עריכת הדף "
שרשי הים/מלווה ולווה/טו
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ג == {{מרכז|{{גופן|4||'''שורש נאמנות שהאמין לוה למלוה'''}}}} '''התנה המלוה עם הלוה שיהא נאמן כו' הר"ז נוטל בלא שבועה.''' ענין תנאי נאמנות אם הוא מטעם מחילה ומתנה או מטעם קי"ל בגויה דלא משקר עיין להרב נ"מ דקע"ד ע"א ד"ה איברא שהעלה שמטעם מחילה ומתנה מועטת היא ועיין להש"ך סימן ע"ב סקי"ג ולהרב ראש יוסף באות י"ב יע"ש ועיין להש"ך סי' ע"ב ס"א שכתב דאפילו בנאמנות סתם מיירי כמ"ש הסמ"ע והב"א וכן מבואר בבעל התרומו' שער כ"ו ח"א ס"ד והסכים עמו הרמב"ן והביאו הב"י שם סי"ג וכ"כ ה"ה בפרקין הל' ג'.<br>''' וראיתי ''' להר"הת שכתב וז"ל ואע"פ שמצינו בגמ' לשון נאמן בנשבעין ונוטלין כגון נאמנות דר"ג ור"א בפ"ק דכתובות וכיוצא בהן התם דינא קתני דהיא נאמנת ולא הוא ושבוע' דרמיא עליה מדין הנוטלין איתא אבל כל שמאמין חבירו עליו בלא שבועה האמינו דכיון דהימניה פסליה לטענה דידיה לטעון פרעתי ונאמן עליו בדבריו בלבד כו' יע"ש. והנה זה שהביא הרב ז"ל מנאמנות דר"ג ור"א בפ"ק דכתובות אין ספק שהיא מאותה ששנינו היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת כו' וכן היא אומ' מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ששנינו במתני' דר"ג ור"א אומרים נאמנת ור"י אומר לא מפיה אנו חיים כו' ומשמע ליה להרב דלר"ג ור"א אינה נאמנת אלא בשבועה ולהכי הוצרך לומ' דהתם דינא קתני דהיא נאמנת ולא הוא מיהו שבועה דרמיא עליה מדין נשבעין ונוטלין איתא ומשמע נמי דשבועה זאת היא שבועת המשנה ולא שבועת היסת כמבואר.<br>''' ותמהני ''' שלא מצאתי סברא זו לשום א' מהפוסקים שהרי רבינו בפי"א מה' אישות הלכה יו"ד וי"א פסק כר"ג ור"א וכתב ויש לו להחרים סתם שאין הדבר ודאי לו כו' וכתב ה"ה וז"ל ומ"ש ויש לו להחרים בו ר"ל שאין כאן חיוב שבועה לה כיון שהוא אינו טוען טענת בריא אבל יש כאן חרם סתם מתקנת הגאונים עכ"ל וכ"כ הטור בא"ה סימן ס"ח וש"ע שם יע"ש. איברא שרבינו ז"ל בפי' המשנה וכן הרע"ב כתבו דיש לו להשביעה שבוע' היסת וכבר ראיתי להתיו"ט שם שתמה עליהם דכיון שאינו טוען עליה בבריא אין כאן מקום לשבועה ואפילו היסת שלא מצינו אלא בברי כמ"ש הר"ם במז"ל בסוף מס' נדרים ואפילו בסברא הנז' בש"ע סימן ע"ה סי"ז דמשביעין בשמא היכא דיש רגלים לדבר הכא מאי רגלים לדבר איכא אדרבא אוקי איתתא בחזק' בתולה כל זמן שתוכל עכ"ל. ואשתמיט מיניה דברי הרב בעל התרומות הללו דמבוארים דבריו דאף משביעין אותה שבועת המשנה ככל הנשבעין ונוטלין ועיין להרב התרו' בשער ל"ו ח"ג ס"ג שכתב דאפילו היכא דאיכא רגלים לדבר אין משביעין על טענת שמא וכ"כ הש"ך משמו בסימן ע"ה סקס"ג יע"ש וא"כ לא יכולתי להלום דבריו שכתב כאן וצל"ע.