שרשי הים/סוטה/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ סוטה ג

א

כיצד סדר השקאת סוטה כו'. עיין במה שתמה הרב מ"ל על דברי רבינו שלא נקט לא סדר הכתוב ולא סדר המשנה דלפי סדרן של כתובים בתחילה הכהן היה מכין את המנחה ואת המים ואח"כ היה פורע ראשה ואח"כ נותן את המנחה על ידיה ואח"כ משביעה בשבועת האלה ורבינו כתב דבתחיל' היה משביעה ואח"כ היה כותב המגילה ואח"כ היה מכין המנחה והמים ואח"כ פורע ראשה ובגדיה וגם לפי סדר המשנה בתחילה היה פורע ראשה ובגדיה ואח"כ נותן המנחה על ידיה באופן שסדר זה שסידר רבינו אתי דלא כמאן יע"ש ותמה עוד על מרן כ"מ שלא נתעורר בזה יע"ש ולא ידעתי איך לא השגיח בדברי מרן כ"מ בהל' י"א כי שם נתעורר בזה וישב דברי רבינו עפ"י דברי הירוש' יע"ש ואני תמיה עוד טובא לפי סדרו דקודם הכנת המים בכלי היה משביעה בשבו' האלה איך היה אומר לה ובאו המים המאררים האלה במעיך כו' דאיך אומר האלה כל עוד שהמים עדין אינן בעולם:

ד

גם במ"ש אם עמד בדיבורה מביאין אותה כנגד שער המזרח מבחוץ כו'. קשה דבתוספת' הביאוה התוס' בפ"ק ד"ח ע"א ד"ה ששם משקין אמרו שהאשה היה מבפנים והכהן מבחוץ שנאמר והעמיד את [האשה] לפני ה' האשה לפני ה' ולא הכהן לפני ה' ודבריו הם הפך התוספתא שכתב שגם האשה עומדת מבחוץ ואולם רבינו משמע ליה דמתני' פליגא אהך תוספתא מדקתני ששם משקין את הסוטות ומטהרין את המצורעין כו' והמצורעין ודאי לא היו מבפנים כנודע ואפשר דגם התוס' דקתני שהאשה מבפנים לאו היינו לפנים מן הפתח דהיכי יליף מקרא דלפני ה' והלא גבי מצורע נמי כתיב לפני ה' ולא היה מבפנים אלא שניהן היו חוץ לפתח אלא שהאשה היה סמוך לפתח והכהן היה רחוק מן האשה גם זה לעומת זה ומפני שלא היה הכהן לצד הפתח קרי ליה מבחוץ אלא דאכתי קשה אמאי לא ביאר לנו רבינו זה שהאשה מבפנים והכהן מבחוץ וכעת צ"ע:
גם במה שפסק רבינו בדט"ו דבתחילה היה משקה אותה ואח"כ היה מקריב את המנחה וכתב מרן כ"מ דפסק כת"ק דר"ש משום דידוע דכן הלכה כו' יע"ש ולדידי ק"ל דמאחר דחזינן דהדר תנא דמתני' וסתם כר"ש בתר הכי בההיא מתני' דלקמן דקתני לא היתה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות ואמרי' בגמ' מני ר"ש היא דאמר מקריב במנח' ואח"כ משקה אותה אמאי לא פסק רבינו כההיא סתמא דהא קי"ל סתמא בתרא עיקר כדאיתא בריש שבועות ובהכי ניחא לי דברי רש"י בפי' על התורה בפ' נשא בפסוק והשקה את האשה שתפס עיקר כדר"ש דאמר בתחיל' מקריב מנחת' ואח"כ משקה אותה ושביק סברת רבנן דר"ש מפני שהוא ז"ל עינו ראתה דהדר תנא וסתם כסברת ר"ש ואין אנו צריכין לדברי הרא"ם שכתב דרש"י אזיל בתר פשטיה דקרא וכמובן:
הן אמת כי יש לדקדק בדברי רש"י דמאחר דתפס עיקר כר"ש דאמר דבתחילה מקריב מנחתה ואחר כך משקה אותה אמאי לא דריש נמי קרא דוהשקה את האשה קמא כדדריש ליה ר"ש בגמ' בדי"א דאתא למימר שאם בדיעבד עבר והשק' אותה תחיל' קודם הקרבת המנחה כשירה ונדחק לפרש שהכתוב מבשרך שכשישקנה המים בודקי' אותה ודבר זה אין לו מובן דלזה למה לי קרא הא מקרא מלא דבר הכתוב שהמים בודקים אותה וצבתה בטנה ונפלה ירכה. ואולם לזה סמך רש"י ז"ל דרשת ובאו בה המים המאררים שהמים היו בודקים כל גופ' לומר דלהכי אתא כולי' קרא דוהשקה לבשרך שהמים בודקים אותה ולא דריש רש"י ז"ל קרא כדדריש ר"ש דאצטריך לומ' שאם בדיעבד עבר והשקה קודם הקרבת המנחה כשירה משום דרבנן דחו לה בדיעבד לא פתח קרא ובחר לו רש"י דרך לפום פשטי' דקרא וברור ואע"ג דכבר כתיב קרא אחרינא ובאו בה כבר דרשו אותו בגמרא אחד לבעל ואחד לבועל ולמאי דקשיא לן ע"ד רבינו למה לא פסק כר"ש דבתחי' מקריב מנחת' ואח"כ משקה אותה כיון דסתמא בתרא אזלא דכותיה נלע"ד דכל כה"ג לא מקרי סתמא בתרא בחד פרקא ועיין למרן החבי"ב ז"ל בשכנה"ג בכללי התלמוד אות ט"ו ובמ"ש בחידושי בפ"ק די"ט ד"ב ע"ב בתוספו' ד"ה גבי שבת יע"ש:

ט

ועל מ"ש רבינו ואח"כ מביא כלי חרס שלא נעש' בו מלאכ' מעולם. תמה מרן בכ"מ דכיון דפסק כר"י הי"ל לפסוק בפ"ה מה' ביאת מקדש דמי כיור אינן כשרים אלא מן המעיין ותמה על תמיהתו הרמ"ל דלרבא דאמר התם דטעמא דר"י היינו מדכתיב בכלי חרס כלי שאמרתי לך כבר אין הכרע לפסוק בההיא דמי כיור כר"י דאמר מי מעיין הם יע"ש ולדעתי דעת הדיוט אין תמיהתו תמיהא כל כך ע"ד מרן דשפיר דייק מרן דהי"ל לפסוק בההיא דמי כיור כר"י דמאחר דחזינן בסוג' דלפום מאי דסלקא דעתייהו למימר דטעמא דר"י משום דגמר כלי כלי ממצורע ועכ"ל דמשמע ליה לפום האי ס"ד דהלכה כר"י בההיא דמי כיור אף כי הדר אמר רבא דטעמא דר"י מדכתיב בכלי חרס מנ"ל למימר דהדר תלמו' ממאי דהוה סבר דהלכתא כר"י דילמא רבא נמי הכי ס"ל כדהוה ס"ד למימר דהלכה כר"י וכל שכן דתלמודא לא קאמר אלא כו' דמשמע דלא הדר ממאי דקאמר עד השתא כנ"ל להליץ בעד מרן מלכא ועיין בספר קרבן חגיגה סימן פ"א כי שם האריך יותר ליישב תמיהת מרן ולפי מ"ש אכתי לא מייתבא שפיר תמיהת מרן ודוק:
ואולם לדידי ק"ל בעיקר דברי מרן שכתב דמשמע ליה לרבינו דהא דאמר רבא ל"ש אלא שלא נתאכמו פניו לר' ישמעאל קאמר שאעפ"י שהוא חדש אם נתאכמו פניו פסו' ולא כדפרש"י דלרבנן קאי כו' עכ"ל ומי הכריחו למרן לומר כן דלפ"ז לא דייק שפיר לישנא דרבא דאמר ל"ש כו' כמבואר ויותר הי"ל לפרש דרבינו משמע ליה כפרש"י דלרבנן קאי וה"ק אף רבנן דמכשירו בכלי חרס שאינו חדש ממש ואפי' נעשה בו מלאכה מיהו אם נתאכמו פניו שנתבלה ונשתנה מראיתו לא מכשירו משום דדומיא דמים בעינן לכ"ע אף לרבנן וכ"ש לר' ישמעאל דבעי חדש ממש והשתא רבינו פסק לדרבא אף לדידן דקי"ל כר"י משום דעיקר מימר' הלזו לכ"ע אתמר ואפשר להעמיס פי' זה בדעת מרן אף כי לשונו אינו מורה כן ודוק ועיין בסמוך:
עוד כתב רבינו ואם

החזירו לכבשן עד שנתחדש כשר. וכתב מרן שם בעיא דלא אפשיטא ואיני יודע למה פסק רבינו בה לקולא יע"ש וכתב הרמ"ל דרבינו משמ' ליה כסברת התוס' שכתבו שם דנתאכמו אין פיסולו כי אם מדרבנן והכריחו זה כמו שיע"ש עכ"ל וראיתי למו"ה בס' קול יעקב ברמזיו דנ"ז ע"ד שכתב ע"ד הרמ"ל הללו וכן על מש"ל מזה ע"ד מרן שיש לתרץ דברי מרן במאי דאיכא למידק עוד דמנ"ל לרבינו לפרש דמ"ש רבא ל"ש כו' לר"י קאי ולא לרבנן ועכ"ל דאיהו ק"ל מה שהקשו התוספות דמאחר דמי כיור כשרין כמי מקוה ומי מקוה שנשתנו מראיהן פסולים מאי קאמר מה מים שלא נשתנו מראיהן וכו' ואיהו לא ניחא ליה בתירוץ התוספות ז"ל משום דוחקא ועל כן פי' דרבא לר"י ז"ל קאי ולדידיה מי כיור מי מעיין הם וילפינן שפיר מה מים כו' ואם כן שפיר ק"ל למרן ז"ל דכיון דרבינו פסק הכא כר"י דנתאכמו פסול וע"כ טעמא הוא משום דס"ל מי מעיין הן והא בהא תליא מעתה איך פסק דמי מעיין כשרים לקידוש ובכן תמה עליו ג"כ אמאי פסק לבעיא דרבא לקולא כיון דהוי ספקא דאורייתא ואין מקום לתרץ בזה ע"פ דברי התוס' לפי האמור דהך בעיא קאי לר"י כמובן את"ד ז"ל יע"ש ולפי מ"ש לעיל דרבינו מפרש כפי' רש"י דההיא דרבא לרבנן דר"י נמי אתמר גלגל חוזר ומתיישב שפיר תמיהו' מרן ז"ל שתים הנה ע"פ דברי הרמ"ל ז"ל ודוק:
ודע שמ"ש התוספו' דמי מקוה ומי כיור שנשתנו מראיהן כשרין ה"ד כשנשתנו מחמת עצמן או מחמת צבע אבל אם נשתנו מחמת משקה אחר כגון דם או יין וחלב הרי הן פסולין וכמו ששנינו בפ"ז מה' מקואות ופסקו הרמב"ם בפ"ז מה' מקואות ה"א וה"ז יע"ש ועיקר קושייתם היתה דכיון דכשנשתנו מראיהן מחמת צבע כשרין היכי יליף מינה לכלי שנתאכמו פניו דפסולין כיון שהשינוי בא מחמת עצמו וכל כה"ג במים כשרים ותירצו דאסמכתא בעלמא היא והכי דריש מה מים סתמן לא נשתנו מראיהן אף כלי כשלא נשתנה מראיתו:
וראיתי לרבינו בפ"ה מה' ביאת מקדש די"ב שכת' וז"ל כל המימות כשרין לקידוש בין מים חיים בין מי מקוה ובלבד שלא ישתנו מראיהן אלא יהיו כלים הכשרים לטבילה כו' ומרן לא הורה לנו מקום דין זה איו ולפי הנר' הם דברי עצמו דמשמע ליה לרבינו ז"ל כסברת התוס' דשמעתין דכיון דמי כיור הם כשרים ממי מקוה דין מי מקוה יש להם ואם נשתנו מראיהן מחמת עצמן או מחמת צבע כשרים אבל מחמת משקה אחר פסולין דומיא דמי מקוה וה"נ אמרינן בפ"ב דזבחים דכ"ה כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור וכמ"ש שם רבי' יע"ש ואת זה ראיתי למרן הב"י בא"ח ר"סי ק"ס עמ"ש הטור צריך שיהיו במים הנטילה מראה מים שאם נשתנו מראיהן בין מחמת עצמן בין מחמת דבר אחר שנפל לתוכן בין מחמת מקומם פסולים כדתנן נפל לתוכן קומוס וקנקנתום ושינו מראיהן פסולים כו' כתב וז"ל וכתב הרא"ה בברכות פ' אלו דברים דטעמא דבנטילת ידים בעינן מים שלא נשתנו צורתן דומיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור והת' מסתברא משום מים יתירא דכתיב ונתת שמה מים לרחצה ורחצו אהרן ובניו כו' וכתיב בבואם אל אהל מועד ירחצו ומהכא דייקינן דמים בהויתן בעינן שלא נשתנו עכ"ל:
מבואר יוצא מתוך דברי הרא"ה הללו דס"ל דמי כיור שנשתנו מראיהן בין מחמת עצמן או מחמת דבר שנפל פסולים דומיא דנט"י וזה הפך דברי התוס' הללו דשמעתין והפך דברי רבינו בפ"ה מה' ביאת מקדש שכתבנו ומהתימא על מרן שלא התעורר בזה ומ"מ סוגיין דשמעתין מוכח שפיר כדברי הרא"ה דמדמי שינוי כלי לשינוי המים דמשמע דמי כיור שנשת' מראי' אף מחמת עצמן פסולים ומתיישב שפיר קושית התוס' לדעתו ז"ל דמי כיור ודאי פסולי' בשינוי מראה אף מחמ' עצמן מיתורא דקר' במים תרי זימני לא כן במי מקוה כמובן ולדע' רבי' והתו' דמשמע להו דמי כיור אינן נפסלי' בשינוי מראה אלא כשנפל לתוכן משק' אחר אבל מי צבע וכיוצא אינן פוס' אין טעמו של הרא"ה שנתן במים של נטילה שייך לשיטת' ז"ל דמים של נטיל' פסולים אפי' כשנפל לתוכן קומוס וקנקנתום דכל כה"ג גבי מי כיור כשרים דמי צבע כשרי' למי מקוה ולמי כיור ועיין להראב"ד בס' תמים דעים סי' ס"ו שנ"ט למה שפסלו שינוי מראה במים של נטילה יע"ש:
ובעיקר דברי הרא"ה ז"ל הללו ק"ל טובא דכיון דשינוי מראה במים של נטילה מדין קידוש מי כיור ילפי לה א"כ אם אדם הטביל ידיו בתוך הכלי נמי לא יצא ידי חובת נט"י דומיא דקדוש ידים ורגלים דדרשינן ממנו ולא מתוכו ואילו הרא"ה בשיטת הרב ה"ג קאי דס"ל דגבי נט"י אם הטביל ידיו בתוך הכלי יצא י"ח נטילה כמ"ש בהדיא בספר החינוך בפרשת כי תשא בפסוק ורחצו אהרן ובניו וז"ל ואין אנו מצריכין בנט"י בחולין ליטול מן הכלי ולא בתוכו אעפ"י שאנו מצריכין כלי לנטילת חולין ויסוד הדבר הוא מפני שמצאנו כלי לנטילה בקדש מ"מ בקדושה הוא דמיעט רחמנא ממנו ולא בתוכו אבל בחולין אין לנו מיעוט ואעפ"י שנטילת החולין משום סרך הקדשים הוא וכמ"ש ז"ל משום סרך תרומה מ"מ אין לנו להשוותם לגמרי בכל דיניהם ודיי לנו לחייב בנטילה ובכלי משום סרך ולהניח מיעוטו דממנו שנאמר בו במקומו ואפילו בתרומה עצמו נט"י בו מדרבנן הוא כו' כ"כ בספר המצות להרמב"ן ז"ל עכ"ל הרי שכתב דדבר זה דממנו ולא מתוכו לא ילפינן מדין קידוש במה שהצריכו כלי ונטי' וכ"כ התוס' והרא"ש הביא דבריהם מרן ב"י לעיל בסימן קנ"ט ע"ד הרב ה"ג יע"ש:
וא"כ קשה דמ"ש דבשינוי מראה המים דגבי כיור לא מפסיל אלא מיתורא דבמים במים ילפו לה גבי נט"י מדין קדוש ידים ורגלים ממי כיור וגבי ממנו ולא מתוכו לא ילפו לה מהתם ואם הדבר הזה דממנו ולא בתוכו שכתב הרב דגבי נט"י אין קפידא בדבר היה מפורש בש"ס לא היה מקו' לשאלתינו שהם אמרו והם אמרו וכשם שהצריכו כלי ונט"י הצריכו ג"כ שלא ישתנו מראה המים דומיא דמי כיור ולא הצריכו שיהיו ממנו ולא בתוכו דבקצת דברים השוו תקנת נט"י לקדושי מי כיור ולא בכולן וכך היתה עיקר תקנתם אבל מאחר שאין הדבר מפורש בגמ' ואדרבא משמע הפך זה וכמ"ש מרן ב"י בסימן קנ"ט יע"ש א"כ כיון שמצינו גבי קדוש ידים ורגלים דלא מכשר אלא ממנו ולא בתוכו למה לא נאמר כן גבי נט"י דיליף מהתם לענין שינוי מראה ושאר דברים ומ"ש התוס' והרא"ש דטעמו של הרב ה"ג מדאבעיא ליה לרבא הכי גבי קדוש ידים מהו לקדש בכיור ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו משמע דבקדוש הוא דקא מבעיא ליה הכי משום דכתיב ממנו אבל בנט"י אפי' בתוכו מותר עכ"ל דמשמע דעיקר טעמו של הרב ה"ג הוא מדאבעיא ליה הכי גבי קדוש ולא גבי נט"י אין זה הכרח לפי דברי הרב החינוך דכיון דמהתם ילפינן לנט"י להכי ספוקי מספקא ליה התם ומינה נפקא לדין נט"י באופן שלא מצאתי מקום לפי דברי הרא"ה מה בין שינוי מראה דנפ"ל מיתורא דבמים לנטי' בתוך הכלי דנפ"ל ממנו ולא בתוכו וכעת צ"י:
שוב ראיתי להרא"ה גופיה בספר בד"ה דק"ס ע"א מפשט פשיטא ליה טובא דגבי נט"י נמי לא מהני נטי' בתוך הכלי דבעינן ממנו ולא מתוכו דומיא דקדו' ידים ורגלים מן הכיור והרשב"א בספר משמרת הבית תמה עליו בזה מדברי הרב ה"ג שכתב דגבי נט"י לא בעינן ממנו ולא בתוכו ואפי' שכשך ידיו בתוך הכלי מהני ליה נטילה יעש"ב באופן שדברי הרא"ה סתרי אהדדי ותבריה לגזיזיה ממ"ש בספר החינוך למ"ש בבדק הבית והדבר צ"ע:

טז

אם טהורה היא יוצאת כו' ואם טמאה היא כו' והן אומרים הוציאוה כדי שלא תפרוש נידה והנידות מטמאות עזרת נשים והן מוציאין אותה מעזרת נשים. ע"כ. וכתב הרמ"ל שנראה מדברי רבינו דדוקא בעזרת נשים הוא דאיכא קפידא אבל בהר הבית לא קפדינן והדבר הוא תמוה דבפ"ז מה' בית הבחירה הט"ו ובפ"ג מה' ביאת מקדש ה"ג פסק דהר הבית מקודש שאין נכנסין לשם נדות ויולדות והכי איתא בפ"ק דכלים והניח' בתימא יע"ש ועיין להרב תי"ט במשנתינו שכתב דעזרה דנקט תנא דמתני' היינו נמי הר הבית דהר הבית נכלל בשם העזרה סתם יע"ש ולע"ד אפשר ליישב בדוחק דדעת רבינו דדוקא תנן מעזרה ולא מהר הבית דאע"ג דגם הר הבית מקודש שאין נכנסין לשם נידות ויולדות ה"ד נדות ודאות אבל ספק נדות כסוטה זו שלא היתה נידה ודאית אלא שהיו חוששין שמא תפרוש נדה לא היו מוציאין אותה מיד אלא מעזרת נשים שהיא עומדת בה ולא מהר הבית שאינה מקודשת כ"כ כעזרת נשים ואה"נ שאם פרסה נדה מוציאין אותה מכל הר הבית אלא דמספקא לא היו מוצי' אותה מיד דאפשר שלא תפרוש שהזכות תולה אעפ"י שהיא מתכוונת ודוק ועיין להתוס' בפסחים פ' האשה דצ"ב ע"א ד"ה טבול יום ודוק:

כ

סוטה שיש לה זכות ת"ת אעפ"י שאינה מצווה על ת"ת הר"ז תולה לה ואינה מתה לשעתה אלא נימוקת והולכת וחלאים כבדים באים עליה כו'. עכ"ל. ונשאלתי מחד צורבא מרבנן מעיר רודיש יע"א בדברי רבינו ז"ל הללו שנראין לכאורה הפך מסקנת הש"ס בפ' היה נוטל דכ"א דאלו התם מסקינן דזכו' זה שתולה לה לאו בזכות ת"ת דידה הוא דהא אינה מצווה ועושה אלא באקרויי בנייהו ומנטרן לגברייהו כו' וכמ"ש שם רש"י ז"ל ומסתמות דברי רבינו ז"ל משמע דעל ת"ת דידה קאמר דאי לא כל כי האי הו"ל לפרש וא"כ איך תפס עיקר הר"מ ז"ל זכות ת"ת אעפ"י שאינה מצוו' כיון שטעם זה נדחה קרו לה בש"ס וזה לשון תשובתי אליו לע"ד ב' תשובות בדבר הא' שאפשר שרבינו ז"ל מפרש בדברי רבינא דקאמר לעולם בזכות תורה כו' בזכות דאקרויי בנייהו ומנטרן לגברייהו מי לא פלגן בהדייהו כו' דה"ק לעולם בזכות תורה דידהו ואף ששכ' זה אינו כ"כ כמצוה ועושה מ"מ זכות מיהא אית להו ולא יבצר ששכר זה יגיע לחצי כופר ממי שמצווה ועושה וא"כ זכות ת"ת זה עושה מחצה וזכות דאקרויי בנייהו דפלגן בהדייהו נמי הוה ליה שכרו משלם ודלא כמו שפי' רש"י ז"ל דהשתא הדר ממאי דקאמר תחילה בזכו' תורה דידהו דא"כ לא היה ליה למימר בהאי לישנא דלעולם זכות ת"ת דמשמע דעל זכות תורה האמור מעיקרא קאי אך לפי האמור ניחא:
ואף שלפ"ז אכתי הי"ל לרבינו לומר דזכות ת"ת תולה לה בהצטרף אליה זכותא דאקרויי בנייהו מ"מ כיון שהיא מילתא דשכיח ברוב הנשים הא דאקרויי בנייהו לא הוצרך לפרש ובשתיים עלתה לו שרבינו סובר דתלמוד' לא הוצרך לאוקומי ולמימר דזכות תורה היינו הא דאקרויי בנייהו כו' ולא ניחא ליה למימר דזכות ת"ת דידה יכולה היא שתגן אף שאינה מצווה ועושה אלא דוקא לתנא דמתני' שסובר שהזכות תולה לה שלא היתה מתה באותה מיתה אבל לר' דפליג אר"ש בסיפא דהך מתני' וסובר שהיתה מתה באותה מיתה ולא היתה יולדת ולא משכחת כו' וכדאוקי פלוגתייהו רב יוסף בד"ו הא ודאי לא פריך מידי תלמודא אי זכות תורה הא אינה מצווה ועושה דנהי שאינה מצווה מ"מ לא בשבי' זה אין לה שכר כלל ואדרבא הסברא נותנת שגדול יהיה פרע ממי שאינו מצווה ממצוו' אלא שהטעם לזה שהמצווה דואג תמיד לבטל יצרו כמ"ש התוספו' ואין למדין מתורתו של דואג שאין לה שכר כלל ולשון חכמים בכל מקום הוא גדול המצווה ממי שאינו מצווה וכ"כ רבינו בה' ת"ת האשה שלמד' תורה יש לה שכר אבל אינה כשכר האיש יע"ש וא"כ לר' דאית ליה שהיתה מתנוולת ומתה באותה מיתה אלא שלא היתה מתה מיד אין ספק שכר זכות זה להגן עליה ולהצי' ממות נפש' שלא תמות מיד וז"ש רש"י וז"ל זכות דמאי כו' מגינה כל כך עכ"ל ודוק:

כב

סוטה ששתתה והיא טהורה הרי זו מתחזקת ופניה מזהירות ואם היה בה חולי יסור ותתעבר ותלד זכר היה דרכה לילד בקושי כו' לילד נקבות יולדת זכרים. ע"כ. הרב החבי"ב בלקוטיו על רבינו בס"ס שכנה"ג א"ח כתב דמ"ש רבינו שהיתה מתחזקת ופניה מזהירות לא נזכר בגמרא לא בדברי ר"ע ולא בדברי ר"י ורבינו הוציאו ממאי דאמרינן שאם היא טמאה פניה מוריקות כו' ומרובה מדה טובה ממדת פורענות שאם היא טהורה ודאי מתחזקת ופניה מזהירות אך מ"ש רבינו ואם היה בא חולי יסור ותתעבר אם כיוין לו' שאם היתה עקרה נפקדת אדרבא ארכביה אתרי רכשי דזו היא סברת ר"ע ומ"ש אם היה דרכה לילד בקושי תלד בריוח היא סברת ר"י ובגמרא בסוטה ובברכות פליגי ר"ע ור"י דר"ע אמר אם היתה עקרה נפקדת ואמר ליה ר"י אם כן יסתרו כל העקרות כו' אלא אם היתה יולדת בצער תלד בריוח נקבות יולדת זכרים כו' ורבינו מזכה שטרא לבי תרי ואם מ"ש רבינו ואם היה בה חולי יסור ותתעבר הכונה לומר שאם סר ממנה הלידה מחמת חולי תתרפא ותלד הא לא רמיזא בדברי ר"י שלא אמר אלא שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח אבל אם סר ממנה הלידה מחמת חולי שתשוב ותתרפא ותתעבר לא אמר וע"ק שלפ"ז פסק רבינו כר"י נגד ר"ע ואנן קי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולכן נראה דמ"ש ואם היה בה חולי יסור ותתעבר היא סברת ר"ע דאמר אם היתה עקרה יולדת וחולי מחמת עקרות קאמר ופסק כר"ע מחבירו אלא שהוא ז"ל ראה דבפרק ארוסה קאמר ר"ע שאם היתה עקרה נפקדת ור"י קאמר שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח ובפ' אין עומדין מוחלפת השיטה שר"י אומ' אם היתה עקרה נפקדת ור"ע אומר אם היתה יולדת בצער כו' ולא פסיקא ליה מלתא איזו היא סברת ר"ע בבירור ולכן כתב שתי סברות עכ"ל:
והנה למאי דמשמע ליה להרב דרבינו פסק כר"ע דאמר אם היתה עקרה נפקדת לא היה לו צורך לידחק במה שנדחק דמשום דרבינו לא פסיקא ליה מלתא איזו היא סברת ר"ע להכי כתב שתי הסברות אם היתה עקרה נפקדת וגם אם היתה יולדת בצער תלד בריוח דמילתא כדנא לא ניתן ליאמר דכיון דלא פסיקא ליה מלתא לרבינו לא היה לו להביא אלא סברת מ"ד אם היתה יולדת בצער תלד בריוח דבהך מלתא אפשר דאף ת"ק מודה בה אלא דאיהו לאוספי אתא דאף אם היתה עקרה יולדת וכיון דאפליגו עלה היה לו לרבינו לתפוס הסברא דלא רמו בה תגרא ועוד דכיון דבאותה סוגייא שבברכו' אשכחן לרבי אלעזר דדריש קרא דאם ראה תראה כסבר' מ"ד אם היתה עקרה נפקדת היה לו לרבינו להכריח דהיא היא סברת ר"ע דהלכה כמותו ויותר היה לו להרב ז"ל לומר דרבינו פסק כר"ע שאם היתה עקרה נפקדת ומ"מ הביא ג"כ לדרשת ר"י דאמר אם היתה יולד' בצער יולדת בריוח משום דבהך מלתא אף ר"ע נמי אזיל ומודה בה שאם לא היתה עקרה והיתה יולדת נקבות יולדת זכרים כו' ואיהו לאוסופי אתא דאף אם היתה עקרה היתה יולדת דלא מפני שהיתה יולדת הפסידה ברכתה וקרא נמי דייק דכתיב ונקתה ונזרעה זרע דאם בא הכתוב לו' שאם היתה עקרה היתה יולדת דוקא הול"ל ונקתה ונזרעה ומדאכפל קרא לומר זרע ע"כ לדרשא הוא בא שאם היתה יולדת נקבות יולדת זכרים כו' וזרע הגון וראוי לה קאמר הנה זה אפשר לומר לפי דבריו דרבינו פסק כמ"ד שאם היתה עקרה נפקדת ואם היה בה חולי יסור ותתעבר דקאמר היינו חולי העקרו':
אמנם דבר זה לא ניתן ליאמר כלל דרבינו לעיל בפ"ב ה"י כתב וז"ל היו לו אשה ובנים ה"ז משקה אותה אעפ"י שהיא עקרה או זקנה שלא נאמר בתורה ונזרעה זרע אלא בראויה לילד שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח היה דרכה לילד נקבות תלד זכרי' עכ"ל הרי שכתב בהדיא דקרא דונזרעה זרע לא נאמר אלא בראויה לילד שאם יולדת בצער תלד בריוח אבל אם היתה עקר' שלא היתה ראויה לילד לא קאמר הכתו' שתלד וא"כ מבואר דרבינו פסק דוקא כמ"ד שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח כו' ולא כמ"ד שאם היתה עקרה נפקדת וזה הפך דברי מרן החביב ומהתימא איך אשתמיט מיניה לשון זה איברא שדברי רבינו בדין הנז' צרי' ביאור וכבר עמד בו הרמ"ל שם יע"ש כי ע"כ נר' ברור דמ"ש רבינו ואם היה בה חולי יסור ותתעבר ותלד לאו חולי העקרות קאמר אלא שאם היתה חולנית ומחמת חוליה לא היתה מתעברת היתה מתרפאת ויולדת זכר דאף למ"ד שאם היתה עקרה לא היתה יולדת היינו כשתהיה עקרה מחמת מזל או מחמת שנעקרה בית הרחם שלה כמ"ש רש"י בפ"ד דערובין דמ"ז וז"ל עקרה מחמת מזל ובפ"ד דיבמות דמ"ב פי' עקרה שנעקרה רחמה וניטלה האם שלה וא"נ ששתתה כוס של עיקרין כמ"ש התוס' בסוטה דכ"ד וכמ"ש כ"ז לעיל בפ"ב ה"י הרמ"ל יע"ש דכל אלו אינן ראויות לילד מחמ' עצמן ולא מחמת חולי והני הוא דאמעיטו למאן דלא דריש קרא שאם היתה עקרה נפקדת אבל כשלא היתה יולדת מחמת חוליה לאו עקרה היא דכשמתרפאת ראויה לילד היא והטעם לזה מבואר דכל שצריך להפך טבע העולם בשביל' כל כי האי צריך זכות רב וזו לא היתה ראויה לכך וברור:
אלא דאכתי קשה מה שהק' עוד הרב דמנ"ל הא לרבי' דהא ר"י לא אמר אלא שאם יולדת בצער יולדת בריוח אבל אם היתה חולה שהיא מתרפאת והיתה יולדת לא קאמר ואפשר דהא פשיטא ליה לר"י דודאי כיון שהיתה מתרפאת מחוליה שהרי גדולה מדה טובה ממדת פורענות כמ"ש מר"ן החבי"ב פשיטא שממילא היתה יולדת ודוחק ויותר נלע"ד שהן דברי רבינו דמשמע ליה כן מאותה שאמרו גבי ר' אלעזר שטיהר כל אותן דמין ואמר אם הן טהורות יולדו כולן זכרים כו' הרי שנתן סימן שהיו טהורות וראויות לבעליהן בלידתן זכרים והכא נמי ודאי שאם היתה טהור' סימנא לזה היה שהיתה יולדת זכר ור"י לא הוצרך לזה דזו אינה ברכה אלא סימנא בעלמא ולכן דרש קרא דונזרעה זרע שאם היתה יולדת נקבות תלד זכרים ודוק:
ומ"מ יש לדקדק בדברי רבינו דלאיזה תכלית כתב זה ומאי נ"מ לענין דינא ואין מדרכו של רבינו להביא בחבורו כי אם היוצא לענין דינא וכעין זה הוקשה לו להרב מ"ל לקמן בהל' כ"ד בדין אשה שזינתה באונס כו' יע"ש ובדין זה לא נתעורר ונר' דנ"מ לענין שאם באו עדים אחר ששתתה ואמרו שנטמאה באותה סתירה דמחזקינן להו בסהדי שקרי כיון שלא נתכוונה מיד אחר השתיה ואדרבא פניה מבהיקו' וכ"ש אם נתעברה וילד' זכר דאע"ג דכל שיש לה עדי' במ"ה אין המים בודקין אותה מ"מ היא לא היתה יולדת ולא היו פניה מזהירות וזו שנתחזקה אחר השתיה וילדה זכר היא ראיה גדול' שלא נטמאת ומ"מ דין מחודש הוא ואין הדעת סומך בו דכיון שאין המים בודקין אותה אפשר שילדה זכר במקרה וטבע העולם וכן אם נעשו פניה מזהירות אפשר שבאה לה מתענוג שענגה עצמה ואין זו ראיה כלל והדרא קו' לדוכתא לאיזה תכלית כתב רבינו דין זה ודוק:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.