תוספות הרא"ש/סוכה/ב/א
גמ'. ומאי שנא גבי מבוי דתני תקנתא [ולא תני חד] לישנא בתרויהו, והאי דלא פריך מההיא דתנן לקמן בפ' לולב הגזול או שהיו ענביו מרובים מעליו פסול ואם מיעטן כשר. והיינו פסול ותקנתא י"ל דלא פריך אלא מסוכה ומבוי שדינם שוה לענין גובהה ושינה לשון משנתו. ועוי"ל דגבי הדס אצטריך למתני תקנתא דסד"א כיון שגדל בפסול[1] לית לי' תקנתא:
סוכה דאורייתא תני פסולה. דאי הוה תנא ימעט חיישינן שמא יטעה איניש לומר ימעט לכתחלה ודיעבד כשירה. לכך דקדק התנא בלשונו דלא ליתי לידי איסורא דאורייתא ותני פסולה אע"ג דלא הוי לישנא מעליא כמו מיעוט. אבל במבוי דרבנן לא חייש ותני ימעט שהוא לישנא מעליא כדאשכחן בריש פסחים שעיקם הכתוב כמה אותיות שלא להוציא דבר מגונה מפיו. א"נ לשון ימעט משמע חומרא בעלמא מדרבנן ולא שייך למתני בפסולה דאורייתא.
והא דאמר בפ' במה מדליקין נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי. אגב דבעי למיתני סוכה שהיא דאורייתא נקט נמי בנר חנוכה פסולה. א"נ אי הוה תני ימעט הוה משמע כמו שהיא מדולקת ישפילנה וזה אינו למ"ד הדלקה עושה מצוה ואפי' למ"ד הנחה עושה מצוה חיישינן שהרואה אומר לצורכו הוא דאדלקה כדאמרי' גבי הדליקה בפנים והוציאה לחוץ. והוה צריך למתני יכבנה וישפילנה וידליקנה להכי קיצר בלשונו ותנא פסולה:
כי עביד לי' דירת קבע שפיר דמי. אע"פ שיש לפ' קרא בדירה שאינה ראויה אלא לז' הימים למעוטי קבע מ"מ משמע לי' דקרא אתא לשיעורא לאורויי לן מדת גובהה כלומר בסוכה שאפשר לעשותה עראי ולא לפוסלה אם עשתה דירת קבע. וא"ת כיון דלא חיישינן אלא שתהא ראוי' לעשותה עראי ואע"פ שעושה אותה קבע שריא א"כ אמאי אמרי' גשמים סימן קללה בחג והלא יכול לקבוע הנסרים במסמרים שלא ירדו הגשמים בסוכה ואפי' את"ל דאסיר משום גזירת תקרה כי היכי דאמרינן לקמן בפרקין גבי פלוגתא דר"מ ור"י דמסככין בנסרים דאי מכשרת לה אתי למימר מה לי סוכה זו ומה לי לישן תחת תקרת הבית דהא ודאי פסול מדאורייתא דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל ימות השנה מ"מ כיון דלא אסיר אלא מדרבנן לא שייך למימר שיהיו הגשמים סימן קללה. וי"ל נהי דלא חיישינן לדפנות דאי עבד להו קבע. בסככה שעיקר הסוכה לשם החג בעי' עשיית עראי ומהאי טעמא נמי ניחא לר' זירא דדריש מדכ' סוכה תהיה לצל הא כתיב נמי למחסה ולמסתור מזרם וממטר ונבעי שלא ירדו גשמים לתוכה א"ו משום דבעי סככה עראי ואי עביד הכי הו"ל קבע:
- ↑ גם בתוספות תירצו כן. וכבר תמהו גדולי האחרונים ז"ל דלקמן בגמ' (לג:) משני דאיירי בתר דאגדיה וקמ"ל אגד הזמנה בעלמא ולאו כלום הוא. ולמה להו להתוס' להמציא תירוץ חדש.
ועוד קשה דא"כ מאי פריך עלה דגמ' שם דמעטינהו אימת אילימא מקמי דאגדיה פשיטא. הא טובא אשמעינן דלא נימא כיון שגדל בפסול לית ליה תקנתא כמ"ש התוס' כאן.
ונראה שמפני זה כתב הגאון רבי ישעיה פיק ז"ל בהגהותיו על התוס' דהך גדולו פי' אגדו כמו (לקמן ל"ז) מגדלי הושענא. והוא באמת תירוץ הגמ' הנ"ל. אבל זה דחוק. וגם מלשון הרא"ש פה שכתב כיון שגדל בפסול משמע שר"ל שגדל על האילן בפסול.
וראיתי בספר זרע אמת ח"א בסוף חידושיו תירץ דלפי מה דאמרינן בגמ' שם אסיפא דמתני' ואין ממעטין ביו"ט דאשחור אימת אילימא דאשחור מאתמול כו' אלא לאו דאשחור ביו"ט כו'. ואף גם למאי דמשני לעולם דאשחור מעיקרא עכ"פ מוכח מינה דחוי מעיקרא לא הוי דחוי. א"כ תירוץ הגמ' שוב אינו מספיק, דאכתי קשה ל"ל לאשמעינן דאגד הזמנה בעלמא הוא ול"ה דחוי, הא אפילו נימא דאגד מלתא, הא הוי דחוי מעקרא ולא הוי דחוי. ואי נימא כתירוץ הגמ' מעיקרא דאיירי בתר דאגדי' ואשמעי' דחוי מעיקרא לא הוי דחוי, קשה דהרי שמעינן זאת מסיפא עכ"ד.
אמנם מלבד שבזה אכתי לא תירץ קושיא הב' הנ"ל דאי כסברת התוס' א"כ מה פריך פשיטא. הנה לדבריו יוקשה עוד דא"כ הו"ל להגמ' למפרך זאת שם. אלא ודאי שאין זה קושי' דאכתי אצטריך לאשמעינן ברישא דאגד הזמנה בעלמא היא לענין כשאשחור בתר דאגדי' דאי נימא אגד מלתא היא הו"ל נראה ונדחה דהוי דחוי. וא"ת דלפ"ז למה מסקי' בגמ' שם נראה ונדחה חוזר ונראה לא תפשוט ולא אמרו דאדרבה נפשוט מרישא דהוי דחוי. י"ל דאין זה מוכרח דאכתי י"ל דל"ה דחוי ותני רישא אטו סיפא. אלא דהגמ' לא תירצו כן משום שהוא שינויא דחוקא כמ"ש בגמ' (זבחים צ"א ב') רישא משום סיפא מי תני. להכי ניחא טפי להגמ' לאוקמא בגונא דרישא אצטריך לגופיה.
ובספר מנחת בכורים להגאון בעל פרי האדמה תי' להקושיא הב' הנ"ל שקושיית הגמ' הוא על מה דתנן ואם מיעטן כשר משמעו בדיעבד ואי מקמי דאגדיה פשיטא דכשר לכתחילה והול"ל ימעט ותי' דאיירי בתר דאגדיה ולהכי קאמר בדיעבד ע"כ. ושותי' דמר לא ידענא חדא דלשנא דקאמרי בגמ' פשיטא משמע דפריך דהוא מיותר. ועוד מה שייך בלקטן לכתחילה ודיעבד, דאי לכתחילה לא יצא בזה א"כ אף אם לקט יקח אחר. דהלקיחה הוי לכתחילה (ודוחק לומר דאיירי בליכא אחר). ועוד דא"כ מה תי' בגמ' דאשמעינן הזמנה בעלמא הוא. הא הדרה קו' לדוכתה א"ה אפי' לכתחילה.
ובס' פני יהושע תירץ להקושיא הא' דהתוס' הוכרחו לזה משום דלתי' הגמ' אכתי ק' לתני ימעט לחוד ולא פסולה וממילא נדע דבתר דאגדיה איירי דאל"כ לא הו"ל למתני ימעט אלא פסולה למאי דאמרי' הכא בגמ' דבדאוריי' תני פסולה. לכן תי' התוס' דאי תנא ימעט בלחוד אכתי הו"א דאיירי מקמי' דאגדי' ואשמעינן דלא נימא כיון דגדולו נפסול ל"ל תקנתא ע"כ.
אבל מלבד שאין לשון התוס' מורה על זה. ויהי' מן התימה שהתוס' חתרו פה לתרץ קושי' שקשה על ד' הגמ' שם ולא תירצו קושיתם פה. זולת זה עיקר דבריו קשים בעיני שהרי כל דבריו הם רק לפי תירוץ הא' בגמ' דבדאורייתא ל"ש למתני כ"א פסולה כדי שלא נטעה דימעט לכתחילה או רק חומרא מדרבנן (כמ"ש התוס') א"כ שוב אין מקום לקושיתו דלתני בהדס רק ימעט ולא פסולה כיון שהוא דאורייתא:
ובצל"ח הנדפס מחדש כתב פרפרת נאה ליישב ד' תוס' ע"ד החידוד עי"ש אבל כל דבריו יתכנו רק לפמ"ש הוא ז"ל שכונת התוס' במ"ש דהו"א כיון שגדל בפסול לית ליה תקנתא הוא משום דהוי דחוי מעיקרא, אבל לענ"ד מדברי הגמ' ופרש"י (לקמן ל"ג ב') מבואר דלא מקרי דחוי מעיקרא עד שיקרא עליו שם לולב ולכך למ"ד אגד הזמנה בעלמא אינו דחוי מעיקרא עד יו"ט. וא"כ פשיטא שבשעת גידולו לא הוי דחוי. ולפ"ד הצל"ח עדיפא הו"ל להתוס' לומר דהו"א כיון שכבר נפסל בתלוש תו ל"ל תקנתא. דאז עכ"פ ראוי הוא ללולב משא"כ במחובר (האומנם שבצל"ח ריש פרק ר"א דמילה כ' בפשיטות דיוצא באתרוג במחובר, אבל תימה מנין לו זה. ועי' בפמ"ג באשל אברהם סוף סי' תרנ"ג שנסתפק במחובר בעציץ. משמע דבמחובר בקרקע פשיטא לי' דלא יצא ובספרי יערך אהרן ערך לקיחה הארכתי בזה) אבל לענ"ד כונת התוס' הוא דבירושלמי שם יש ב' טעמים על פסולו כשענביו מרובים מעליו, או משום שאינם דומים לענף, או משום דבעינן ענף ולא פרי. והנפקא מינה לב' הטעמים הוא אם הענבים ירוקים ודומים להענף דרק לטעם ב' הוא פסול. ולפי מה דמסקינן בתלמודנו שם דירוקות כשר נראה דס"ל כטעם הראשון. ואמנם לב' הטעמים הו"א כיון דגדל בפסול תו ל"ל תקנתא להכי תנא ואם מיעטן כשר.
והנה התוס' דקאי הכא לפי הס"ד דגם בדאורייתא שייך למתני תקנתא הוכרחו לתירוצם זה, דלתירוץ הגמ' שם דאיירי בתר דאגדיה אכתי תקשי דלתני ימעט בלחוד ושפיר הוי ידעינן דבתר דאגדיה איירי מדלא תני פסולה כמו בסוכה. לכן תירצו דשם צריך למתני תקנתא דאי הוי תני פסולה בלחוד הו"א כיון דגדל בפסול תו ל"ל תקנתא מדלא תני ימעט בלחוד ולא לתני פסולה דהכי עדיף טפי כי היכא דלא נטעה לומר כן (דלא פריך הכא כ"א מסוכה ומבוי דפסולייהו ותקנתייהו כי הדדי ושינה לשון משנתו) וממילא מתורץ קושיתם הנ"ל דאי הוה תני ימעט בלחוד אכתי ל"ה ידעינן דבתר דאגדיה איירי דהו"א דלהכי אצטריך למתני תקנתא דאי הוי תני פסולה הו"א דל"ל תקנתא ומגופא דמתני' הוי מסייעין הכי. להכי אצטריך למתני פסולה ותקנתא דמייתורא שמעינן דבתר דאגדיה איירי. אבל התם בגמ' דקאי לפי המסקנא הכא דבדאורייתא לא תני תקנתא א"כ שוב אין קושיא דלתני ימעט בלחוד ופריך בגמ' רק דלא לתני ואם מיעטן. להכי שפיר משני דאצטריך לבתר דאגדי'. ולא הוה מצי לשנויי התם דאצטריך דלא נימא הואיל וגדל בפסול ל"ל תקנתא כתי' התוס' דהא גם בלא זה מהיכי הוי ס"ד לומר כן אי משום דלא תני ימעט בלחוד הא בדאורייתא לא תני תקנתא. ולא ס"ל כסברא הנ"ל דהו"א מדכ' ענף עץ בעינן ענף בעודו על העץ. תוספי תוספות לרש"א ורטהיימר