<br>''' עוד ''' כתב הש"ך דהטעם שנאמן המלוה בלא שבועה בנאמנות סתם ואפילו במלוה ע"פ ולא אמרינן דלא האמינו אלא בשבועה דמדינא היה הלוה נשבע ונפטר ואהני נאמנותו לשישבע המלוה ויטול וכמ"ש הש"ע בסכ"א במלוה שהאמין ללוה כו' הסמ"ע נדחק בטעם הדבר והטעם מבואר בבעל התרומות שם בשם הרמב"ן ז"ל דמשמעות הלשון הוא בלא שבועה דכיון דהמניה פסליה לטענתיה דידיה ונאמן הלה בדבריו לבד וכ"כ הב"ח וה"ה דסתם נאמנות בלא שבועה משמע כו' אבל במלוה שהאמין ללוה מסתמא לא האמינו אלא לבטולי שטרא עכ"ל ועיין להלח"ם בפרקין ד"ג שהוקש' לו כדברי הסמ"ע והרב מש"ל שם כתב שהתירוץ קל להבין וציין להב"הת יע"ש.<br>''' והרואה ''' יראה שאין בדברי בע"הת טעם מספיק לקושית הסמ"ע ואפשר שטעמו ז"ל הוא דכי המניה לוה למלוה כיון דמעיקר דינ' אין המלוה נאמן ואפילו בשבועה כיון דהמניה סתמא ולא פירש שנאמנותו הוא דוקא בשבועה אין סברא לומ' שלא האמינו אלא לחצאין דאם כן הי"ל לפרש משא"כ בנאמנות מלוה ללוה כיון דמעיקר דינא כל שהלוה נאמן ליפטר הוא על ידי שבועה כשהאמינו אם כן המלוה סמך על עיקר הדין שהוא על ידי שבועה ולהכי לא הוצרך לפרש ודוק ועיין להרב נ"מ דל"א ע"ב ד"ה עוד כו'.<br>''' וראיתי ''' עוד להרב מש"ל ז"ל שם שכתב וז"ל עיין בתשו' הרא"ש כלל ע"א ס"ה במ"ש אבל אם טוען שמעון על יאודה נתתי לך ן' זהובים כו' שדברים מגומגמים הם גם מ"ש למעלה בענין סטראי וגם מ"ש לעיל אפילו הודה יאודה אינם מובנים בעיני עכ"ל. ולע"ד דברי הרא"ש בכל אותה תשובה מבוארים הם כי מפני שהשואל נסתפק כשהאמין הלוה למלוה ולב"ך אם מהני נאמנות באי כחו לשלא יוכל להשביע לשליח המלוה שבא בהרשאתו או לא לזה השיב הרא"ש שאם טענת הלוה לשליח המלוה הוא נתתי לך ן' זהובים שתוליך לראובן שאני חייב לו כו' כלומר שעיקר טענת הלוה הוא שהוא עשאו שליח מעיקרא שיוליך לראובן חמשים זהובים כיון שאין טענתו שפרעו בשביל ראובן המלוה אלא שהוא מעצמו עשאו שליח והוא לא קיים שליחותו אין כאן טענת נגד הנאמנות דהנאמנות הוא שלא יוכל לטעון פרעתי חוב זה למלוה או לב"ך הבאים מדעת המלוה אבל כשטוען נתתי לך כ"וכ שתוליך ולא קיימת השליחות הו"ל כאומר מנה לי בידך בפקדון ויכול להשביע המלוה הבא בהרשאתו בטענה זו וכתב עוד ואם טען שמעון פרעתי לך חמשים זהובים בשביל ראובן אפילו הודה יאודה וגם ראובן פטור יאודה וראובן יגבה ממנו כי מצי למימר סטראי נינהו ע"כ כלומר דבטוען פרעתי לשליח המלוה הבא בהרשאתו מלבד שאינו יכו' להשביעו כשמכחישו שהרי האמין למלוה ולב"ך שלא יוכל לטעון פרעתי אף גם זו אפילו יודה השליח והמלוה שקבל ממנו ן' זהובים יכול המלוה והשליח לומר סטראי נינהו וחוזר וגובה ממנו משא"כ בטוען נתתי לך כ"וכ שתוליך כו' מלבד דאינו נאמן להכחישו אף גם זו אינו נאמן לומ' סטראי נינהו כיון דאין כאן נאמנות כל שטוען נתתי לך שתוליך כמדובר וכתב עוד בסו' התשו' וז"ל שוב שאלתני שנית כי נסתפקנו בשבועה כו' כלומר שהשואל עדיין מסופק אם יכול להשביע לשליח המלוה הבא בהרשאתו אפילו בטענת אני עשיתי אותך שליח מעיקרא להוליך הן' זהובים למלוה ולא קיימת השליחות והשיב לו הרא"ש ז"ל וז"ל ואיני מבין כאן שום שאלה שיהיה ראוי להסתפק בה ראובן וכל הבאי' בהרשאתו גובין משמעון בלא שבועה כל זמן שטוען פרעתי לראובן או לשלוחו שבא בהרשאתו אבל אם טוען שמעון על יאודה נתתי לך ן' זהובים להוליכם לראובן בחוב שאני חייב לו אבל אתה באת אלי בשליחות ראובן שאתן לך ן' זהובים מחוב שהייתי חייב לו ונתתים לך עכ"פ צריך יאודה לישב' כו' עכ"ל ומ"ש אבל אתה באת אלי כו' כונתו אבל האמת אתה באת אלי בשליחות ראובן אלא שאני לא נתתים לך בשביל שליחות ראובן אלא בשביל שליחותי וכיון שלא קיימת שליחותי תן לי או תשבע זה נ"ל ברור בכונת דברי הרא"ש ודוק.<br>''' ונמצינו ''' למדים מתשו' זו לפי האמור ומדובר דהמאמין את המלוה ולב"כ כל הבא בהרשאת המלוה לתבוע אינו יכול הלוה לטעון לו פרעתיך בשביל המלוה אבל יכול לטעון לו אני עשיתי אותך שליח שתוליך מעו' למלוה ולא קיימת שליחותי או תשלם או תשב' שלא עשיתיך שליח או שקיימת שליחותי ולעולם המלוה חוזר וגובה ממנו ומבואר הוא דאם אינן באים לתבוע בהרשאת המלוה יכול הלוה להשביע לכל מי שיטעון באת אלי בשליחות המלוה ופרעתיך בשבילו ופשוט הוא ועיין בש"ך סימן ע"א סקכ"ט וצ"ע וסע"ה לקמן נעמו' עוד בזה.<br>''' ודע ''' דבנאמנות סתם אם יטעון הלוה פרעתיך בפני פ"ופ והלכו למ"ה לא מהימן וכמ"ש הרב גד"ת בדקי"ח ע"ד והרב ראש יוסף בסימן ע"א ס"ב יע"ש והכי דייקי לשון רבינו והטור ומרן שכתבו בדין זה אבל אם הביא עדים שפרעו נאמן משמע דוקא כשהביא עדים אבל כי טעין הכי לא מהימן דאי לא עדיפא מינה הוה ליה לאשמועינן דאפילו טעין הכי מהימן ואע"פ דבתנאי דאל תפרעני אלא בעדים אי טעין הכי מהימן לדעת רבינו והטור ומרן בסימן נ"ג אע"ג דהתם נמי עיקר החיוב תנאי זה אינו אלא מטעם נאמנות שהאמין הלוה את המלוה עליו וכמו שהוכחנו לעיל מ"מ החילוק ברור דהת' עיקרו של תנאו הוא על הלוה שיפרעהו אותו בפ"ע וכל שלא יפרעהו בפ"ע שיהיה המלוה נאמן הילכ' כשטוען הלוה קיימתי התנאי שוב אין כאן נאמנות אבל כשהתנאי הוא שיהיה המלו' נאמן כל עת שיאמ' שלא פרעו משמעו' התנאי הוא שיהיה המלוה נאמן נגד הלוה לעולם עד שיברר הדבר בעדים ועיין להרב ראש יוסף שם ובהכי ניחא מה שהקשה הרב גד"ת ז"ל בדקי"ח ע"א על הרב התרומות.<br>''' כתב ''' מרן ז"ל בב"י סימן ע"א מחו' ט"ז וז"ל וכתב הרא"ם בפרק הכותב דפ"ז ע"ב סי' ח"י בשם הראב"ד דפיטור סתם לא מהני לעד אחד מעידו שהוא פרוע דנהי דהמניה יות' מנפשיה טפי מע"א לא המניה והרא"ש חול' עליו שם וכתב רבינו ירוחם בנ"ו ח"ט שדעת ר"ח ז"ל כדעת הרא"ש ונ"י כתב בשם הריטב"א שדעת הרמב"ן כדעת הראב"ד ז"ל עכ"ל. ולא ידעתי למה זה הוצרך להביא דברי רבינו ירוחם שכתב דר"ח קאי בשיטת הרא"ש מאחר שהרא"ש גופיה שם בפרק הכותב כ"כ בשמו שכתב וז"ל וכן פי' ר"ח לעיל גבי מרענא לשטרא אפומיה דנאמנות בסתם מועיל נגד ע"א עכ"ל. ועיין להרא"ש לעיל דפ"ה ע"א סימן ה' גבי ההיא דאחייביה שבועה בב"ד דרבא שכתב וז"ל ור"ח פי' דנפקא מינה היכא שהיה בשטר נאמנות סתם כו' ומועיל נאמנות זה בסתם שע"א אינו יכול להשביעו עכ"ל. ועיין לשיטה המקובצת להרב ז"ל דצ"ט ע"ד ושם דק"ו ע"ד שכתב בשם הרשב"א ז"ל דקאי בשיטת הראב"ד ז"ל יעויין שם.<br>''' ומיהו ''' הא ק"ל לשיטת הראב"ד ז"ל בנאמנות סתם במלוה ע"פ אמאי גובה המלוה אפילו בשבועה וכ"ש בלתי שבועה נימא דכי המניה לגבי נפשיה כע"א המניה דמשביעו שבועה דאורייתא דאלו לא האמינו היה נשבע שבועת היסת ונפטר והשתא האמינו כע"א מעידו שלא פרעו דנשבע שבועה דאורייתא וי"ל דסברא הוא דכיון דהאמינו לגבי נפשיה להשביעו אף האמינו לפורעו בלתי שבועה וכגון מ"ש מהרימ"ט בח"א סימן ס"ב דמ"ג ע"ג על דברי מהר"מ הלוי לענין נאמנות סתם והביא עדים דלא חשיב כתרי ותרי יע"ש ומ"מ אם האמינו כע"א בפי' נלע"ד דגרע מנאמנות סתם ואם היא מלוה ע"פ לא מהני נאמנותו אלא להשביעו ללוה שבוע' דאורייתא ואפילו איכא ע"א דמסייע ללוה נמי דינא הכי ואם הוא מלוה בשטר נוטל המלוה בלא שבועה כמ"ש הש"ך שם בסס"ק ב' יע"ש ודוק.<br>''' ולענין ''' הלכה מאחר דרבים הם הסוברים כשיטת הראב"ד דלא מהני נאמנות סתם לפוטרה משבועה ע"א יכול הלוה לומר קי"ל ואיני משלם עד שתשבע ואם הוא מלוה ע"פ מפטר ליה בלתי שבועה כע"א המסייעו ואע"פ שמדברי מרן החבי"ב בכללי הקי"ל אות ס"ט ובסימן ע"ה הג"הט אות פ' נראה דאין לומר קי"ל בכה"ג כבר עמדנו על זה לעיל בפ' הנז' ה"א יע"ש ועיין למרן החבי"ב בסי' ע"א הגב"י אות ג' שכתב כן בשם הרדב"ז יע"ש ועיין להש"ך שם סק"ב. וכתב מרן החבי"ב עוד שם אות ד' דאפילו לדעת הרא"ש ז"ל דנאמנות סתם מהני לפוטרו משבועת ע"א לוה שהאמין למלוה במלוה ע"פ והביא הלוה עד אחד שפרעו לא מהני הנאמנות כלל אלא הלוה פטור אפילו משבועת היסת לדעת הפוסקים דע"א המסייע לנתבע פוטרו משבועת היסת בני שמואל עכ"ל ועיין בספר נתיבות משפט ד"ל ע"ג שביאר דבריו יע"ש ובמה שתמה הש"ך שם והסמ"ע סק"ג על תשו' הרא"ש כלל ס"ח סימן י"ט עיין למרן החבי"ב שם ולהרב נתיבות משפט ד"ל ע"ג ובמה שדחה עוד הש"ך על דברי הסמ"ע במה שהכריח דנאמנו' סתם מהני נגד עד אחד מדחזינן דמהני נאמנות כבי תרי נגד ב' עדים ע"פ מ"ש הרב התרומות בשער כ"ז אין דבריו מבוארים כל הצורך ועיין בתשו' מהרימ"ט ח"א סימן ס' שכתב מוהר"ם הלוי וז"ל כדברי הסמ"ע ומהרימ"ט שם סימן ס"א דע"ג ע"ד דחה דבריו וכתב דעיקר טעמ' דנאמנות כבי תרי מהני נגד עדים לכ"ע הוא משום דאין סברא שיהיה נאמנותו לחצאין משא"כ בנאמנות סתם דכי אמרינן דהמניה לגבי דידיה לבד ולא לגבי ע"א אין כאן נאמנות לחצאין דלמי שהאמינו אצלו האמינו לגמרי ודוק ועיין למרן החבי"ב הגב"י אות ב'. ונאמנות סתם אי מהני לענין פוגם שטרו עיין בסי' פ"ד וכן אי מהני לנפרע שלא בפניו עיין בסימן ק"ו וכן אי מהני לבא ליפרע מנכסי יתומים קטני' עיין בסימן ע"א סי"ב ובטור ופ"ע סימן ק"י ואם הם גדולים עיין בטור סימן ע"א סכ"ט ול' ובש"ע סי"ז ובסימן ק"ח בטור ס"ה וס"ו ובש"ע שם ס"ג וכן אי מהני נאמנות סתם לגבות מהלקוחות עיין סימן ע"א סכ"ט ול' בטור וסי"ט בש"ע ועיין להרב ראש יוסף בסימן ו' ובדברי הראב"ד שהביא הר' בשיטה מקובצת בפרק הכותב דק"ו ע"ד שכתב וז"ל ומיהו כתב דדוקא על אפיטרופיא ופוגמת קא מינה מן הסתם וה"ה לענין הבא ליפרע מנכסי יתומים כו' יע"ש ומה שהקשה הרב ראש יוסף דבמשנה הקודמת שנינו שצריך שיאמין אותה בפי' אף על יורשיו יע"ש לא קשיא דאפשר דהראב"ד מפרש לה בשבא להאמינה אף על אפוטרופיא שנעשית לאחר מיתת בעלה וכפי' הב' שהביא הרב ז"ל שם דק"ה ע"ד עלה דמתני' אבל יורשיו משביעין אותה יע"ש ומ"ש הרב ראש יוסף שם דנ"ל דדוקא לענין שבועת פרעון האמינו אבל לא לענין פוגם ולא לע"א ושארא דדיי לנו שיהיה נאמן בזה אבל על שאר חייבי שבועות שבמשנה מנין לנו כו' יע"ש לא זכיתי להבין כונתו דכיון דכל אלו השבועות שבמשנה אינו אלא משום חשש כיון שהאמינו על אחת למה לא נאמר שהאמינו על כולם ועיין להריב"ש בסימן ק"ח הביא דבריו מרן ב"י בא"ה סימן צ"ח עמ"ש הטור ומ"ש בירושלמי כו' שכתב וז"ל בנדון זה אין כאן פיטור לא ממנו ולא מיורשיו דמתני' תנן כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך כו' ולשון זה כולל אפוטרופו' ומה שנשאה ונתנה בתוך הבית ופגימת כתובה אבל בלשון שרגילין עתה הסופרים שכותבים בכתובות איני רואה שיהא נכלל בלשון ההוא מה שנעשית אפוטרופא בחיי בעל שהם כותבין וכל זמן ששטר כתובה יוצא כו' תהא נאמנת לומר לא נתפרעתי בלא שום שבוע' כו' ולשון זה אינו כולל שום נאמנות על מה שנשא' ונתנה בחייו שלא יוכל להשביע' כו' עכ"ל יע"ש.<br>''' ואפשר ''' דכונת הרב ראש יוסף ג"כ היתה על הנאמנות שכתוב כלשון הזה אין לכלול בו ג"כ פוגם וע"א ושארא דדוקא בלשון נקי נדר ושבועה דמתני' נכלל הכל ודוק ונאמנות אי מהני לטעון תמורת המנהג עיין למרן החבי"ב ז"ל סימן ע"א הג"הט אות כ"ח יע"ש ועיין בתשו' הרדב"ז שציין מרן החבי"ב שם אות כ"ט ול' ל"א יע"ש.<br>''' וראיתי ''' למור"ם במפה שם שכתב וז"ל ודוקא בדאיכא עדים כו' אבל כו' נאמן במגו כתב הסמ"ע שם סק"ב דאפי' בעל העיטור דפליג כמ"ש הטור סימן ס"ט ובר"ס מ"ו מודה הכא בהאמינו כי דוקא ביש עליו שטר או כתב יד שיש בו נאמנות ואינו מקויים כתב בעל העיטור דאינו נאמן לומ' פרוע דא"כ לא הי"ל שטר כזה בידו כו' משא"כ בע"פ עכ"ל וליתא לע"ד אלא לדעת בעל העיטור אפילו בע"פ נמי דינא הכי וכמו שכתבתי לעיל בפרקין ה"נ בד"ה גם כו' יע"ש.<br>''' ומ"מ ''' נראה דאף לדעת הר"ב העיטור ז"ל אי טעין פרעתיך בפני עדים והלכו למ"ה או מתו דמהימן דכיון דאית ליה מיגו בעיקר הנאמנו' א"כ אנן סהדי דקושטא קטעין דפרעו בפני עדים וכיון שכן לא מהני הנאמנות דאיהו לא אמניה לגבי סהדי שהרי הראב"ד דקאי בשיטת הר"ב העיטור ז"ל וכמ"ש לעיל כתב בהדייא דכי טעין פרעתיך בפני עדים והלכו אי אית ליה מיגו בעיקר הנאמנו' נאמן כי טעין שקיים תנאו כמ"ש בהשגתו לפרקי' ובס' תמים דעים סי' רל"ז וכתבנו לשונו לעיל שם בפרקין ד"ה גם וד"ה ודע דאף כו' אלא שאני מסתפק בזה דאפשר דע"כ לא כתב הראב"ד אלא גבי תנאי דאל תפרעני אלא בעדים דכל דטעין לוה פרעתיך בעדי' ואית ליה מיגו בעיקר התנאי אין זה טענתו סותר הודאתו שעיקר הודאתו הוא שהתנה עמו לפורעו בעדים והרי הוא אומר שקיים תנאו אבל בתנאי דנאמנות שעיקרו של תנאי הוא דכל שלא יברר בעדים שפרעו המלוה נאמן אצלו שלא פרעו ויתחייב לפורעו א"כ אפי' אית ליה מיגו בעיקרו של תנאי אכתי הו"ל טענתו סותר הודאתו עד שיביא עדים שפרעו וכל עוד שלא יביא עדים שפרעו צריך לקיים תנאו לפורעו ודעתי נוטה יותר לזה שאם נאמר דהיכא דאית ליה מיגו בעיקר תנאו מהימן ע"כ לומר דטעמא דלא מיקרי טענתו סותר הודאתו והוא משום דעיקר תנאי נאמנותו היה עד שיביא עדים או עד שיכריח שפרעו בעדים וכשיש לו מיגו הו"ל כמכריח שפרעו בעדים ומה"ט לא מיקרי טענתו סותר הודאתו כיון שכך היה תנאו להכריח שפרעו בעדים והרי הכריח.<br>''' ולפ"ז ''' אף אם יביא עדים ששמעו מפי עדים אחרים שפרעו בפניהם מהני נמי לבטל נאמנותו שאין לך הכרח גדול מזה שפרעו בפני עדים ומדברי כל הפוסקי' שכתבו דאינו נאמן לבטל נאמנותו עד שיביא עדים שפרעו משמע בהדייא דבעינן עדים גמורים ולא עד מפי עד והכי נמי משמע מסוגיין דפ' שבועת הדיינים דף מ"ב שהרי לאביי ורבא אפי' כי אייתי סהדי דפרעיה קמייהו לא מהני לבטל נאמנותו ואע"ג דר"פ אותיב עלייהו דלגבי סהדי לא המניה וקי"ל כותיה אין סבר' דלר"פ מהני אף בעד מפי עד ופליגי מן הקצה אל הקצה הילכך עכ"ל דסתם נאמנות משמעותו הוא שיהא נאמן עד שיביא עדים קמן דפרעיה קמייהו וכיון שכן כל שלא הביא עדים לא קיים תנאו ואפי' אית ליה מיגו בעיקר התנאי הו"ל טענתו סותר הודאתו כנ"ל.<br>''' ולענין ''' הלכה כיון דלדעת בעה"ת ז"ל ודעימיה מהני מיגו זה לא מפקי' מיד הלוה ואפילו נשבע על הדבר כמ"ש מרן החבי"ב שם בהגה"ט אות ז' ומיהו לדעת הרב העיטור ז"ל אם המלוה מוחזק והודה הלוה שהאמינו לעולם משבועה קלה וחמורה אינו יכול להשביעו אף שבועה דלאחר פרעון מה"ט דטענתו סותר הודאתו משא"כ להרב בע"הת ז"ל דנראה דאם המלוה מוחזק אע"ג דלא מהני מיגו להוציא מידו מ"מ מהני להשביעו למלוה אע"ג דהודה דאין ליה נאמנות לעולם וכיון שכן יכול המלוה לומר קי"ל כבעל העיטור ודעימיה ופטור משבועה דלאחר פרעון כיון דהודה הלוה שהאמינו לעולם וטענתו השתא סותר הודאתו.<br>''' ומ"ש ''' עוד רבינו אבל אם הביא עדים שפרעו אינו נוטל כלום נ"ב נלע"ד דוקא שפרעו בפניהם אבל אם הביא עדים ששמעו מפי עדים אחרים שפרעו בפניהם ודלא מהני דהו"ל עד מפי עד ואכתי נאמנותו במקומו עומד וכמ"ש בסמוך יע"ש ודע דהיכא שהביא עדים שפרעו אם אח"כ תפס המלוה מוציאין מידו כמ"ש מוהרימ"ט בח"א סי' ס"ב דע"ג ע"ג ודלא כמוהר"מ הלוי ז"ל שם דס"ל דנאמנות סתם מהני כשני עדים והו"ל כתרי ותרי דאי תפס מלוה אין מוציאין מידו יע"ש.
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף