תוספות יום טוב/כתובות/ו

תוספות יום טוב ‏ כתובות ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מציאת האשה כו'. גמרא מאי קמשמע לן [תנינא בפרק ד' משנה ד'] האב זכאי כו' יתר עמו הבעל כו' בושתה ופגמה איצטריכא ליה ופלוגתא דר' יהודה בן בתירא ורבנן:

בושתה ופגמה. פירש הר"ב ופגמה חבלה כו' וז"ל רש"י פגמה נזק חבלה כו' ועיין מ"ש במשנה ד' פ"ה דב"ק. וכתב הרא"ש הא דלא תני שבת. דמלתא דפשיטא הוא דהוי דבעל שהיא מתבטלת ממעשה ידיה. וצער פשיטא דהוי דידה כדאמר בפרק החובל צערא דגופה לא תקינו ליה רבנן. וריפוי נותן לרופא לרפאותה ואי אמדוה לה' יומי ועבדה לה סמא חריפא ואתסית בתלתא יומי היינו בכלל צער שציערה עצמה בסמא חריפא להשתכר המותר לדידה הוי. ודלא כהרמב"ם שכתב בפרק ד' בהלכות חובל ומזיק החובל בא"א הריפוי לבעלה עכ"ל. וכתב הב"י בא"ה סימן פ"ג מה שהקשה [הרא"ש] על הרמב"ם נתיישב מתוך דברי המגיד שכתב שהריפוי ינתן לבעל מפני שהוא חייב לרפאותה. וכך כתב הר"ן בריש פרק מציאת האשה הא דלא תני במתניתין ריפוי משום דלדידיה בעי למיתן דהא איהו חייב לרפאותה עכ"ל הבית יוסף. ולי נראה דעיקר קושיית הרא"ש מההיא דסמא חריפא דמותר הרפואה שלה ומשום הכי הוא דליכא למימר דהא דלא תנא ריפוי משום דפשיטא דלבעל דהא לא פסיקא דלבעל ואם כן לאו מלתא דפשיטא הוא ותדע דהא שבת מתרץ הרא"ש דלא תנן משום דלבעל ואמאי אינו מתרץ כמו כן הריפוי ובחדא מחתא לחתינהו אלא דעיקר קושייתו דלאו פשיטא הוא וכי תימא דלהרמב"ם אה"נ דאפילו סמא חריפא המותר לבעל והויא פסיקא דלעולם דבעל ולהכי משום פשיטות לא שנאו במשנה דתקשה לך אמאי לא תהא צערה שלה דאם כן טובא הוה שמעינן ממתניתין אי תנא דריפוי כולו לבעל וכי תימא איפכא דהרמב"ם מודה בזה להרא"ש דהמותר דידה הוי ומתרצת מתניתין דלהכי לא תני כיון דלאו פסיקא הוא הא נמי ליתא דכי היכי דר' יהודה בן בתירה פליג ואשמעינן מלתא דלאו פסיקא. הכי נמי דלאשמעינן מילתא דלאו פסיקא לכ"ע:

בזמן שבסתר. פגם שבסתר במקום שאין בני אדם יכולין לראות. שבגלוי שפצעה בפניה במקום שנראה לכל. בושת שבסתר שביישה בינו לבינה. שבגלוי שביישה בפני כל אדם. תוס':

ושלה ילקח בהן קרקע כו'. שהרי זה כשאר נכסים הנופלים לה שהן תלויין. רש"י. [*ומ"ש הר"ב והלכה [כרבי יהודה] כ"כ הרי"ף בשם רב האי גאון מדמקשו ומפרקו בגמרא אליביה:

ב

יכול הוא שיאמר כו'. לשון הר"ב ואילו לאחיו או יתן מה שפסק או תשב עד שתלבין ראשה. כ"כ רש"י ז"ל והוא תימא דהא קיימא לן כאדמון במתניתין ה' ריש פרק בתרא יכולה היא שתאמר או כנוס או פטור. אלא ה"פ שאילו היה אחיו קיים היה כונס ומוציא ממנו בדיינין דדברים הנקנים באמירה הן אבל יבם לא. שלא פסק אלא ע"מ שיכנוס האח. הר"ן:

