תוספות יום טוב/נגעים/יד

תוספות יום טוב ‏ נגעים יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

פיילי. פי' הר"ב מזרקי כו' מתרגמינן כו'. ובמ"ב פ"ב דסוטה כתב שכן נקרא [כוס] בלשון יוני:

חדשה. פי' הר"ב מקיש כלי למים. מה מים שלא נעשה בהן מלאכה. דהא חיים כתיב. רש"י פ"ב דסוטה דף ט"ו:

רביעית. פי' הר"ב משום דכתיב בדם הצפור כו' שדם הצפור ניכר בהן. והקשו התוס' בפ"ב דסוטה *[וכי אין ניכר ביותר מרביעית] דהא תנן בפ"ז דמקואות (משנה ה') ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין אלמא דאפי' יין ניכר בג' לוגין וכ"ש דם דסומק טפי. די"ל ניכר דקאמר ממשותו של דם. ולא בשינוי מראה דעלמא. והשתא לא תקשה נמי מהא דאמרי' במנחות פ"ג (דף כ"ב) (והעתקתיו בפ"ח דזבחים משנה ו') ולקח מדם הפר ומדם השעיר (ויקרא ט"ז). הדבר ידוע שדם הפר מרובה על דם השעיר. ואפי' הכי קרי ליה אכתי נמי דם שעיר. אלא מכאן לעולין וכו'. וה"נ הדבר ידוע שהמים מרובין על הדם ואפי' הכי כתיב בדם. וי"ל כיון דממשותו ניכר הרי הוא בעין. ע"כ. ובגמרא סוטה (דף ט"ז) דבצפור דרור שיערו. שאין לך גדולה (במינה) שמדחה את המים. *[ואין לך] קטנה שנדחית מפני המים ועיין בסמוך:

דרור. פי' הר"ב שדרות בבית כבשדה. שיודע להשמט בזויות הבית לכל צד. ולכך נקראת דרור על שם דירה. שדרה בכ"מ. רש"י ריש פרק ג' דביצה. וכלומר שאינה מקבלת מרות כדאיתא התם בגמרא (דף כ"ד). וצ"ל שאע"פ שע"ש כך הוא נקרא צפור דרור. לא מפ"כ כל צפור שאינו מקבל מרות הוא שכשר לטהרת מצורע דהא אמרן לעיל שאין לך גדולה ולא קטנה כו'. ומצאתי בפי' הרמב"ן על החומש שכתב שיתכן שיהיה השם בקטנה בלבד. ובגמרא כך הוא נראה ממה שאמרו במסכת סוטה [דף ט"ז] הבא מים שדם צפור ניכר כו' בצפור דרור שיערו חכמים אין לך גדולה כו':

וקוברה בפניו. פי' הר"ב לפי שאסורה בהנאה. כמ"ש הר"ב במשנה ט' פ"ב דקדושין. ויראה לי דהא דמצריכו שיקברנו בפניו. מפני החשד שלא יחשדנו שיאכלהו:

נטל עץ ארז כו'. פשטא דמתניתין דאחר שחיטה נטלן. וגם הרמב"ם כך העתיק ברפי"א מהט"צ. והברייתא שמוכיח ממנה הר"ש דמעיקרא מייתי להו. יש לדחות. דלר"ש אף לכתחילה א"צ להביא קודם שחיטה ואין להאריך בזה. ותמיהני על הכ"מ שלא העיר בכך:

*[ושני תולעת. פי' הר"ב לשון של צמר צבוע שני. כ"כ הר"ש. וכ"כ רש"י בפי' החומש. לשון כו' צבוע זהורית. ופי' הרא"ם שהוא צמר סרוק ומשוך כמין לשון. כדפירש"י בפ' אלו מציאות על ולשונות של ארגמן וכ"כ הר"ב שם (משנה א'). וז"ש רש"י זהורית. כן הוא בת"כ. זו זהורית טובה. ומ"ש הר"ב כרמז"י בלע"ז. כ"כ הרמב"ם בפירושו. ובחבורו פ"ג מה' פרה כתב הצבוע אדום יש שצובעים אותו בפואה. ויש שצובעים אותו בלבא. ויש שצובעים אותו בתולעת. והתולעת. היא הגרגרים האדומים ביותר. הדומין לגרעיני החרובים. והן כמו האוג ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן. עכ"ל. ומצאתי בפירוש הר"ש במשנה ג' פכ"ו דכלים אוג הוא פרי אדום. כדתנן בפ"ק דמעשרות (משנה ב') האוג והתותים משיאדימו. אילן העולה מאיליו ביער הוא. ופריו דומה לשני תולעת. והוא כמין זרע קנבוס. עכ"ל]:

והקיף להם ראשי אגפיים וכו'. דיקח אותה כתיב. מלמד שהוא מפרישה לעצמה. יכול הואיל ולא היתה עמהם בכלל אגודה לא תהא בכלל טבילה. ת"ל וטבל אותה ואת הצפור החיה וגו'. החזיר את הצפור לכלל טבילה. ת"כ:

לאחר ידו של מצורע. וי"א על מצחו. דייקי מלת על. שהיה די שיאמר והזה במטהר ואמר על. שיורה על עליונות לזה אמר שהוא בגב היד שהוא על הכף. וי"א על מצחו. דעל משמע היותר עליון שבגופו. כיון דמשמע עליון והוא בלי הצטרפות. א"כ הוא היותר עליון והוא מצחו. ק"א:

וכך היה מזה על השקוף שבבית מבחוץ. דכיון דכתיב והזה על הבית. שמעינן דמבחוץ הוא שיזה ולא בתוך הבית. וילפינן ממצורע שיזה ג"כ בעליונות של הבית *[ובכאן אין לומר אלא השקוף. שאין עוד עליונו אחר כי הדלת מצורף לבית ואינו הבית עצמו. לשנאמר שירצה באחורי הדלת למ"ד במצורע לאחר ידו. כנ"ל]:

ב

שנאמר ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. ל' הר"ב מכאן שאינו הופך פניו לעיר. ול' הר"ש אל מחוץ לעיר. מהכא נפקא לן דאין הופך פניו לעיר:

העביר תער על כל בשרו. כתב הר"ב לאו דוקא וכו' לאפוקי שער בית הסתרים. דאמר קרא כו' מה הפרט מפורש מקום כנוס שער ונראה. בברייתא בפ"ב דסוטה דף ט"ז ופירש"י כנוס שער. שיהא שם קבוץ שער הרבה. למעוטי זרועותיו ושוקיו שאינו מכונס. נראה למעוטי בית השחי. ובגמ' מאי רבי רבי שער הרגלים. כלומר דאותו מקום. מאי מיעט. מיעט דבית השחי ודכולי גופיה. ומעתה ה"ל להר"ב לפרש לאפוקי שער בית הסתרים ודכולי גופיה וכבר הקשיתי לשאול בכך לעיל בפ"ב משנה ד' [ד"ה כך הוא]. ועוד קשה לי בכאן דמשכוני נפשיה דהר"ב אמתני' לפרש דכל בשרו לאו דוקא למה ליה. דהא בגמרא דהתם אמרינן דדוקא היא. אלא דאפליגו אמוראי א"ד דאע"ג דכלל ופרט וכלל לא ריבה הכל הלכה היא ועוקרת דרשה דכלל ופרט וכלל. וא"ד דמתני' ר"ע היא דדריש לכל התורה כולה ברבוי ומיעוט ורבוי. ונמצא דריבה הכל ולא מיעט אלא שער שבתוך החוטם. ואין ספק שהר"ב נלחץ בכך מפני המשנה דפ"ב. דודאי דהיא סברה לדרשא דכלל ופרט וכלל. מ"מ מתניתין דהכא לא סברה כך. ובפשיטות אמרינן בגמ' דדוקא כל בשרו תנן. ועוד דהר"ב גופיה כבר כתב במשנה ה' פ"ג דשבועות דהלכה כר"ע דדריש בכל התורה כולה רבויי ומעוטי. (ובעל ק"א מפ' לברייתא דת"כ שכתבתי בפ"ב דאתיא כר"ע. ואין לי להאריך בזה) ושמעינן דהלכה כמשנתינו דההיא דפ"ב אינה הלכה ודחויה היא. ולפיכך לא ה"ל להר"ב לדחוק בכאן ולהוציא המשנה ממשמעה מפני אותה דלעיל שהיא אינה הלכה. ודהכא היא הלכה כמשמעה. אבל הרמב"ם עשה בהיפך שפסק למשנתנו דהכא ברפי"א מהט"צ. וכתב בספ"ט למתני' דפ"ב דלא כמשמעה. אלא לענין שלא להצריכו ולהטריחו לכהן. וז"ל כשם שהאדם נראה לנגעו כך נראה לתגלחתו. שאם לא יראה שער בכל בשרו כשיעמוד ערום כעודר וכמוסק כו'. הרי זו תגלחת כשרה ואין הן זקוק לחפש בשאר מקומות שמא נשאר בהן שער. אע"פ שהוא צריך לגלח הכל כמו שיתבאר עכ"ל. ומי כהחכם יודע פשר דבר. זה רבינו משה לקיים שתי המשניות להלכה כסוגית הגמ':

טהור מלטמא בביאה. לפי שיאמר אח"כ פעם אחרת וטהר. הרמב"ם בנא"י:

והרי הוא מטמא כשרץ. כדפי' הר"ב ברפ"ק דכלים:

*מנודה מביתו. והר"ב העתיק בביתו. וכן הגי' במשניות דסדר טהרות דפוס ישן:

ג

טהור מלטמא כשרץ. כתב הר"ב ופוסל תרומה. כדתנן בסוף זבים. ומה שהגהתי בפי' הר"ב ותו לא. מתוך פי' הר"ש הגהתי. שהיה כתוב לפני ותולה. ואינו ענין לכאן. ומ"מ ליכא למשמע שאין עוד מה שפוסל. שהרי קדשים פוסל ג"כ. ולר"מ אף מטמא. כדתנן במשנה ד' פי"א דפרה. אלא כלומר שאינו פוסל. מה שהוא במדרגה למטה מתרומה:

*[והרי הוא טבול יום אוכל במעשר. וברפ"ב דבכורים [ד"ה משא"כ] כתבתי דבתלת דוכתי מייתי לה בזה הלשון טבל ועלה אוכל במעשר]:

אוכל במעשר. פי' מעשר שני:

אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה וכו'. מנלן. אמר רבא אמר רב חסדא תלתא קראי כתיבי כתיב (ויקרא כ"ב) לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים. הא רחץ טהור. וכתיב (שם) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים. וכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה. הא כיצד. כאן למעשר. כאן לתרומה. כאן לקדשים. ואיפוך אנא מסתברא וכו' בגמרא פ"ח דיבמות דף ע"ד:

ד

ותגלחתן מצוה. משום דבנזיר אין תגלחת מעכבת. כדמסקינן במשנה ט' פ"ו דנזיר. להכי קתני מלוה ומש"ה פרכינן בגמ' דנזיר דף מ' פשיטא. ומשני מ"ד עבורי שער הוא. ואפי' סך נשא (עיין לעיל ספ"י) קמ"ל דלא. ואע"ג דבמצורע מעכב כדמייתי לה הר"ש מהתוספתא. וכן התוס' פ"ג דמ"ק דף י"ז אדאמרינן נזיר ומלורע כו' מותרין לגלח שלא ישהו קרבנותיהן הקשו דנזיר תגלחתו אינו מעכבתו. ש"מ דס"ל דאילו מצורע מעכבתו התגלחת:

וכולן שגלחו שלא בתער כו'. גבי נזיר כתיב (במדבר ו') תער לא יעבור על ראשו. לת"ק באם אינו ענין למלקות דהא מרבינן כל דבר. תנהו ענין לתגלחת. ולרבי מדסמכו לעד מלאת אצל תער לא יעבור. כמ"ש בפ"ו דנזיר משנה ג'. וגבי לוים כתיב (שם ח') והעבירו תער על כל בשרם. מצורע דתניא זקנו. מה ת"ל במצורע. וכמו שכתבתי גם שם במשנה ה' [ד"ה בתגלחת]. גמ' פרקו' דנזיר דף מ':

או ששיירו שתי שערות. נ"ל דלכך בעינן דוקא ששיירו שתי שערות. כדאמרינן ברפ"ד דסתם שער. ב'. הרי ששער לא נקרא אלא כשיש שתים. ושערה היא פרט ולא קפדינן אפרטא. ומיהו לעכובא עיין בסמוך:

לא עשו כלום. בגמ' דנזיר פ"ו [דף מ'] אמר רב חסדא ללקות באחת. לעכב בשתים כו'. וכתבו התוס' [ד"ה לסתור] דכולן הלכה הן בנזיר שלא מצינו בהם טעם. ע"כ. וא"כ אף במצורע ולוים כן. וכמו כן נמי עכובא דתער לא מצינו בו טעם מנלן:

ה

מצותן שיהיו שוות במראה ובקומה וכו'. פי' הר"ב דלכתוב רחמנא צפרים כו'. שתי דכתב רחמנא למה לי כו'. וקשיא לי דברפ"ו דיומא בשני שעירי יה"כ דתנן התם נמי כה"ג ופי' הר"ב דתלתא קראי כתיבי ואילו הכא הא ליכא אלא חד קרא ומיהו לא על הר"ב תלונותינו. דדבריו דהתם ודהכא. גמ' ערוך הן שם ביומא. ונ"ל דמדגלי לן רחמנא [ח] גבי שני שעירים דלכל הני בעינן שיהיו שוות. כי כתב גבי צפרים חד זימנא שתי. לאגמרינן שיהיו שוות. לא צריך לתלתא קראי. דנשמעיני' מהגלוי דגלי לן גבי שני שעירים דלכולן יהיו שוות:

אע"פ שאינם שוות כשרות. דכתיב צפור צפור ריבה. גמרא. ועיין מ"ש ביומא בשם הרמב"ם [ד"ה במראה]:

יקח זוג לשניה. דלא כשני שעירים דתנן התם אם משהגריל מת יביא זוג אחר דהכי דרשינן בת"כ מדכתיב האחד. לומר שאינן מעכבות זו את זו:

