תורה תמימה/בראשית/מב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־22:52, 24 בינואר 2022 מאת Sije (שיחה | תרומות) (←‏א: מ"מ וקישור)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רד"ק
ריב"א
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

תורה תמימהTriangleArrow-Left.png בראשית TriangleArrow-Left.png מב

א[עריכה]

למה תתראו. אמר להם יעקב לבניו, אל תראו עצמכם כשאתם שבעים לא בפני עשו ולא בפני ישמעאל, כדי שלא יקנאו בכם [א]. (תענית י' ב').

ה[עריכה]

ויבאו בני ישראל. וכתיב התם (פ' אמור) ונקדשתי בתוך בני ישראל, מה בני ישראל האמור כאן עשרה, אף בני ישראל האמור להלן עשרה, מבאן לבל דבר שבקדושה שאין אומרים בפחות מעשרה [ב]. (ירושלמי ברכות פ"ז ה"ג).

ו[עריכה]

הוא המשביר. אמר רבא אמר רב ששת, כל שאינו מונע הלכה מפי תלמיד, זוכה לברכות כיוסף, שנאמר (משלי י״א:כ״ו) וברכה לראש משביר, ואין משביר אלא יוסף, שנאמר ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ [ג]. (סנהדרין צ"ב א').

ח[עריכה]

והם לא הכירוהו. א"ר חסדא, מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן [ד]. (יבמות פ"ח א').

כח[עריכה]

ויצא לבם. כד דמיך רבי סימון בר זביד, אמר רבי לוי, ומה אחי יוסף שמציאה מצאו יצא לבם, אנו שאבדנו את רבי סימון על אחת כמה וכמה [ה] [ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח].

מה זאת עשה אלהים. אשכחיה רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש דיתיב ואמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו (משלי י״ט:ג׳), יתיב רבי יוחנן וקא מתמה, מי איכא מידי דכתיבא בכתובים ולא רמיזא באורייתא, אמר ליה, אטו הא מי לא רמיזא, והכתיב ויחרדו וגו' לאמר מה זאת עשה אלהים לנו [ו]. (תענית ט' א').

ל[עריכה]

דבר וגו' קשות. מכאן דכל מקום שנאמר דבור – לשון קשה הוא [ז]. (מכות י"א א').

לו[עריכה]

יוסף איננו וגו'. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, בית תינוק ואשה, אע"פ שאין נחוש יש סימן [ח], א"ר אלעזר, והוא דאתחזק תלתא זימני, דכתיב, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה [ט]. (חולין צ"ח ב').

לז[עריכה]

שני בני תמית. שואל שלא כענין – זה ראובן, שאמר את שני בני תמית [י] [אדר"נ פ' ל"ז]

לח[עריכה]

וקראהו אסון בדרך. בדרך אין בעת לא, מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה [י"א] [ירושלמי שבת פ"ב ה"ו]


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. ר"ל אע"פ שיש לכם עוד תבואה באוצרותיכם בכל זאת תלכו לקנות כדי שלא תתראו כשבעים. וקרוב לומר דדריש תתראו כמו תתרוו מענין שביעה, כמו למען ספות הרוה, ירויון מדשן ביתך (תהילים ל״ו:ט׳), ולד"ק ואראהו בישועתי (שם צ"א ט"ז) הוא כמו וארווהו ומקביל יפה לרישא דקרא ארך ימים אשביעהו. ומצינו שאל"ף מתחלף עם ו' ככל אותיות אהו"י שמתחלפין כנודע. כמש"כ רד"ק במכלול שרש צאן, וע' רש"י פ' מטות ל"ב כ"ד. וכן מצינו שהאל"ף בא במקום אות הכפל, כמו בישעיה י"ח אשר בזאו נהרים – במקום בזזו, ובתהלים נ"ח ימאסו כמו מים – במקום ימססו, ואף הכא תתראו במקום תתרוו. ועיין מה שכתבנו בפ' חקת (במדבר כא יד הערה טז) בפסוק את והב בסופה. ומה שהכריח בכלל לחז"ל לדרוש כן המלה תתראו, י"ל משום דבכ"מ הפעל ראה מושך אחריו איזה שם או חפץ הנראה, כמו ראית פנים או איזה דבר וענין, וכאן בא הפעל לבדו שלא כרגיל, לכן דרשוהו כמו תתרוו, שהוא פעל עומד ומתבאר לעצמו. – ודע דע"פ דרשא זו קיי"ל דמי שאינו מתענה בתענית צבור מפני איזו סבה אסור לו להתראות לפני המתענים כשבע כדי שלא יצטערו, וכמ"ש בב"ק צ"ב ב' שתין וחד תכלי מטיוה לככא דקל חברי' שמע ולא אכל, ומכש"כ שלא יאכל בפניהם, וע' באו"ח סי' תקע"ד. גם י"ל דמה שאמרו בסנהדרין כ"ט ב' אדם עשוי שלא להשביע [כלומר שלא להראות כשבע] את עצמו או את בניו מפני הקנאה או עה"ר, אנו למדין ממאמר זה של עקב אבינו.
  2. במשנה מגילה כ"ג ב' חשובים כל הדברים שבקדושה, כגון קדיש וקדושה וברכו וקריאת התורה בצבור ונשיאות כפים ועוד, וילפו ענין זה בגז"ש תוך תוך דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב בפ' קרח הבדלו מתוך העדה הזאת ואין עדה פחותה מעשרה כדכתיב פ' מרגלים עד מתי לעדה הרעה הזאת, והם עשרה מרגלים לבד יהושע וכלב, כנודע. וי"ל דלא ניחא להירושלמי לילף משם, משום דאין הגז"ש ישרה אלא כפולה, כמבואר. ומבואר בפוסקים דהני עשרה צריכים להיות ישראלים זכרים וגדולים, והגר"א באו"ח סי' נ"ה הראה לזה מקור אחר, ולא אדע למה לא הביא מדרשת הבבלי הנ"ל או הירושלמי שלפנינו, ועוד יתבאר אי"ה מענין זה לפנינו במקומו בפ' אמור בפסוק המובא כאן, וע"ע לפנינו בפ' האזינו בפסוק כי שם ה' אקרא.
  3. י"ל הכונה בזה, דכמו שיוסף הי' המשביר למלא חסרונות הגוף, כך המלמד לתלמידו הוא ממלא חסרון הנפש.
  4. ואותם הניח בחתימת זקן, לכך הכירם. ורמב"ן בנמוקיו הקשה דהא יששכר וזבולון היו גדולים רק מעט מיוסף ולמה הכיר הוא אותם ולא הם אותו, ותירץ דכיון דהכיר את הגדולים הכיר גם אותם. וגם י"ל בכלל הטעם שהכירם ע"פ מ"ד באגדות דשומרי העיר היו מביאים לו יום יום רשימה משמות האורחים הבאים לקנות תבואה [וכ"ה בספר הישר], ואם כן בכלל מבואר שהי' נקל לו להכירם כיון דידע מביאתם.
  5. ואע"פ שהסבה שפחדו כאן הי' מפני שחששו לעלילה, י"ל ע"פ מ"ד בברכות נ"ד א' מברכין על הטובה מעין על הרעה, ומפרש בגמרא ומאי ניהו – מציאה, שיתודע למלכות ותבעי מיני', הרי דמציאה בשעתה אקרי טובה אף שאח"כ עתידה לה רעה, ועל זה אמר ר"ל, ומה אם האחים כשמצאו מציאה אף שהיא טובה בשעתה, אך מפני הרעה העתידה יצא לבם, אנו שאבדנו את ר' סימון שהיא אבדה והיא גם רעה לשעתה – על אחת כמה וכמה.
  6. עיין בחא"ג שפירש שענין האולת הוא המעשה בכלל ממכירת יוסף אשר על כן נענשו, ותמה על זה, הלא מפורש איתא בענין הפרשה שאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו וגו', הרי שתלו האשמה בהם, וכן מורה מאמרם ליוסף, האלהים מצא את עון עבדיך, ועיי"ש שטרח מאד ליישב הענין, ואין הדברים מרוחים כלל כפי שיתבאר למעיין. והנה אמנם גם מרש"י כאן מבואר שהאולת הוא ענין מכירת יוסף, וכ"ד כל המפרשים, אבל לפי"ז יקשה עוד ששמשו לזה הלשון אולת, דיותר הי' נאות לזה הלשון חטאת אדם. ועוד יש להעיר הרבה בפי' זה כפי שימצא המעיין. אבל לדעתי הפירוש האמת והברור הוא כמ"ש במדרש לקח טוב המכונה פסיקתא זוטרתא בפרשה זו, וז"ל, מה זאת עשה אלהים לנו, זהו שאמר הכתוב אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו, שהי' להם לראות שקיהם קודם שיצאו משם אם חטים נתנו להם או שעורים, עכ"ל, ור"ל שאם היו רואים מה נתנו להם היו רואים את הכסף שבפי השקים והיו משיבים תיכף ונצולים מן הצער, ובזה הכל מבואר, ולמותר האריכות. וראה איך יתיישב לפי"ז בישוב טוב ונכון דקדוק נמרץ בפרשה, שהרי מבואר כי כולם מצאו כספם כבואם לביתם, כמש"כ ויבאו אל יעקב אביהם וגו' ויהי הם מריקים שקיהם והנה איש צרור כספו בשקו ויראו וגו' המה ואביהם וייראו, ובספרם אח"כ ענין מציאה זו לפני האיש אשר על בית יוסף אמרו ויהי כי באנו אל המלון ונפתחה את אמתחותינו והנה כסף איש בפי אמתחתו, ואינו מבואר לכאורה לאיזו כונה שינו לספר שמצאו הכסף בהיותם במלון ולא בבואם לביתם כאשר כן הי' באמת, אך לפי מש"כ הענין מבואר מאד, יען כי בושו לומר שנואלו להמתין בבדיקת השקים עד בואם לביתם, אשר כן לא יעשה, ולא יכלו לומר כי עודם במצרים בדקו, יען כי אז הי' קשה למה לא השיבו תיכף, לכן הגידו שבמלון הראשון בדקו ומצאו, ודו"ק.
  7. והוא ההיפך מלשון אמירה שהוא לשון רכות ונחת כמבואר בפ' יתרו בפסוק כה תאמר לבני ישראל, ועיין מש"כ ר"פ בראשית. ונראה דאע"פ דכתיב מפורש כאן שדבר קשות וא"כ אין ראי' לדבור סתם, י"ל הכונה דכיון דגבי קשות כתיב דבור ולא אמירה משמע דלשון דבור שייך למבטאים קשים. ויש להסביר טעם הדבר שיונח הפעל דבר על לשון קשה, משום דשורש דבר יונח גם על הנהגה ושררות כמו ידבר עמים תחתנו, ובלשון חז"ל דבר אחד לדור (סנהדרין ח' א'), וכן מדברנא דאומתא (כתובות י"ז א'), ודרך הנוהג שררה לנהוג במרות וברוח עוז ואומץ, ולכן בהשאלת שורש דבר למובן מבטא יונח ג"כ בערך מבטא קשה ועזה. – וע"פ כלל זה דדבור לשון קשה נראה לפרש מ"ש חז"ל בכ"מ במש"כ בתורה כפל לשון דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, ודרשו ואמרת אליהם לרבות גרים ועבדים [עיין סוטה כ"ו א' ובתו"כ וספרי בכ"מ], ולא נתבאר טעם רבוי זה, ולפי המבואר דדבור הוא לשון קשה ואמירה לשון רכה יתבאר היטב, כי בעוד שלישראל אפשר לצוות משפטי התורה בכל לשון שהוא, בין רכות בין קשות, הנה לגרים ולעבדים צריך לדבר אך רכות, גרים – מפני שאך זה באו להסתפח על קהל ישראל ועדיין זרו להם דרכי התורה והמצוה, ולכן צריך לדבר אליהם רכות להסביר הענינים ויקבלו באהבה, ועבדים – מפני שהרגשתם ותפיסתם בכלל פשוטה וגסה וצריכים ג"כ הסבר נוח והתקרבות רצויה כמו גרים. וזהו שאמר, דבר אל בני ישראל – כפשוטו, אף בלשון דבור, ואמרת אליהם, בלשון רכה, לרבות את הגרים ואת העבדים. ועוד יש לנו דברים בענין זה ויבאו אי"ה בהמשך החבור.
  8. ר"ל בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה ואח"כ עשה מסחר והצליח או לא הצליח אע"פ שאסור לנחש ולסמוך על זה לומר כי ענינים אלו גורמים למערכת מזלו, בכ"ז סימנא בעלמא הוי שירגיל או לא ירגיל הרבה במסחר זה.
  9. פירש"י וז"ל, יוסף איננו ושמעון איננו הרי שתים, ואם את בנימין תקחו מיד עלי היו כולנה ואין לך צרה שאינה עוברת עלי, עכ"ל, ואינו מבואר, דהא הגמרא רוצה להביא ראי' דהיכא דאתחזיק תלתא זימני אז סימן הוא לפעם הרביעי לעשות או לחדול, ולפירש"י הלא הוא מביא ראי' מיעקב שכבר חשש בפעם השלישית, וא"כ מבואר שעוד בפעם השלישית צריך לחוש וכמו שחשש יעקב. וכמה מן הדוחק לפרש שחשש אם יקרה סבה בבנימין אז יהי' מוחזק, דהא עכ"פ עתה בפעם השלישית א"צ עוד לחוש. אבל האמת הפשוטה והברורה דצ"ל בגמרא כאן כמו שהיא הגירסא בענין זה ממש בירושלמי שבת פ"ו ה"ב בזה"ל, ואע"פ שאין נחוש יש סימן ובלבד לאחר ג' סימנים, כגון ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, יוסף איננו ושמעון איננו וכו', ומבואר מזה דכבר אירעו לו שלשה מקרים רעים בדרך, ברחל וביוסף ובשמעון, והחזיק עצמו למוחזק לסכנה בדרך, וחשש עתה להניח את בנימין בדרך, עתה בפעם הרביעי. וכמו ברור הדבר, שבגמרא בסוגיא שלפנינו חסר זה הפסוק ואני בבואי מפדן, והענין מבואר, ופליאה רבה על מפרשי הירושלמי שלא הרגישו בתוספת הלשון בירושלמי על לשון הבבלי. ולפי זה מה מאד יתבאר בטוב ענין הדרשה שבסמוך פסוק ל"ח שאמר יעקב וקראהו אסון בדרך, ודרשו בדרך אין בבית לא, מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה, ובאמת לפי פשוטו מכיון שהלכו בשיירא אין כאן סכנת דרכים, אלא הכונה שיעקב חשב לו את הדרך למאורע של סכנה, מפני שכל הסבות מרחל ויוסף ושמעון קרו לו בדרך, וזהו שאמר וקראהו אסון בדרך, בדרך דוקא, דלדידי' הוי דרך בחזקת סכנה, ודו"ק.
  10. הכונה ע"פ המבואר במדרשים שגער בו יעקב ואמר לו בכור שוטה הוא זה, האם בניך אינם בני. ולא נתבאר איפה מרומז בפסוק תשובה כזו, וי"ל ע"פ מ"ד במ"ר כאן, ר' טרפון כשהיו אומרים לפניו דבר מתוקן הי' אומר כפתור ופרח, וכשהיו אומרים לפניו דבר של בטלה הי' אומר לא ירד בני עמכם, ר"ל דמפרש בני מלשון בינה, בינתי, כלומר, הסכמתי, ולפי"ז י"ל דס"ל להדורש הזה דמה שאמר יעקב לא ירד בני עמכם כוון ג"כ כמו שכוון ר' טרפון, והיינו שהוא דבר של בטלה, ומפרש למה, יען כי וכי בניך אינם בני. ומה שראה הדורש לדרוש לשון זה בדרך זה, י"ל דקשה לי' אריכות הלשון, דהו"ל לומר בקצור לא אשלחנו, ודו"ק. – והנה צריך להבין מה היתה באמת דעת ראובן שהחליט מעשה רצח כזה להרוג את בניו ועוד תלה הפעולה ביעקב, ופליאה נמרצה היא. ואפשר לפרש הענין [ע"ד הדרש] על פי מ"ד בב"ב קי"ח ב', ויהושע וכלב חיו מן האנשים התרים מן הארץ, ופריך בגמרא, מאי חיו, אילימא חיו ממש והכתיב קרא אחרינא (פ' פינחס) ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון, אלא מאי חיו – שחיו מחלקם, כלומר שנטלו חלקם של מרגלים בחלוקת הארץ [ע"ד מה שאמרו זכה – נוטל חלקו וחלק חבירו], ויהי' לפי"ז באור הלשון חיו כלפי שאמרו עני חשוב כמת נקרא העשיר – חי, ולפי"ז כשנרצה לומר פלוני נתעשר מפלוני אומרים פלוני נחיה מפלוני, ומבואר לפי"ז דכמו שהנוטל חלק בנחלה נקרא חי, כך המאבד חלקו נקרא מת, וע"ד זה אפשר לפרש כונת דרשת חז"ל על הפ' דפ' משפטים וגם בעליו יומת דקאי על עונש ממון, כנודע. והנה ידוע דיעקב הנחיל לבניו ולבני בניו את ארץ כנען, כמבואר בפ' ויחי בברכתו לאפרים ומנשה ובמדרשים ואגדות, ועל זה אמר ראובן, אשר אם לא ימלא משלחתו בבנימין להשיבו אז ירשה לו שיאבד בצואתו זכות נחלת שני בניו בארץ כנען, והוציא ענין זה בלשון תמית ע"ד המליצה כלפי אלה הנוחלים שנקראו חיים כמו שבארנו, וע"ע בפרשה הסמוכה בפסוק ט' מש"כ שם. [לאחר שנים רבות שכתבתי זה הייתי בע"מ וויען והגיד לי שם אחד מחכמי עיר פרעסבורג כי הגאון חת"ס בכתביו נגע ברעיון זה]
  11. עיין מש"כ בבאור דרשא זו לעיל בפ' ל"ו אות ט'.




שולי הגליון