ג

והוא פוסק כנגדן ט"ו מנה. פירש הר"ב מפני שהוא משתכר בהן. וז"ל הר"ן טעמא דמתניתין מפורש בירושלמי שהביא הרי"ף מה ראו לומר בכספים כו' דמדינא כל מה שהאשה מכנסת בין כספים בין כלים אין הבעל רשאי להשתמש בהן אלא שיהיו מיוחדים לה וכן היא אינה רשאה להשתמש בכליה אבל עשו חכמים תקנה ביניהם שישתמש הוא בכספים וירויח בהן ויוסיף שליש וכשהכניסה לו שום דהינו בגדים וכלים הנישומין שמו דעתה שרוצה היא להשתמש בכליה ושיפחות הבעל בכתובתה חומש משוויין ע"כ ואהא דאמרן דישתמש וירויח ויוסיף שליש כתב המרדכי בשם הר"ר שמואל בר ברוך ומיהו לא הוה ריבית כיון שאם היה מגרש מיד היה צריך להוסיף שליש אבל כל אדם שמלוה בריבית לא היה נותן אא"כ ירחיב לו הזמן והוי אגר נטר ליה עכ"ל. ולי היה נראה דמעיקרא לאו קושיא היא דכיון שאם מתה היא בחייו יורש אותה ואינו משלם ליורשיה כלום נמצא שאין זו הלואה והתורה לא אסרה אלא בהלואה כדפירש הר"ב ברפ"ה דב"מ מאי אמרת מדרבנן ליתסר הא ודאי לאו קושיא דהם אמרו לאסור מה שאמרו והם אמרו דגבי כתובת אשה לא ליתסר משום תקנת נשואין. כך נראה לי. [*ומה"ט ניחא דהרמב"ם פי"ו מהלכות אישות ופ"ד מהלכות מלוה ולוה פסק דלענין הוספה על המטבע דין כתובה שוה לדין מלוה ואסור משום ריבית והמרדכי ג"כ כתב כך והיינו טעמייהו דמה שמצינו להדיא שאמרו להתירא אמרינן הם אמרו כו' אבל מה שלא מצינו שהתירו להדיא דהיינו הוספת מטבע מנלן להתיר שהרי י"ל דדוקא הוספת שליש דרגילי אינשי לסלוקי אריא דאיסור ריבית דרביע עליה זה התירו משום תקנת נשואין אבל הוספת מטבע דלא רגילי ביה אינשי לסלוקי כו' משום דלא מסקי אדעתייהו במלתא דלא שכיחא לא חשו חכמים לומר בו היתר והיה די להם לענין תקנת נישואין כשהתירו להוסיף שליש דשכיחא ונתקנו בנשואין בכך]:

שום במנה ושוה מנה. פירש הר"ב אם לא שמו כו' אלא כמו שהם שוים בשוק. וקשה דמלתא דפשיטא היא ורש"י מסיים אין לו לומר תנו לי עוד חמישיתו שהרי אמרו לפחות חומש מן השום לפי שלא נאמרו דברים הללו אלא משום ששמאוהו בבית חתנים והנשואים ומיהו תוספת שליש לא יוסיף שלא אמרו להוסיף שליש אלא לכספים שהם ראויים להשתכר מיד. וכתבו התוספות ופירושו מגומגם ונראה כפירש ר"ח דמיירי כגון שפסקה להכניס לו בזה הלשון דכשאמרה שום במנה שוה מנה משמע שאף על פי שלא יהא שוה אלא מנה יכתוב לה בכתובתה מנה ולפיכך אין לו אלא מנה בלבד וא"צ שישוה ל"א [סלע ו]דינר אבל שום במנה סתם היא נותנת ל"א [סלע ו]דינר דהכי קאמרה ליה שתכניס לו שום במנה שיכתוב לה בכתובה הלכך צריכה להוסיף חומש:

שום במנה היא נותנת כו'. פירש הר"ב במשנה דלקמן ואשמעינן בין במרובים בין במועטים פירש"י דלא תימא שומא רבה הוא דדרך השמאים להעלותו על שויו א"נ שומא זוטא איכא דמעלו לה טפי שלא תתבזה בעיני הנועדים:

ובארבע מאות כו'. פירש הר"ב כשיקבל עליו החתן לכתוב כו'. ומפרש במתניתין דלקמן דהיינו שהוא כתב תחלה והא דבתרה וכשחתן פוסק כו' מיירי שהם שמו תחלה. והני תרתי בבי אתו לאשמעינן דל"ש לן בין שהוא כתב תחלה כו' בין שהם שמו תחלה וכו' וכספים מרובים וכספים מועטים דרישא וכן שומא מרובה ושומא מועט. מיירי בהוא כתב תחלה וכ"פ בהדיא שום מנה היא נותנת כו' שא"ל כתוב מנה בכתובה והיא תכניס לך כו'. ועלייהו שונה התנא דל"ש שהוא כתב תחלה כו' דהיינו ארבע מאות וכו' שהוא כותב בתחלה ד' מאות דל"ש לן בהו בין מרובה למועט בין בכספים בין בשומא כדתנינן להו בהדיא ברישא וה"נ כשהחתן פוסק דהיינו שהם שמו תחילה ואח"כ פוסק הוא בהא נמי ל"ש לן בין מרובה למועט ומשום דרישא פירשה כשהוא כתב תחלה ולא נשנו בהדיא מרובה ומועט בכשהם שמו תחלה לפיכך הוצרך הר"ב לפרש בבבא וכשהחתן וכו' בין שום קטן בין שום גדול וה"נ ה"ל לכתוב ולפרש בין בשומא בין בכספים. אלא דממילא משמע:

ד

פסקה להכניס לו כו'. פירש הר"ב לאשמעינן בין במרובים ובין מועטים. דלא תימא מרובה דנפיש רווחא לפיכך ראוי להוסיף שליש. א"נ במועטים דלא תימא משום דזוטר זיונא פירוש הוצאות ואחריות. גמרא:

לכל מנה ומנה. כתב הר"ב לא אתפרש במתניתין אם לכל שבוע כו'. בגמרא איבעיא להו. ופירשו התוספות דודאי נראה דעשר דינר יתן לה לכל מנה להתקשט לעולם דאלת"ה במהרה יכלה הממון והכי מיבעיא להו אם יתן לה בבת אחת והיא תשמרנו להתקשט בו עד שתכנה ומשם ואילך אין קצבה לתכשיטין ויתן לפי כבודה או לא יתן לה בבת אחת אלא כדי קישוטה ליום:

רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה. לשון הרמב"ם והלכה כרבן שמעון בן גמליאל בכל מה שזכרנו מן התוספות והפחת וזולתה וכתב הר"ן דה"ק שאם אין מנהג המדינה לפחות או להוסיף דאלת"ה אלא דמנהג המדינה שלא לפחות ושלא להוסיף פשיטא והיכי פליג עליה תנא קמא ואפשר דת"ק ורשב"ג לא פליגי [ועיין מ"ש בפ"ג דבכורים דכי האי גוונא טובא בלישנא דרבי פלוני אומר ולא פליג] אלא דרבנן איירי בעיר חדשה דליכא מנהגא ואתי לאשמעינן דהכי דינא ורשב"ג אתי למימר דבעיר שיש בה מנהג הולך אחריו. וכיוצא בזה במסכת [ביצה רפ"ג] [כג: ובשבת קו:] רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין דל"פ את"ק ולפיכך פסקו הגאונים ז"ל כרשב"ג ע"כ. ועיין מ"ש במשנה ה' פ"ד דפסחים:

ה

המשיא את בתו כו'. כתב המגיד רפ"כ מה"א מדכתיב (ירמיה כט) ואת בנותיכם תתנו וכו' כמו שכתבתי במשנה י' פ"ד:

לא יפחות לה מחמשים זוז. מפרש בגמרא כסף מדינה מדתנן אם יש בכיס כו' ואי אמרת צורי כמה יהבינן לה. והקשו בתוס' דתיפוק ליה דכל של דבריהם של מדינה [כמו שכתבתי במשנה ב' פ"ק דכתובות] וי"ל דדוקא בסלע אמרו זה הכלל אבל לא בזוזי ומנה וכו' ע"כ ולפי דהני חמשין זוזי של מדינה לפיכך כתב הרמב"ם בפ"ך מהלכות אישות לא יפחות לה מכסות שפוסקים לאשת עני שבישראל:

אם יש בכיס מפרנסים אותה לפי כבודה. ל' הר"ן ואפשר שחמשים זוז נותנים לה אפילו אינם בכיס שמחייבים את הגבאים ללוות דאי בישנן בכיס דוקא מאי איריא חמשים אפילו טובא נמי לפי כבודה ופלוגתא היא בירושלמי. אמר רבי חנינא זאת אומרת שאומרים לפרנסים ללוות פתר לה בשאין בכיס אבל יש בכיס מוסיף אמר רבי יוסי זאת אומרת שאין לפרנסים ללוות פתר לה כשיש בכיס אבל אין בכיס פוחת. משמע דרבי יוסי הכי מפרש לה אם יש בכיס לפרנס אחרות אם תבאנה היום או מחר מפרנסים אותה לפי כבודה אבל אפילו יש בכיס כדי לפרנס זו בלבד לפי כבודה אין נותנין לה כל מה שיש בכיס עכ"ל. ובב"י טור י"ד סימן רנ"ז [כתב] בשם הגה"ת מרדכי דבבא בתרא שכתבו בשם א"ז דבירושלמי משמע שהגבאים צריכין להלוות וכו' ולא הזכיר שיש בה מחלוקת ואפשר משום דפשטא דמתניתין דייקא טפי כאותו מאן דאמר הילכך נקטינן אליביה:

ו

מדעתה. רבותא קמ"ל דאע"פ שנתרצית אין מחילתה מחילה. רש"י:

במאה או בחמשים זוז. איצטריך למתני מאה דלא תימא שפטרו עצמן בהוספה זו הואיל והוסיפו עצמן על שיעור הראוי. ואיצטריך לאשמעינן נמי בחמשים זוז למימר דאפילו הכי אינה יכולה להוציא מידן אלא כשתגדיל ולא קודם לכן אף על פי שהשיאוה ולא נתנו לה אלא הפחות שבשעורין אפילו הכי אין לה עליהם דין הפרנסה אלא לאחר שתגדיל. כך נ"ל:

מה שראוי לתת לה. °פירש הר"ב עישור נכסים וכ"כ רש"י וטעמייהו שכן מצינו דעת שלישית לרבי בברייתא דסובר עישור נכסים וכתב הר"ן שאפשר דת"ק הכי קאמר מה שראוי לינתן לרבי יהודה לפי אומדנא דאב ולרבנן לפי שומת הנכסים:

רבי יהודה אומר אם השיא וכו'. כתב הר"ב והלכה כר"י [גמרא] דאזלינן בתר אומדנא דאב. ואם א"א לעמוד על אומדן דעתו של אב כו' ולא כתב בקצרה ואם לא השיא כו' משום דלא תלי מידי בהשיא ולא השיא אלא באומדנא אי וותרן אי קמצן אף על גב דלא השיא ולא גילה דעתו בהשאת בת. והא דנקט השיא להודיעך כחן דרבנן דפליגי עליה אפילו בהשיא כדאיתא בגמרא וכך תפרש דברי הר"ב והלכה כרבי יהודה דאזלינן בתר אומדנא. אי וותרן אי קמצן אפילו בלא השיא. ואם אי אפשר לעמוד על אומדן כו' פירוש שלא גר בינינו ולא עמדנו על סוף דעתו אם וותרן אם קמצן. ומ"ש עוד הר"ב ואם נשאת וכו' ולא אמרינן אחולי כו' אבל אם פסקו כו' אחולי כו'. תמיהא מלתא דמה מחילה שייך בקטנה דהא מתניתין בקטנה מיתניא שהיא הנקראת יתומה הנשאת ע"י אמה ואחיה ועוד שכן תנן לכשתגדיל ואפשר שר"ל כשלא מחתה לאחר שתגדיל אבל אין נראה כן ממ"ש תובעת לאחר שנשאת. גם המגיד בפ"כ מה' אישות כתב בשם הרשב"א דאע"ג דגדלה משנישאת ולא תבעה אחר גדלות מיד לא איבדה לעולם. לפי שכל שלא אבדה אותה בשעת נישואין שוב אינה צריכה למחות וברור הוא וכן נראה מדעת רבינו ע"כ לכך נראה לפרש דבריו דלא מיירי אלא בגדולה הנשאת ר"ל שהיא נערה אבל בקטנה לאו בת מחילה היא וכדעת כל הפוסקים שאפילו לא מחתה ולא מתזנה אפילו הכי כשתגדיל יכולה להוציא. ופירוש מחתה כלשון הטור סימן קי"ג לומר דעו שאיני מוחלת על פרנסתי. ופרנסה ר"ל צורכי הנדוניא:

פעמים שאדם עני. מפרש בגמרא דליכא למימר עני ועשיר בנכסים דאם כן היכי קאמר תנא קמא כדמעיקרא ובעשיר והעני הא לית ליה אלא עני בדעת שאין בדעתו ליתן לה נדוניית עשיר אלא נדוניית עני וכן עשיר עשיר בדעת:

אלא שמין את הנכסים. כלומר רואין שכנגדו היאך מתפרנסות מנכסים כאלו. והכי איתא בתוספתא. הר"ן:

ז

נאמן בעלי עלי. שלא יעכבם לעצמו תנם לו והוא יקנה לי שדה לכשארצה כ"כ רש"י. ולרבותא לרבי מאיר הוא שמפרש כן כלומר דאפילו שאומרת שהבעל יעשה כציוויו של האב אפילו הכי אין שומעין לה. ולשון הרמב"ם פרק כ' מה' אישות והטור סימן נ"ד תנם לבעלי כל מה שירצה יעשה בהן אם היתה גדולה ונשאת הרשות בידה וכו' משום דתחלת דבריהם במי ששומעין לה והוי רבותא דאפילו כשאומרת כל מה שירצה כו':

יעשה שליש כו'. כתב הר"ב דמצוה לקיים דברי המת. גמרא. ואפילו צוה כשהיה בריא דאלת"ה מה מצוה לקיים דקאמר הרי דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו כמו שפסק הר"ב במשנה ז' פ"ט דבבא בתרא ולא שייך לומר מצוה לקיים אלא דבריו שרירין וקיימין וכן כתבו מהגמרא סוף פרק קמא דגיטין. וכתבו התוספות דנפקא מינה בין ככתובים כו' ובין מצוה לקיים וכו' דלא אמרינן מצוה אלא כשהושלש מתחלה לכך אי נמי דוקא במת נותן בחיי מקבל. ופירש הר"ן דמיירי הכא שמעכשיו זיכה אותה במעות אלא שצוה שיקחו לה מהן שדה ומש"ה אי לאו טעמא דמצוה לקיים כו' נותנין לה מיד ששלה הן לגמרי דאלת"ה אלא שאמר שלא תזכה במעות אלא לקנות בהן שדה אפילו בלא טעמא דמצוה כו' אין שומעין לה שלא זכתה בהן אלא בענין זה:

הרי היא מכורה. ור"מ סבר דאינה יכולה למוכרה תוספות. כלומר ובהא הוא דפליגי אבל דמצוה לקיים אף ר' יוסי מודה אלא דבכי הא שאני כיון שיכולה למוכרה וכ"כ הר"ן וכתב עוד ואפשר דטעמיה דרבי יוסי משום דלית ליה מצוה לקיים דברי המת ע"כ. וצריך לומר דהא דתלי טעמא משום שהרי היא מכורה ותיפוק ליה דאין מצוה. דלדבריו דר"מ הוא דקאמר הכי. וכ"כ התוספות בד"ה הא מני וכו':

מעכשיו. כלומר מיד יכולה למכור ונמצא שאין תועלת כלל בקניית השדה ועוד נ"ל דלהכי הוסיף לומר מעכשיו °משום הא דמקשה הר"ן מפרק מי שמת [דף קנ"ה] דאמרינן שאין הבן רשאי למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים וניחא ליה די"ל ה"מ בקרקע שהיה מאביו. אבל שדה זו אע"פ שבמעות אביו לקחו אותה מ"מ לא היה מאביו ע"כ. ועוד מחלק בגווני אחריני ע"ש בדבריו. ולמסקנת חו"מ סימן רל"ה דוקא ירושה א"נ מתנת ש"מ שהיא כירושה. אבל הכא מתנת בריא והוה כשדה שקנאה בעצמו. ואומר אני שזהו שרצה התנא לומר במאי דהוסיף מעכשיו כלומר והרי זו אפילו מעכשיו יכולה למכור ואינה צריכה להמתין עד שתהא בת כ' שנה. ונמצא שהקושיא של הר"ן נשמר ממנה התנא בעצמו ובא לומר דליתא ואל תשיבני וכי היאך בא התנא לשמור עצמו ממימרא דאמוראי דההיא דבן אינו מוכר כו' מימרא דאמוראי היא. לא קשיא כלל דע"כ לאו תקנתא שהם תקנוה בדורותם היא דהא מותיב עלה ממעשה בא' שמכר בנכסי אביו ומת כו' ובאו ושאלו את ר"ע מהו לבודקו וכו' ואי אמרת מבן כ' כי בדקו ליה מאי הוי כלומר אפילו לא הביא ב' שערות כגדול מחזקינן ליה. ואי תקנתא דאמוראי מאי פריך מדר"ע:

בד"א בגדולה. כתב הר"ב דבגדולה מן הנשואין ד"ה שומעין לה. גמרא. ופירש"י שאף האב לא עלה בדעתו למוסרה ביד שליש אלא עד שתנשא דמשנשאת הבעל זכאי לאכול פירות וכתב הר"ב והלכה כר"מ כן הוא בגמרא:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.