נשפך הדם תמות המשתלחת. בת"כ מנין אם נשפך הדם תמות המשתלחת מתה המשתלחת ישפך הדם ת"ל את הצפור החיה ומדקרא כתיב להכי אתי שפיר דלא תקשה דהכא סתים לן רבי. ואילו גבי שני שעירים שנאה משמיה דרבי יהודה ואין הלכה כמותו. דהתם לא מן הכתוב בא אלא לטעמיה דס"ל ב"ח נדחין. אבל הכא קרא אשכח ודרש להכי סתם לן ר' וכן העתיקה הרמב"ם למשנתינו להלכה בספי"ח מהט"צ. ולענין הלמוד האיך למדין. פי' בעל קרבן אהרן דדייק מדלא אמר את צפור חיה. ואמר את הצפור החיה. משמע החיה מעיקרא קודם שישחוט. אבל אם מתה אח"כ לא יטבול אחרת בדם זה. ופי' הפסוק אי את הצפור החיה מעיקרא יקח אותה שלא מתה אז וטבל בדם הצפור השחוטה. ואם לא אלא שמתה. לא יטבול אחרת בדם השחוטה אלא ישפך הדם ויביא שתים כבתחלה. ומהכא משמע שאם מתה המשתלחת ישפך הדם. ומדאמר בדם הצפור השחוטה ולא אמר בדם צפור שחוטה. משמע שלא יטבול זאת המשתלחת אלא בדם הצפור השחוטה כבר. אבל לא בדם אחרת אשר ישחט עמה*. וא"כ אם נשאר הדם אז יטבול זאת בו. ואם נשפך אז לא יטבול זאת בו. אלא תמות המשתלחת ויביא שתים אחרות. ע"כ:

ו

אחד לשנים ושנים לארבעה. ל' הר"ב שמחלק כרעי המטה לשנים. ואלו השנים מחלקן לארבעה. כלומר שאלו השנים מחלקן כל אחד לשנים ממילא יהיו כאן ארבעה חלקים. וז"ל הרמב"ם עוד יחלוק כל חצי מהן בב' חצאין ויהיו ד':

מצות אזוב. כתב הרמב"ם שהתבאר בגמ' (פ"ב דנדה דף כ"ו) שלא יהיה ארכו פחות מטפח ועיין בספי"א דפרה. ושני תולעת כ' הרמב"ם בר"פ משקל שקל והוא מפ"ד דיומא דף מ"ב:

לא אזוב יון כו'. עיין במ"ז פי"א דפרה:

ז

ביום השמיני. פי' הר"ב כשגלח בשביעי כו' ועיין [מ"ש] במ"ו פ"ו דנזיר (ד"ה אינו מביא):

ח

אחד בכלי. ובריש (איזהו מקומן) יליף מקרא דכתיב כחטאת כאשם. הר"ש:

ואחד ביד. פי' הר"ב דכתיב ולקח הכהן ונתן מה נתינה בעצמו של כהן. פירש"י בריש איזהו מקומן דכתיב אצבע גבי שמן ויליף דם מיניה:

ועמד בשער ניקנור. דכתיב לפני ה' פ"ק דסוטה דף ח' ועיין מ"ש שם מ"ה (ד"ה לשער):

ט

*[הכניס ראשו. כתב הר"ב לפי שעזרת ישראל אין מחוסר כפורים נכנס לה כו' ומכניס ראשו. דביאה במקצת שריא רחמנא. כמ"ש בשם רש"י במ"ה פ"ק דסוטה ד"ה ומטהרין]:

תנוך. פי' הר"ב זה גדר אמצעי כו' (ורש"י בפרש' מצורע כתב ל' תנוך לא נודע לי וז"ל ת"כ העתיקה הר"ש אי כתב ונתן על תוך יכול על תוך ודאי ת"ל על נוך. אי על נוך יכול על גובה של אוזן ת"ל תוך. נוך. הא כיצד זה גדר האמצעי ע"כ. ונ"ל פירושא שחז"ל בעלי ל' הקדש ידעו שהתנוך הוא שם מורכב מן תוך ונוך והיה ידוע אצלם מאיזה ל' שהגבוה נקרא נוך. והרי אונקלוס תרגומו רום. ותוך. פירושו חלל האוזן שהוא תוכו ממש והיינו דקתני תוך ודאי כלומר ממש כך נ"ל. וגם בזה לא יכולתי לעיין בספר ק"א מפני שכשכתבתי זה לא היה בידי) וע' מ"ש ברפ"ד דבכורות:

*[אין לו טהרה עולמית. כתב הר"ב ודוקא כשנקטעה כו' לאחר שהוזקק לטהרה. דאי קודם לכן הא אפילו שמואל דבעי קרא כדכתיב. מודה בעדים זוממים כדאמר התם [בסנהדרין] כ"כ הר"ש וכן הוא בתו' דהתם ר"ל פרק נגמר הדין דף מ"ה. דאמר שמואל התם נקטעה יד העדים פטור דבעינן יד העדים בראשונה וליכא ומקשי' אמאי אמר נקטעה דהיינו לאחר מכאן לימא גדמי' דמעיקרא ומשנינן שאני התם דאמר יד העדים שהיתה כבר פירש"י יד שהיתה להם תהי' להם בשעת מיתה אבל גדמי' דמעיקרא לא משתמע מיני' דזו היא יד שלהם ע"כ. וכמו דשמואל דס"ל דבעינן קרא כדכתיב ומש"ה אי לא מקיים קרא כדכתיב פטור ואפ"ה מודה שאם היו גדמי' מעיקרא דזו היא יד שלהם. ה"נ הכא אי הוה גדם מעיקרא. היינו בהונותיו. ואני תמה על הרמב"ם שברפ"ה מה' מחוסרי כפרה העתיק משנתנו כלשונה ולא כתב והוא שנקטעה כו' אע"ג דפסק לדשמואל בפי"ד מה' סנהדרין. ותו קשיא לי עליו דבפ"ח מה' נזיר כתב נזיר ממורט אינו צריך להעביר תער ואע"פ שאין לו שער או שאין לו כפים הרי זה מקריב קרבנות וישתה ויטמא. ואם הביא כו' שכל דברים אלו למצוה ולא לעכב ע"כ. ואמאי לא אמרי' דבעי' קרא כדכתיב וכ"ש דבס"פ ג' מינים במס' נזיר מדמי להו אהדדי הא דנזיר להך דהכא דמצורע (וכן עוד בס"פ הוציאו לו במס' יומא [דף ס"א] וכל זאת לא העיר הכ"מ כלום). ונ"ל לתרץ לכל זה במאי דכתב (הר"ש וכן התו' דפ' נגמר הדין. אדמייתינן ראיה לדשמואל דבעינן קרא כדכתיב מדהכא תנן אין לו טהרה עולמית ש"מ דבעינן קרא כדכתיב ויש לתמוה היכי דייק מהכא דבעינן קרא כדכתיב שאני מצורע דכתיב תהיה דדרשינן מיניה לעכב בכל מילי בפ"ק דמנחות (דף ה') כן בהקומץ רבה דף י"ט וכתבתיו שם במ"ו בד"ה שני שעירי כו') ע"כ. ולפ"ז יכולני לומר שהרמב"ם פוסק לדשמואל ולמשנתינו ולא התנה במשנתינו להא דשמואל משום דקשיא לי' על זו הסוגיא דפ' נגמר הדין משתי סוגיות אלו דפ"ק דמנחות ודהקומץ רבה. כדמקשו הר"ש והתוס'. וניחא לי' לדחויי סוגיא חדא מקמי תרתי סוגיות ודאה"נ שאין ראיה לשמואל ממשנתנו. דאין טעם משנתנו משום דבעינן קרא כדכתיב. אלא משום דכתיב ביה תהיה לעכובא וכיון דטעם משנתנו מתהיה לעכובא מעתה א"א לחלק בין נקטע לגידם כיון דקרא כתב עכובא. ודשמואל דלא כתיב בה עכובא מחלקינן שפיר בין נקטע לגידם כדאמרן ולא סתרי שני הפסקים הללו אהדדי כלל. ולא תקשה כיון דאין ראיה לשמואל ממשנתנו. לדחייה לדשמואל לגמרי דליתא דאע"ג דמשנתנו אין ראיה לו משום דמצורע כתיב עכובא וקפיד קרא לעכב. מ"מ יש לו ראיה אחרת מרחובה דעיר הנדחת כדמייתי התם [בפ' נגמר הדין] ומשנתנו נמי לא פליגא דלא לצטריך קרא כדכתיב בעלמא. אלא במצורע מצינו עכובא מדכתיב תהיה. והשתא אתי נמי שפיר דבנזיר לא פסק כמו במצורע. אע"ג דמדמינן להו אהדדי דכיון דבמצורע כתיב תהיה לעכובא ולא מצינו כן בנזיר שוב אין לדמותם ואע"ג דהשתא הוו ה"נ שתי סוגיות דנגמר הדין ודשלשה מינין. דמשמע מינייהו דלא דרשינן תהיה. ולא עוד אלא שיש עוד סוגיא שלישית דבפ' הוציאו לו דהתם נמי מדמינן. ל"ק דאנא לאו מטעמא דשתי סוגיות עדיפין מחד סוגיא קאמינא דדחיא הרמב"ם לחדא מקמי תרתי אלא אנא הכי קאמינא. כיון דבשתי סוגיות אשכחן דדרשינן תהיה. תו ליכא לדמויי דאזדא לה כל היכא דאשכחן דמדמינן. וסברינן דטעמא. משום דבעינן קרא כדכתיב דהא קרא תהיה כתיב. וכל הנך סוגיות ואפילו יהיו אלף דסברי טעמא משום דבעינן קרא כדכתיב כולן יהיו בטלין לגבי הסוגיא דתהיה. ואפילו לא תהא אלא אחת בלבד משום דתהיה משמעות גמור הוא לעכב. וכל אותן סוגיות דאמרי טעמא משום דבעינן קרא כדכתיב. משום דלא הוו דייקי בתהיה. ולא עלה על דעתם אבל אילו היה עולה על דעתם לא הוי קאמרי הכי לפי שהוא משמעות גמור בתהיה שהוא מורה על העכוב. והואיל וכן דאין לדמות עוד נזיר למצורע הלכך פסק הרמב"ם בנזיר דא"צ אע"פ שפסק במצורע דמעכב. ועוד אני אומר דהכ"מ הקשה על הרמב"ם אהא דנזיר דפסק שאינו צריך להעביר תער. שהיא שלא כאחת משתי הלשונות דהתם. ונדחק דפסק כלישנא קמא. דאליביה רבינא ור' פדת לא פליגי ואע"ג דלאותו לשון ב"ה אמרי צריך אלא שיש לו תקנה בזה שמעביר תער אע"פ שאין שער והיאך פסק א"צ תירץ הכ"מ דהרמב"ם ס"ל דב"ה נקטי צריך כלפי ב"ש שאמרו א"צ שפירושו ללישנא קמא ואין לו תקנה קאמרי ב"ה צריך כלומר יש לו תקנה בלא העברת שער *(בזה שמעביר תער) עכ"ד. ול"נ דלכל זה אין צורך אלא הרמב"ם נקט ליה כסוגיא דס"פ הוציאו לו. והתם תניא איפכא בש"א צריך ובה"א אינו צריך ומפרש רבינא כשאומרים ב"ש צריך צריך ואין לו תקנה. והשתא ב"ה שאומרים אינו צריך (כפשטא) הוא שאינו צריך כלל דלמה לן לדחוקי ולומר דא"צ ויש לו תקנה קאמרי. ורבינא נמי לא מפרש מידי אב"ה. משום דא"צ פירוש שהוא כמשמעו שא"צ כלל. וכההוא סוגיא פסק הרמב"ם. אבל מאיזה טעם תפש לו הרמב"ם סוגיא דפרק הוציאו לו לעיקרית. נ"ל דהיינו טעמו לפי שלסוגיא דג' מינים משנתינו דהכא הפוכה. דדברי ת"ק שנויין השם בשם ר"א. ודברי ר"א דהכא שנויין בשם ר"ש ודברי ר"ש דהכא שנויין שם בשם חכמים. ואילו בסוגיא דהוציאו לו שנויה כי הכא. וה"נ מייתינן לה בפרק נגמ' הדין (דף מ"ה). ואף בת"כ כך היא שנויה ומן התימה שהתוספות והר"ש לא הזכירו רק דבנגמר הדין שנוי' כי הכא ולפיכך תפש לאותה הסוגי' עקרית. כך נ"ל בדרכו של הרמב"ם בכל אלו הג' פסקים. דעדים. ודמצורע. ודנזיר. עוד אני מזכיר הואיל ואתא לידן הך דעדים מחלקים בין נקטם לגידם אי אמרי' ג"כ כך בניסת. דהתם נמי כתיב (דברים י"ג) ידך תהיה בו בראשונה. והרמב"ם בפ"ה מהל' ע"א לא כתב כלו' בזה. ואף ע"פ שהארכתי ויצאתי קצת חוץ מכונת החבור. הלא דבר הוא לפרש דברי הרמב"ם. וכבר הקדמתי בהקדמת זה החבור שלא אמנע עצמי מזה כשיבא לידי ע"י גלגול הדברים שיהיו. ונשוב אל דברי הר"ב ואומר שמ"ש לאחר שהוזקק לטהרה. וכ"כ הר"ש אבל התוס' דנגמר הדין כתבו משנזקק לטומאה ואיכא בינייהו טובא דלהר"ש והר"ב אע"פ שהיה לו בהונות ואוזן בימי חלוטו. אלא שנקטעו קודם שנזקק לטהרה. ליכא קפידא. ואילו להתו' צריך שיהיה גידם קודם שנזקק לטומאה. וכן נ"מ נמי בעדים. דלהר"ש והר"ב אע"פ שהיה להם יד כשראו העדות שנזקקו להעיד. כל שנקטעו קודם שהעידו בב"ד שנזקקו להמיתם גידם מקרי. ולהתוס' דוקא שיהי' גידם קודם שראו העדות דהיינו קודם שנזקקו להעיד. ובדברי הרמב"ם פי"ד דסנה' [הלכה ח'] אין הכרע. ותו בעינן לדיוקא במתני' אמאי לא קתני נמי אין לו שער דהא בנזיר בעי לעכובא אלא דהתם לא כתיב עכוב כדכתבתי ואילו הכא דכתיב תהיה לעכובא. ומש"ה מעכבי בהונות ואוזן א"כ שער נמי. ואף לפי' הר"ב דשיטתו דטעמא דמתני' משום דבעיא קרא כדכתיב. אע"ג דבנזיר אינו צריך שער ה"נ אינו צריך בנזיר כפים כדתניא התם ופסקה הרמב"ם כדלעיל. ואילו הכא דבעי בהונות ואוזן דכתיבי בקרא ה"נ ליבעי שער כדכתיב בקרא. וזה צריך לי עיון. דהא ליכא למימר תנא ושייר דמאי שייר דהאי שייר:

אם נתן על של שמאל יצא. וכך העתיק הר"ב. וה"ג לה בת"כ. ובגמ' ספ"ה דיומא. אבל בסנהדרין פ"ו דף מ"ה. ובפ"י דף פ"ח גרסי' נוחן על של שמאל ויוצא. וה"ג בנזיר פ"ו דף מ"ו:

י

כנגד בית קדש הקדשים. כתב הר"ב ולא שהיה מכניס את השמן בהיכל כו' דהא לא כתיב והביא את השמן אל אהל מועד. כדאשכחן בהזאות הפנימיות. הר"ש [י]:

והנותר מן השמן אשר על כף הכהן יתן וגו'. והנותר מן השמן אשר בכלי. תנינן ליה בספ"י דזבחים:

לא כפר. דכפרה אמתנת הראש כתיבה. רש"י פ"ק דזבחים דף ו':

שירי מצוה הן דכתיב והנותר. הלכך הוי כשפיכת שירי דם החטאת דלא מעכבי כדתנן באיזהו מקומן. רש"י שם:

ומעלין עליו כאילו לא כפר. פי' הר"ב קמי שמיא כו'. גמ' דזבחים (שם). ואע"ג דדחינן. נ"ל דלמסקנא ההוא דחויא בעלמא הוא. והיינו דלא כתב הר"ב כפי' הר"ש. ואין להאריך בזה:

*[חסר הלוג עד שלא [יצק] ימלאנו. כתב הר"ב ולא אמרינן דקבעה ליה הלוג שהוא כלי שרת. כלומר קבעה לה בשם. וקרינא ביה מן המנחה פרט לשחסרה. רש"י פ"ק דמנחות דף ט']:

יא

רבי יהודה אומר אחר האשם. כתב הר"ב והלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם. ובמשנה ג' פ"ב דכריתות לא כתבו כן. ושם כתבתי [ד"ה ר"י] דהא דהכא עיקר.

יב

יצא. בת"כ יליף מדכתיב תורת לרבות וכתיב זאת מיעוטא. ומסתברא דרבויא לעני שמביא קרבן עשיר ומיעוטא לעשיר שמביא קרבן עני:

מביא אדם ע"י בנו כו'. יליף ליה בת"כ מדכתיב אשר בו נגע צרעת (כן הוא בר"ש) *[ונ"ל דמסיפא דקרא דריש. דכתיב אשר לא תשיג ידו בטהרתו דאף ע"ג דדרשי מיניה במתני' דלעיל להכל הולך אחר חטאת. לר"ש. ולר"י מבטהרתו נפקי להו. אכתי לא לכתוב אלא זאת תורת אשר בו צרעת בטהרתו. מאי אשר לא תשיג ידו. חדא דהא הך פרשה בואם דל הוא מיירי. ותו דמדלא כתיב בפרשה דלעיל דמיירי בעשיר זאת תורת אשר בו נגע צרעת לא ה"ל לכתוב כאן אשר לא תשיג ידו. והוי קאי זאת תורת וגו' על ב' הפרשיות. על זו ועל הקודמת. אלא לרבויי אתא שהעשיר מביא קרבן עני בשביל העני. וה"ק קרא אשר בו נגע צרעת אשר לא תשיג ידו דאזלינן בתריה דההוא דאית ביה הנגע. שאם הוא עני אע"פ שהמביא קרבן בשבילו הוא עשיר. לא אזלינן אלא אחר אשר בו הנגע. ומסתברא לי דזה דוקא כשהעשיר מביא בלא קבלת נדר להביא קרבנו של מצורע דהא [ההיא] תנן במשנה ב' פ"ד דערכין שאע"פ שהמצורע עני מביא קרבן עשיר אלא לפי שלא מצאתי להרמב"ם שהעתיק למשנה דהכא. וכתב בסוף הלכות מחוסרי כפרה לההיא דערכין ש"מ דס"ל דהא דהכא נדחית מקמי ההיא דערכין]:

רי"א אף ע"י אשתו מביא כו'. ארישא מהדר דקתני עשיר שהביא קרבן עני לא יצא. קאמר דאף ע"י אשתו כו' וברייתא מתניא בהכי. ומייתי לה בגמ' ר"פ ט' דב"מ (דף ק"ד) ופ"ד דנדרים דף כ"ה. ופ"ד דנזיר דף ל"ד. וגרסי' אדם מביא קרבן עשיר על אשתו *[ופירש"י ואין יכול לומר היא אין לה כלום ותפטר בקרבן עני. ועיין לקמן]:

מביא קרבן עשיר. בת"כ יליף לה נמי מזאת:

*[וכן כל קרבן שהיא חייבת. כגון דלידה וזיבה וסוטה חייב הבעל להביא על אשתו אבל אם אכלה חלב או שחללה שבת אין הבעל חייב הר"ש. ומשמע דהוא חייב ממילא. כמו שמתחייב לה בשאר דברים כגון לפדותה ולקוברה כו' וכן הוא דעת רש"י דממילא נתחייב. וכן דעת הרא"ש והר"ן בפירושם למס' נדרים (דף ל"ה) וק"ק לי דבכולהו שאר דברים יש טעם. כדאמרינן פ' נערה במס' כתובות. אבל לחיוב זה לא מצאתי טעם. אבל כפי הגרסא דברייתא שכתבתי לעיל בד"ה רי"א כו'. דמסיים שכך כתב לה אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא. וכתבו התוס' פי' כל קרבנות שהיתה חייבת קודם שנשחת לו יביא [בעבורה] שכתב לה אחריות כו' ודוקא בקרבנות שהם לכפרתה כגון לידה כו' ובירושלמי פ' נערה אפילו אכלה חלב או חללה שבת. אבל קרבנות שנדרה או נדבה לא. ע"כ משמע דמכח כתיבת האחריות חייב. אלא דאכתי קשיא אמאי אסברה לה הברייתא באחריות שקודם נשואין. ה"ל למתני באחריות דמנשואין ולהלן. ונ"ל דההיא מלתא דפשיטא היא כשכתב לה אחריות מנשואין ולהלן והכא קמ"ל שכשרתב לה כך ואחריות דמקדמת דנא הכל בכלל אף שמנשואים ולהלן מכח ק"ו. אבל אה"נ שאם לא כתב אחריות כלל אף שמנשואים ולהלן אינו מתחייב. ומיהת רש"י דחי לגי' הספרים. וגורס כגי' דת"כ. אם פטרה אינו חייב בהן שכך כותבת לו אחראין דאית לי עלך כו'. ופי' אם גרשה ונתן לה כתובתה ועדיין קרבנותיה עליה אינו חייב בהן שכך כותבת לו בתוך השובר כו'. וכן הוא הגי' בת"כ שלפנינו. וגם בירושלמי דפ' נערה שנתפתתה הלכה ח' כך היא הגי'. וצ"ע מה טעם נתחייב בקרבנותיה ולא ראיתי ג"כ מזו הבבא בחבורו של הרמב"ם כלום ?[יא] ונ"ל שגירסתו כגי' רש"י וס"ל דיחידאה הוא. ולרבנן אינו חייב בקרבנותיה. ולפיכך לא ה"ל לכתבם ולפי שאינו גורס כלל שכך כותב לה כו' אע"פ דאם כתב ודאי דנתחייב אפ"ה לא השמיענו לזה לאשמעי' מה הוא בכלל האחריות דמכיון שלא נזכר כלום מזה בגמ' אין להאשימו על שלא המציא הדין מלבו ולכתבו שאין אחריות זה עליו כפי כונת חבורו]:

יג

קרב קרבנו של אחד מהם. ר"ל מאחד מב' חטאות שנתערבו. הרמב"ם:

זו ששאלו כו'. פי' הר"ב דשמא של מת הוא והויא חטאת שמתו בעליה כו' ומן האשם שמביא ליכא לאקשויי כו' דכיון דאשם שוין מתנותיו לשלמים יכול להביא אשם כו'. תמיהני דפלוגתא היא במשנה ג' פ"ח דזבחים. דר' שמעון ורבנן באשם שנתערב בשלמים. וחכ"א אין מביאים קדשים לבית הפסול. שממעט באכילתן. אי הוו שלמים. וכן הלכה. ובסוף נדה דף ע' איתא נמי בברייתא בספק מצורע. דר' שמעון אומר מביא אשם ומתנה. ולא הודו לו חכמים. ותו אמרי' התם בהדיא דהאי תקנתא דר' יהושע ליתא אלא לר"ש דסבר מביא אשמו ומתנה. ולא חש למביאים קדשים לבית הפסול. ושמואל מוקים לה בקרב אשמו. וכר"ש בהא דחטאת קבעה ולא האשם. כדתני' לעיל מי"א. נמלינו למדין מעכשיו דלדידן דקי"ל כר' יהודה דאשם קבעה. א"א לאוקמא בשקרב אשמו. דא"כ אין לו תקנה להביא קרבן עני כלל. ואי בשלא קרב אשמו אנן דקי"ל כחכמים שאין מביאים קדשים לבית הפסול. תקנתא דר' יהושע נמי ליתא. ותימה על הר"ב והרמב"ם שלא פירשו *[דמשנתנו אינה הלכה. ושוב מצאתי דהרמב"ם פסקה] למשנתנו בסוף הלכות מחוסרי כפרה. והשמיט תקנתא דאשם. וכן בפירושו ג"כ לא כתבו וכדין השמיטו. דאין מביאים קדשים לבית הפסול. אבל אכתי תקשה ליה דא"כ כשקרב אשמו מיירי. ואיהו פסק כר' יהודה דאשם קבעה. וזה הקשה ג"כ הכ"מ והניח בצ"ע:

ויביא קרבן עני. כתב הר"ב וחטאת העוף באה על הספק כו' עיין בפירושו במ"ד פרק קמא דכריתו'. ובסוף תמורה:  

סליקא לה מסכת נגעים

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף