שרשי הים/שופר/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ שופר א

ג

שורש מצות לאו ליהנות ניתנו

וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה וא"ת והרי נהנה בשמיעת הקול מצוות לאו ליהנות ניתנו. עכ"ל. ראיתי לבאר שורש זה של מצות לאו ליהנות ניתנו הנה הרב לח"מ ז"ל פירש כוונת רבינו ז"ל דהוקשה לו דאע"ג דאין בקול דין מעילה מ"מ איסורא דרבנן מיהא איכא וכיון שכן הול"ל דאם עבר ותקע דלא יצא כדי שלא יהנה מהמצוה ולא יעשה איסור זה דרבנן ותריץ יתיב רבינו דמצות לאו ליהנות ניתנו וליכא נמי איסורא דרבנן ע"ש ואיכא למידק דא"כ מעיקרא למה הוצרך רבינו ז"ל לומר שאין בקול דין מעילה ולמה לא כתב בפשיטות יצא לפי שמצות לאו ליהנות ניתנו וכדקאמר רבא בגמרא ולמאי נ"מ כתב שאין בקול דין מעילה הא אפילו יהיה בקול דין מעילה כיון שאין הנאה בקיום המצות אין כאן מעילה ואפשר דהוצרך רבינו ז"ל לומר שאין בקול דין מעילה לאשמועינן דאפילו עבר ותקע לשיר דכל שמכוין לשיר אית ליה נמי הנאה אין אומרים כיון דמעל הרי יצא לחולין ואח"כ יכול לתקוע בו לכתחילה וכדקאמר רב יאודה בגמרא כיון דתקע ומעל יצא לחולין לכך קאמר דלעולם אסור לתקוע בו לכתחילה משום שאין בקול דין מעילה ולעולם באיסורו קאי ודוק.
וראיתי עוד להרב לח"מ ז"ל שהוקשה לו דלפי מ"ש רבינו דאין בקול דין מעילה והכי אמרינן נמי בפרק כל שעה דכ"ו איך אמרו בגמ' עולה בת מעילה היא כיון שמעל בה נפקא לחולין ורבא נמי אודי בזה ואמ' אימת מעל בתר דתקע כו' והוא ז"ל נדחק לתרץ דרב' לפי שיטתיה דר"י דס"ל מעל השיבו מיהא איהו ס"ל בפרק כ"ש דאין בקול דין מעילה יע"ש: ועיין למרן מלכא בספר מקראי קדש דמ"ב ע"א תמה עליו בזה בשם הרמב"ח ז"ל דאם כן היכי ס"ד דרבא מעיקרא למימר דאחד זה ואחד זה לא יצא משום דהוה ס"ל דמצות ליהנות ניתנו והא כיון דלדידיה ס"ל דאין בקול דין מעילה אמאי לא יצא יע"ש ולא ק"מ לע"ד דכיון דאיכא איסורא דרבנן משום הכי קאמר רבא מעיקרא דלא יצא דאם אתה אומר יצא קעביד איסורא דרבנן שאמרו לא נהנין וכמ"ש הרב לח"מ ז"ל בכוונת מ"ש רבינו וא"ת כו' וכמדובר.
עוד ראיתי למרן מלכא שתירץ לעיקר קושיית הרב לח"מ ז"ל וז"ל ולכן י"ל דס"ד דרבא מעיקרא דבקול זה דמקיים מ"ע יש בו מעילה כיון שיצא בו י"ח ומש"ה קאמר רבא אימת מעל כו' ולבתר אסיק דמצות לאו ליהנות ניתנו וליכא מעילה אף דמקיים מ"ע וזו היתה כוונת רבינו דמעיקרא כ' דאין בקול דין מעילה ואח"כ כתב וא"ת והרי הוא נהנה כלומר שיוצא י"ח בשמיעת קול זה וכל כה"ג יש בקול דין מעילה ותריץ יתיב דמצות לאו ליהנות ניתנו אח"ד יע"ש. ואשתמיט מיניה דברי הפר"ח ז"ל בסי' תקפ"ו סק"ה שדחה תירוץ זה וכתב דאין זה מספיק דהא אמרינן התם בגמ' דטעמא דקול ומראה וריח אין בהם דין מעילה הוא משום דאין בהם ממש והיכי ס"ד דרבא דמעל יע"ש.
ולכאורה עלה על דעתי להביא ראיה דקיום המצוה חשיב כדבר שיש בו ממש מאותה שכתב רש"י ז"ל בפרק אין צדין דכ"ז ע"ב ד"ה חלה שנטמאת כו' דהמבער קדשים פסולים בי"ט אפילו על ידי אכילת בהמה אסור דכיון דרחמנא אחשביה להבערתן דכתיב באש תשרופו הילכך מלאכה היא עכ"ל ומשמע דכוונתו לומר דאפילו מידי דלאו מלאכה כל דאחשביה רחמנא למצוה חשיב קיום המצוה מלאכה גמורה וא"כ ה"נ אע"ג דקול בעלמא חשיב דבר שאין בו ממש כיון דרחמנא אחשבי' למצוה דכתיב ותקעתם כו' חשיב קיום המצוה כדבר שיש בו ממש אלא דהא בורכא היא דאין כונת רש"י לזה וכמ"ש בחי' למס' ביצה ואין צורך להאריך.
וראיתי עוד להרפ"ח ז"ל שכתב וז"ל ועוד תמהני דאם איכא הנאה בשמיעת הקול מה משיב לזה שמצוות לאו ליהנות ניתנו דההיא היא בהנאת קיום המצוה אבל היכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה ליכא שריותא אלא שהרב השמיט דין מודר הנאה ממעיין וגם זה תימא. ושמא י"ל דלא חשיבא השמיעה והתקיעה הנאה כולי האי כמו גבי הזאה ומודר הנאה ממעיין ועדיין צ"ע עכ"ל. ולא ידעתי מי הגיד לו להרב דס"ל לרבינו דאיכא הנאה בשמיעת קול אף כשאינו מכוין לשיר דאפשר דסבירא ליה לרבינו כמ"ש התוס' בפרק ראוהו ב"ד דכ"ח דכל שאינו מכוין לשיר ליכא הנאה בשמיעת הקול ומ"ש רבינו וא"ת והרי הוא נהנה בשמיעת הקול על הנאת המצוה שיצא בה י"ח שמיעה קאמר דאף ע"ג דאין בו ממש מ"מ איסורא דרבנן מיהא איכא דומיא דקול ומראה וריח דאיכא איסורא דרבנן וכמ"ש הלח"מ ז"ל בכוונת דברי ר' והוא ברור.
ובספר שער המלך למו"ה נר"ו שנדפס מחדש בה' לולב דף צ"ד ע"א כת' שדעת רבינו כדעת הרשב"א ז"ל בחידושיו לנדרים דט"ו גבי ההיא דהאומר הנאת תשמישך עלי דס"ל דאפי' בדאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה שרי שכתב שם וז"ל ומיהו ק"ל אפי' לאוקמתא דרבינא באומר הנאת תשמישך עלי הא מצווה על מצות עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו מ"ש ממודר הנאה משופר דמותר לתקוע תקיעה של מצוה ותירץ לפי דרכו כיע"ש. ומדלא תירץ כתירוץ הר"ן ז"ל שם דשאני הכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה משמע בהדייא דס"ל דאפי' בדאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה שרי וס"ל ז"ל דדוקא גבי הזאה ומודר הנאה ממעיין קאמר רבא דאסור משום דהתם מיד כשהיזה עליו וטבל נגמרה המצוה ואי משהי בהו בתר הכי נמצא נהנה גופו שלא במקום מצוה והילכך קאמר רבא דבימות החמה לא דגזרו שמא ישהא וכה"ג אשכחן בנדרי' דל"ח אמתני' דהמודר הנאה מחבירו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב את"ד נר"ו.
ולע"ד מדברי הרשב"א בחי' ליבמות דק"ג מבואר דס"ל כדברי הר"ן דכל דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה אסיר דעלה דאמרינן התם גבי סנדל של ע"ז לא יחלוץ ואם חלץ חליצתה כשירה כת' וז"ל ואי משום איסורי הנאה מצות לאו ליהנות ניתנו ואף ע"ג דהכא בעיא לאינסובי ובלא חליצה לא נסבי לה כיון דלא מעכ' בה אלא מצוה מצוה לאו הנאה היא עכ"ל. הנה מבוארין דבריו ז"ל דהנאה אחרת דלא מעכב בה המצוה כי ההיא דטובל בימות החמה אע"ג דאיכא מצוה בהדה לא אמרינן ביה מצות לאו ליהנות ניתנו כיון דאיכא הנאת הגוף הפך מה שהכריח מו"ה נר"ו מדבריו שבנדרים. וליכא למימר דשאני הנאה זו הבאה לאשה על ידי חליצה שאינה באה מיד בשעת עשיית המצוה אלא אחר כך כי בעייא לאינסובי ומשום הכי הוצרך הרשב"א לומר ה"ט כיון דלא מעכב בה אלא המצוה כו' דאדרבא כשהנאת הגוף אינה באה מיד בשעת עשיית המצוה הול"ל טפי דשרי משום טעמא דמצות לאו ל"נ דהנאת הגוף הבאה אחר כך אינה אלא גרמא בעלמא וכמ"ש מו"ה הי"ו שם ד"ה ולדעת הר"ן יע"ש ואם כן מדהוצרך הכא לטעמא דכיון דלא מעכ' בה אלא המצוה כו' מבואר דס"ל דאי לאו האי טעמא כל דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה אסיר. סוף דבר מדברי הרשב"א לע"ד אין ראיה לו' דחלוק על ס' הר"ן דאדתידוק מדבריו שבנדרים לומר דחלוק על הר"ן דוק מדבריו שביבמות איפכא ועכ"ל שדבריו באחד מאלו השתי מקומות לאו דוקא וחדא מינייהו נקט ואין הכי נמי דהוה מצי לתרוצי בהכי עיקר קושייתו ודוק.
ועוד נר' לענ"ד דודאי הרשב"א ז"ל אזיל ומודה לסברת הר"ן ז"ל וכדמוכחין דבריו שביבמות מיהו בההיא דהאומר הנאת תשמישך עלי הוצרך לתרץ תי' אחר ולא ניחא ליה לתרץ על פי מ"ש הר"ן משום דמשמע ליה להרשב"א דההיא דמודר הנאה ממעיין וההיא דמזה עליו דאסרי להזות ולטבול בימות החמה משום איסור הנאת הגוף אף דאיכא מצוה בהדה הוא משום דאפשר לקיים המצוה בלי איסור הנאה זו כגון שיטבול במקוה שלא נדר הנאה ממנו וגם בהזאה יכול להזות עליו אדם אחר שאינו מודר הנאה ממנו אבל הכא באומר הנאת תשמישך עלי דאי אפשר למצות עונה זו לקיימה באופן אחר אף ע"ג דאיכא הנאת הגוף איכא למימר כיון דאיכא צד מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו שרי אע"ג דנהנה בהדי עשיית המצוה ולכך הוצרך לתרץ תירוץ אחר כנלע"ד.
ועוד יש לי להכריח דכל דאיכא הנאה בהדי מצוה לכ"ע אסיר ולא אמרינן בהא מצות לאו ליהנות ניתנו מההיא דאפליגו רבה ורב יוסף בפ' הכונס דנ"ו ובשאר דוכתי גבי שומר אבידה אי הוי ש"ש או ש"ח דלר"י חשי' ש"ש בההיא הנאה דלא בעי למיתב ריפתא לעניא בשע' שהוא עוסק בה אע"ג דאות' הנאה אתי ליה משום מצוה ולא אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו והגאונים והרי"ף ור' והרמב"ן והרשב"א פסקו כר' יוסף מבואר במרן ב"י ח"מ סימן ע"ב ואף רבה דפלי' ארב יוסף כת' התוס' בפרק הכונס דס"ל דהנאה חשיב אלא דלא חשיב כ"כ להיות כש"ש יע"ש ועיין עוד להתוס' שם ובשבועות דמ"ד ע"ב ד"ה ור"י כו' ועיין עוד בפ' אין בין המודר דל"ג עלה דאמרינן דכ"ע אית להו דר' יוסף ומאן דשרי להחזיר אבידה למודר משום דפרוטה דר' יוסף לא שכיח יע"ש הרי דחשיב הנאה ואסיר אף ע"ג דהנאה זו אתי בהדי מצוה ועיין בסוף פ' שבועת הדיינים בתוס' ד"ה ור' יוסף כו' ובהש"ך ז"ל ח"מ סי' רס"ז סקי"ד במה שתמה על מוהרש"ל ז"ל דאישתמיט מיניה דברי התו' הללו יע"ש.
ומ"מ בדעת רבינו ז"ל אין הכרח לע"ד לומר דס"ל דאפי' דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה דשרי כמ"ש מורי הרב הי"ו דאפשר לומר דס"ל לר' דכל שאינו מכוין לשיר ליכא הנאה בשמיעה ומשו"ה קאמר הכא דשרי במודר הנאה משום דמצות לאו ל"נ כמדובר. ואפילו אם נאמר דס"ל לרבינו דאיכא הנאה בשמיעת הקול יש ליישב קושיית הרפ"ח ז"ל מההיא דמודר הנאה ממעיין והן קדם נעמוד במה שהקשה עוד למה השמיט רבינו מחיבורו דין זה דמודר הנאה ממעיין דטובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה וכבר הוקשה לו כן גם למוהר"ם בן חביב ז"ל בחי' לפרק ראוהו בית דין שהשמיט לזו ועוד אחרת דאתמר התם המודר הנאה מחבירו מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים אבל לא בימות החמה ועיין למרן מלכא בספר מקראי קדש ובס' לשון למודים בה' נדרים סי' ק"ך ובס' שער המלך דפ"ו ע"א שנדחקו בזה יע"ש.
ולע"ד אפשר ליישב דעת רבינו על פי מה שראיתי בס' גט מקושר למוהריט"א נר"ו דף ל' ע"ב ד"ה הן אמת שהוקשה לו בהך דינא דמודר הנאה ממעיין ואידך דאע"ג דבימות החמה איכ' הנאת הגוף אכתי אמאי אסור כיון דאיהו לא קמכוין ליהנות גופו כי אם לקיום המצוה ואע"ג דהנאת הגוף באה לו ממילא הו"ל הנאה הבאה לו לאדם בע"כ ואמרינן בפרק כ"ש דף כ"ה ע"ב דכל היכא דלא אפשר ולא קא מכוין לכ"ע שרי והכא מוכרח הוא להזות ולטבול טבי' מצוה ולא אפשר מיקרי דאע"פ שאפשר להזות על ידי אדם אחר שאינו מודר הנאה ממנו וכן לטבול במי מקוה שאין מי מעיין עכ"ז לא אפשר מיקרי כמ"ש הרשב"א בחי' למסכת סוכה דל"ה ע"א גבי ההיא דאתרוג של תרומה כו' יע"ש וא"כ כיון דלא אפשר ולא קא מכוין הוה ליה לומר דשרי אפי' איכא הנאת הגוף והצריכה עיון יע"ש.
ולע"ד יש ליישב ע"פ מ"ש התוס' שם בפרק כל שעה ומ"ש שם לא אפשר ולא קמכוין לכ"ע שרי לאו אר"י ור"ש קאמר אלא אאביי ורבא קאמר לדעת ר"ש דמתיר דבר שאינו מתכוין ודוקא במידי דלא הוי פסיק רישיה דפסיק רישיה אף ר"ש אסר בדבר שאינו מתכוין וכל הנהו דמייתי הש"ס התם לר"ש שרי בדלא הוי פסיק רישיה ע"ש והשתא איכא למימר דהך דינא דמזה מי חטאת וכן דינא דטובל במעיין דאסר רבא בימות החמה אע"ג דדבר שאינו מתכוין הוא לר"י מיהא אסור דרבא אליבא דר"י קאמר דס"ל דדבר שאינו מתכוין אסור וא"נ אליב' דר"ש נמי קאמר ומשום דפסיק רישיה הוא ובפסיק רישיה אפילו ר"ש מודה דאסור אף דבר שאינו מתכוין וכמ"ש התוס' וברור.
ובכן ממילא יתיישב דעת רבינו שהשמיט להך דינא דרבא משום דלדידיה משמע ליה דהך דינא דרבא אליבא דר"י אמרה דאסר דבר שאינו מתכוין ואיהו ז"ל בעלמא פסק כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר ולדידיה ה"נ אע"ג דאיכא הנאת הגוף כיון דאינו מכוין אלא למצוה שרי וס"ל דלא חשיב פסיק רישיה כההיא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן דמייתי התם בפרק כל שעה ופסקה רבינו בפ"י מה' כלאים הי"ו יע"ש וא"כ אפשר דרבינו פליג אהרשב"א ז"ל דס"ל דאפי' באפשר לעשות בדרך אחרת חשיב לא אפשר אלא לדידיה משמע ליה דכל שאפשר לעשות בדרך אחרת ולא קמכוין מיקרי ובאפשר ולא קמכוין לפום לישנא בתרא דרבא בפרק כל שעה לר"ש שרי והכי קי"ל התם דהא לישנא קמא איתותב התם וא"כ הך מימרא דרבא משמע ליה לרבינו דאזיל כוותיה דר"י לפום האיך לישנא ולדידן דקי"ל כר"ש דכל דאפשר ולא קא מכוין שרי הכא נמי שרי להזות ולטבול מש"ה השמיט רבינו הך דינא דרבא ודוק.
וע"פ האמור ממילא יתיישב מה שהקשה הרפ"ח בדברי רבינו גבי תקיעת שופר דהיכי שרי מטעם מצות לאו ליהנות ניתנו כיון דאיכא הנאת השמיעה בהדי מצוה דאפי' אם נודה לו ז"ל דאפילו כשאינו מכוין לשיר איכא הנאה בשמיעת הקול מ"מ ס"ל לרבינו דשרי לתקוע ולא חשבינן להנאת השמיעה משום דלא אפשר ולא מכוין הוא א"נ אפשר ולא קמכוין הוא וכל כה"ג שרי לר"ש דקי"ל כוותיה ולא הוי פסיק רישיה דאפשר דלא כל שומע ואינו מכוין לשיר יש לו הנאה מקול שופר וההיא דפריך תלמודא בנדרים גבי מתני' דהמודר הנאה מחבירו וחלה נכנס לבקרו כו' אי שרי בשנכסי חולה אסורים על המדיר אפי' עומד נמי כו' דמינה הכריח הרב מחנה אפרים ז"ל בה' נדרים סי' כ"ה דכל דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה אסור יע"ש. לפי האמור בדעת רבינו אית לן למי' דהתם פסיק רישיה הוא ומש"ה פריך תלמודא בפשיטות דיהא אסור כנלע"ד.
ודע דממ"ש רבינו בשופר של עולה לא יתקע לכתחילה הכריח מהר"מ די בוטון ז"ל בדף קל"א ע"א דמשום טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו לא שרינן אלא בדיעבד ומש"ה הוצרך לפרש מ"ש ר' בסוף ה' שחיטה דמותר לכסות בעפר עיר הנידחת דמיירי בעפר קרקעה וכר"ז דסוף פ' כיסוי הדם דאלו בעפר שריפתה לא שרי רבא התם אלא מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ולפום האי טעמא לכתחי' מיהא אסור יע"ש ועיין למרן החבי"ב בה' שחיטה סי' כ"ח בהגב"י בסופו דשקיל וטרי בזה על דברי הרב הנז' יע"ש. ומדברי התוס' ז"ל שם בס"פ כיסוי הדם משמע דדוקא באיסור ע"ז דמאיס לגבוה לא שרינן לכתחילה מהאי טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל בשאר איסורי הנאה דליכא טעמא דמאיס שרי לכתחילה נמי מהאי טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ולפי דבריהם ז"ל בשופר היה לנו להתיר אף לכתחילה כיון דליכא טעמא דמאיס ומדקאמר רבא בגמ' אחד זה וא' זה יצא משמע דוקא דיעבד אבל לא לכתחילה.
ואפשר דס"ל להתוס' דלאו דוקא ואגב דאמר ר"י לא יצא קאמר רבא יצא אבל אה"נ דלרבא אף לכתחי' נמי שרי לתקוע בשופר של עולה ושל שלמים מיהו רבינו ז"ל דכת' בהדייא בשופר של עולה לא יתקע נראה דס"ל כמ"ש מוהר"מ די בוטון ז"ל דלכתחילה מיהא לא שרינן מה"ט ואפשר דס"ל דבכל איסורי הנאה אית לן לאסור לכתחילה דאע"ג דמצוות לאו ליהנות ניתנו מ"מ מחזי כמתהני ואסו' וכ"כ הרמב"ן והרשב"א בחי' ליבמות דק"ג עלה דסנדל של ע"ז לא תחלוץ כו' וז"ל ולכתחילה לא תחלוץ מפני שנראה כמתהנית ועוד דכל למצוה מאיס עכ"ל ואין ספק אצלי דהטעם השני שכתבו דכל למצוה מאיס לרווחא דמילתא כתבו כן דהתם גבי סנדל של ע"ז קושטא קאי דבלאו טעמא דנראה כנהנית איכא נמי טעמא דמאיס למצוה כיון דשל ע"ז הוא אבל בשאר איסורי הנאה דלאו ע"ז כהך דשופר של עולה דלא שייך טעמא דמאיס ודאי דלכתחילה מיהא אסור משום טעמא דנראה כנהנית ועל כרחין לומר הכי שהרי בנדרים דמ"ז מבואר דלכתחילה אסור לקדש בחליפי איסורי הנאה ואם איתא דכל דליכא טעמא דמאיס שרי אף לכתחילה מקדש בחליפי איסורי הנאה אמאי לא שרינן אף לכתחילה מהאי טעמא דמצוות לאו ליהנו' ניתנו אלא ודאי דכל איסורי הנאה אסור לכתחילה משום טעמא דנראה כנהנה ועיין בספר נאות יעקב בקונטרי' גט מקושר ד"ל ע"א ודל"א ע"ג ועיין להרב מש"ל ז"ל בריש פ"ה מה' אישות ה"ה ודע דסברת הרא"ש כו' במ"ש שם מוהר"י כולי ז"ל בהגהתו יע"ש ודוק.
ומיהו יש לדקדק בדברי רבינו מ"ש דגבי שופר של עולה כתב דלכתחילה לא יתקע בו וגבי מודר הנאה משופר כתב דמותר לתקוע בו אפילו לכתחילה דאי ס"ל ז"ל דמשום טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו לא שרינן אלא דוקא דיעבד ומ"ה כתב דבשופר של עולה לא יתקע בו לכתחי' במודר הנאה נמי היה לו לאסור לכתחילה. ואפשר שרבי' דקדק לישנא דרבא דגבי שופר של עולה קאמר יצא דמשמע דוקא דיעבד וגבי מודר הנאה קאמר מותר לתקוע בו דמשמע לכתחילה לכך הוצרך לחלק ביניהן דעולה שאני דאסורה אכולי עלמ' ועוד דהקדש ליתיה בשאלה הילכך החמירו בה לכתחילה מטעמא דנראה כנהנה אבל במודר הנאה דלא אסיר אכ"ע כהקדש ועוד דקיל דאיתיה בשאלה הילכך אף לכתחילה שרי מטעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו כנלע"ד.
ודע שמדברי רבינו שכתב ואם תקע בו יצא לפי שאין בקול דין מעילה הקשה מו"ה בספר שער המלך בהלכות י"ט פ"ה הי"ו על מ"ש הרדב"ז בתשו' החדשות סי' רצ"ז דע"כ לא אמרו קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה אלא בששומע קול כלי שיר או שמריח ריח קטורת אחר שתעלה תמרתו או שהיה נר של הקדש דלוק והלך לאורו אבל אם לקח כלי שיר של הקדש ונגן בו או לקח קטורת והריח בו או הדליק מנר של הקדש וכיוצא מדברים אלו שנהנה מגוף של הקדש יש בו דין מעילה עכ"ל ואם כדבריו ז"ל איך כתב רבינו כאן שאין בקול דין מעילה הרי כיון שלקח השופר בעצמו ותקע בו יש בו דין מעילה לפי דבריו ז"ל יע"ש וסבור הייתי ליישב ולומר דלפי דעתו ז"ל אין כוונת רבינו ז"ל באומרו שאין בקול דין מעילה בלוקח שופר בעצמו ותוקע בו דודאי כל שלקח גוף הכלי ונהנה בו מחייב אבל כוונת רבי' ז"ל הוא דכיון דאין מעילה בשומע קול של הקדש א"כ בשומע קול שופר של עולה שתוקעים אחרים והוא אינו תוקע אין בו דין מעילה שהרי הוא לא תקע בעצמו וכיון שעיקר מצות תקיעת שופר תלוי בשמיעת הקול א"כ אף כשתקע בשופר של עולה הוא בעצמו יצא שאעפ"י שהוא מתחייב במעילה כיון שאינו מתחייב בשביל הקול לבד שהוא עיקר המצוה אלא החיוב בא לו בשביל שלקח השופר בידו ותקע בו יצא דאין כאן משום מצוה הבאה בעבירה שהרי עיקר המצוה שהוא שמיעת הקול היה יכול לקיימה בלתי שיעשה הוא העבירה אלא אחר שתוקע בו הילכך אפי' עבר ותקע יצא הואיל ולא מיחייב במעילה משום שמיעת הקול שהוא עיקר המצוה ואפי' תימא דכיון דאיכא עבירה למי שתוקע בו אף השומע נמי לא יצא משום טעמא דמצוה הבאה בעבירה דמה לי שיעשה הוא עצמו העבירה מה לי אחר ס"ס הא איכא עבירה במצוה זו אכתי אפשר לומר לדעת הרדב"ז ז"ל דסבור רבינו ז"ל כמ"ש התוס' ז"ל דכל תוקע שאינו מכוין לשיר ליכא הנאה כלל הילכך כשתוקע אחר בשופר של עולה להוציא אחרים והוא אינו מכוין לשיר הרי התוקע ג"כ אין בו דין מעילה כיון שאין לו הנאה בתקיעה זו שהוא לא תקע אלא להוציא אחרים ידי חובת תקיעה וכיון דמשכחת לה שיצא ידי חובת המצוה בלי איסור מעילה כגון בשומע מפי אחרים אף כשתקע הוא עצמו נמי יצא כיון שאין חיוב המעילה בא מחמת המצוה דוקא כך היה נראה לי לכאורה ליישב דברי הרדב"ז ז"ל.
ואולם לא נחה דעתי בזה שהרי לפי מ"ש בתחילת דברינו דמ"ש רבינו לפי שאין בקול דין מעילה אתא לאשמועינן דאפילו עבר ותקע לשיר דאית ליה הנאה מיניה אפי"ה לא אמרינן דמעל ויצא לחולין ואח"כ יתקע בו לכתחילה אלא לעולם באיסוריה קאי ולא יתקע לכתחילה בו לעולם לפי שאין בקול דין מעילה ולעולם אינו יוצא לחולין ואם זו היתה כונת רבינו ז"ל מבואר יוצא מדבריו היפך דברי הרדב"ז ז"ל דאם כדבריו כשתקע בשופר הוא בעצמו לשיר ונהנה בו הרי מעל ויצא לחולין וא"כ יכול אח"כ לתקוע בו לכתחילה ויוצא בו י"ח ואיך כתב רבינו דלא יתקע בו לעולם לפי שאין בקול דין מעילה. ומ"מ עיקר דברי הרדב"ז יש להם סמוכו' מההיא דפרק ראוהו ב"ד וכמו שהקשה הרב לח"ם ז"ל על דברי רבינו דאיך כתב שאין בקול דין מעילה מאחר דבגמרא מבואר דאיכ' מעילה בתקיעת שופר של עולה וזו ראיה לדעת הרדב"ז ז"ל אע"פ שדברי רבינו אזלי בתר איפכא ועיין עוד למו"ה הי"ו במה שהוקשה לו עוד שם על דברי הרדב"ז ז"ל מאותה ששנינו בפרק המביא דל"ט ע"א שלהבת של הקדש לא נהנין ולא מועלין גם מדברי הירושלמי שהביאו התוס' בפרק החליל דף כ"ג ע"א ד"ה אשה הייתה בוררת כו' יע"ש ועיין עוד בפרק כל שעה דכ"ו ע"א עלה דהאי דקול ומראה וריח אין בו משו' מעילה ובדברי רש"י ז"ל שם ד"ה אלא אמר ר"פ כו' שנראה לכאורה שלא כדברי הרדב"ז ז"ל יע"ש.
ועל מ"ש רבינו ואם תקע בו יצא כתב מרן בכ"מ ז"ל וז"ל היינו כשתלשו מחיים קודם זריקה דאלו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל ללויים כדאמרינן בזבחים ומנחות יע"ש והן הן דברי רש"י ז"ל בגמרא ועיין למרן מלכא בספר מקראי קדש דע"ב ע"א שתמה על מרן ז"ל דרש"י ז"ל לא כתב כן אלא לפי הס"ד דיש מעילה בתקיעה דמצוות ליהנות ניתנו אמנם לפי המסקנא אין מעילה כיון דאין הנאה ולמה הביא דברי רש"י מרן ז"ל והא ודאי לא קשיא כלל דמרן ז"ל הבי' דברי רש"י לתת טעם למה הוצרך רבינו לטעם זה דאין בקול דין מעילה ושמצות לאו ליהנות ניתנו דהא בלאו הכי אין מעילה בקרניה בשתלשן לאחר זריקה לזה הוצרך לומר דמיירי בשתלשן מחיים ולזה הוצרך להני טעמי מיהו עוד אחרת הקשה מרן מלכא ז"ל בדברי מרן והיא תמיהא גדולה דאיך כתב דמיירי רבינו בשתלשו מחיים וקודם זריקה דאיכא מעילה דאלו לאחר זריקה אין מעילה כו' והרי רבינו בפ"ב מהלכות מעילה כתב דאם פירשו קודם זריקה אין מועלין אחר זריקה אבל אם פירשו אחר זריקה יש מעילה לעולם וא"כ אדרבא הוה ליה לפרושי דברי רבינו דמיירי בשפירשו לאחר זריקה דיש מעילה לעולם ולא קודם זריקה דלא יש מעילה אלא עד שעת זריקה וצ"ע עכ"ל ועיין בס' לשון לימודים בהלכות שופר סימן ר"ט מה שנדחק בזה ועיין בספר אור יקרות בחי' על רבינו דמ"ב ע"ג שתמה ג"כ על מרן כ"מ ואשתמיט מיניה דברי מרן מלכא ז"ל יע"ש.
ולע"ד אפשר ליישב והן קדם אומר דלא על מרן ז"ל לבד קשה קושייא זו כי אם גם על רש"י ז"ל קשה דמאחר דר"א ורב אדא אפליגו בזבחים בהא מילתא ולר"א אם תלשו קודם זריקה מיחייב במעילה לעולם ואפילו לאחר זריקה ואם תלשו לאחר זריקה ליכא מעילה דאורייתא למה זה פי' רש"י ז"ל שמועתינו אליבא דרב אדא ולא כר"א ולפחות היה לו לומר דכיון דאיכא פלוגתא בהכי למר מיירי בתלשו מחיים ולמר בתלשו לאחר זריקה ולא היה לו לסתום דבריו כאילו כ"ע מודים בזה כי על כן נלע"ד דרש"י ז"ל משמע ליה דהך מימרא דהכא ודאי דאזלא כרב אדא מדנקט עולה ושלמים דווקא ולא הזכיר חטאת ואשם משמע דחטאת ואשם שהן קדשי קדשים בכלל עולה הן ובחטאת ואשם לכ"ע ליכא מעילה אלא בשתלשו קודם זריקה דאלו לאחר זריקה אתאי זריקה ושריתינהו כדאיתא בזבחים וכיון דבחטאת ואשם ע"כ לומר דמיירי בשתלשו קודם זריקה אף עולה נמי דכייל לה בהדייהו מיירי בהכי ובכן ממילא יתיישבו ג"כ דברי מרן ז"ל שהביא לשון רש"י משום דאף רבינו ז"ל כלל חטאת ואשם בהדי עולה וכיון שכן עכ"ל דמיירי בשתלשו מחיים דאלו לאחר זריקה בחטאת ואשם ליכא מעילה דאתאי זריקה ושריתינהו ומשום חטאת ואשם דוקא הוא שכת' מרן האי לישנא דאילו לאחר זריקה כו' אין מעילה כלומר בחטאת ואשם ולא הוצרך לברר שיחותיו יותר וברור.
ודע דבמודר הנאה משופר שכתב רבינו דשרי לתקוע בו תקיעה של מצוה כתב הר"ן ז"ל בשם הרז"ה ז"ל דכי שרינן היינו דוקא בתקיעות דראש השנה שהן מצות מן התורה אבל בתעניות לא ע"כ והביא דבריו מרן ב"י ז"ל בסימן תקפ"ט יע"ש והרב שער אפרים בסימן ל"ח תמה עליו מסוגייא דפ' בכל מערבין דל"א גבי הא דתנן מערבין לנזיר ביין ולכהן בבית הקברות ר"י אמר אפילו בבית הקברות ומפרש טעמא דרבנן בגמרא דקסברי אסור לקנות בית באיסורי הנאה ופריך מכלל דר"י סבר מותר ומשני קסבר מצות לאו ליהנות ניתנו ופרש"י ואין מערבין אלא לדבר מצוה כגון ללכת לבית האבל או לבית המשתה ופרכינן אלא הא דאמר רבא מצוות לאו ליהנות ניתנו לימא כתנאי אמרה לשמעתיה ופרקינן אמר לך רבא אי סבירא לן דאין מערבין אלא לדבר מצוה דכ"ע מצוות לאו ליהנות ניתנו כו' והכא בהא קמפלגי מר סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ומר סבר מערבין אפילו לדבר הרשות ע"כ. הרי להדייא דאפילו במצות דרבנן כגון ללכת לבית האבל או לבית המשתה או להקביל פני רבו כמ"ש הרמב"ם ז"ל קאמר מצוות לאו ליהנות ניתנו יע"ש ועיין בס' לשון למודים הלכות ראש השנה סימן רט"ו מה שתירץ לזה ובספר שער המלך למורי הרב זלה"ה ה' לולב דצ"ד רע"ב יע"ש ואני שמעתי מפי מורינו הרב המופלא חיים אבואלעפייא זלה"ה שהיה מיישב קו' זו ע"פ מ"ש מוהרשד"ם ז"ל בתשו' לחי"ד ס"ד והביא דבריו מוהר"י אלגאזי בספר ארעא דרבנן מ"ק אות ע"ג דאיסור הנאה מקבר המת אין איסורו אלא מדרבנן ואפילו קבר הבנין שבנה עליו פשיטא ליה דלא הוי אלא מדרבנן יע"ש. ובכן עפ"י זה היה אומר דע"כ לא קאמר הרז"ה ז"ל דבתקיעות דרבנן לא שרי' במודר הנאה משום טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו אלא דוקא באיסור הנאה דאורייתא כנדר שהוא אסור מן התורה והמצוה הוא דרבנן דלא חשיב מצוה דרבנן כ"כ לידחות איסור הנאה דאורייתא מפניו מה"ט דמצוות לאו ליהנות ניתנו. אבל כשהאיסור הנאה גופיה הוא מדרבנן כההיא דאיסור הנאה מקבר המת והמצוה נמי היא מדרבנן כמצות עירובי תחומין כל כה"ג ודאי אמרינן דשרי ליהנות מקבר המת במצות עירוב מהאי טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו כיון דשניהן מדרבנן אלו דבריו ז"ל ועיין בספר ארעא דרבנן אות ת' מ"ש באיסור הנאה מן המת גופיה אם הוא דאורייתא או דרבנן יע"ש.
ולע"ד יש ליישב ע"פ מ"ש מרן ב"י ז"ל בה' עירוב סי' תט"ו עמ"ש הטור ז"ל דאין מערבין ע"ת אלא לדבר מצוה והיא מימרא דרב יוסף בר"פ כיצד משתתפין כתב ע"ז וז"ל וכתוב עוד שם בשם א"ז לכאורה הלכה כרבא דמערבין אפי' לדבר הרשות ואם איתא לדברי רב יוסף אם עירב לדבר הרשות אפילו דיעבד אין עירובו עירוב ע"כ וכת' על זה מרן ז"ל וז"ל ודברי תימא הן דלא אשכחן שום אמורא דפליג ארב יוסף והם כותבי' דרבא פליג עליה ושמא טעמם מדגרסינן בפרק בכל מערבין אפלוגתא דר"י ורבנן בעירוב בבית הקברות כו' והכא מר סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ומר סבר אפילו לדבר הרשות כו' וכיון דקי"ל כרבנן דרבים נינהו אשתכח דאליבא דרבנן מערבין לדבר הרשות וכיון דרבא בתראה הוא קי"ל כוותיה זה טעם ההגהות ואין דבר זה דאיתמר בדרך שקלא וטרייא למפרק דלא תהוי מילתא דרבא כתנאי כדאי לדחות מימרא דרב יוסף דאיתמר בדוכתא בפרק כיצד משתתפין סתמא וליכא מאן דפליג עליה התם כלל אדרבא אתמיהו עליה מאי קמ"ל תנינן כו' וזה דעת כל הפוסקים שפסקוה להא דרב יוסף עכ"ל והשתא איכא למימר דהא נמי קשיתיה להרז"ה ז"ל דההיא סוגייא דפ' כיצד משתתפין הוייא היפך ההיא דפ' בכל מערבין ומתוך כך משמע ליה דלפום סוגייא דפרק כיצד משתתפין דמוכח מינה דליכא מאן דסבר דמערבין לדבר הרשות ע"כ לומר דלרבא דאמר מצוות לאו ליהנות ניתנו פלוגתא דר"י ורבנן היא במצוה דרבנן דלר"י אפילו במצוה דרבנן ס"ל לאו ליהנות ניתנו ולרבנן ס"ל במצוה דרבנן דליהנות ניתנו ורבא במצוות דאורייתא דוקא קאמר דלאו ליהנות ניתנו וכרבנן דר"י ובכן אין מקום להק' על הרז"ה ז"ל מאותה סוגיי' דפרק בכל מערבין כיון דלא איתמר אלא בדרך שקלא וטרייא וסוגייא דפ' כיצד משתתפין היא העיקר דאיתמר בדוכתא ודוק.
ודע שראיתי להרב מופת הדור בס' חיים שאל ח"א סימן ע"ד שכתב וז"לראיתי בש"ות קול אליהו בא"ח סימן ח"י במעשה שהיה דביום ש"ק מצאו ב'ראשי השי"ן דבוקים למעלה והוציאו ס"ת אחר ואח"ך בו ביום חזרו לראותפיסול זה ומצאו שאות השי"ן כתקנה ותלו הדבר שע"י משמוש היד בס"ת יצאהדיו המחבר שני ראשי השין כי הדיו המחבר ראשי השין הנה זה בא מחמתהמגיה ס"ת בע"ש וזה הדיו דרכו לצאת במשמוש היד ולהיות שראה הש"ץ שהס"תעתה מתוקן הוציאו לקרות בו מנחה והוא ז"ל גער בש"ץ כי הס"ת היה פסוללקרות בו כי הרמב"ם פס' פכ"ג דשבת דהמגרר או המתקן חייב משום מכהבפטיש ועוד כתב בפ"ו דהמבשל בשבת בשוגג מותר למ"ש וכיון דהוצאת הדיומלאכה פשיטא דאסור ליהנות מאותה מלאכה בו ביום כדין שוגג מיהא עכ"ד.ועמו הסליחה דאין הנדון דומה לראיה דהכא נעשה הדבר ממילא שלא היהבדעת שום אדם להוציא הדיו ולא דמי למבשל שכיוון לבשל אלא שהיה שוגגדאז קנסוהו רבנן אבל הכא דיו שיפקיד את עצמו בלי כונת אדם להוציאואפילו בשוגג ומכ"ש במזיד דאחד הרואה ומשמש בידו הוא דבר שאינו מתכויןולא פסי' רישיה ומותר כו' עכ"ל הרב נר"ו. לפי דבריו נר"ו נראה דאזילומודה שאם הזיד לתקן הספר בשבת אסו' לקרא בו באותו שבת ולא כן אנכיעמדי דדוק' בדבר דאיכא הנאה מאותה מלאכה הוא דאסרו חז"ל אבל קריאתס"ת בצבור שהוא דבר מצוה מצות לל"נ ומה מקום לאסו' ובפ' לולב הגזולדל"ב שנינו היו ענביו מרובות מעליו פסול ואם מיעטן כשר ואין ממעטיןבי"ט ואמרי' בגמ' דאין ממעטי' משום דהו"ל מתקן מנא ואפ"ה אם עברומיעטן כשר ועיין בש"ע א"ח סימן תרמ"ו ס"ב ומ"א שם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.