תורה תמימה/במדבר/טז
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א
ויקח קרח. מהו ויקח, אמר ריש לקיש, שלקח מקח רע לעצמו [א]. (סנהדרין ק"ט ב׳).
קרח בן יצהר וגו׳. אמר ריש לקיש, קרח – שנעשה קרחה בישראל, בן יצהר – בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים, בן קהת – בן שהקהה שיני מולידיו, בן לוי – בן שנעשה לויה בגיהנם [ב]. (שם שם).
ודתן ואבירם. אמר ריש לקיש, דתן – שעבר על דת אל, אבירם – שאיבר עצמו מעשות תשובה [ג]. (סנהדרין ק"ט ב׳).
ואון בן פלת וגו׳. אמר ריש לקיש, און – שישב באנינות, בן פלת – בן שנעשו לו פלאות, בן ראובן – בן שראה והבין [ד]. (שם שם).
ב
נשיאי עדה וגו׳. נשיאי עדה – מיוחדים שבעדה, קריאי מועד – שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים, אנשי שם – שהיה להם שם בכל העולם [ה]. (סנהדרין ק"י א׳).
ו
וישמע משה. מה שמועה שמע, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, שמע שחשדוהו מאשת איש, שנאמר ויקנאו למשה במחנה (תהלים ק"ז) מלמד שכל אחד ואחד קינא את אשתו ממשה, שנאמר (פ׳ תשא) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה [ו]. (שם שם).
י
רב לכם בני לוי. תניא, א"ר לוי, ברב בישר – ברב בשרוהו, ברב בישר – רב לכם, ברב בשרוהו דכתיב (פ׳ ואתחנן) ויאמר ה׳ אלי רב לך [ז]. (סוטה י"ג ב׳).
יב
וישלח משה לקרא. אמר רבא, מנלן דמשדרינן שלוחא דבי דינא ומזמנינן לדינא דכתיב וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם [ח]. (מו"ק ט"ז א׳).
יד
העיני האנשים וגו׳. אמר רבא, מנלן דאי מתפקר בעל דין בשלוחא דבי דינא ואתא השליח ואמר, לא מתחזי כלישנא בישא, דכתיב העיני האנשים ההם תנקר [ט]. (מו"ק ט"ז א׳).
טו
לא חמור אחד. ת"ר, מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והכניסם בע"ב בתים ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו לא חמד אחד מהם נשאתי [י]. (מגילה ט׳ א׳).
לא חמור אחר וגו'. א"ר יוחנן, משה רבינו עשיר היה, דכתיב לא חמור אחד מהם נשאתי, היכי דמי, אי בלא אגרא פשיטא, אלא דאפילו באגרא [י"א]. (נדרים ל"ח א׳).
טז
ויאמר משה אל קרח. אמר רבא, מנלן דמזמנינן לדינא, דכתיב ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה' [י"ב], ומנלן דמזמנינן לקמי גברא רבה, דכתיב לפני ה' [י"ג], ומנלן דמזמנינן את ופלניא, דכתיב אתה והם ואהרן [י"ד], ומנלן דקבעינן זימנא, דכתיב מחר [ט"ו]. (מו"ק ט"ז א׳).
כא
מתוך העדה הזאת. עיין לפנינו לעיל בפ׳ שלח בפסוק עד מתי לעדה הרעה הזאת (י"ג כ"ז).
כה
ויקם משה וילך. אמר רב אשי, מלמד שאין מחזיקין במחלוקת [ט"ז]. (סנהדרין ק"י א׳).
כו
סורו נא וגו'. ת"ר, היוצא לישבע, אומרים לו הוי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני לא תשא את שם ה׳ לשוא, ואם אמר הריני נשבע, העומדים שם, אומרים זה לזה, סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה [י"ז]. (שבועות ל"ט א׳).
כט
אם כמות וגו׳. אמר ריש לקיש, רמז למצות בקור חולים מה"ת מניין, שנאמר אם כמות כל האדם ימותון אלה – שהם חולים ומוטלים בעריסתן ובני אדם מבקרין אותן [י"ח]. (נדרים ל"ט ב׳).
ל
ואם בריאה יברא ה׳. דרש רבא, אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע, אם בראת גיהנם – מוטב, ואם לאו – יברא ה׳, למאי אי למכרי ממש והא אין כל חדש תחת השמש, אלא לקרובי פיתחא דגיהנם [י"ט]. (סנהדרין ק"י א׳).
