עריכת הדף "
שרשי הים/מלווה ולווה/טו
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ו == {{מרכז|{{גופן|4||'''שורש דין נאמנות שהאמין מלוה ללוה'''}}}} '''התנה הלוה שיהא נאמן בכל עת שיאמר פרעתי כו'.''' הנה הטור בח"מ סימן ע"א כתב שם וז"ל אבל מלוה שהאמין ללוה שיהא נאמן כו' ומיהו הלוה צריך לישבע שהוא פרוע אפילו בחיי מלוה כיון דלא כתב ליה מהימנת לי בלא שבועה דילמא ה"ק ליה מהימנת לי לבטולי שטרא וליהוי כמלוה ע"פ והוי כמאן דטעניה מלוה ע"פ וא"ל אידך נתתיו לך דמשתבע אידך שבועת היסת דיד בעל השטר על התחתונה ולכך נאמר שלא יועיל הנאמנות אלא לבטל את השטר אבל לא ליפטר משבו' אם לא שפי' עכ"ל והם דברי הרי"ף בפ' הכותב יע"ש. '''והנה''' מדתלו טעמא משום דבעל השטר ע"הת להשביע ללוה משמע דס"ל דאף במוחזק בממון אם אינו זוכה בדין אלא ע"פ השטר כל שאינו מבורר לשון השטר לזכותו מוציאין מידו דאין ס' לשון השטר הבא לזכותו מוציא מידי ודאי חיובו בדין אע"פ שהוא מוחזק בממון ועיין בתשו' הרב בני יעקב סימן י"ב דר"ך ע"ד ולכאורה משמע דלא דמי למ"ש הטור בסי' מ"ב סי"ב וע"כ לא אמרו יד בע"הש ע"הת אלא כשהמלוה אינו תפוס משל לוה אבל אם תפס משל לוה ידו על העליונה וכתב מרן הב"י שם שטעם הדבר פירשו ההגהות בסוף ה' מלוה משום דהא דאמרינן יד בע"הש ע"הת היינו משום דהמע"ה השתא דבע"הש תפוס הוי אידך המע"ה עכ"ל וכ"כ בש"ע בהדיא שם ס"ח יע"ש הרי דכל שהוא מוחזק בממון דיינינן לשון השטר לסיוע המוחזק ולא אמרינן דידו ע"הת דאין לומר דחיוב שבועה כי הא דהכא לא חשיב כמוציא ממון וכמ"ש החבי"ב שם אות ך' כיע"ש. דהרי שבועה במקום ממון קאי לענין קי"ל בפליג' דרבוותא כנודע: וכ"כ הטור בשם הרא"ש סימן צ"ג לענין מיגו לאפטורי משבועה וה"נ לענין ע"א מסייעו אמרינן דפטור משבועה כמו ששנים פוטרין אותו מממון ועיין בס' חשק שלמה שם בסימן מ"ב הגב"י אות י"ז יע"ש. ''' ומיהו''' נראה לכאורה דלא קשיא מההיא כלל דהתם שאני שהספק בשטר הוא בעיקר החיוב שביד המלוה דהמחייבו ללוה והפוטרו הוא השט' וכשלשון השטר הוא מסופק ממילא מי שהוא תפוס ידו על העליונה דסמי מכאן זכות לשון השטר המסופק ולא תסייעיה לא למלוה ולא ללוה ממילא מי שהוא תפוס וטוען על שכנגדו שאינו חייב לו מהני חזקתו שפיר שלא להוציא מידו כדין מלוה ע"פ דעלמא דהמע"ה ואע"פ שתפס בעדים והו"ל חיובו ברור מ"מ כשטוען בבריא שחבירו חייב לו מהני תפיסתו שפיר אף אם נאמר שלשון השטר אינו מסייעו ועיין למהר"ש ן' חסון בתשו' אשר לו בס' משפטי' ישרים סימן ח"ן דס"א ע"ב ד"ה אבל יע"ש משא"כ בדין שלפנינו שהספק הוא בעיקר הפיטור לא בחיוב דכי סמינן לשון הנאמנות שבשטר שלא לסייע לשום אחד מהם וכאלו לא נכתב נאמנות ולא שטר ממילא מתחייב הלוה שבוע' היסת למלוה מצד הדין כמלוה ע"פ דעלמא ואין מקום ללוה ליפטר משבועה אם לא עד שיאמר דהמלוה פטרו בנאמנות זה שבשטר הילכך ידו ע"הת דכיון דאיכ' למימר דהנאמנות לא נכתב אלא לבטל כח השטר וזה ברור. '''וכן''' ראיתי להלח"מ ז"ל בפרקין שכתב ע"ד הטור והרי"ף הללו וז"ל וק' דאדרבא בע"הש שהוא המלוה והוא המוציא ראוי להיות ע"הת דהלוה מוציאין ממנו ואפשר לומר בזה מ"ש מהריק"ו בשרש ז' דאע"ג דראובן מוחזק אין חזקתו מועלת מאחר שמכח השטר בא להוציא ולהפקיע ולהסיע דין תורה כו' יע"ש מבוארים דבריו בזה כאשר כתבנו דמפני שהלוה מוחזק בממון אין מקום לפוטרו ולומר ידו על העליונה כההיא דסימן מ"ב כיון דהכא חיוב השבועה המוטלת עליו הוא מצד הדין אפילו אם נאמר דלשון השטר אינו מסייע לאחד מהם ודמי ממש לההיא דמוהריק"ו ז"ל.<br>''' ובכן ''' אני תמיה לכאורה על מה שראיתי למרן הב"י בסימן מ"ב סי"ב דאחר שהביא דברי הראשונים ז"ל שכתבנו דכל שתפס המלוה מן הלוה ידו על העליונה ולא מפקינן מיניה סיים וכתב במחודשי' ב' וז"ל ומהריק"ו כתב בשורש ז' כשהלשון תלוי כו' ואפי' כשהוא מוחזק אם בא להפקיע בשטר מה שהוא מחוייב בדין אומרים יד בע"הש ע"הת עכ"ל כנראה מלשונו ז"ל דמהריק"ו חולק בזה ע"ד הראשונים שכתבו דכל שתפס המלוה מן הלוה ידו על העליונה דלדידיה אפי' במוחזק ידו ע"הת ובספר בדק הבית תמה ג"כ על מהריק"ו ז"ל אם ראה דברי הני רבוותא איך חילק עליהם והביא לשונו מרן החבי"ב שם בהגב"י אות ך' ועיין בס' בני יעקב דל"ה רע"א במה שתמה על הפ"מ בח"ב סימן ע"ב יע"ש.<br>''' ולפי ''' האמור ומדובר לא זכיתי להבין דברי מרן דמי זה אמר דמהריק"ו חולק ע"ד הראשונים בההיא דאם תפס המלוה לא מפקינן מיניה דשפי' איכא למימר דאף הוא ז"ל אזיל ומודה לדבריהם ז"ל. מיהו שניא היא נדון דידיה דכי סמינן מכאן לשון התנאי המסופק שלא לסייע לאחד מב' ממילא יתחייב המוחזק מצד הדין משא"כ בנדון הראשונים ז"ל בשטר החיו' המסופק דכי סמינן מכאן לשון השטר ממילא [לא] יתחייב המוחזק במה שבידו וטענתו שאינו חייב לשכנגדו והמע"ה וכמו כן ק"ל לכאורה על הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בחח"מ סימן ק"ח דקי"ח ע"ב שהוקשה לו ע"ד מוהריק"ו מדברי הראשונים ז"ל הללו שהביאו הטור ומרן בסימן מ"ב וכתב וז"ל וכבר עמדתי על דבריו במ"א וכתבתי דטעמא דמהריק"ו ז"ל דשאני הכא דכשותפין נינהו כל בני העיר במסיים אע"פ שצריך להוציא הממון עכשיו לא מקרי ראובן מוחזק טפי משאר בני העיר וכיון דכל ענייני מסים לפי ממון נגבית הרי ממון כולם בחזקת שעבוד בשוה הוא ולא כל המיגו דשמעון לפטור ממונו ולחייב ממון אחרים והבא להוציא החזקה זו מכח לשון השטר והלשון מסופק אין שומעין לו כו' ועוד איכא טעמא אחריתי דכיון שהספק בלשון השטר ואין לתופס טענת בריא כגון ההיא דמספקא לן אי אותו הפדיון בכלל ענייני צדקה או בענייני שאר מסים לא מצי ראובן מחזיק מספק דהו"ל תפיסת ספק לאחר שנולד הספק כמ"ש מהריק"ו בשורש צ"ד ובמ"א כו' ויש להביא ראיה מדברי הרי"ף בפרק הכותב כו' עכ"ל. ולפי מה שכתבתי לא היה לו צורך לזה דבלא"ה אינו דומה נדון מוהריק"ו לנדון הראשונים ז"ל דהתם הספק הוא בעיקר החיוב והפיטור ולכך יד המוחזק על העליונה משא"כ בנדון מהריק"ו שאין הספק בעיקר החיוב אלא בפיטור לבד הילכך הבא ליפטר מתוך לשון השטר ידו על התחתונה דהו"ל כבריא בחיובא וספק בחזרה דמוציאין מידו וכמדובר.<br>''' ותו ''' ק"ל במ"ש ז"ל ועוד איכא טעמא אחריתי כו' דלמה זה יחשב ראובן הלז כתופס לאחר שנולד הספק כיון דהוא תפוס ועומד בשלו מאז ומקדם עד שלא בא החיוב הזה של פדיון שבויים והרי מהריק"ו בשורש צ"ד בנדון שלו שאמר השכיב מרע לשון אני מניח לפ' כך וכך ואפליגו רבוותא אי מהני לשון זה כלשון מתנת ש"מ כתב דאם אותו פ' קדמה תפיסתו למיתת המצוה הו"ל תפיסה מקודם שנולד הספק ומהני תפיסתו להוציא מחזקת היורשין כיע"ש וא"כ ה"נ דכוותא בנדון הרב ז"ל וכעת דבריו צל"ע.<br>''' וכבר ''' ראיתי להסמ"ע בסימן מ"ב ס"ח סקכ"ג שתמה ע"ד מור"ם בס' המפה שכתב דלפי דברי הראשונים ז"ל שכתבו דכשלשון השטר מסופק בחיובו אם תפס מלוה לא מפקינן מיניה כ"ש בשובר שביד הלוה דהלשון מסופק דלא מפקינן מיניה כיון שהוא מוחזק דעומד בשלו מאז ומקדם ותמה עליו הסמ"ע דלא דמי שובר לההיא דדברי הראשונים ז"ל דהתם עיקר החיוב בספק ולהכי מהני תפיסה משא"כ בשובר דמסופק שעיקר החיוב ברור והספק הוא בפיטור דכל כה"ג איכא למימר אין ספק מוציא מידי ודאי והביא ראיה מדברי הטור והרי"ף ז"ל שבסי' זה יע"ש. והן הן הדברים האמורים ככל אשר כתבנו. שוב התבוננתי בדבר וראה ראיתי דההיא דסי' מ"ב נמי דמי ממש לההיא דמהריק"ו ז"ל דשפיר מדמי להו אהדדי מרן בבד"ה ומהרימ"ט שהרי לפי דברי הראשונים שכתבו דאפי' תפס מטלטלין בעדים לא מפקינן מיניה עכ"ל דהיינו משום דמסייעינן לתופס בלשון השטר דאי לא היכי מהניא ליה תפיסתו דלדידהו ז"ל האי תפיסה היינו אפי' תפס שלא ברשות כמ"ש הרב בני שמואל בסי' ל"ז ואי לא דמסייעינן ליה בלשון השטר לא הוה מהניא ליה תפיסה בטענתו לבד כמ"ש הרב הנז' בפשיטות שם וכיון שכן ק"ל למרן בבד"ה ולמהרימ"ט ז"ל שפיר לדברי מהריק"ו מאי אהניא ליה תפיסתו זו שלא ברשות שהוא מחוייב בבירור במה שתפס בהדיא ופיטורו בלשון השטר הוא בספק ודוק. איברא דאכתי דברי הרי"ף ומהריק"ו הללו נראין כסותרין למ"ש הטור סי' ל"ד ס"ו דשובר שנכתב סתם פ' פרע לפ' מבטל כל שטר שיש לו עליו ומרן ב"י שם ובסי' מ"ג הביא תשו' הרבה מהרא"ש והרשב"א דסוברי' דיד בע"הש על העליונה אע"פ שעיקר החיוב מבורר והביאן בשולחנו סי' מ"ג סכ"ג וסכ"ו וסכ"ז והביא עוד תשו' להריב"ש בסי' ת"ד כיוצא לאלו דיד בעל השובר על העליונה ובתשו' הנז' דחה הריב"ש בתוך דבריו ראיית מהריק"ו שהביא מההיא דפ' הכותב כיע"ש. וכבר עמד בזה הלח"מ בפרקין והצריכו עיון יע"ש. ומה שתירץ לזה הרב בני שמואל שלא יהיו דברי מהריק"ו סותרי' ודברי הראשונים הנזכרים דבנדון השבויים מוחזקים ובא זה להוציאן מחזקתן הם דברים תמוהים כמ"ש הרב נ"מ בדל"א ע"א ד"ה וכל זה יע"ש.<br>''' וכן ''' מה שתירץ ה"ה מוהרימ"ט בחח"מ סימן ק"ח דקי"ח ע"א דשאני נדון מוהריק"ו ז"ל דשני השותפים חשובים מוחזקים אכתי דברי הרי"ף שהביא הטור בדין שלפנינו אינן מתיישבים בזה כמבואר ותירוצו הב' שכתב דנדון מהריק"ו והרי"ף חשיב תפיסת ספק לאחר שנולד הספק זה לא יכולתי להולמו וכמ"ש לעיל דכיון שזה תפוס ועומד בשלו מאז ומקדם עד שלא בא לכלל ספק חיוב למה לא יחשב תפוס מקודם שנולד הספק.<br>''' ושוב ''' ראיתי להש"ך בסי' מ"ב סקי"ח שתירץ גם כן כדברי מהרימ"ט הללו וכתב שהאריך בזה בספר תקפו כהן וכעת אין ספר זה מצוי בידי גם מה שתירץ לזה הרב נתיבות משפט בד"ל ע"ד וז"ל דבההיא דשובר תרוייהו מכח שטרא קאתו שהנושא בא מכח שטר הלואתו והלוה בא מכח שוברו ואינו צריך לשובר אלא לבטל כח השטר ההלואה שאם היה המלוה תובעו ע"פ היה נשבע היסת ונפטר נמצא שהמלוה הוא בעל השטר האחד ומחמתו הוא שהוצרך הלוה לסייע עצמו משוברו וכיון שכן ראוי הוא שתהיה יד המלוה ע"הת. אבל הכא בענין מלוה שהאמין ללוה שהמלוה תובעו שבועה מכח הדין אף בלא שום שטר וכשאר מלוה ע"פ והלוה רוצה לפטור עצמו מכח שטר הנאמנות אין ספק שהוא נקרא בע"הש וידו על התחתונה אע"פ שהוא מוחזק בנכסים ומטעם זה עצמו נתן מהריק"ו בנדון שלו דין בע"הש לזה המוחזק שפוטר עצמו מכח שטר כיון שהאח' תובעו מכח הדין והוא רוצה לפוטרו בלא כלום מכח הפיטור שכתב לו ולכך ידה ע"הת אע"פ שהיא מוחזקת בנכסים עכ"ל. ואין בזה כדי שבועה לע"ד דלמה זה יגרע כח התובע בשטר חיוב ברור שבידו והנתבע רוצה ליפטר עצמו בשובר מסופק שבידו אע"פ שנכתב לבטל כח השטר טפי מתובע את חבירו מכח הדין לבד והנתבע בא ליפטר עצמו בכח שטר הפיטור המסופק שבידו שנכתב לבטל כח הדין כי לע"ד דא ודא חדא היא ואין ביניהם כמלא נימא וכי היכי דבשובר המסופק שנכתב לבטל כח השטר אמרינן יד בעל השובר על העליונה ה"נ אית לן למי' בשוב' שנכתב לבטל כח הדין.<br>''' עוד ''' כתב הרב נ"מ דז"ל ועוד י"ל דכל היכא דכתב לה פיטור לפנים משורת הדין בנאמנות דהכא ובנדון מהרי"ק וכההיא דר"פ הכותב ראוי להקרא לבא מכחו בעל השטר ולתפוס הפחות שאפשר לתפוס ממנו שחזקה אין אדם מוותר כל כך משלו. אבל בשובר שלא כתב שום דבר לפנים משורת הדין אלא שכתב לו שובר ממה שפרע לו כל שיש ספק בדבר כמה פרע לו או מאיזה זמן הוא וכיוצ' חזר הדין לקרוא למלוה בע"הש שהוא המוציא ועליו הראיה. ושוב כתב וז"ל וכ"ז איננו שוה לדברי הריב"ש בתשו' סימן ת"ד שאחר שכתב כל הני דוכתי שנראה מהם שיד בע"הש ע"הע כתב ואע"ג דבפרק הכותב קרי לאשה יד בע"הש ע"הת התם הוא מפני שהבעל נקרא מוחזק בתקנת חכמים והוא שבא להפקיע מזכותו בשטר זה ידו על התחתונה אבל בע"ח אינו מוחזק דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ע"כ נראה מדבריו בפי' דבהני דוכתי בר מההיא דהכותב יד המוצי' מחבירו ע"הת כו' אך מה שיש לתמוה על הריב"ש הוא שכפי דבריו אין מקום לדברי הרי"ף כלל עכ"ל יע"ש.<br>''' ואין ''' ספק דזה שכתב הרב דכל זה איננו שוה לדברי הריב"ש כו' הוא מפני שאם הריב"ש היה סבור כחילוק זה דכל היכא דכתב לחבירו פיטור לפנים משורת הדין ראוי לתפוס הפחות שאפשר לתפוס ממנו אפילו שחבירו יהיה מוחזק א"כ כשהוק' לו מההיא דפרק הכותב למה לו להרב ז"ל לומר דשאני הת' שהבעל נקרא מוחזק בתקנת חכמים כו' ולא הול"ל אלא דשאני התם דכיון דהבעל כתב לה פיטור לאשה לפנים משורת הדין ראוי לתפוס הפחות שאפשר לתפוס ממנו ואפילו יקרא האשה מוחזקת משא"כ בנדון הרב דאותה מחילה כיון שנכתבה לפשר דבר על דין ודברים שהי"ל לנמחל עם המוחל לאו לפנים משורת הדין הוא ולהכי יד הנמחל על העליונה ומדהוצרך הרב ז"ל לומר דההיא דפ' הכותב הוא משום דהבעל נקרא מוחזק מבואר דס"ל דאפילו בפוטר את חבירו לפנים משורת הדין כל שהוא מוחזק הנמחל על העליונה ושלא כדברי הרי"ף ומוהרי"ק ז"ל והוזקקתי לזה מפני שראיתי להרב בני יעקב בדל"ו ע"ב וג' תריץ יתיב כתירוץ הרב נ"מ וכתב ובהכי דברי הריב"ש סלקי' כהוגן שהוקשה לו ההיא דפרק הכותב ויישב דהתם הוי לפי שהוא זוכה בתקנת חכמים והיינו היא גופה מ"ש דכיון דבלא תנאי הוא זוכה נמצא דהוי היא המוציאה ממנו משא"כ בנדון דידיה דהדבר הוא שקול ואין לזה חזקה יותר מזה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כמ"ש שם וה"ה לכל מילי דדמייא לההיא דפרק הכותב ואזיל ומודה בהא הריב"ש כההיא דמוהרי"ק והרי"ף כו' והרב נ"מ כתב דכל זה איננו שוה לדברי הריב"ש כו' ולע"ד רב המקום ביניהם דיש מקום לדברי הרי"ף ז"ל אף כפי דברי הריב"ש עכ"ל.<br>''' ולפי ''' האמור אין מקום לדבריו ואם כדבריו מה לו להריב"ש לומר דהתם שאני דהבעל נקרא מוחזק וכמדובר והוא ז"ל הבליע בנעימה דברים אלו לפי דרכו מדברי הריב"ש ומדברי הנ"מ אמנם דברי הריב"ש אלו דחקן להרב נ"מ לפי דרך זה וכמובן. ולע"ד מלבד דתירוץ זה לא ניתן ליאמר לפי דברי הריב"ש ז"ל וכמ"ש הרב נ"מ עוד זאת תירוץ זה דחוי מעיקרו הוא בישוב דברי מוהריק"ו שהרי בנדון דידיה נמי מבואר מדבריו בריש התשובה דאותה מחילה שמחלו שמעון ולוי לראובן שיפרע בענייני צדקה שוה בשוה עמהם ולא לפי ממונו אלא בתורת חסד ולפנים משורת הדין כתבו לו כן אלא משום דין ודברים שהיה לו עליהם על חלק השותפות כתבו לו כן וכמ"ש בהדיא שם וז"ל אנחנו ח"מ באנו בפשרה עם ראובן כו' וכן מבואר בדברי הרב נ"מ אף כי לדברי מוהרימ"ט בח"מ סימן ק"ח לא משמע הכי כיע"ש. ואם הדבר כן אין מקום לתירוץ זה גם מהראיה שהביא מוהריק"ו מההיא דר"פ הכותב לפי דברי הראב"ד בפכ"ג מה' אישות והר"ן שם מבואר דסילוק הבעל לא מצד עצמו עשאו הבעל לפנים משורת הדין כי אם ע"פ תנאי זה נשאת האשה לו וכ"כ מהרימ"ט בח"א סימ' מ"ה אלא שהתוס' בפרק חזקת ופרק הכותב כתבו שהבעל עשאו מעצמו ועיין להרב בני יעקב דע"ה ע"ד.<br>''' ובכן ''' מ"ש עוד שם הרב בני יעקב בדל"ז ע"א ד"ה ועדיין דהרשב"א והרד"ך ז"ל באותה תשובה שהביא מרן ב"י בס"סי ס"ה דהאומר לחבירו שטרי מחול לך הקטן מחול לך ולא הגדול דיד הנמחל ע"הת משא"כ באומר שטר לך בידי פרוע דהגדול פרוע כו' דהם ז"ל אזלי בשיטת מוהריק"ו והריב"ש יע"ש לפי האמור דאף מוהריק"ו אמרה למילתיה אף במחילת העשויה דרך פרעון ולא בתורת חסד לפנים משורת הדין אין מקום לדבריו ז"ל בזה ועיין בתשו' הרב תורת חסד בס"סי צ"ח שגם הוא ז"ל ייחס ג"כ דעת הרשב"א בתשו' הנז' עם דברי מוהריק"ו וכמ"ש הרב בני יעקב ולא כן אדמה לע"ד וכמדובר.<br>''' וראיתי ''' עוד להרב ז"ל שכתב על מה שהקש' הלח"מ לדברי הרי"ף דפרק הכותב שנראין דבריו כסותרין למ"ש הפוסקים בסימן נ"ד דיד בעל השטר על העליונה כתב הוא ז"ל דל"ק לדעתו לפי שהרי"ף אזיל בשיטת הרשב"א בתשו' הנז' כדמוכח מדבריו בפי"ן דקל"ב גבי ההיא דאיבעיא לן בבריא היאך ולא איפשיטא ופסק דלא מבטלינן שטרא מספק עכת"ד ז"ל יע"ש ואין זה מחוור לע"ד שהרי מבואר מדברי הנ"י שם דגריס בדברי הנ"י שם דגריס בדברי הרי"ף איפכא דמבטלינן שטרא ולא מפקינן מיתמי דאוקי ממונא אחזקתיה וכן כתב מהרימ"ט בח"א סימן קי"ט והרב גופיה לקמן סי' קצ"א יע"ש וצ"ע.<br>''' עוד ''' ראיתי שכתב ז"ל וגם מה שהקשה הלח"מ לדברי הטור בסי' ע"א שכתב בדברי הרי"ף דפרק הכות' נראה לתרץ דשאני התם בענין נאמנות דאיכא ריעותא במילתא מדלא פי' נאמנות לגמרי בלא שבועה משמע דלא האמינו אלא לבטל כח השטר אבל קריא' ע"פ ודאי לא האמינו ואע"פ שהלשון קצת מגומגם זהו עיקר הכונה והכל מתוקן עכ"ל. ואין לזה כדי שביעה דגם בכותב בשובר שביד הלוה שפרע לו דינרים סתם ולא פי' שפר' לו כל חובו אית ביה ריעותא ואפ"ה כתבו הפוסקים דיד בעל השובר על העליונה. גם אם כדבריו ז"ל היאך כתב דהרי"ף כתב כן לפי שיטתו בההיא דפרק י"נ כי לפי דבריו הללו אפילו החולקים על הרי"ף בההיא דפרק י"ן ופסקו דמבטלינן שטרא דאוקי ממונא אחזקתיה הכא מודו לדברי הרי"ף משום דאיכא ריעותא בשטרא ומפקינן מיד המוחזק וכמ"ש הוא ז"ל לדעת הטור ואיך כתב הוא ז"ל דבריו סותרין זה לזה בתוך כ"ד וי"ל ודוק ומה שיש לעמוד ע"ד הרב הנז' במ"ש עוד שם עמ"ש בסימן קצ"א אכתוב לקמן בע"ה. ואיך שיהיה אכתי לא מצינו מנוח אשר יטב למה שהקשה הלח"מ שדברי מוהריק"ו והרי"ף נראין כסותרין לדברי הפוסקים שכתב הטור ומרן בסימן מ"ג ונ"ד דיד בעל השטר על העליונה.<br>''' וראיתי ''' להש"ך בסימן מ"א סקמ"ה דמדברי הרי"ף לק"מ דהכא כיון שהנאמנות כתוב בשטר של לוה והמלוה הוא שמוציא השטר מסתמא לא המניה אלא לבטולי שטרא ולא לענין תביעה בע"פ עכ"ל ובסימן מ"ב סקי"ז כתב וז"ל ולק"מ דלעולם אמרינן יד בעל השובר על העליונה לבטל שטר שכן דרך לכתו' שובר לבטל שטר אבל אחר שנתבטל השטר א"כ הו"ל בעל השובר לענין תביעה בע"פ בעל השטר ושפיר אמרינן גביה יד בעל השטר ע"הת לענין דצריך לישבע יע"ש וכונת הרב ז"ל בשני המקומות לחלק בין נדון הרי"ף למ"ש הפוסקים בסימן נ"ד דיד בעל השובר על העליונה בשני חילוקים חדא דשניא היא נדון הרי"ף דכיון דזכותו של בעל השובר שהוא הלוה אינו יוצא מתחת ידו ככל שובר דעלמא אלא הוא יוצא מתחת יד המלוה בשטר חיובו של הלוה שבידו מש"ה תפסינן לשון הנאמנות בפחות שבלשונות ושלא האמינו אלא לבטולי שטרא דוקא ולא לפוטרו משבועה אף מתביעה בע"פ דמסתמא אם היה לו יפוי כח כזה היה כותב ומוסר זכותו בידו של לוה בשטר בפני עצמו ולא היה בידו של מלוה כיון דבידו לכבוש השטר ולתובעו בע"פ אלא משום דקושטא הוא שלא האמינו אלא לבטולי שטרא לבד מש"ה הניחו בידו וברשותו של מלוה משא"כ בההיא דשובר שביד הלוה דכיון דהלה מוציא זכותו בידו כל דאיכא למתלי בזכות בעל השובר תלינן דהבא להוציא ממנו ידו ע"הת זו היא כונת הרב במ"ש בסימן זה אמנם בסימן מ"ב עלה לחלק באופן אחר דשאני נדון הרי"ף ז"ל דנאמנות לבטל כח השטר לבד עם הנאמנות שלא להשביעו אפילו בטענת דבע"פ הם שני עניינים נפרדים ולאו אורח ארעא למכתב שובר אלא על תביעה שבשטר לא על תביעה דבע"פ שאינו יכול לחייבו בתביעתו בממון אלא שבועת היסת בעלמא הילכך כל שלא פי' בהדיא שפוטרו אף משבועה ידו ע"הת דהו"ל כטוען תמורת המנהג שאין כותבין שובר לזה זה נראה ברור בכונת הרב ז"ל.<br>''' והדברים ''' נכונים וראוים למי שאמרן אף כי לשונו של הרי"ף והטור מגומגם קצת לפ"ז דכל כי הא הו"ל לפרש דמה"ט דיינינן ללוה דין בע"הש ע"הת אע"פ שהוא מוחזק מ"מ אין זה מן הקושי כמובן ומ"מ אכתי דברי מוהריק"ו לא נתיישבו בזה דנדון שלו הוא בשובר שביד המוחזק ובא לבטל כח הדין כדרך כל שובר דעלמא ואפ"ה כתב דאין ס' לשון השובר פוטרו למוחזק מחיוב שהיה לו מכח הדין וזה נראה הפך דברי הפוסקים בסימן נ"ד.<br>''' והש"ך ''' בסימן מ"ב סקי"ח כתב דלא פליג מהריק"ו עם דברי הפוסקים הנז"ל דמהריק"ו מיירי בשאינו טוען השותף בריא שפטרו אף מפדיון שבויים כמו שפטרו מצדקה ופוסקי' הנז' מיירו בשטוען הלוה בריא דהשובר קאי לכל מילי כו' יע"ש וכ"כ הרב פ"מ בח"ב סימן ע"ב דקל"ו ע"ב וכתב דבזה יתורץ גם כן מה שהקשה הסמ"ע דדברי הרי"ף והטור בסימן ע"א פליגי בההיא דסימן מ"ב לפי דברי מור"ם בספר המפה ולפי האמור לק"מ דבסימן ע"א מיירי הרי"ף והטור בדטעין המלוה בריא דלא פטרו משבועה יעויין שם.<br>''' וראיתי ''' להרב בני יעקב בדל"ו ע"א ד"ה והנה כו' שתמה ע"ז דחילוק זה לא שייך אלא אי הוה אתינן לאקשויי אמוהרי"ק הוא דבכל דוכתא אמרינן דהיכא דיד בעל השטר על התחתונה אם תפס לא מפקינן מיניה ואלו מדברי מוהרי"ק משמע דאפילו ידו ע"הת אי תפס מפקינן מיניה וכפי קושיא זו שייך שפיר חילוק זה בין טוען בריא לטוען שמא אבל אין כן הקושיא דאדרבא אעיקרא דדינא קשיא עליה דלמה זה כתב דזה הוא בע"הש וידו ע"הת הרי אדרבא יד האחרים כו' והם בעלי השטר כדמשמע מדברי הנך רבוותא ז"ל. גם מ"ש דלפי זה מתורץ מה שהקשה הסמ"ע אחרי המחילה נמי הא ליתא ואף כפי חילוקו אכתי קשה קושיית הסמ"ע והרי כפי דברי כל הנך רבוותא אדרבה יד בעל השטר הוא המלוה הבא להוציא מידו וכן בנדון הרי"ף ז"ל נמי כיון דאיכא ספקא הול"ל דאפילו משבועה פטרו ואם כן כפי קושיא זו מה שייך תירוצו והרי אפילו אם המלוה טוען בריא אכתי ספקא הוי וכיון שהלוה מוחזק אמאי אמרינן שיתחייב שבועה כו' שהרי גם בטוען בריא כגון ההיא דספל וקפל אמרינן דאין מוציאין מיד הלוה כיון דספקא הוי אלא דמ"מ כיון דתפס לא מפקינן מיניה כו' וכיון שכן למה זה הרי"ף דן את הדין לומר שהוא חייב שבועה והרי נמצא שאנו מוציאין עתה לכתחילה מלוה כיון שהלשון מסופק ולקו' זו לא יעלה ארוכה במ"ש הרב הנז' עכ"ל.<br>''' ולע"ד ''' דברי הרב פ"מ מבוארין בטעמן ואין מקום למה שתמה עליו בזה דשפיר תריץ יתיב עיקר קו' זו דברי מהרי"ק ז"ל ע"פ חילוקו שחילק בין טוען בריא לטוען שמא דודאי כל שלשון השטר של החיוב ברור וכן אם נתחייב מכח הדין דהדין המחייבו ברור אף ע"פ שלשון השובר והפיטור מסופק דיינינן לשון השובר והפיטור לתועלת המוחזק וחשבינן למוציא ממנו בעל השטר לומר שידו ע"הת מיהו היינו דוקא כשהמוחזק טוען בריא דידע בנפשיה שפטרו לגמרי ופי' לשון השובר והפיטור הוא כדבריו כל כה"ג דוקא דיינינן למוציא ממנו בע"הש וידו ע"הת שלא להוציא מיד המוחזק דבריא ליה בחייובא ובריא ליה בפיטורא אע"ג דלדידן מספ"ל בפי' לשון הפיטור כיון דלדידיה דמוחזק בריא ליה שהפירוש בדבריו אין כח מידינו להוציא מידו אמנם כשהמוחזק הוא לא מצי טעין בריא בפי' לשון הפיטור כנדון מהרי"ק והרי"ף ואדרבא המוציא ממנו טוען בריא שלא פטרו מעיקר חייובו הברור אלא מהמובן מלשון הפיטור בפחות שבלשונו כל כה"ג ודאי דיינינן לשון השטר לתועלת המוציא וחשבינן למוחזק בעל השטר וידו ע"הת כיון דלא מצי טעין בריא בפיטור חייובו דהו"ל בריא בחייובא וספק בחזרה וכיון שעיקר סמיכתו לפטור את עצמו מחייובו הברור הוא באומרו שלשון השטר פוטרו הרי לשון השטר מסופק לכל וברור אצל המוציא להפך שפי' לחייוב ולא לפיטור הילכך ידו ע"הת ומוציאין מן המוחזק זה נ"ל ברור בכונת דברי הפ"מ והן הן דברי הש"ך ז"ל.<br>''' ומ"מ ''' נלע"ד ברור דתירוץ הש"ך והפ"מ הלז אזיל בשיטת הרא"ש דס"ל בעלמא בכל ספק דין או מציאות אם תפס שלא ברשות דהיינו שלא בא לידו של תופס בתורת פרעון אלא דרך שאלה ופקדון לא מהני תפיסתו עד שיטעון בריא וכמו שביאר זו הרש"ך בתשו' סי' ל"ו אמנם לדעת רבינו והראב"ד והרי"ף והטור ור"ש בר ברוך שהביא בע"הת דס"ל דתפיסה אף שלא ברשות ואפי' לאחר שנולד הס' מהני כ"ש בנדון מהרי"קו דמהני אפי' טוען שמא כיון שבעל השובר תפוס מאז ומקדם קודם שנולד הספק ואפילו אי חשיב תפוס לאחר שנולד הספק כמ"ש מהרימ"ט הא מהני לדידהו ז"ל.<br>''' עוד ''' ראיתי להרב בני יעקב שם דל"ו ע"ד ד"ה גם כו' עמד מתמיה עמ"ש עוד הרב פני משה במ"ש עוד שם שדברי התוס' דפ' הכותב שכתבו דר"א פליג אאביי ולדידיה לא אמרי' יד בע"הש על התחתונה בההיא דדין ודברים אין לי בנכסיך להפסיד לאשה שדבריהם סותרים למ"ש בפ' גט פשוט דקס"ו ד"ה רישא כו' דר"א נמי אית ליה יד בע"הש ע"הת ומפני זה כתב שמפרש פי' אחר בדברי התוס' דר"פ ככותב כו' וכתב עליו דאי משום הא לא אירייא דאפי' אם נפרש דס"ל דפליג אאביי ודאי לא פליג בכל דוכתא כו' אבל הא ודאי קשיא דא"כ התוס' חולקים על הרא"ש והטור ורוב הפוס' יע"ש ואני אומר ותמיהתו זאת אדמתמה על הר' פ"מ יתמה על מהרי"קו בשורש ז' שכתב כדברי הפ"מ והכריח דר"א לא פליג אאביי כדמוכח מההיא דגט פשוט ודוקא הכא קאמר ר"א הכי משום דבמאי דמשני אביי ק' עדיין מה שהק' בש"ס עליה יע"ש ולפי מ"ש הרב בני יעקב אין שום הכרח מההיא דגט פשוט לומר דר"א לא פליג הכא אאביי וכמדובר וכבר תמה על מהרי"קו בזה מהר"ש ן' חסון בתשו' הובאה תשו' בס' משפטים ישרים סי' ח"ן והכריח דר"א ודאי לא פליגי אאביי מההיא דאיבעייא לן אי עד עולם דוקא וכמ"ש הר' בני יעקב יע"ש וע"ע להרב עדות ביעקב סימן ע' דקפ"ג ע"ד ד"ה אם כו' שגם הוא ז"ל דחה ראית מהרי"קו מההיא דגט פשוט וכמדובר יע"ש וכ"כ ג"כ הר' תורת חסד סי' צ"א דס"ו סע"ד יע"ש ועיין עוד במ"ש הר' בני יעקב בשם הראנ"ח בכונת דברי התוס' דפ' הכותב יע"ש וכדבריו כתב ג"כ הר' ח"ה יע"ש ועיין למהר"ש ן' חסון בתשו' הנז' ולהר' תורת חסד בסימן צ"א.<br>''' וראיתי ''' להש"ך שם שכתב עוד וז"ל וכן הריטב"א שהביא הנ"י מודה דאמרינן בשובר ידו על העליונה כיון שהוא מוחזק ולא פליגי התם אלא בכתוב בו דינרים דלא דיינינן דינרים טובא משום דלשון דינרי' משמע רק ב' כמ"ש ה"ה והמחבר ז"ל בסי"ב תדע דאל"כ למה הביא הנ"י שם פלוגתייהו בברייתא דדינרים הו"ל לכתוב כן לעיל מיניה במתני' דזוזי ק' דאינון ל' סלעים אלא ודאי כמ"ש ע"ש עכ"ל ואשתמיטיתיה להר' עיקר דברי הריטב"א בחי' לכתובות והובאו דבריו בש"מ בפרק הכותב והביאן ג"כ הרב נ"מ דל"א ע"א והר' עדות ביעקב בדקפ"ד ע"א שכתב וז"ל אבל כשיש שובר לשון סתום שסובל ב' משמעיות והרי הוא מסופק אם נמחל החוב בלשון ההוא דכ"ע יד בעל השובר ע"הת ויד בעל החוב על העליונה כיון שחייובו ברור וכדאמר אביי הכא ור"א נמי מודה ליה בהכי עכ"ל הרי שכתב סתמא דכל שיש בשובר לשון שסובל ב' משמעיות כו' ולא נקט דינרים דוקא וכמ"ש הש"ך דדוקא בדינרים אמרה הריטב"א למילתיה דליתא ולפ"ז בשובר שכתוב שקיבל בע"ח זוזי ק' דאינון ל' סלעים דיינינן נמי דל' סלעים גרועים קאמ' דשוה ק' זוזי ולא שחזר בו דקאמר ק' זוזי דאינון כ"ה סלעים דיד בעל השובר על התחתונה כיון שחייובו ברור ואע"ג דטעין בריא בעל השובר שנתן לו ל' סלעים כדמשמע מפשט דברי הריטב"א ודלא כהש"ך.<br>''' ומ"מ ''' אף לדעת הריטב"א מבואר יוצא מדבריו דדוקא בכה"ג שלשון השובר מסופק הוא דאמרינן דיד בעל השובר ע"הת אבל כשלשון השובר הוא ברור והספק הוא בענין אחר כאותה שכתבו הפוסקי' והביאן מרן בש"ע סי' מ"ג סכ"ד וסכ"ה וסכ"ו וסכ"ז אף לדעת הריטב"א יד בעל השובר ע"הע וכמ"ש הרב בני יעקב בדל"ז ע"ג ד"ה איך שיהיה כו' ונמצא לפ"ז דהריטב"א לא נחלק על שאר הפוס' בזה אלא בשובר שכתוב בו דינרים סתם דלדעת הריטב"א דיינינן דתרתי דינרים קאמר ולדעת שאר הפוסקים טובא משמע ונמחל כל הדינרים שבחוב וכן אם היה כתוב בשו' למעלה קפל ולמטה ספל חיישינן דזבוב מחק רגל הקוף וספל דקאמ' היינו קפל ודלא כמרן ב"י שכתב בסי' מ"ב שכתב דכל כה"ג בשובר ידו ע"הע דזהו לשיטת החולקי' על הריטב"א אבל לדעת הריטב"א יד בעל השובר ע"הת כיון דהספק הוא בלשון השטר דכתוב ספל וקפל וכן אם היה כתוב ק' זוזי שהם סלעים ל' לדעת הריטב"א דיינינן דה"ק סלעים ל' גרועים שהם זוזי ק' אמנם לדעת החולקי' על הריטב"א וגם הרא"ה והנ"י בההיא דדינרי' כמ"ש מרן ב"י בסי' מ"ב דיינינן לשון השטר בחזרה דמעיקרא קאמר זוזי ק' וחזר בו ופי' שאינו כן אלא דאינון סלעים ל' דיד בעל השובר על העליונה כיון שהוא תפוס בממון ומבואר הוא דלדעת הריטב"א אפי' בדטעין בריא בעל השובר לא צייתינן ליה כיון שחייובו ברור ולשון השובר שבידו הוא גרוע ונסתר מחמתו אמנם דלדעת החולקים על הריטב"א דוקא בדטעין בריא בעל השובר הוא דצייתינן ליה אפילו כשלשון השטר גרוע וסתום אבל אי לא טעין בריא ודאי דידו ע"הת דאז הו"ל בריא בחייובא וס' בחזרה וכמ"ש הש"ך ליישב דברי מהרי"קו שלא יחלוק עם שאר הפוסקים וכן כל הדינים שכתב מרן בסי' מ"ג אע"פ שהספק אינו בלשון שבשטר ושבשובר דוקא בדטעין בריא הוא דלא מפקינן מיניה דאי לא הו"ל בריא בחייובא וספק בחזרה כנלע"ד ברור.