ה"י). | ||
== | == ה == | ||
''' | '''אבי השביעני.''' תניא, בשעה שאמר יוסף לפרעה אבי השביעני, אמר ליה אתשיל אשבועתך, אמר ליה ואתשיל נמי אדידך דמשתבענא לך דלא מגלי דלא שמעית בלשון הקודש, מיד אמר לו, עלה וקבור את אביך כאשר השביעך {{תוספת|ב|בגמרא באה אגדה זו בארוכה, דבשעה שעלה יוסף לגדולה כל לשון שהיה פרעה מדבר עמו היה משיב לו, וכשהיה יוסף מדבר עמו בלה"ק לא ידע פרעה להשיב, וביקש ללמדו ולמדו ולא התלמד, ובקשו פרעה שלא יגלה שאינו שומע בלה"ק שאינו לכבוד לו, ונשבע לו, ועתה כשלא רצה פרעה להניחו לצאת ממצרים לקבורת יעקב ואמר לו יוסף אבי השביעני ואמר לו הוא אתשיל אשבועתך, השיב לו יוסף שישאול גם על שבועה שלו שנשבע שלא יגלה שאינו מבין בלה"ק. ובתוס' הקשו היאך היה אפשר ליוסף לשאול על שבועתו לפרעה והא אי אפשר לשאול אלא מדעתו, ותרצו דצ"ל שאמר לו יוסף כזה בלשון גוזמא ובאמת לא היה יכול לשאול, עכ"ל. אבל לו"ד היה אפשר לומר, דכונת יוסף בתשובתו היתה, כשם שאי אפשר לשאול על שבועתי לך אלא מדעתך, כך אי אפשר לי לשאול על שבועתי לאבי כי אם מדעתו והוא מת, אבל לא שהגיד לו כזה בדרך קנטור ולפי"ו ניחא בכלל מאמר יוסף לפרעה ואתשלי נמי אדידך, שאין זה מדרך הכבוד, אבל לפי דברינו לא אמר לו זה בדרך קנטור, ורק בהסבר וכמשל אי אפשר לו לשאול על שבועתו ליעקב כמו שאי אפשר לשאול על שבועתו לו מפני שצריך דעת מי שנשבע לו וכמש"כ, ודו"ק.}}. (סוטה ל"ו ב'). | ||
''' | '''אשר כריתי לי.''' א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, בקברי אשר כריתי לי, אין כירה אלא לשון מכירה, שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה {{תוספת|ג|מאמר זה הובא בגמרא בהמשך ספור המאורע שהיה בעת שהלך יוסף וכל הכבודה לקבור את יעקב, וכיון שהגיעו למערת המכפלה בא עשו ועכב הקבורה, שבא בטענה, דבמערת המכפלה היו מקומות לארבע זוגות, וכבר נקברו שם אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, ועוד עבור זוג אחד מיורשי יצחק וכיון שקבר יעקב שם את לאה, א"כ כבר נטל הוא חלק ירושתו, ולפי"ז שייך המקום הפנוי לעשו, ואמרו לו בני יעקב שהוא מכר את חלקו ליעקב, והראו לו שטר המכירה, יעו"ש, וחז"ל סמכו שיעקב בעצמו הזכיר ענין זה לפני מותו בלשון שאמר אשר כריתי לי, כלומר אשר קניתי לי, דכירה הוא לשון מכירה [בחסור אות המ'], וכמו וגם מים תכרו מאתם בכסף (פ' דברים), ואכרה לי בחמשה עשר כסף (הושע ג׳:ב׳), דלא שייך לפרש כאן כריתי מלשון חפירה כמו כי יכרה איש בור, יען דהוא לא חפרו, דהיו המקומות מוכנים עוד מימי אברהם. – אמנם בכלל צריך באור מה מועלת המכירה בזה לפי מה דקיי"ל בב"ב ק' ב' ובפוסקים, המוכר קברו באים בני משפחה וקוברים אותו [את המוכר] בעל כרחו של לוקח, מפני שאי אפשר למכור דבר עסק משפחה, ולכן אמרו רבנן שישקול המוכר את הדמים ותבטל המכירה, וא"כ הלא אין כל יסוד לטענת מכירה שהשיבו לעשו. ויש לפרש הענין ע"פ מ"ד במדרשים ובפירש"י כאן בפסוק זה עוד דרשא על הלשון בקברי אשר כריתי לי, שעשה יעקב כרי אחד מכל הכסף והזהב שהביא מבית לבן ונתן לעשו עבור חלקו במערת המכפלה, ופשוט דמדייקי למה הוציא יעקב ענין הקניה בלשון כירה, ואינו מבואר למה הרבה כל כך ממון עבור זה לעשו, בעוד שכידוע היה לבו של עשו טוב עליו בפגשו אותו בדרך מבית לבן וכמבואר בפ' וישלח, ומשמע שם שהיה לוקח ממנו גם מעט כסף. אך לפי המבואר בדין מכירת מקום קבר משפחה שהמוכר יכול להחזיר הכסף ולבטל המקח, לכן במכוון הרבה לו כסף וזהב כדי שיחוס להשיבם, וממילא יהיה המקח קיים.}}. (שם י"ג א'). | ||
== ז == | == ז == | ||
''' | '''ויעל יוסף.''' במדה שאדם מודד מודדין לו, יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול ממנו, לפיכך זכה שנתעסק בו משה שאין בישראל גדול ממנו, שנאמר (ר"פ בשלח) ויקח משה את עצמות יוסף עמו {{תוספת|ד|ואע"פ דכל האחים עסקו בקבורתו וכמש"כ בפ' י"ג וישאו ויקברו אותו, בכ"ז תלה הכתוב כל ענין זה ביוסף, כי מבואר לפנינו בפסוק י"ד שהאחים הניחו עיקר ההתעסקות ליוסף, שאמרו, כבודו של הנפטר יותר במלכים מאשר בהדיוטים. וע"ע מענין דרשה זו לקמן ר"פ בשלח.}}. (סוטה ט' ב'). | ||
'''ויעל יוסף וגו'.''' מאי שנא מעיקרא דכתיב ויעל יוסף לקבור את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה והדר וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו, ומאי שנא לבסוף כתיב (פ' י"ד) וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו וכל העולים אתו, א"ר יוחנן, בתחלה עד שלא ראו בכבודם של ישראל לא נהגו בהם כבוד, ולבסוף שראו בכבודם נהגו בהם כבוד {{תוספת|ה|עיין להלן בפסוק י' בענין הכבוד שהראו ליעקב. ובכלל תמיהני מה ראו חז"ל להקשות על שנויי הלשונות בעוד אשר לפי פשוטם ניחא, ע"פ מ"ש במס' דר"א זוטא פ"ו, ליציאה הקטן קודם ולכניסה הגדול קודם [ויש סמך לזה ביחזקאל מ"ו, והנשיא בתוכם, בבואם יבא [הוא], ובצאתם יצאו [הם] ], וא"כ כאן כשיצאו ממצרים הלכו המצרים תחלה, וכששבו לביתם הניחו לישראל לכנס תחלה, כהלכות ד"א וע"צ הכבוד לישראל, וקצת י"ל דיציאה זו כניסה היא, כי הלכו לקבור את יעקב, ודו"ק.}}. (שם י"ג א'). | |||
== י == | |||
'''עד גורן האטד.''' וכי גורן יש לו לאטד {{תוספת|ו|הוא גדר של קוצים.}}, א"ר אבהי, מלמד שהקיפוהו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפים לו אטד, שבאו בני עשו ובני ישמעאל ובני קטורה ותלאו כתריהם בארונו של יעקב {{תוספת|ז|ומבואר בגמרא דמתחלה באו כולם למלחמה [ואולי על אדות החלק במערת המכפלה, כמש"כ לעיל בפסוק ה' אות ג'], ומכיון שראו כתרו של יוסף נטלו כולם כתריהם ותלאום בארונו של יעקב, ובס"ה היו ל"ו כתרים, כתר יוסף, י"ב כתרים מי"ב נשיאים של ישמעאל וכ"ג מכ"ג אלופים שבעשו.}}. (סוטה י"ג א'). | |||
''' | '''עד גורן האטד.''' א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו מקום ששמו אטד, אלא מהו אטד, אלו הכנענים שהיו ראויים לדוש באטד {{תוספת|ח|הם קוצים שעושים מהם גדר.}} ונצולי בזכות וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד {{תוספת|ט|ר"ל בזכות הכבוד שחלקו ליעקב גם הם, כפי שיתבאר בפסוק הבא.}}. (ירושלמי סוטה פ"א ה"י). | ||
''' | '''מספד גדול וכבד.''' תני, אפילו סוסים ואפילו חמורים {{תוספת|י|י"ל הבאור שהיו הסוסים וחמורים מלובשים בגדי אבל, וכנהוג היום בקבורת שרים.}}. (סוטה י"ג א'). | ||
''' | '''אבל שבעת ימים.''' א"ר חסדא, נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה, שנאמר (איוב י״ד:כ״ב) ונפשו עליו תאבל, וכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים {{תוספת|יא|ר"ל דהפסוק הזה מגלה על הפסוק ונפשו עליו תאבל ששיעור האבילות שבעת ימים. ועיין בירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה דתלתא יומין נפשא מטייסא על גופא, סברא דחזרה לגופא, כיון דחמית ליה דאשתני זיו אפיה שבקא ליה ואזלא, ואחר תלתא יומין הכרס נבקעת על פניו וכו', וצ"ל דמ"ש כאן מתאבלת כל שבעה הוא מ"ש בירושלמי מן תלתא יומין ולהלן וכו', אבל על כרחיך צ"ל דגם הבבלי ס"ל דיש חילוק בין השלשה ימים הראשונים לארבעה האחרונים, מדמצינו חילוק בגמרא לענין שלשה ימים הראשונים דחמירי מימים האחרונים, כמו לענין מלאכה ושארי דברים, וכ"מ בירושלמי שם, דעל הא דאמרו שם אבל ג' ימים אסור במלאכה אפילו בצנעא מביא הא דנפשא מטייסא על גופא. – ועל יסוד זה הירושלמי שהבאנו קיי"ל בבבלי יבמות קכ"א א' אין מעידין על המת אלא עד שלשה ימים, משום דאחר ג' ימים אשתני זיו הפנים, וע' באה"ע סי' י"ז. – גם י"ל ע"פ דברי הירושלמי שהבאנו מקור וסמך למש"כ ביו"ד הלכות מליחה סי' ס"ט סעיף י"ב, הורו הגאונים [כך הלשון בטור] בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה נתייבש דמו בתוכו ולא יצא עוד ע"י מליחה ולכן אין לאכלו מבושל אלא צלי וכו', יעו"ש, וכתבו הפוסקים שאין כל מקור ויסוד להוראה זו, ולפי הירושלמי הנ"ל י"ל דהטעם שאחר ג' ימים משתני זיו אפיה, הסברא נוטה שהוא מפני קלקול והצטמקות הדם, ולפי"ז מבואר דאחר ג' ימים מצטמק הדם ואינו ראוי לצאת עוד אפילו ע"י מליחה, ודו"ק.}}. (שבת קנ"ב א'). | ||
''' | '''אבל שבעת ימים.''' תניא, מניין לאבילות שבעה מן התורה, שנאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים {{תוספת|יב|ושוב פריך בירושלמי, וכי למדין מקודם מתן תורה [ונוסחא אחרינא ולמדין מקודם מת"ת, בלשון בתמיה], ועיין בתוס' מו"ק כ' א' ועוד אחרונים הקשו מירושלמי גופיה דיליף מקודם מתן תורה לענין שבעת ימי המשתה, ובאמת בכלל הענין פלא, שהרי כמה וכמה ענינים אנו למדין מקודם מת"ת, ומה ראה הירושלמי כאן לחקור ולהקשות על זה. ואולי י"ל דט"ס קל בירושלמי, ובמקום וכי צ"ל וכן, והכונה וכן כאן אנו למדין מקודם מתן תורה כמו שאר ענינים, ובירושלמי רגיל המלה וכן בלא אל"ף במקום וכאן [ולהגירסא ולמדין מקודם מת"ת, צריך לפרש הלשון ולמדין בניחותא, וכמש"כ]. – והנה בגמרא הבבלית מו"ק כ' א' יליף סמך ז' ימי אבילות מפסוק דעמוס ח' והפכתי חגיכם לאבל, מה חג שבעה אף אבל שבעה, ויש למצוא נ"מ לדינא בין הלמודים שבבבלי וירושלמי, לפי מש"כ התוס' בע"ז כ"ב א' ד"ה תיפוק ליה, וז"ל, והר"א הקשה לפי ר"ת דמלאכת חוה"מ מדרבנן מדאמר במו"ק י"א ב', פתח באבל וסיים בחוה"מ, ומשני לא מיבעי קאמר, לא מיבעי ימי אבלו דאסור מדרבנן אלא אפילו חוה"מ דאיסור מדאורייתא וכו', ותירץ ר"ת דקרי למלאכת חוה"מ דאורייתא, לפי שיש לה אסמכתא מן התורה, לאפוקי אבל שאין לו אסמכתא רק מדברי קבלה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל, עכ"ל. וא"כ להירושלמי דגם לאבילות יש סמך מן התורה ובכל זאת קרי למלאכת חוה"מ דאורייתא לגבי אבילות, ש"מ דמלאכת חוה"מ דאורייתא, וכקושית הר"א, ודו"ק. – וע' במפרש לנזיר ט"ו ב' כתב, רבנן תקנו אבילות שבעה ואסמכוה אקרא ויעש לאביו אבל שבעת ימים, עכ"ל. וצ"ע שהניח הדרשה מבבלי והביא דרשת הירושלמי, ואפשר לומר דס"ל כמש"כ התוס' במו"ק י"ד ב' דמהפסוק והפכתי לא שמעינן רק איסור מלאכה, יעו"ש, או משום דפסוק זה בתורה כתיב. – והנה לדינא קיי"ל דדרשא זו לענין אבילות שבעה אינה דרשה גמורה מדאורייתא, רק אסמכתא בעלמא, דלדעת רוב הפוסקים הוי ענין אבילות מדרבנן, ואפילו אבילות יום ראשון, ורק אנינות הוי מדאורייתא, כמש"כ הרא"ש פ"ג דברכות ופ"ג דמו"ק, ולפנינו יתבאר זה אי"ה בפ' שמיני בפסוק דרש דרש משה, ואפילו הרי"ף ורמב"ם דס"ל דאבילות מדאורייתא גם הם מודו דרק יום ראשון הוי מדאורייתא, וגם זה רק ביום המיתה, אבל אבילות שבעה לכו"ע הוי מדרבנן, ורק סמכו זה אלשון התורה.}}. (ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה). | ||
== יא == | == יא == | ||
''' | '''וירא יושב הארץ הכנעני.''' [תניא, אף הכנענים עשו חסד באבלותו של יעקב, ומה עשו], ר' אליעזר אומר, איזוריהם התירו {{תוספת|יג|לא נתבאר ענין וערך הכבוד בזה, וי"ל ע"פ מ"ש בברכות ס' ב' בסדר ברכות השחר, כי אסר המייניה אומר ברוך אוזר ישראל בגבורה, מבואר כי קשירת החגורה מורה על הגבורה ועל אומץ הרוח, וממילא לפי"ז הוי התרת האזור הוראה על רפיון הרוח, וא"כ י"ל דהכונה כאן דכשראו בסדר ההלויה של יעקב באותות הגדולה והכבוד, כמבואר לעיל שבאו מכל האומות ותלו כתריהם בארונו של יעקב [ע"ל פ' י'], הראו אות רפיון ידים ורוח בזה שהתירו חגוריהם, ודו"ק.}}, ר' שמעון בן לקיש אומר, קשרי כתפיהם התירו, רבנן אמרי, זקפו קומתם {{תוספת|יד|לא נתבאר בכלל איפה מרומז כל ענינים אלה שעשו הכנענים, ויתכן לומר דגם הכא מדייק כמו בפ' הקודם וכי גורן יש לאטד, ודרשו שם שהקיפו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפים לו אטד, ומדסיפר הכתוב שרק במקום זה ראו, ש"מ שבא להורות שכיון שראו כבוד וגדולה כזו מצד כל האומות נרתעו ופחדו גם הם עד שעשו מעשה כבוד גם הם, וכל אחד מהחכמים דריש ענין הכבוד שעשו, דכל אחד ס"ל דענין כזה מורה על כבוד הבא מפני הפחד, ועיין מש"כ באות הקודם.}}. (ירושלמי סוטה פ"א ה"י). | ||
''' | '''אבל כבד זה.''' א"ר יודן ב"ר שלום, מלמד שהראו באצבע ואמרו אבל כבד זה למצרים {{תוספת|טו|פשוט דדייק הלשון "זה", דבכ"מ מורה על הוראה באצבע, כמו בתענית ל"א א', הקב"ה יושב בגן עדן בתוך הצדיקים וכל אחד מראה עליו באצבע, שנאמר הנה אלהינו זה, ובמנחות כ"ט א' שלשה דברים הראה הקב"ה למשה באצבע ויליף מדכתיב בכולהו לשון "זה", יעו"ש, ובמכילתא פ' בא, בעבור זה עשה ה' לי, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך על השלחן, והיינו שיהיה באפשר להורות באצבע על המצה ומרור, ועוד כאלה.}}. (שם שם). | ||
== יד == | == יד == | ||
''' | '''אחרי קברו.''' וכי הוא בעצמו קברו, והא כתיב (פ' י"ג) וישאו אותו בניו, ויקברו אותו, אלא אמרו, הניחו לו, כבודו במלכים יותר מבהדיוטות {{תוספת|טז|ר"ל אמרו אחד לחבירו, נניח לו לעצמו להתעסק בענין הקבורה, יען כי לכבודו של יעקב הוא שיתעסק בו יוסף, וכמ"ש בסוטה ט' ב' דכל הגדול מחבירו נתעסק בו יותר גדול, כמו משה נתעסק ביוסף [ר"פ בשלח] ובמשה נתעסק הקב"ה בעצמו. ואע"פ דכתיב וישאו אותו בניו ויקברו אותו, צ"ל דלא איירי זה בעצם הקבורה רק בההולכה וההבאה והעסק בכלל שהכל נקרא על שם הקבורה שהוא תכלית כל התהלוכה.}}. (סוטה י"ג א'). | ||
== טז == | == טז == | ||
''' | '''אביך צוה.''' א"ר אילעא משום ר' אלעזר ב"ר שמעון, מותר לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר, ויצוו אל יוסף לאמר, אביך צוה לפני מותו לאמר וגו' {{תוספת|יז|ר"ל ולא מצינו שצוה כן יעקב. וקצת צ"ע איך אפשר לקבוע דין ע"פ דיוק כגון זה שלא מצינו הדבר מפורש, והלא אפשר שבאמת צוה כן, וכמה ענינים בתורה שנדע ענינם ע"פ אשר יספרו אנשים דרך אגב, ויתכן לומר דמגופיה דקרא מוכח שלא צוה כן, דמדתלה הכתוב סבת צואתם זאת מפני היראה, כמש"כ ויראו וגו' ויאמרו לו ישטמנו יוסף וגו' ויצוו, ואלו היה יעקב מצוה זה, הלא היה עליהם חובה למסור לו כל זה בלא כל סבה רק מפני קיום דברי המת, ודו"ק. – ובגמרא כאן מבואר דגם מצוה היא לשנות מפני השלום, ועיין בתוס' ב"מ כ"ג ב', הקשו אמאי לא חשיב זה בין הני תלת מילי דעבידי רבנן דמשני במילייהו, ויעו"ש מה שתרצו, וגם י"ל לפי המבואר דגם מצוה בזה ונוהגת בכל אדם, לכן לא חשיב זה בין הדברים המיוחדים לתלמיד חכם ע"פ מנהג לבד. – וע' בירושלמי פאה פ"א ה"א, אמר רשב"ג, בוא וראה כמה קשה אבק לשון הרע, שדברו הכתובים לשון הבאי כדי להטיל שלום בין יוסף לאחיו [שמקור השנאה נסתבבה מלשה"ר, כמבואר ר"פ וישב], ואינו מבואר הלשון שדברו הכתובים, והא הכתוב מספר רק מה שהיה, והו"ל לומר שדברו האחים או שנאמר וכלשון הדרשה שלפנינו. ואפשר לומר, משום דבאמת מהאחים בעצמם אין ראיה מכרחת דמותר לשנות מפני השלום, די"ל דהם חששו לסכנת נפשות שינקום יוסף מהם, ובמקום סכנה אין חידוש דמותר לשנות, אבל מדספרה התורה דבר זה, אע"פ שבאמת ידוע שלא עלה על לב יוסף כל רעיון נקמה, ש"מ שבא בזה להורות שמותר לשנות מפני השלום, ודו"ק.}}. (יבמות ס"ה ב'). | ||
== יז == | == יז == | ||
''' | '''אנא שא נא.''' א"ר יוסי ב"ר חנינא, כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש יותר מג' פעמים, שנאמר, אנא שא נא וגו' ועתה שא נא {{תוספת|יח|דייק מדכתיב שלש פעמים נא, ועיין בחא"ג, ור"ל שאינו מחויב לבקש יותר, אבל הרשות בידו לבקש יותר מג' פעמים, בכ"ז אם לא מחל לו לאחר הפעם השלישי, צריך המבקש לומר בפני עשרה שביקש ממנו ולא מחל לו. ועיין מש"כ בענין זה לעיל בפ' וירא בפסוק ויתפלל אברהם וגו', ופרטי דינים מזה באו"ח סי' תר"ו. – ודע דאיתא במדרשים, אמר הקב"ה, אתם אמרתם בלשון אנא שא נא, חייכם שיצא מבניכם כהן גדול שיכנוס ביוה"כ לקדשי קדשים ויאמר אנא כפר, וי"ל שייכות הסמיכות ע"פ מ"ד ביומא י"ח א', שהיו משביעין לכה"ג שלא ינהוג מעשה הצדוקים בעבודתו, ועל זה היה פורש ובוכה, ואף הכא היה כן שחשדו ליוסף במה שאין בו [שרוצה לנקום מהם] ובכה על זה כמבואר בקרא.}}. (יומא פ"ז א'). | ||
' | |||
== כא == | == כא == | ||
''' | '''וידבר על לבם.''' אמר רבי בנימין בר יפת א"ר אלעזר, מלמד שאמר להם דברים המתקבלים על הלב, ומה עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד, האיך יכול נר אחד לכבות עשרה נרות {{תוספת|יט|ובמדרשים והובא בפירש"י איתא עוד דרשות שונות, שאמר להם שלא יפחדו שמא יהרוג אותם, כי מה הבריות אומרות, כלום יש לך אח שהורג את אחיו, יעו"ש, ומבואר מזה שהיו יראים שלא יהרגם, ואפשר לפרש ע"פ זה הלשון שאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה וגו', שהלשון לו אינו מבואר, ורש"י פירש שהוא מלשון אולי, והוא קצת דוחק. ולפי הדרש הנזכר י"ל שכונת הלשון לו – כמו ולואי, ור"ל הלואי ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו, והיינו שיסתפק לעשות להם כמו שעשו הם לו, והיינו שימכרם או יקחם לעבדים, אך לא יהרגם, וכדי לקיים דבריהם הלכו ואמרו הננו לך לעבדים, ועל זה השיב להם, כי בעיקר החשש שלהם אין ממש, יען כי איך אפשר שיהרגם, מה הבריות אומרות, כלום יש אח שהורג את אחיו, ודו"ק.}}. (מגילה ט"ז ב'). | ||
== | == כה == | ||
''' | '''והעליתם את עצמותי.''' א"ר חנינא, דברים בגו, יודע היה יוסף בעצמו שצדיק גמור היה, ואם מתים שבחוץ לארץ חיים, למה הטריח את אחיו ארבע מאות פרסה. מפני שלא קיבל עליו צער מחילות {{תוספת|כ|דרשה כזו הובאה לעיל ריש פרשה זו גבי יעקב בפסוק ונשאתני ממצרים, ושם פרשנוה, עיי"ש וצרף לכאן.}}. (כתובות קי"א א'). | ||
''' | '''את עצמותי.''' אמר רב יהודה אמר רב, מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו {{תוספת|כא|שאמר והעליתם את עצמותי ולא והעליתם אותי, והלשון את עצמותי מורה על רקבון הבשר, ואין זה מדרך הכבוד לצדיקים.}}. מפני שלא מיחה בכבוד אביו, דקאמרי ליה עבדך אבינו ולא אמר להם מידי {{תוספת|כב|כבר באה דרשה זו לפנינו לעיל ס"פ מקץ בפסוק שלום לעבדך לאבינו (מ"ג כ"ח) ושם פרשנוה, יעו"ש וצרף לכאן. ודע כי בסוגיא כאן סמוך לדרשה זו שלפנינו איתא עוד דרשה בזה הלשון, ואמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי חמא ב"ר חנינא, מפני מה מת יוסף קודם לאחיו, מפני שהנהיג עצמו ברבנות, ע"כ. ולא נתבאר תכונת וענין הנהגתו זאת, במה ואיך הנהיג עצמו ברבנות. וראיתי בפדר"א פ' כ"ט כתב, דלכן נענש יוסף בהתקצרות החיים לעשר שנים מאחיו [כי הוא מת בן מאה ועשר ואחיו חיו מאה ועשרים שנה, ואמנם לא נתבאר לי מקור למספר זה משנות חיי אחיו] מפני ששמע מאחיו עשר פעמים שאמרו לו על יעקב עבדך אבינו ולא אמר להם מידי [ואע"פ שבכתוב מבואר רק חמש פעמים מאמר זה (פעם אחת בס"פ מקץ וד' פעמים בר"פ ויגש), אך הוא שמע ה' פעמים מהם וה' פעמים מהמליץ שביניהם) והנה לפי באור זה קשה טובא שהרי הדורש הזה, רב יהודה בשם רב, הוא עצמו ס"ל בדרשה שלפנינו דעבור עון זה נענש שנקרא עצמות בחייו, ואיך זה חוזר ואומר דעבור עון זה נענש בעונש אחר, בקצור ימים. ולכן נראה עיקר גירסת הגמרא בדרשה זו בברכות נ"ה א', אמר רבי חמא ב"ר חנינא, ולא רב יהודה אמר רב, ולפי"ז ניחא ששני חכמים דורשים דרשות מיוחדות, זה בכה וזה בכה. ויש להוסיף עוד, דלכן לא ניחא לי' לר' חמא בדרשה שלפנינו דנענש בזה שנקרא עצמות, משום דכיון דהוא עצמו קרא כן עליו אין בזה פחיתות הכבוד כל כך. ומה שהכריח בכלל להפדר"א לפרש ענין הנהגת הרבנות של יוסף באופן זה משמיעת תאר עבד ליעקב, ולא סתם הנהגה ברבנות בכלל, אשר בזה לכאורה היה יותר מתבאר יחס העונש מקיצור ימים ע"פ מ"ש באבות הרבנות מקברת בעליה – י"ל משום שדרשו במ"ר ר"פ שמות עה"פ ויוסף הי' במצרים, ללמדך שאע"פ שזכה יוסף למלכות בכ"ז לא נתגאה על אחיו ועל בית אביו, וכשם שהיה קטן בעיניו מתחלה כשהיה עבד במצרים כך היה קטן בעיניו אחר שהיה מלך, ע"כ. הרי מבואר ההיפך שלא נהג עצמו ברבנות בכלל, לכן ההכרח לפרש שחטא רק בזה ששמע מאחיו שאמרו לפניו על יעקב עבדך אבינו ולא אמר להם מידי, ודו"ק.}} [סוטה י"ג א'] | ||
גרסה אחרונה מ־12:15, 1 באוגוסט 2019
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ג[עריכה]
שבעים יום. א"ר אבהו, [מפני מה זכו האומות לשבעים יום שבין אגרות המן לאגרות מרדכי], כנגד שבעים יום שעשו המצרים חסד עם יעקב אבינו [א]. (ירושלמי סוטה פ"א ה"י).
ה[עריכה]
אבי השביעני. תניא, בשעה שאמר יוסף לפרעה אבי השביעני, אמר ליה אתשיל אשבועתך, אמר ליה ואתשיל נמי אדידך דמשתבענא לך דלא מגלי דלא שמעית בלשון הקודש, מיד אמר לו, עלה וקבור את אביך כאשר השביעך [ב]. (סוטה ל"ו ב').
אשר כריתי לי. א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, בקברי אשר כריתי לי, אין כירה אלא לשון מכירה, שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה [ג]. (שם י"ג א').
ז[עריכה]
ויעל יוסף. במדה שאדם מודד מודדין לו, יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול ממנו, לפיכך זכה שנתעסק בו משה שאין בישראל גדול ממנו, שנאמר (ר"פ בשלח) ויקח משה את עצמות יוסף עמו [ד]. (סוטה ט' ב').
ויעל יוסף וגו'. מאי שנא מעיקרא דכתיב ויעל יוסף לקבור את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה והדר וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו, ומאי שנא לבסוף כתיב (פ' י"ד) וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו וכל העולים אתו, א"ר יוחנן, בתחלה עד שלא ראו בכבודם של ישראל לא נהגו בהם כבוד, ולבסוף שראו בכבודם נהגו בהם כבוד [ה]. (שם י"ג א').
י[עריכה]
עד גורן האטד. וכי גורן יש לו לאטד [ו], א"ר אבהי, מלמד שהקיפוהו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפים לו אטד, שבאו בני עשו ובני ישמעאל ובני קטורה ותלאו כתריהם בארונו של יעקב [ז]. (סוטה י"ג א').
עד גורן האטד. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו מקום ששמו אטד, אלא מהו אטד, אלו הכנענים שהיו ראויים לדוש באטד [ח] ונצולי בזכות וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד [ט]. (ירושלמי סוטה פ"א ה"י).
מספד גדול וכבד. תני, אפילו סוסים ואפילו חמורים [י]. (סוטה י"ג א').
אבל שבעת ימים. א"ר חסדא, נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה, שנאמר (איוב י״ד:כ״ב) ונפשו עליו תאבל, וכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים [י"א]. (שבת קנ"ב א').
אבל שבעת ימים. תניא, מניין לאבילות שבעה מן התורה, שנאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים [י"ב]. (ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה).
יא[עריכה]
וירא יושב הארץ הכנעני. [תניא, אף הכנענים עשו חסד באבלותו של יעקב, ומה עשו], ר' אליעזר אומר, איזוריהם התירו [י"ג], ר' שמעון בן לקיש אומר, קשרי כתפיהם התירו, רבנן אמרי, זקפו קומתם [י"ד]. (ירושלמי סוטה פ"א ה"י).
אבל כבד זה. א"ר יודן ב"ר שלום, מלמד שהראו באצבע ואמרו אבל כבד זה למצרים [ט"ו]. (שם שם).
יד[עריכה]
אחרי קברו. וכי הוא בעצמו קברו, והא כתיב (פ' י"ג) וישאו אותו בניו, ויקברו אותו, אלא אמרו, הניחו לו, כבודו במלכים יותר מבהדיוטות [ט"ז]. (סוטה י"ג א').
טז[עריכה]
אביך צוה. א"ר אילעא משום ר' אלעזר ב"ר שמעון, מותר לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר, ויצוו אל יוסף לאמר, אביך צוה לפני מותו לאמר וגו' [י"ז]. (יבמות ס"ה ב').
יז[עריכה]
אנא שא נא. א"ר יוסי ב"ר חנינא, כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש יותר מג' פעמים, שנאמר, אנא שא נא וגו' ועתה שא נא [י"ח]. (יומא פ"ז א').
כא[עריכה]
וידבר על לבם. אמר רבי בנימין בר יפת א"ר אלעזר, מלמד שאמר להם דברים המתקבלים על הלב, ומה עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד, האיך יכול נר אחד לכבות עשרה נרות [י"ט]. (מגילה ט"ז ב').
כה[עריכה]
והעליתם את עצמותי. א"ר חנינא, דברים בגו, יודע היה יוסף בעצמו שצדיק גמור היה, ואם מתים שבחוץ לארץ חיים, למה הטריח את אחיו ארבע מאות פרסה. מפני שלא קיבל עליו צער מחילות [כ]. (כתובות קי"א א').
את עצמותי. אמר רב יהודה אמר רב, מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו [כ"א]. מפני שלא מיחה בכבוד אביו, דקאמרי ליה עבדך אבינו ולא אמר להם מידי [כ"ב] [סוטה י"ג א']
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ ר"ל זכו שהיה להם קורת רוח במשך שבעים יום שחשבו לקיים גזירת המן שנמשכה מן י"ג ניסן עד כ"ג סיון.
- ↑ בגמרא באה אגדה זו בארוכה, דבשעה שעלה יוסף לגדולה כל לשון שהיה פרעה מדבר עמו היה משיב לו, וכשהיה יוסף מדבר עמו בלה"ק לא ידע פרעה להשיב, וביקש ללמדו ולמדו ולא התלמד, ובקשו פרעה שלא יגלה שאינו שומע בלה"ק שאינו לכבוד לו, ונשבע לו, ועתה כשלא רצה פרעה להניחו לצאת ממצרים לקבורת יעקב ואמר לו יוסף אבי השביעני ואמר לו הוא אתשיל אשבועתך, השיב לו יוסף שישאול גם על שבועה שלו שנשבע שלא יגלה שאינו מבין בלה"ק. ובתוס' הקשו היאך היה אפשר ליוסף לשאול על שבועתו לפרעה והא אי אפשר לשאול אלא מדעתו, ותרצו דצ"ל שאמר לו יוסף כזה בלשון גוזמא ובאמת לא היה יכול לשאול, עכ"ל. אבל לו"ד היה אפשר לומר, דכונת יוסף בתשובתו היתה, כשם שאי אפשר לשאול על שבועתי לך אלא מדעתך, כך אי אפשר לי לשאול על שבועתי לאבי כי אם מדעתו והוא מת, אבל לא שהגיד לו כזה בדרך קנטור ולפי"ו ניחא בכלל מאמר יוסף לפרעה ואתשלי נמי אדידך, שאין זה מדרך הכבוד, אבל לפי דברינו לא אמר לו זה בדרך קנטור, ורק בהסבר וכמשל אי אפשר לו לשאול על שבועתו ליעקב כמו שאי אפשר לשאול על שבועתו לו מפני שצריך דעת מי שנשבע לו וכמש"כ, ודו"ק.
- ↑ מאמר זה הובא בגמרא בהמשך ספור המאורע שהיה בעת שהלך יוסף וכל הכבודה לקבור את יעקב, וכיון שהגיעו למערת המכפלה בא עשו ועכב הקבורה, שבא בטענה, דבמערת המכפלה היו מקומות לארבע זוגות, וכבר נקברו שם אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, ועוד עבור זוג אחד מיורשי יצחק וכיון שקבר יעקב שם את לאה, א"כ כבר נטל הוא חלק ירושתו, ולפי"ז שייך המקום הפנוי לעשו, ואמרו לו בני יעקב שהוא מכר את חלקו ליעקב, והראו לו שטר המכירה, יעו"ש, וחז"ל סמכו שיעקב בעצמו הזכיר ענין זה לפני מותו בלשון שאמר אשר כריתי לי, כלומר אשר קניתי לי, דכירה הוא לשון מכירה [בחסור אות המ'], וכמו וגם מים תכרו מאתם בכסף (פ' דברים), ואכרה לי בחמשה עשר כסף (הושע ג׳:ב׳), דלא שייך לפרש כאן כריתי מלשון חפירה כמו כי יכרה איש בור, יען דהוא לא חפרו, דהיו המקומות מוכנים עוד מימי אברהם. – אמנם בכלל צריך באור מה מועלת המכירה בזה לפי מה דקיי"ל בב"ב ק' ב' ובפוסקים, המוכר קברו באים בני משפחה וקוברים אותו [את המוכר] בעל כרחו של לוקח, מפני שאי אפשר למכור דבר עסק משפחה, ולכן אמרו רבנן שישקול המוכר את הדמים ותבטל המכירה, וא"כ הלא אין כל יסוד לטענת מכירה שהשיבו לעשו. ויש לפרש הענין ע"פ מ"ד במדרשים ובפירש"י כאן בפסוק זה עוד דרשא על הלשון בקברי אשר כריתי לי, שעשה יעקב כרי אחד מכל הכסף והזהב שהביא מבית לבן ונתן לעשו עבור חלקו במערת המכפלה, ופשוט דמדייקי למה הוציא יעקב ענין הקניה בלשון כירה, ואינו מבואר למה הרבה כל כך ממון עבור זה לעשו, בעוד שכידוע היה לבו של עשו טוב עליו בפגשו אותו בדרך מבית לבן וכמבואר בפ' וישלח, ומשמע שם שהיה לוקח ממנו גם מעט כסף. אך לפי המבואר בדין מכירת מקום קבר משפחה שהמוכר יכול להחזיר הכסף ולבטל המקח, לכן במכוון הרבה לו כסף וזהב כדי שיחוס להשיבם, וממילא יהיה המקח קיים.
- ↑ ואע"פ דכל האחים עסקו בקבורתו וכמש"כ בפ' י"ג וישאו ויקברו אותו, בכ"ז תלה הכתוב כל ענין זה ביוסף, כי מבואר לפנינו בפסוק י"ד שהאחים הניחו עיקר ההתעסקות ליוסף, שאמרו, כבודו של הנפטר יותר במלכים מאשר בהדיוטים. וע"ע מענין דרשה זו לקמן ר"פ בשלח.
- ↑ עיין להלן בפסוק י' בענין הכבוד שהראו ליעקב. ובכלל תמיהני מה ראו חז"ל להקשות על שנויי הלשונות בעוד אשר לפי פשוטם ניחא, ע"פ מ"ש במס' דר"א זוטא פ"ו, ליציאה הקטן קודם ולכניסה הגדול קודם [ויש סמך לזה ביחזקאל מ"ו, והנשיא בתוכם, בבואם יבא [הוא], ובצאתם יצאו [הם] ], וא"כ כאן כשיצאו ממצרים הלכו המצרים תחלה, וכששבו לביתם הניחו לישראל לכנס תחלה, כהלכות ד"א וע"צ הכבוד לישראל, וקצת י"ל דיציאה זו כניסה היא, כי הלכו לקבור את יעקב, ודו"ק.
- ↑ הוא גדר של קוצים.
- ↑ ומבואר בגמרא דמתחלה באו כולם למלחמה [ואולי על אדות החלק במערת המכפלה, כמש"כ לעיל בפסוק ה' אות ג'], ומכיון שראו כתרו של יוסף נטלו כולם כתריהם ותלאום בארונו של יעקב, ובס"ה היו ל"ו כתרים, כתר יוסף, י"ב כתרים מי"ב נשיאים של ישמעאל וכ"ג מכ"ג אלופים שבעשו.
- ↑ הם קוצים שעושים מהם גדר.
- ↑ ר"ל בזכות הכבוד שחלקו ליעקב גם הם, כפי שיתבאר בפסוק הבא.
- ↑ י"ל הבאור שהיו הסוסים וחמורים מלובשים בגדי אבל, וכנהוג היום בקבורת שרים.
- ↑ ר"ל דהפסוק הזה מגלה על הפסוק ונפשו עליו תאבל ששיעור האבילות שבעת ימים. ועיין בירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה דתלתא יומין נפשא מטייסא על גופא, סברא דחזרה לגופא, כיון דחמית ליה דאשתני זיו אפיה שבקא ליה ואזלא, ואחר תלתא יומין הכרס נבקעת על פניו וכו', וצ"ל דמ"ש כאן מתאבלת כל שבעה הוא מ"ש בירושלמי מן תלתא יומין ולהלן וכו', אבל על כרחיך צ"ל דגם הבבלי ס"ל דיש חילוק בין השלשה ימים הראשונים לארבעה האחרונים, מדמצינו חילוק בגמרא לענין שלשה ימים הראשונים דחמירי מימים האחרונים, כמו לענין מלאכה ושארי דברים, וכ"מ בירושלמי שם, דעל הא דאמרו שם אבל ג' ימים אסור במלאכה אפילו בצנעא מביא הא דנפשא מטייסא על גופא. – ועל יסוד זה הירושלמי שהבאנו קיי"ל בבבלי יבמות קכ"א א' אין מעידין על המת אלא עד שלשה ימים, משום דאחר ג' ימים אשתני זיו הפנים, וע' באה"ע סי' י"ז. – גם י"ל ע"פ דברי הירושלמי שהבאנו מקור וסמך למש"כ ביו"ד הלכות מליחה סי' ס"ט סעיף י"ב, הורו הגאונים [כך הלשון בטור] בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה נתייבש דמו בתוכו ולא יצא עוד ע"י מליחה ולכן אין לאכלו מבושל אלא צלי וכו', יעו"ש, וכתבו הפוסקים שאין כל מקור ויסוד להוראה זו, ולפי הירושלמי הנ"ל י"ל דהטעם שאחר ג' ימים משתני זיו אפיה, הסברא נוטה שהוא מפני קלקול והצטמקות הדם, ולפי"ז מבואר דאחר ג' ימים מצטמק הדם ואינו ראוי לצאת עוד אפילו ע"י מליחה, ודו"ק.
- ↑ ושוב פריך בירושלמי, וכי למדין מקודם מתן תורה [ונוסחא אחרינא ולמדין מקודם מת"ת, בלשון בתמיה], ועיין בתוס' מו"ק כ' א' ועוד אחרונים הקשו מירושלמי גופיה דיליף מקודם מתן תורה לענין שבעת ימי המשתה, ובאמת בכלל הענין פלא, שהרי כמה וכמה ענינים אנו למדין מקודם מת"ת, ומה ראה הירושלמי כאן לחקור ולהקשות על זה. ואולי י"ל דט"ס קל בירושלמי, ובמקום וכי צ"ל וכן, והכונה וכן כאן אנו למדין מקודם מתן תורה כמו שאר ענינים, ובירושלמי רגיל המלה וכן בלא אל"ף במקום וכאן [ולהגירסא ולמדין מקודם מת"ת, צריך לפרש הלשון ולמדין בניחותא, וכמש"כ]. – והנה בגמרא הבבלית מו"ק כ' א' יליף סמך ז' ימי אבילות מפסוק דעמוס ח' והפכתי חגיכם לאבל, מה חג שבעה אף אבל שבעה, ויש למצוא נ"מ לדינא בין הלמודים שבבבלי וירושלמי, לפי מש"כ התוס' בע"ז כ"ב א' ד"ה תיפוק ליה, וז"ל, והר"א הקשה לפי ר"ת דמלאכת חוה"מ מדרבנן מדאמר במו"ק י"א ב', פתח באבל וסיים בחוה"מ, ומשני לא מיבעי קאמר, לא מיבעי ימי אבלו דאסור מדרבנן אלא אפילו חוה"מ דאיסור מדאורייתא וכו', ותירץ ר"ת דקרי למלאכת חוה"מ דאורייתא, לפי שיש לה אסמכתא מן התורה, לאפוקי אבל שאין לו אסמכתא רק מדברי קבלה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל, עכ"ל. וא"כ להירושלמי דגם לאבילות יש סמך מן התורה ובכל זאת קרי למלאכת חוה"מ דאורייתא לגבי אבילות, ש"מ דמלאכת חוה"מ דאורייתא, וכקושית הר"א, ודו"ק. – וע' במפרש לנזיר ט"ו ב' כתב, רבנן תקנו אבילות שבעה ואסמכוה אקרא ויעש לאביו אבל שבעת ימים, עכ"ל. וצ"ע שהניח הדרשה מבבלי והביא דרשת הירושלמי, ואפשר לומר דס"ל כמש"כ התוס' במו"ק י"ד ב' דמהפסוק והפכתי לא שמעינן רק איסור מלאכה, יעו"ש, או משום דפסוק זה בתורה כתיב. – והנה לדינא קיי"ל דדרשא זו לענין אבילות שבעה אינה דרשה גמורה מדאורייתא, רק אסמכתא בעלמא, דלדעת רוב הפוסקים הוי ענין אבילות מדרבנן, ואפילו אבילות יום ראשון, ורק אנינות הוי מדאורייתא, כמש"כ הרא"ש פ"ג דברכות ופ"ג דמו"ק, ולפנינו יתבאר זה אי"ה בפ' שמיני בפסוק דרש דרש משה, ואפילו הרי"ף ורמב"ם דס"ל דאבילות מדאורייתא גם הם מודו דרק יום ראשון הוי מדאורייתא, וגם זה רק ביום המיתה, אבל אבילות שבעה לכו"ע הוי מדרבנן, ורק סמכו זה אלשון התורה.
- ↑ לא נתבאר ענין וערך הכבוד בזה, וי"ל ע"פ מ"ש בברכות ס' ב' בסדר ברכות השחר, כי אסר המייניה אומר ברוך אוזר ישראל בגבורה, מבואר כי קשירת החגורה מורה על הגבורה ועל אומץ הרוח, וממילא לפי"ז הוי התרת האזור הוראה על רפיון הרוח, וא"כ י"ל דהכונה כאן דכשראו בסדר ההלויה של יעקב באותות הגדולה והכבוד, כמבואר לעיל שבאו מכל האומות ותלו כתריהם בארונו של יעקב [ע"ל פ' י'], הראו אות רפיון ידים ורוח בזה שהתירו חגוריהם, ודו"ק.
- ↑ לא נתבאר בכלל איפה מרומז כל ענינים אלה שעשו הכנענים, ויתכן לומר דגם הכא מדייק כמו בפ' הקודם וכי גורן יש לאטד, ודרשו שם שהקיפו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפים לו אטד, ומדסיפר הכתוב שרק במקום זה ראו, ש"מ שבא להורות שכיון שראו כבוד וגדולה כזו מצד כל האומות נרתעו ופחדו גם הם עד שעשו מעשה כבוד גם הם, וכל אחד מהחכמים דריש ענין הכבוד שעשו, דכל אחד ס"ל דענין כזה מורה על כבוד הבא מפני הפחד, ועיין מש"כ באות הקודם.
- ↑ פשוט דדייק הלשון "זה", דבכ"מ מורה על הוראה באצבע, כמו בתענית ל"א א', הקב"ה יושב בגן עדן בתוך הצדיקים וכל אחד מראה עליו באצבע, שנאמר הנה אלהינו זה, ובמנחות כ"ט א' שלשה דברים הראה הקב"ה למשה באצבע ויליף מדכתיב בכולהו לשון "זה", יעו"ש, ובמכילתא פ' בא, בעבור זה עשה ה' לי, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך על השלחן, והיינו שיהיה באפשר להורות באצבע על המצה ומרור, ועוד כאלה.
- ↑ ר"ל אמרו אחד לחבירו, נניח לו לעצמו להתעסק בענין הקבורה, יען כי לכבודו של יעקב הוא שיתעסק בו יוסף, וכמ"ש בסוטה ט' ב' דכל הגדול מחבירו נתעסק בו יותר גדול, כמו משה נתעסק ביוסף [ר"פ בשלח] ובמשה נתעסק הקב"ה בעצמו. ואע"פ דכתיב וישאו אותו בניו ויקברו אותו, צ"ל דלא איירי זה בעצם הקבורה רק בההולכה וההבאה והעסק בכלל שהכל נקרא על שם הקבורה שהוא תכלית כל התהלוכה.
- ↑ ר"ל ולא מצינו שצוה כן יעקב. וקצת צ"ע איך אפשר לקבוע דין ע"פ דיוק כגון זה שלא מצינו הדבר מפורש, והלא אפשר שבאמת צוה כן, וכמה ענינים בתורה שנדע ענינם ע"פ אשר יספרו אנשים דרך אגב, ויתכן לומר דמגופיה דקרא מוכח שלא צוה כן, דמדתלה הכתוב סבת צואתם זאת מפני היראה, כמש"כ ויראו וגו' ויאמרו לו ישטמנו יוסף וגו' ויצוו, ואלו היה יעקב מצוה זה, הלא היה עליהם חובה למסור לו כל זה בלא כל סבה רק מפני קיום דברי המת, ודו"ק. – ובגמרא כאן מבואר דגם מצוה היא לשנות מפני השלום, ועיין בתוס' ב"מ כ"ג ב', הקשו אמאי לא חשיב זה בין הני תלת מילי דעבידי רבנן דמשני במילייהו, ויעו"ש מה שתרצו, וגם י"ל לפי המבואר דגם מצוה בזה ונוהגת בכל אדם, לכן לא חשיב זה בין הדברים המיוחדים לתלמיד חכם ע"פ מנהג לבד. – וע' בירושלמי פאה פ"א ה"א, אמר רשב"ג, בוא וראה כמה קשה אבק לשון הרע, שדברו הכתובים לשון הבאי כדי להטיל שלום בין יוסף לאחיו [שמקור השנאה נסתבבה מלשה"ר, כמבואר ר"פ וישב], ואינו מבואר הלשון שדברו הכתובים, והא הכתוב מספר רק מה שהיה, והו"ל לומר שדברו האחים או שנאמר וכלשון הדרשה שלפנינו. ואפשר לומר, משום דבאמת מהאחים בעצמם אין ראיה מכרחת דמותר לשנות מפני השלום, די"ל דהם חששו לסכנת נפשות שינקום יוסף מהם, ובמקום סכנה אין חידוש דמותר לשנות, אבל מדספרה התורה דבר זה, אע"פ שבאמת ידוע שלא עלה על לב יוסף כל רעיון נקמה, ש"מ שבא בזה להורות שמותר לשנות מפני השלום, ודו"ק.
- ↑ דייק מדכתיב שלש פעמים נא, ועיין בחא"ג, ור"ל שאינו מחויב לבקש יותר, אבל הרשות בידו לבקש יותר מג' פעמים, בכ"ז אם לא מחל לו לאחר הפעם השלישי, צריך המבקש לומר בפני עשרה שביקש ממנו ולא מחל לו. ועיין מש"כ בענין זה לעיל בפ' וירא בפסוק ויתפלל אברהם וגו', ופרטי דינים מזה באו"ח סי' תר"ו. – ודע דאיתא במדרשים, אמר הקב"ה, אתם אמרתם בלשון אנא שא נא, חייכם שיצא מבניכם כהן גדול שיכנוס ביוה"כ לקדשי קדשים ויאמר אנא כפר, וי"ל שייכות הסמיכות ע"פ מ"ד ביומא י"ח א', שהיו משביעין לכה"ג שלא ינהוג מעשה הצדוקים בעבודתו, ועל זה היה פורש ובוכה, ואף הכא היה כן שחשדו ליוסף במה שאין בו [שרוצה לנקום מהם] ובכה על זה כמבואר בקרא.
- ↑ ובמדרשים והובא בפירש"י איתא עוד דרשות שונות, שאמר להם שלא יפחדו שמא יהרוג אותם, כי מה הבריות אומרות, כלום יש לך אח שהורג את אחיו, יעו"ש, ומבואר מזה שהיו יראים שלא יהרגם, ואפשר לפרש ע"פ זה הלשון שאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה וגו', שהלשון לו אינו מבואר, ורש"י פירש שהוא מלשון אולי, והוא קצת דוחק. ולפי הדרש הנזכר י"ל שכונת הלשון לו – כמו ולואי, ור"ל הלואי ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו, והיינו שיסתפק לעשות להם כמו שעשו הם לו, והיינו שימכרם או יקחם לעבדים, אך לא יהרגם, וכדי לקיים דבריהם הלכו ואמרו הננו לך לעבדים, ועל זה השיב להם, כי בעיקר החשש שלהם אין ממש, יען כי איך אפשר שיהרגם, מה הבריות אומרות, כלום יש אח שהורג את אחיו, ודו"ק.
- ↑ דרשה כזו הובאה לעיל ריש פרשה זו גבי יעקב בפסוק ונשאתני ממצרים, ושם פרשנוה, עיי"ש וצרף לכאן.
- ↑ שאמר והעליתם את עצמותי ולא והעליתם אותי, והלשון את עצמותי מורה על רקבון הבשר, ואין זה מדרך הכבוד לצדיקים.
- ↑ כבר באה דרשה זו לפנינו לעיל ס"פ מקץ בפסוק שלום לעבדך לאבינו (מ"ג כ"ח) ושם פרשנוה, יעו"ש וצרף לכאן. ודע כי בסוגיא כאן סמוך לדרשה זו שלפנינו איתא עוד דרשה בזה הלשון, ואמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי חמא ב"ר חנינא, מפני מה מת יוסף קודם לאחיו, מפני שהנהיג עצמו ברבנות, ע"כ. ולא נתבאר תכונת וענין הנהגתו זאת, במה ואיך הנהיג עצמו ברבנות. וראיתי בפדר"א פ' כ"ט כתב, דלכן נענש יוסף בהתקצרות החיים לעשר שנים מאחיו [כי הוא מת בן מאה ועשר ואחיו חיו מאה ועשרים שנה, ואמנם לא נתבאר לי מקור למספר זה משנות חיי אחיו] מפני ששמע מאחיו עשר פעמים שאמרו לו על יעקב עבדך אבינו ולא אמר להם מידי [ואע"פ שבכתוב מבואר רק חמש פעמים מאמר זה (פעם אחת בס"פ מקץ וד' פעמים בר"פ ויגש), אך הוא שמע ה' פעמים מהם וה' פעמים מהמליץ שביניהם) והנה לפי באור זה קשה טובא שהרי הדורש הזה, רב יהודה בשם רב, הוא עצמו ס"ל בדרשה שלפנינו דעבור עון זה נענש שנקרא עצמות בחייו, ואיך זה חוזר ואומר דעבור עון זה נענש בעונש אחר, בקצור ימים. ולכן נראה עיקר גירסת הגמרא בדרשה זו בברכות נ"ה א', אמר רבי חמא ב"ר חנינא, ולא רב יהודה אמר רב, ולפי"ז ניחא ששני חכמים דורשים דרשות מיוחדות, זה בכה וזה בכה. ויש להוסיף עוד, דלכן לא ניחא לי' לר' חמא בדרשה שלפנינו דנענש בזה שנקרא עצמות, משום דכיון דהוא עצמו קרא כן עליו אין בזה פחיתות הכבוד כל כך. ומה שהכריח בכלל להפדר"א לפרש ענין הנהגת הרבנות של יוסף באופן זה משמיעת תאר עבד ליעקב, ולא סתם הנהגה ברבנות בכלל, אשר בזה לכאורה היה יותר מתבאר יחס העונש מקיצור ימים ע"פ מ"ש באבות הרבנות מקברת בעליה – י"ל משום שדרשו במ"ר ר"פ שמות עה"פ ויוסף הי' במצרים, ללמדך שאע"פ שזכה יוסף למלכות בכ"ז לא נתגאה על אחיו ועל בית אביו, וכשם שהיה קטן בעיניו מתחלה כשהיה עבד במצרים כך היה קטן בעיניו אחר שהיה מלך, ע"כ. הרי מבואר ההיפך שלא נהג עצמו ברבנות בכלל, לכן ההכרח לפרש שחטא רק בזה ששמע מאחיו שאמרו לפניו על יעקב עבדך אבינו ולא אמר להם מידי, ודו"ק.