ואם בריאה יברא ה׳. אמר רבי שמעון בן לקיש, שלשה כפרו בנבואתם מפני פונירי [כ], משה ואליהו ומיכה, משה אמר ואם בריאה יברא ה׳ [כ"א]. (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א).
לב
ותפתח הארץ את פיה. תניא, א"ר יהודה בריה דרבי חייא, מיום שפתחה הארץ את פיה וקבלתו לדמו של הבל שוב לא פתחה [כ"ב], איתביה חזקיה אחיו, והא כתיב ותפתח הארץ את פיה, אמר ליה, לרעה פתחה, לטובה לא פתחה [כ"ג]. (סנהדרין ל"ז ב').
אשר לקרח. א"ר יוחנן, קרח לא מן הבלועין ולא מן השרופין היה, לא מן הבלועין דכתיב ואת כל האדם אשר לקרח – ולא קרח, ולא מן השרופין דכתיב (פ׳ פינחס) באכול האש את חמשים ומאתים איש, ולא קרח, במתניתא תני, קרח מן השרופין ומן הבלועין, מן הבלועין, דכתיב ותבלע אותם ואת קרח, ומן השרופין דכתיב (פ׳ ל"ה) ואש יצאה מאת ה׳ ותאכל את החמשים ומאתים איש וקרח בהדייהו [כ"ד]. (שם ק"י א׳).
לג
וירדו הם וגו׳. א"ר ירמיה בן אלעזר, שלשה פתחים יש לגיהנם, אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלים [כ"ה], במדבר – דכתיב וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה [כ"ו]. (עירובין י"ט א׳).
וכל אשר להם. תניא, ר׳ ברכי' בשם ר׳ חלבו אמר, אף שמותיהם פרחו מחוך טמסותיהם [כ"ז], ר' יוסי ב"ר חנינא אמר, אפילו מחט שהיתה שאולה ביד ישראל מידם נבלעה עמהם, דכתיב וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה [כ"ח]. (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א).
ותכס עליהם הארץ. ר׳ עקיבא אומר, עדת קרח אינה עתידה לעלות, שנאמר ותכס עליהם הארץ – בעוה"ז, ויאבדו מתוך הקהל – לעוה"ב, ור' אליעור אומר, עליהם הכתוב אומר (ש"א א') ה׳ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל [כ"ט]. (סנהדרין ק"ח א').
ויאבדו מתוך הקהל. תניא, ר׳ יהודה בן בתירה אומר, ממשמע שנאמר (תהילים קי״ט:קע״ו) תעיתי כשה אובד בקש עבדך, מה אבידה האמורה להלן סופה להתבקש אף אבידה האמורה כאן עתידה להתבקש [ל]. (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ד).
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ דייק הלשון ויקח שאינו מכון כ"כ להמשך הענין, רק ללקיחה ביד דבר ממש, ויותר היה נאות כאן לכתוב ויקם או ויעמוד וכדומה מן הלשונות המורות על המחלוקת, ודריש שלקח מקח רע לעצמו. וי"ל הכונה ע"פ המבואר באגדות שהיה עשיר והוציא על מחלוקת זו הרבה כסף ששיחד את בני חברתו והאכילם והשקם, הרי קנה לו בכספו עסק רע שלא כדרך העולם שקונין בכסף הרבה מקח טוב, ועיין במדרשים.
- ↑ לכאורה הוי כונת הענין לדרוש השמות לפי ענין הפרשה כאשר כן הוא מדרך האגדות וכמש"כ לעיל ר"פ שלח בשמות המרגלים, אבל לא נתבאר מה הכריחו בכ"ז לדרוש כן, ואפשר לומר דקשה לו ממ"ש במגילה ט"ו א' כל שמעשיו ומעשה אבותיו סתומין ופרט לך הכתוב באחד מהן לגנאי בידוע שהוא רשע בן רשע, יעו"ש. ולפי"ז הלא יהיה צ"ל דגם אבותיו של קרח שחשיב בזה היו רשעים, לכן דריש כל השמות כתוארים על קרח לבד, וכן יתר השמות שבפסוק זה, כפי שיבא עוד. ודריש קרח, שנעשה קרחה בישראל, וי"ל הבאור שעל ידו נעשה קרחה בישראל, כלומר חסרון אנשים רבים, שע"י המחלוקת נהרגו יותר מי"ד אלפים איש, כמבואר בפרשה הסמוכה, ועיין בחא"ג. וכן דריש תואר על קרח, בן יצהר – בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים, ופי' בחא"ג שאיש אחד הביא חמה וקצף על כל ישראל, כמש"כ לקמן הבדלו מתוך העדה ואכלה וגו', עכ"ל. אבל לא ביאר מהו הלשון כצהרים, ונראה ע"פ מ"ש במדרשים ס"פ לך בעצם היום נמול אברהם – בחצי היום, בצהרים, וזה מפני שרצה אברהם לפרסם דבר המילה, וזמן הצהרים הוא יותר מסוגל לפרסום, שאז כל בני האדם נעורים. ומהאי טעמא אמרו בשבת פ"ט א' שהגביל משה לישראל זמן קבלת התורה בו' שעות היום דהיינו בצהרים, משום דאמרו שם (פ"ו ב') על הפסוק דישעיה מ"א לא מראש בסתר דברתי דקאי על נתינת התורה שהיתה בפרסום, ולכן קבע זמן צהרים שהוא זמן יותר מסוגל לפרסום, וכאן כונת הדרשה שפרסם מאד דבר המחלוקת, וכדי לצייר גודל הפרסום המשיל על זה את זמן הצהרים. ועוד דריש בן קהת – בן שהקהה שיני מולידיו, והכונה פשוטה שבייש את אבותיו במעשיו הרעים, והמליצה קהות שינים לזה נראה דהוא תואר להפרות הבזיון, ובאור הדבר, מפני שכשידוע היה שבט קהת היותר קדוש בישראל, כמבואר בפ' במדבר ובפ' נשא מעבודת הקודש שהיתה נתונה עליהם, וידוע דכל המקודש מחבירו בזיונו מרובה מבזיון חבירו, ורומז לגודל בזיונו עד שהקהה את שיניו. ודריש עוד בן לוי – בן שנעשה לויה בגיהנם, וי"ל הכונה שירד לגיהנם בלויה גדולה, כלומר בקיבוץ אנשים רבים, כמבואר בפרשה שבלעה הארץ אותו ואת כל עדתו. ומה שלא חשיב עוד סדר הדורות עד יעקב ולדרוש בן יעקב – בן שעקב עצמו לגיהנם, מפרש בגמ' שראה יעקב בנבואה מחלוקת זו וביקש מהקב"ה שלא ייחסו אותו אליו במעשה זו, ומבואר זה לפנינו בפ' ויחי בפסוק בסודם אל תבא נפשי.
- ↑ עיין מש"כ ריש אות הקודם, ובנוסחאות אחרות הגירסא שאיבר לבבו, ונראה כי היא גירסא נכונה, והוא מלשון אבירי לב (ישעיהו מ״ו:י״ב) והבאור הוא שהקשה את לבו מעשות תשובה ולא כמו און בן פלת, כפי שיתבאר.
- ↑ עיין מש"כ ריש אות ב' בענין דרשת השמות, ודריש און שישב באנינות, כלומר שהיה מתאבל על שהיה בעצה עם קרח ועדתו, ויתבאר עפ"י מ"ש בגמ' כאן שאשתו הניאתו מלעמוד במחלוקת וחזר בו והיה מתאבל על תחלת מעשיו, ויש בזה עוד פירושים. ומעין כונה זו דריש בן פלת – בן שנעשו לו פלאות, שחזר בו, ובן שראה והבין והכיר אמתת וצדקת משה. אמנם צ"ע דהא בפסוק כתיב בני ראובן וקאי גם על דתן ואבירם, וצ"ל דכיון דכבר דרש השמות של קרח על הסדר וגם שמות דתן ואבירם, לכן עתה בבואו לדרוש השם און בן פלת, לא חש לדרוש גם השם בני ראובן עליו ובא בני במובן בן כמו ובני דן חושים.
- ↑ יתכן דלא ניחא ליה לפרש קראי מועד שהוא סתם תואר, דהא כבר כתיב נשיאי עדה, וי"ל בטעם כל אלה הדרשות להורות לבאי עולם עד כמה גדול ארס המחלוקת עד שאנשי מעלה נסתבכו בה.
- ↑ אינו מבואר איפה מרומז חשד זה במחלוקת זו, ואפשר לומר עפ"י מ"ש בסוטה ד' ב' כל המתגאה לסוף נכשל באשת איש, וקרח ועדתו הלינו על משה כי מתנשא הוא עליהם, וכמו שאמרו ומדוע תתנשאו וגו' כי תשתרר עלינו, וכדי לאמת דבריהם חשדוהו גם בעונש הבא לרגלי הגאוה, כמבואר. ואינו מבואר טעם הראיה מפסוק ומשה יקח את האהל וגו', איפה מרומז שכל אחד קנא את אשתו ממנו, וי"ל דסמיך על סוף הפסוק והיה כל מבקש ה' יצא אל האהל, ובודאי הלכו גם הנשים לבקש גם הן דבר ה', וכמ"ש במדרשים דנשי המדבר צדקניות היו, וכדי להרעימו קנא כל אחד את אשתו כשהלכה אל משה אל האהל, להראות כי חשוד הוא אצלם בזה מפני גאותו לדעתם, כמבואר. ולכן לקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה כדי שיפול החשד, דמסתמא לא תלכנה יחידות אליו באין איש עמהן, והנה אף כי הפסוק הזה אינו כתיב בפרשה זו מ"מ דרשו כן דעכשיו במעשה קרח היה הדבר כן בעת שהיה יושב באהלו.
- ↑ המפרשים האריכו לבאר טעם השייכות והמדה כנגד מדה שהשיבו ה' רב לך אל תוסף דבר אלי, ורש"י פירש, ברב בישר את בני מחלוקתו רב לכם בני לוי והקב"ה מדקדק עם צדיקיו ונענש באותה מדה, עכ"ל. ולכל המפרשים מבואר שחטא משה במה שאמר לשון זה ולא בארו מה חטא בזה. ולי נראה דבאמת לא חטא כלל בלשון זה, רק כי מפני שאמר רב לכם בני לוי, דמשמעות כבר יש לכם רב כבוד וגדולה, ואחרי כי גם הוא היה מבני לוי הרי ממילא כלל גם עצמו בזה, ולכן אמר לו הקב"ה בעת שהרבה לבקש ממנו על עצמו שיכנס לא"י ג"כ בלשון זה רב לך, כלומר, כבר הניחותי לך כמה פעמים, וכמו שאמרת אתה בעצמך שרב להם לבני לוי, ולכן אל תוסף לדבר ולבקש ממני, ומצינו כעין כונה זו באגדה דחלק קי"א א' שהשתמש הקב"ה בדעתיה דמשה, שאמרו שם, בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה כותב ארך אפים, אמר לפניו, רבש"ע, ארך אפים לצדיקים, אמר לו, אף לרשעים, אמר לו, רשעים יאבדו, וכשחטאו ישראל והתפלל עליהם משה ואמר ה' ה' אל ארך אפים, אמר לו הקב"ה וכי לא כך אמרת ארך אפים לצדיקים, וה"נ הכונה וכי לא כך אמרת רב לכם בני לוי, ודו"ק.
- ↑ לכאורה דבר פשוט הוא מסברא שצריך לשלוח שליח, וכי ס"ד שידונו לאיש בלא הזמנה, ומצאתי בחידושי הריטב"א שכתב הרבותא דרבא, דבעינן דוקא הזמנה ע"י שליח, אבל אם הבעל דין בעצמו מזמין לבע"ד חבירו לא מחשיב הזמנה לענין שאם לא בא תהא מחשב כאפקירותא, כיון דכתיב וישלח, צריך שליח דוקא.
- ↑ פירש"י אי לאו דשליח אמר למשה מנא הוי ידע, עכ"ל. ובסמ"ע סי' י"א מסיים בזה דאי היה אסור לא היה משה כותבו בתורה, עכ"ל. ונראה כונת הדברים האלה, משום דבאמת י"ל דאין ראיה שאין בזה איסור לה"ר, אך השליח לא ידע הדין או סבה אחרת היתה בהגדתו, אך מדכתב זה משה בתורה, ש"מ שכן הוא האמת דאין בזה משום לה"ר, ודו"ק. – והנה שמעתי להקשות על ראיה זו בכלל ממ"ש בירושלמי פאה פ"א ה"א מותר לומר לשה"ר על בעלי המחלוקת, וא"כ הלא אין ראיה מכאן לדעלמא, שהרי הם היו בעלי מחלוקת, ולכאורה היא קושיא חזקה. אבל אפשר ליישב בפשיטות דמהאי טעמא גופא מוכח שמותר לשליח ב"ד לומר לשה"ר על המתפקר בו, דכיון דמתפקר בב"ד או בשלוחם הוי כמו בעל מחלוקת שחולק על הב"ד וממילא גם על מצות התורה, ולולא סברא זו באמת לא נתבאר טעם היתר הגדת לשה"ר על המתפקר בשליח ב"ד. ויש לנו עוד דרכים בישוב קושיא זו, אבל מש"כ נראה פשוט יותר, ודי בזה. – אך בכלל קשה עיקר דרשה זו ומה שפירש"י אי לאו דשליח אמר למשה מנא הוי ידע, כי המעט דברים נסתרים כתב משה בתורה כמו ותצחק שרה בקרבה, ויאמר עשו בלבו, והענין פשוט שכתב הכל ע"פ ה', וא"כ ה"נ כן. וי"ל ע"פ מ"ש בסנהדרין מ"ג ב' במעשה דעכן ששאל יהושע את ה' מי חטא ואמר לו וכי דלטור אני לך וכו' יעו"ש, הרי דענין לשה"ר אין הקב"ה מגלה, ודו"ק.
- ↑ פירש"י כדי שלא יאמר תלמי חמור לא לקח אבל חפץ אחר לקח, עכ"ל. וענין הדבר בכלל, משום דזה המלך תלמי אולי היה מבקש למצוא עילה בתורת משה, ומה שכנס ע"ב זקנים עיין משכ"ל בפ' בהעלותך בפסוק אספה לי שבעים איש.
- ↑ ר"ל א"א לומר בלא אגרא, וכי משתבח היה בזה שלא נטל בלא שכר, אלא דאפילו באגרא, והיינו טעמא משום דעשיר היה ולא היה נזקק כלל לחמורי אחרים, ועיין בחא"ג. וכלל ענין הדבר שרצו חז"ל להוכיח דהיה עשיר הוא משום דקיי"ל אין הנבואה חלה אלא על חכם גבור ועשיר ועניו, ומבואר זה היטב לפנינו לעיל ס"פ בהעלותך בפסוק והאיש משה עניו מאוד.
- ↑ הנה לעיל בפסוק י"ב הבאנו דרשת רבא מנלן דמשדרינן שלוחא ומזמנינן לדינא, ואינו מבואר מה שנה דבריו עוד הפעם מנלן דמזמנינן לדינא, ונראה דכאן יליף עיקר הדבר דצריך להזמין לדין, והיינו שאין לב"ד לדון בלא הזמנה, אף שנתברר להם הענין לאשורו בלעדו, ולעיל יליף דצריך לשלוח שליח ב"ד ולא די אם הבע"ד בעצמו מזמנו כמש"כ שם. ועיין ברא"ש ומהרש"א גירסות אחרות בזה, אבל אין מתיישבות בפשיטות.
- ↑ לא נתבארה הכונה בזה, דהא פשיטא שמזמנין לדין לפני אדם גדול, וי"ל דרבא לשיטתיה בסנהדרין ח' א' דאמר, הני בי תלתא דייני דיתבי ואזיל שלוחא דבי דינא ואמר מפומא דחד [להזמין לדין] לא אמר כלום עד דאמר משמיה דכולהו, וקמ"ל הכא דאם יש בתוך הב"ד אחד מיוחד גדול ומומחה לרבים חולקים לו כבוד ומזמינים משמו אע"פ שיש עוד שנים עמו, ויליף כן מדהזמין משה את קרח ועדתו ואמר היו לפני ה', ואע"פ שגם הוא היה דן אותם בכ"ז לא אמר היו לפנינו. ולפי"ז יש להעיר ברמב"ם וטוש"ע שהעתיקו דיניה דרבא בסנהדרין שם ולא העירו מאומה מדעת רבא כאן, אשר לפי הנראה הוא הוספה והמשך לדינו שבסנהדרין, ורק הרמ"א בסי' י"א ס"ב זכר זה בשם הנמוק"י, וצ"ע.
- ↑ נראה דר"ל דכשמזמינין לדין צריך להודיע מי הוא בעל דינו, כמו הכא שאמר אתה והם, מצד אחד, ואהרן מצד השני.
- ↑ ועיין מפרטי דין זה בחו"מ סי' י"א, וכבר הערנו שיש בענין דינים אלו גירסות שונות, ע' ברא"ש ומהרש"א, ואנחנו העתקנו כפי הנאות ומתקבל להענין.
- ↑ ר"ל אין מניחין להשריש את המחלוקת, כי אלמלא הלך משה להם היו קיימים במחלוקתם, ונסה הוא ללכת להם אולי ישקיע אש המחלוקת, ועיין בחא"ג. וצ"ל דאפילו למ"ד בקדושין ל"ב א' הרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול אך במקום שאפשר ע"י מחילת כבודו למנוע ממחלוקת כבודו מחול, ואדרבה צריך למחול, שהרי כן עשה משה שמחל על כבודו והלך לבעלי מחלוקתו.
- ↑ ומפרש בגמרא בשלמא ההוא דקא משתבע דקאי באיסורא, אלא ההוא דקא משבע ליה אמאי [ר"ל אמאי כוללים אותו בלשון רשעים שאומרים בלשון רבים], משום דתניא ר' שמעון בן טרפון אומר, כתיב (פ' משפטים) שבועת ה' תהיה בין שניהם, מלמד שהשבועה חלה על שניהם, ע"כ. ור"ל דגם זה המשביע נענש על שלא נזהר למסור ממונו ביד איש נאמן ובאו לידי חלול השם. ואמנם אינו מבואר מה שפסק ותנא בסתמא אם אמר הריני נשבע ולשון זה כולל אף בזמן שנשבע באמת, ונ"ל ע"פ המבואר לפנינו בפ' ואתחנן בפסוק ובשמו תשבע (ו' י"ג) דגם משבועת אמת ראוי להמנע, יעו"ש בארוכה.
- ↑ לכאורה הוי פשטות הכונה שביקש משה מהקב"ה שימותו שלא כדרך כל הארץ, דאל"ה יאמרו הבריות לא ה' שלחו, וא"כ הלשון לא ה' שלחני פירושו שכך יאמרו המבקרים, אבל במ"ר מפרש בענין אחר שאמר משה אם הרופאים עולים ומבקרים וכו' אף אני כופר ואומר לא ה' שלחני, ע"כ. הרי דקאי האמירה על משה, ומירושלמי שנביא בפסוק הבא משמע שהפירוש כן הוא. והנה אע"פ שמפרש המשמעות מלשון הפסוק דרומז על ענין ביקור חולים, בכ"ז עדיין אינו מבואר איפה מרומז ענין זה בלשון הכתוב, ואפשר לומר ע"פ מ"ש בברייתא דאבל רבתא פ"ח וביו"ד סי' שצ"ג ס"ג יוצאין לבית הקברות ופוקדין על המתים שלשה ימים שמא עדיין חי הוא, והנה פקידה כזו שייך רק במיתה טבעית, אבל במיתה שלא ע"פ הטבע כמו בליעת קרח ועדתו לא שייך בהם פקידה כזו שמא חיים הם, אחרי שהקב"ה חפץ במיתתם ובודאי מתו, ולפי"ז מפרש הלשון ופקודת כל האדם יפקד עליהם מלשון פוקדים על המתים כמבואר, שזה ג"כ ענין בקור שמבקרים אם חי הוא, וממילא הוי רמז מכאן לכל ענין בקור חולים, כל אופני בקור, ודו"ק. ועיין לפנינו בפ' יתרו בפסוק והודעת להם את הדרך ילכו בה מובא שם ג"כ סמך מה"ת למצות בק"ח, ושם מבואר בארוכה.
- ↑ ר"ל שיקרב פתחו של גיהנם ותפתח הארץ במקום שהם, ואין זה בכלל אין כל חדש, ועיין מענין דרשה זו בנדרים ל"ט ב'. ובירושלמי סנהדרין פ"י ה"א דריש שאמר משה אם נברא לארץ פה מוטב ואם לאו יברא לה עכשיו, אבל בבבלי נדרים שם פריך לדרשה זו ג"כ משום אין כל חדש, ולכן השמטנוה. ובלא"ה צ"ע דרשה זו דהא מפורש איתא בפ"ה מ"ו דאבות שפי הארץ נברא בשעת הבריאה בערב שבת ביה"ש וא"כ איך נסתפק משה ואמר אם נברא לארץ פה, וצ"ל אם בריאה וכו' – אם הפתח הוא במקום זה.
- ↑ היא מלה יונית, ופירושה העדר התגלות, כלומר מפני שלא נגלה להם היאמנו דבריהם, לכן לא דברו בלשון החלט.
- ↑ וכן אליהו אמר (מלכים א י״ח:ל״ז) ענני ה' ענני וידעו העם הזה ואם לא – ואתה הסיבות את לבם אחורנית, וכן מיכה אמר (מלכים א כ״ב:כ״ח) אם שוב תשוב בשלום לא דבר ה' בי.
- ↑ כתבו התוס' שהכונה היא שכל דמים נבלעים בארץ אלא שרשומן ניכר ושל הבל אין רשומן ניכר, ועיין בחא"ג בהרחב באור.
- ↑ וכתבו התוס' הא דכתיב (פ' בשלח) תבלעמו ארץ – טובת המצרים אינה קרויה טובה, עכ"ל. ויש לכוין דבריהם ע"פ מ"ש מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה [ע' סנהדרין ל"ט ב' ולפנינו פ' בשלח].
- ↑ י"ל בדעתיה דר' יוחנן דלכן נותר בחיים מן הבלועין ומן השרופין כדי שיראה בעונשם וישים אל לבו, ומת אח"כ במגפה, ויש מפרשים שעמדה לו בזה זכות בניו שהיו גדולי ישראל, וס"ל ברא מזכה אבא, ודעת המתניתא י"ל ע"פ מ"ד במ"ר כאן למה נעשו בו בקרח שני דינין, בליעה ושריפה, שאלו נשרף ולא נבלע היו הבלועין מתרעמין שהלא הוא הביא עליהן את כל הפורעניות והוא ניצל, וכן אם לא נשרף היו אומרים כזה הנשרפין, ולפי"ז כש"כ הוא דא"א לומר שלא היה משניהם.
- ↑ י"ל הסבר הענין ע"פ מ"ד באגדות כל העולם כולו שליש ימים שליש מדבר שליש ישוב [ע' פירש"י לישעיה מ' י"ב בפ' וכל בשליש עפר הארץ], ולכן נבראו פתחים לגיהנם בכל אלה המקומות לרמז לדבר שאין נסתר מחמתו, ואל יאמר האדם שיברח מישוב למדבר ולים או להיפך, וכמ"ש דוד המע"ה אנה מפניך אברח, והפתח שבירושלים הוא הפתח שבישוב, ומה שנתקן דוקא בירושלים י"ל מפני שירושלים היא טבור העולם כנודע.
- ↑ והם היו אז במדבר, ופתח להם הגיהנם את פתחו מדירדו חיים בגופם.
- ↑ טימוס הוא אוצר, ור"ל גם שמותיהם שהיו חקוקים על אוצרותיהם ושטרותיהם פרחו כדי שלא יזכרו עוד.
- ↑ יתכן דמדייק מדלא כתיב וכל אשר אתם, אלא להם, משמע השייך להם אף כי ברשות אחרים.
- ↑ וכדעת ר"א כן גם דעת ריב"ב בדרשה הבאה, ובבבלי כאן עוד דעת חכמים שמשה וחנה התפללו עליהם, ולפי"ז דעת רוב החכמים שגם לעדת קרח יש חלק לעוה"ב, וע"ע בסמוך.
- ↑ הכונה מבואר שדריש בגז"ש אבידה אבידה, ודעתו שעדת קרח באים לעוה"ב וכדעת רוב החכמים בגמרא כמש"כ בדרשה הקודמת. ובבבלי סנהדרין ק"ט ב' באה דרשה זו בקיצור בזה"ל, ר' יהודה בן בתירה אומר, הרי הן כאבידה המתבקשת שנאמר תעיתי כשה אובד בקש עבדך, ופירש"י כך אמר דוד על בני קרח, הם תעו כשה אובד ואתה ברחמיך הרבים בקש עבדיך והביאם לעוה"ב כי מצותיך לא שכחתי, שקיימו כל מצותיך כדכתיב כי כל העדה כולם קדושים, עכ"ל. ולפי פירושו כיון דוד בפסוק זה על בני קרח, ואין זה פשטות הענין. אבל כפי המתבאר מדרשת ריב"ב שבירושלמי שלפנינו שבאה בבאור מרווח אין כונתו כלל שפסוק זה אמר דוד על בני קרח אלא על עצמו כפי פשטות הענין, ורק יליף בגז"ש אבידה אבידה כמבואר, וכ"ה הלשון במ"ר, מה אבידה האמורה בדוד סופה להתבקש אף אבידה האמורה כאן סופה להתבקש, וחידוש גדול על רש"י שפירש בפירוש דחוק כזה.