<br>''' ודרך ''' אגב ראיתי לעמוד עמ"ש הריטב"א עוד בתחילת דבריו שם בר"פ הכותב הביאן הרב בשיטה המקובצת דצ"ד ע"ג ד"ה רב אשי כו' וז"ל רב אשי אמר בנכסייך ולא בפירותיך כו' פי' רש"י אין לך אלא דקדוק הלשון כו' וק"ל אביי היכי לא תריץ כדרב אסי דהא מתני' היא בנדרים קונם ביתך שאני נכנס מת או מכר אותה מותר כיון דמית לאו ביתו הוא וי"ל דהתם הוא בנדרים ומשום דאמר רחמנא ככל היוצא מפיו יעשה אבל לגבי מקח וממכר ושעבוד ומשא ומתן של בני אדם אורחא דאינשי הוא לומר נכסייך אפי' מן הפירות וכאומר נכסי לפ' דמשמע בין מן הגוף בין מן הפירות וכן כשאומר בנכסייך לאו למעוטי כשתמות אלא כאומר בנכסיך דהשתא ומיהו כיון דלא אמר דין ודברים כו' והוא לשון סתום וגרוע אין לו אלא פחות שבמשמעות הלשון ורב אשי סבר כי מגוף הלשון יש לנו לדייק דמגופה בלחוד מחיל דכיון שזה הלשון הוא לשון סילוק ומחילה הא אין לך אלא לדקדק בלשון כל מה שתוכל להוריע כחה ומשום דיד בעל השטר ע"הת אלא דמר אתי עלה מחד טעמא ומר מטעמא אחרינא עכ"ל הנה מבואר יוצא מתוך דבריו ז"ל דמפשט פשיטא ליה דהאומר נכסי לפ' בין מן הגוף בין מן הפירות משמע וכן לאו דוקא זכה המקבל בנכסים בעוד הנותן בחיים אלא זכה בהם לגמרי אף לאחר מיתת הנותן וכ"כ ג"כ הריב"ש בסי' ר"ז ומהרי"קו שורש ז' יע"ש.<br>''' וראיתי ''' להרב עדות ביעקב סי' ע' דקפ"ג ע"ב ד"ה ובאמת כו' עמד מתמיה על דבריהם שהרי שטרות ונדרים כי הדדי נינהו לענין שהולכים בהם אחר לשון בני אדם וכדאמרינן בס"פ קונם יין הנודר מיין עד אדר אם אדר ראשון קאמר או אדר ב' דומיא דשטרות וה"נ אמרינן בפרק מי שמת לענין האומר נכסי לבני דקרו אינשי לבר ברא ברא דומייא דהנודר מהבנים וה"נ אמרינן בר"פ הנודר מהמבושל דבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם ולא אחר לשון תורה וכ"כ הרב לח"ר בתשו' סי' קי"ג דהולכים בשטרות אחר האומדנא כמו בנדרים ואע"פ שמצינו בש"ס פרק י"נ נכסי לך ואחריך ליורשי וכן בפרק הכותב הכותב נכסיו לאשתו כו' והתם היינו גוף ופירות וכן בכמה מקומות בתלמוד הא לא מכרעא דאיכא למימר דמיירי שאמר הלשון כדינו דהיינו נכסים אלו א"נ הן ופירותיהן וכן כל ההנאות הנלוות אליהן ותלמודא לא הוצרך להאריך ולפרש תדע שהרי שנינו בנן נוקבן דיהוי ליכי מנאי תהוון יתבן בביתי ומתזנן מנכסי בחיי ובתר חיי עד דתלקחן לגוברין וכן את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך כו' ואם איתא דלא ילפינן מנדרים לממונות לימא סתמא ולמה ליה לתנא למימר בחיי ובתר חיי וכן כל ימי מגר אלמנותי הרי סתמא נמי שעבודו וחיובו עליהם לעולם והאריך בזה ושם בדקפ"ד ע"א ד"ה אשר כו' העלה לענין דינא דבריא האומר בזה הלשון נכסי או ממוני נתונים לך דאחר שימות יכולים היורשים להוציא אותם מידו דהא נכסיו קאמר בעודן נכסיו ולא לאחר מיתה שבוטל שמו מעליהן והניח דברי הריטב"א והריב"ש ומהרי"קו בצ"ע יע"ש.<br>''' ואחרי ''' המחילה הראויה לעוצם קדושתו וחכמתו דבר זה לא ניתן ליאמר לע"ד דאיך הפה יכולה לדבר דהאומר נכסי נתונים לך בעודן נכסיו קאמר ולא לאחר מיתתו שהרי מיד שאמר נתונים לך ויצאו מכלל רשותו תו לא מקרו נכסיו ואיך אפשר לדייק לישנא דנכסי בעודן נכסיו מאחר שאמר נתונים וע"כ כדי שלא יהיו דבריו סותרים ז"לז תוך כדי דבור עכ"ל דה"ק נכסי דקרוים עד השתא נתונים לך מכאן ואילך ויקרא בהם שמך וכיון שכן היאך יכולים היורשים להוציאו מתחת ידו אחר שזכה בהם לעול' ונק' שמו עליהן ולא שם בעלים דפק' מיניהו בזכייתו בהם ואלו היה הרב אומר שלא זכה המקבל אלא בגוף הנכסים ולא בפירות אפשר שהיינו מודים לו דהכי משמע לישנא דנכסי דומיא דמאי דקאמ' רב אשי בנכסיך ולא בפירותיך אבל שלא יזכה בהם לעולם זו אינה תורה בלשון זה דנכסי נתונים לך כדאמרן ודוקא בלשון סילוק ומחילה כההיא דאומר דין ודברים אין לי בנכסיך שייך למימר ולמידק לשנא דבנכסייך ולא לאחר מיתה ולא לאחר מכירה אבל בלשון זה דנכסי נתונים לך אין סברא למידק הכי כמובן. ומ"מ אף לענין הפירות נמי נראה שזכה המקבל כמ"ש הרבנים הנז' ומה שהוק' לו להרב דנדרים ושטרות כי הדדי נינהו יש לישב לע"ד דודאי אף הרבנים הנז' אזלי ומודו בהכי אלא דס"ל דה"ן בלשון בני אדם נמי (בשאר מילי חוץ ממקח וממכר ושעבוד של משא ומתן) לשון זה דנכסי ונכסייך כד דייקינן לישנא ודאי דלא לאחר מיתה ומכירה ולא לענין פירות קאמר דכך הוא משמעות הלשון בלשון ב"א ומה"ט אמרו גבי נדרים דהאומר קונם לביתך שאני נכנס דאם מת או מכרו לאח' מותר דהשתא לא מקרי ביתו דביתך בלשון בני אדם היינו בעוד הבית ברשותו קאמר דוקא דאז קרו ליה ביתך ולא לאחר מיתה ומכירה מיהו בענין משא ומתן ומקח וממכר ושעבוד ומתנה לא דייקי בלישנא ואע"ג דקאמר ביתי או שדי מכור או נתון לך או משועבד לך מכור לו לעולם בין מן הגוף בין מן הפירות ולא ילפינן מינה לענין נדרים בענין זה משום דהכא איכא טעמא לחלק בין משא ומתן לנדרים דבענין משא ומתן איכא אומדנא דמוכח דהמוכר או הנותן או המשעבד ביתו דעת המוכר והנותן והמקבל על הכל בין עיקר הגוף שיהיה קנוי למקבל לעולם ובין על הפירות דאי לא יהיב ליה אלא גוף הבית לבד ולא לעולם ולא לפירות מאי קא יהיב ליה הא לא יהיב ליה מידי דגוף הבית לבד בלי פירות אין כאן מתנ' של כלום דכיון שדעתם ליהנות ממכר או מתנה זו אין כאן הנאת המקבל אם לא שיהא שלו הגוף והפירות וכ"ש היכ' דיהיב מעות הלוקח או מלוה לו מעות על שדהו דודאי דעתו על הגוף ועל הפירות הילכך משו' אומדנא זו לא דייקי' לישנא דנכסי לך במשא ומתן אע"פ שמשמעות הלשון הוא להפך וכ"כ הרשב"א בחי' הביאו הרב בש"מ דף הנז' יע"ש הילכך בענין זה כתבו הרבנים הנז' דשאני נדרים משטרות משא"כ בעלמא כההיא דאדר ראשון וב' וכההיא דקרו אינשי לבר ברא ברא וכן בכל מילי דילפינן נדרים משטרות כיון דלישנא דאינשי בחד מינייהו בגוונא חדא ולא משום אומדנא מהפכינן הלשון ילפינן חד מחבריה שפיר כיון דבנדרים הולכים אחר לשון ב"א וכך הוא לשון ב"א בשטרות ולא משום אומדנא כדהכא כנלע"ד ועיין ג"כ להרשב"א שם שגם הוא ז"ל כתב כדברי הרבנים הנזכרים בפשיטות ושלא כדברי הרב עדות ביעקב שם יע"ש ומיהו מבואר יוצא מתוך דברי הריטב"א דבענין סילוק ומחילה לרב אשי דתלי טעמא דבנכסייך ולא בפירותיך דייקינן האי לישנא דביתך ולא לאחר מיתה כדדייקינן גבי נדרים משום דיד בעל השטר על התחתונה ולפי דבריו משמע לכאורה דמי שהיה ביתו ושדהו משועבד לחבירו מפני חוב שהיה לו עליו וכתב לו בעל החוב ידי מסולקות מביתך ושדך א"נ שעבודי מסולק או מחול מביתך ושדך וקנו מידו כשמת בע"הב חזר השעבו' למקומו דהא לא סילק ומחל שעבודו אלא בעוד הבית ברשותו ולא כשמת ונכנס לרשות היורשים מיהו אם מכרו לאחר אין יכול להוציא מיד הלקוחות דאע"ג דכשמכרו לאחר אינו נקרא ביתו כדתנן בנדרים קונם לביתך כו' מת או מכרו לאחר מותר מ"מ הכא ליכא למימר הכי דא"כ למה כתב לו שמחל שעבודו מביתו אם לא לענין זה שיוכל למוכרו לאחר וכההיא דתנן בר"פ הכותב א"כ למה כת' לו דין ודברים אין לי בנכסייך שאם מכרה ונתנ' קיים יע"ש.<br>''' ואפשר ''' לומר דבמחל שעבודו בלשון זה דמביתך ושדך אדרבא איכא למימר איפכא דלא סילק שעבודו אלא לענין שאם מת דוקא לא יוציא אותה מרשות היורשים אבל אם מכרו לאחר לא מחל שעבודו משום דמכירה שכיחא טפי ממיתה וממילת' דלא שכיחא מסלק איניש נפשיה כדאמרינן התם בר"פ הכותב אלא דהתם דוקא אמרינן דמיתה שכיח טפי ממכירה כמ"ש התוס' שם דפעמים הרבה מסתכנת בלידה אבל בשאר אינשי אדרבא עניות שכיח טפי ממיתה וליכא למימ' דגבי מוחל שעבודו בלשון זה דמביתך ושדך אית לן למימ' דלא סילק שעבודו אלא בעוד הבית ברשותו דוקא אבל מת או מכרו לאחר לא מחל שעבודו כלל דגבי ההיא דדין ודברים אין לי בנכסייך דוקא אמרו דבמכירה סליק נפשיה משום דליכא למתלי במילתא אחריתי כדאמרינן התם. אבל הכא הא איכא למימר דסילק נפשיה ושעבודו ממנו בעוד הלוה בחיים שאם יבא זמן גביית חובו לא יגבה מהלוה מביתו ושדהו בעודו ברשותו אבל לא כשמכרו ומת הא ודאי ליכא למימר וכמ"ש מהרימ"ט בח"א סי' מ"ה דמ"ז ע"ג ד"ה וגדולה מזו דהמסלק שעבודו מקרקע חבירו אם לא מכרו ועדיין הוא ברשות הלוה והגיע זמנו של זה גובה אותה בחובו שאין גבייה מטעם שעבוד דאפי' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא גביית חוב מקרא מלא הוא והאיש אשר אתה נושא בו יוציא אליך את העבוט החוצה ואפילו אם התנה בפי' שלא יגבנו כלום יש בדבריו ממש דלא אמרו שאדם יכול להסתלק אלא משעבוד או מזכות שראוי לזכות כגון בכותב לה בעודה ארוסה שאינו זוכה מעיקרא בנכסים עכ"ל וכיון דלא מהני מחילת שעבוד מקרקע הלוה לענין שלא יוכל לגבו' חובו ממנו כשיגיע זמנו עכ"ל דלא כתב לו מחילת שעבוד אלא לענין מכרו לאחר או מת כמדובר.<br>''' ושוב ''' ראיתי שגם הרב מוהרימ"ט ז"ל לא אמר כן אלא כשמסלק עצמו משעבוד חובו מקרקע חבירו בלשון סילוק בעלמא בלא קנין דלאו מגופא של שדה קנו מידו אבל בקנו מידו דבגופא של שדה קנו מידו אף גביית חובו אינו גובה ממנו וכמ"ש בפרק מי שהיה נשוי דצ"ה ע"א עלה דמתני' דמי שהיה נשוי שתי נשים דכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך כו' ואמרי' בגמ' וכי כתבה לה מאי הוי ואוקימנן בשקנו מידה ועיין להרב מש"ל בריש פכ"ג מה' אישות ד"ל ע"ד ד"ה והנה בדין מלוה כו' ובמאי דשקיל וטרי שם דל"ב ע"ב ד"ה ודע בתשו' מהרימ"ט הלזו כו' וע"ע להרב בני יעקב בדע"ה ע"ג וע"ד יע"ש וא"כ שפיר איכא למימר לפי דברי הריטב"א דהמוחל שעבוד חובו מקרקע חבירו בלשון זה דביתך ושדך וכיוצא
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף