שרשי הים/מאכלות אסורות/טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ מאכלות אסורות טו

ב

שורש טעמו וממשו

כיצד חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין כו' טועמין את הגריסין אם לא נמצא בהם טעם הרי אלו מותרין ואם נמצא בהם טעם והיה בהן ממשו של איסור הרי אלו אסורין מן התורה. הכי איתא בפ' בתרא דע"ז דס"ז אמר ר' אבהו אמר ר"י כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו אם אכל כזית בכא"פ ובטעמו ולא ממשו אין לוקין והנה רש"י והר"ן והרשב"א פירשו דטעמו וממשו הוא כשהאיסור נתערב עם ההתר והאיסור עומד בעין שאינו נימוח וכשנימוח נקרא טעמו ולא ממשו וזהו טעם כעיקר המוזכר בתלמוד ואפי' אכל כזית בכא"פ אינו אסור ד"ת ועיין לרש"י ז"ל בפ' דם חטאת דצ"ז ע"ב ד"ה עד שיבלע וצ"ע אבל התוס' סוברים דכל שעיקר גופו של איסור מעורב עם ההתר אפי' בעין נקרא טעמו וממשו וטעמו ולא ממשו הוא כגון גיעולי גוים שאין בכלי' אלא הטעם שבלע וכן חלב שנימוח שאינו בעיניה כמו שהיה וכן חלב שבולע טעם בשר שהבשר נשאר כמו שהיתה אבל בשר שבלע חלב נקרא טעמו וממשו כיון שהחלב עומד בתוך הבשר כמו שהיתה ודעת רבי' היא דכל דאיכא כזית בכדי אכילת פרס מן האיסור ואפי' נימוח נקרא טעמו וממשו פחות מזה נקרא טעמו ולא ממשו כמבואר בדין זה:
ולענין אי הוי דאורייתא או דרבנן דעת רש"י ז"ל הוא דלרבא ור"י טעמו ולא ממשו מדאור' בטל ברוב חד בתרי אלא דמדרבנן אסור כל דליכא ס' לבטולי אבל בטעמו וממשו דהיינו שההתר עומד בעין שאינו נימוח כל דאיכא כזית בכא"פ אפי' שנתערב ואינו ניכר לקי כשאכל פרס מזה התערובת שאז אכל כזית איסו' עיין בחולין דצ"ח אהא דקאמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר ובשיטת רש"י הלזו שדו ביה נרגא הרב מנחת כהן והרפ"ח בסי' תמ"ב דף ט"ז ע"א מההיא דפ' אלו עוברים דמ"ג ע"א דפריך התם דאי כזית בכא"פ אסור דאורייתא אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח ודכוותיה ומשני תלמודא משום דלא אפשר אי בעיניה כו' משמע דאי איכא בכא"פ בכותח הוה אסור דאורייתא אע"ג דבכותח ושכר הבבלי וחומץ האדומי החמץ אינו בעין אלא נימוח וכמו שפי' שם רש"י ז"ל וכן רש"י גופיה שם בסוף הסוגי' ד"ה ור"ע קרי ליה לכותח טעם כעיקר והיינו טעמו ולא ממשו ואם איתא לשיטת רש"י דכל שהאיסור נימוח לא אסיר מדאורייתא בכזית דא"פ אלא ברובא בטיל א"כ מאי פריך אמאי פליגי רבנן בכותח דשאני כותח דהוי טעמו ולא ממשו אלא ודאי משמע דכל דאיכא כזית בכא"פ אפילו באיסור נימוח נק' טעמו ולא ממשו הפך שיטת רש"י ז"ל שכתב דברוב התר בטל מן התורה אלו תורף דברי הרבני' הנז' ואי מהא לא אירייא דההיא סוגייא דאלו עוברים כוותיה דאביי אזלא דס"ל דטעם כעיקר דאוריית' ופליג עליה דרבא התם בחולין גבי מתני' דטיפת חלב שנפל בקדירה כו' יע"ש ואיהו הוא דפריך לר"י ממתני' דמקפה ומשני ליה מאי כזית כזית בכא"פ וע"ז הדר פריך דאי כזית בכא"פ דאורייתא אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח ואיהו לטעמיה אזיל דטעם כעיקר דאורייתא ואין להקשות דא"כ מאי פריך ליה לר"י דלדידיה מי ניחא הא טעם כעיקר דאורייתא היא ואמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכות' שכבר תרצו לזה התוס' בנזיר דל"ו ע"ב ד"ה וכזית בכדי א"פ כו' דהשתא ס"ל לאביי דטכע"ק אינו חייב אלא א"כ אוכל כזית מן הטעם בבת אחת כגון שהבליע כזית מיין בשני זתים פת ואכלן בבת אחת וסברא הוא שלא יהיה טעם חמור מן העיקר ובעיקר עצמו ס"ל השתא שאינו חייב אא"כ אוכלו בבת אחת ע"ש ועיין בדברי התוס' דפ' ג"ה דצ"ט ד"ה רבא אמר כו' אחר שהוכיחו דטעם כעיקר דאורייתא הוקשה להם דא"כ מאי פריך בפ' אלו עוברין ג' מינים מההיא דב' קופות שאני או' ואי אמרת כזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר כו' והשתא כי נמי אמרינן לאו דאורייתא תיקשי ליה דטעם כעיקר מיהא דאורייתא ותרצו מה שתרצו יע"ש ונראה ודאי דמשו"ה לא הקשו מההיא דמקשי תלמודא מכותח ומההיא דב' קדרו' דניחא להו בדבריהם דנזיר שכתבנו אמנם בהא דב' קופו' ק"ל דאפשר דכל שאוכל ב' זתים יהיה של האיסור כזית שאינו לתבלים בעלמא האיסור המעורב בו ונמצא אוכל כזית איסור בבת אחת ואמטו להכי הוצרכו לתרץ תירוץ אחר ועיין בס' לשון למודים הלכות פסח ד"צ ע"ג שהצ"ע קו' זו:
ואמנם לשיטת רש"י הלזו הוקשה למור"י הרב הי"ו מההיא דפ' דם חטאת דצ"ו ע"ב גבי מאי דת"ר חטאת אין לי אלא חטאת כל קדשים מנין ת"ל קדש קדשים יכול שאני מרבה את התרומה ת"ל אותה פרט לתרומה ופריך תלמודא ותרומה לא בעיא מריקה ושטיפה והא תניא קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ"ט תרומה לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ"ט כו' רבא אמר לא צריכה אלא לדאמר מר במים ולא ביין הא אפי' ביין ואפי' במוזג והשתא לפי שיטת רש"י דטעם כעיקר אינו אסור מן התורה אלא בקדשים א"כ מאי פריך מההיא ברייתא דתני תרומה בנ"ט דההיא ע"כ אינו אלא דרבנן דהא קתני נמי קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב דלאו מידי דקדשים הוא ואפילו הכי קתני שאם בשל בנ"ט ואמאי הא מדאורייתא ברובא בטיל כיון שאין האיסור בעין כמ"ש רש"י אלא ודאי מדרבנן הוא דאסיר בנ"ט וא"כ כי קתני נמי תרומה בנ"ט אינו אלא מדרבנן וכי ממעטינן תרומה מאותה הוא מדאורייתא ורבא גופיה דס"ל דטעם כעיקר בחולין דרבנן כמ"ש רש"י איהו גופיה הדר לשנויי הכא לא צריכה אלא לדאמר מר במים ולא ביין ולשיטת רש"י בלא"ה נמי לא תיקשי וכדאמרן והנה בב"ח דטעם כעיקר דידיה אסיר דאורייתא כמ"ש בפ' אלו עוברין בב"ח חדוש הוא כו' אף כה"ג דקדרה נמי אסיר מדאורייתא ניחא דדומיא דבב"ח קתני נמי תרומה משמע דהוייא דאורייתא אבל מדברי הרשב"א בנימוקיו לחולין דצ"ח משמע דכה"ג שאין טעם הבשר בא אל החלב מן הבשר עצמו אלא מחמת הכלי שבלע טעם בשר דהוייא דרבנן שהרי אחר שכתב שם שיט' רש"י דטעם כעיקר דרבנן כתב וז"ל נמצא לפי פסק ההלכ' לשיטת רש"י שאם נתחבה כף חולבת בקדרה של בשר ואין לעמוד על שיעור ס' הוי ספיקא דרבנן ולקולא ע"ש ואם איתא דכה"ג נמי אסיר דאורייתא איך כתב דהוי ספקא דרבנן ולקולא הא ספיקא דאורייתא הוי וא"כ הדרא קו' לדוכתיה ודוק:

כה

שורש אין מבטלין איסור לכתחילה

אסור לבטל איסורין של תורה לכתחילה כו'. הנה בעיקר ביטו' איסורין איפליגו הראשונים וכמ"ש הרשב"א בחי' לחולין פ' ג"ה דף צ"ח ובתורת הבית דקכ"ב והר"ן בפי' ההלכות שם דהתוס' ז"ל ס"ל דאיסור זה אינו אלא מדרבנן והראב"ד סובר שהוא מדאורייתא ופלוגתייהו תלוי באותה שמועה דזרוע בשלה ולפי מ"ש בתוס' ז"ל שלפנינו בפג"ה ד"ה לאו למעוטי נר' דאזלי כשיטת הראב"ד וכן משמע מדבריהם בשמעתין וכמ"ש מרן החביב בי"ד סי' צ"ט הגהת ב"י אות א' ושם באות כ"א כתב על שם הראנ"ח ז"ל שלזה נוטה דעת הר"ם במז"ל בפט"ו מהל' מ"א דכ"ה ודקדק הרב כן ממ"ש שם וז"ל אסור לבטל איסורין של תורה כו' ולא כתב אסרו חכמי' ולמטה מזה כתב אע"פ כן קנסו אותו חכמים ז"ל עיין להרלנ"ח גם הרפ"ח שם בסק"ח כתב בפשיטות שכן הוא דעת הרמב"ם יע"ש ולא כן אנכי עמדי שהרי סיים רבינו בלשונו וכתב כיצד סאה של ערלה שנפלה לתוך מאה לא יביא סאה אחרת כו' וכל כה"ג ודאי דלכ"ע אין כאן איסור תורה כיון דמדין התורה בשכבר נפלה לתוך מאה נתבטלה ורבנן הוא דהצריכו בערלה מאה ואחד וכיון שכן עכ"ל דאסור לבטל איסורין שכתב תחילה מדרבנן קאמר דעלי' קאי מ"ש כיצד כו' וכ"ש לפי מ"ש הוא ז"ל לקמן סקי"ב דרבינו מיירי דוקא באיסור תורה ושיעור דרבנן ומש"ה לא קניס שוגג אטו מזיד יע"ש ועוד נ"ל להביא ראיה דרבי' סובר כדעת התוס' דאיסור זה אינו אלא מדרבנן ממ"ש בפי"ו מה' אלו הל' כ"ה וז"ל נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות כו' הרי זה לוקט לכתחילה מן הכל שאין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת שאילו היה יודעה היה מוציאה עכ"ל ואם איתא דס"ל דאיסור ביטול הוא מדאורייתא איך התירו לו ללקוט לכתחילה מהאי טעמא דאין אדם אוסר כרמו כו' דמדאורייתא ודאי אין מקום לחלק בכך אלא משמ' ודאי דס"ל דאיסור זה מדרבנן הוא וכיון דאיכא טעמא דאין אדם אוסר התירו לו דהם אמרו והם אמרו:
ואת זה ראיתי להרפ"ח בס' מים חיים בחי' לגיטין דנ"ה ע"ב הביא דברי רבינו הללו וכתב שהוא סובר שנטיעה שנתערבה באחרות אף במחובר בטלה כדינה במאתים ומהאי טעמא התיר ללקוט לכתחילה כו' ומהאי טעמא התיר ללקוט לכתחילה כו' ומאי דרמינן דר"י אדר"י הכי קרמינן דכי היכי דהתם גבי אגוזים קנסינן שוגג אטו מזיד כי היכי דלא לבטל איסור לכתחילה ה"נ הו"ל לקנוס כדי שיטריח ויוציא הערוגה ומשני כו' א"ד ז"ל יע"ש והדברים תמוהים לכאורה דאיך הפה יכולה לדבר דבעוד' במחובר היא בטלה כיון דהו"ל קבוע במקומה במחובר ולא מצינו ביטול בדבר קבוע שוב ראיתי מ"ש הרב בי"ד סימן ק"י סקי"ג ע"ש התוס' דכל שאין האיסור ניכר לעצמו לא מקרי קבוע יע"ש מיהו רש"י כת' דהוי כדבר חשוב ומה"ט אסור ללקוט לדעת ת"ק ולדברי הרב אין טעם לדעת ת"ק דאסר גם מ"ש דמאי דרמינן דר"י אדר"י הכי קרמינן כי היכי דהתם גבי אגוזי' קנסי' שוגג אטו מזיד כו' אני שמעתי ולא אבין דהא לר"י לא קנסי' גבי אגוזי' שוגג אטו מזיד אלא מזיד דוקא הוא דקנסינן וכיון שכן ל"ק כלל מההיא דנטיעה דבשעה שנטעה באחרות שוגג היה ומיד נתבטלה לדעתו ז"ל לא כן גבי אגוזים דלא נתבטלו עד שפצען זה במזיד ולכן ראוי לקונסו ואולם ע"פ מ"ש בדעת רבינו דס"ל דאיסור ביטול האיסורין הוא מדרבנן ניחא דאף במזיד התירו ללקט גבי ערלה דמלתא דלא שכיחא הוא כמ"ש רש"י שאין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת לא כן בפציעת האגוזים דשכיח איברא דלשון רבינו אינו מדוקדק וכמו שתמה עליו מרן יע"ש:
ועוד ראיתי להרפ"ח בחי' לגיטין שכתב שם וז"ל ומ"מ יש קצת תימה בדברי הרב דמנין לו זה שלוקט לכתחילה דמלישנא דר"י דקאמר אף המתכוין ללקט לא משמע אלא שאף אם לקט במזיד יעלה אבל לא שילקט לכתחילה ושמא כו' יע"ש והוא לא ראה דגירסת המשניו' היא אף יתכוין ללקוט ויעלה באחד ומאתים וכך גריס רש"י בפי' המשנה וכך היא גירסת הרע"ב והכי איתא בירוש' דתרומות פ' סאה מ"ט עלה דתנן טחנן והותירו כו' תני אף טוחן ומתיר הוא לכתחילה מתני ר' יוסי היא דאמר אף יתכוין וילקוט ויעלה באחד ומאתים מה נפק מביניהון כו' יע"ש והרע"ב בפ"ק דערלה מ"ו כתב וז"ל אף יתכוין ללקוט דחזקה אין אדם אוסר כרמו כו' ואע"ג דבעלמא אין מבטלין איסור לכתחילה הכא מלתא דלא שכיחא היא ולא גזור עכ"ל מבוארים דבריו כמ"ש בדעת רבינו דמה"ט התיר לבטל לכתחילה ודלא כהרפ"ח באופן שזו ראיה למ"ש בדעת רבינו דס"ל דביטול איסורין אינו אסור אלא מדרבנן ועיין למוהר"י קורקוס בפי"ג מהלכות תרומות הל' יו"ד יע"ש, ומדברי הרא"ש בפ' גיד הנשה ד"ק עלה דקאמרי' דבריה לא בטלה משמע שדעתו כדעת הראב"ד שכתב וז"ל ודוקא שנתפתחו או שנתפרסו מעצמן וכו' אבל בשוגג אסורות למאן דקניס שוגג אטו מזיד באיסורא דרבנן דהאי איסורא דרבנן הוא דמדאורייתא ל"ש דבר חשוב ול"ש דבר שאינו חשוב חד בתרי בטיל עכ"ל ומדלא כתב דהאי איסורא מדרבנן הוא משום דביטול איסורין מדרבנן הוא ולא מדאורייתא ואפי' דאיסורי דאורייתא משמע דס"ל שהוא מדאורייתא כשיטת הראב"ד ז"ל והפר"ח הביא ראיה לסברת האומרים דאיסור זה הוא מדרבנן מאותה ששנינו במס' תרומות פי"א מגירה שפינה ממנה תרומה וכן חבית וכו' אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת וכו' ואם איתא דביטול איסורין אסור מן התורה היכי מקלינן כולי האי אפי' כשאינו מתכוין לבטל יע"ש ואין מכאן ראיה לע"ד שהרי כתב הר"י קורקוס בפי"א מה' תרומות הל' י"ד דאין זה נקרא מבטל איסור לכתחילה שאין לו לנהוג בתרומה אלא כדרך שהוא נוהג בחולין ואותו המעט כמו שבחולין אינו מקפיד גם בתרומ' אין לו לחוש יע"ש, וכתב עוד וז"ל ואחרים פי' דכל הני בתרומת ח"ל עסקינן שמותר לבטלה לכתחילה ויש מי שהעמידה בתרומה בזמן הזה שהיא מדרבנן וכו' עכ"ל, וסברת אחרים ויש מי שאומר שכתב ז"ל הן דברי הרשב"א ז"ל בתשו' סי' רכ"ב ועיין בספר ארעא דרבנן אות אין מבטלין יע"ש:
והרב החסיד בעל פרי תואר זלה"ה ומוהר"ח אלפאנדרי בספר בני חיי בהשמטו' דשייכי לי"ד סימן צ"ט ס"ג הביאו ראיה לסברת הראב"ד מההיא דפ' הניזקין דנ"ד ע"ב דפרכינן לר"י דלא קניס בדרבנן שוגג אטו מזיד מההיא דאגוזי פרך שנתערבו באחרו' ונפלו ונתפצעו דקניס ר"י שוגג אטו מזיד ואמרינן והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטיל ורבנן הוא דקניס וכו' ופרש"י דהך עליה שהוא מעלה ומבטל אגוזי פרך איסורא דרבנן הוא ואפי' שלמים דמדאורייתא אין חילוק בין חשוב לשאינו חשוב וכו' ואם איתא לסברת האומרים דאיסור ביטול איסורין דרבנן הוא אמאי לא פריך עדיפא מינה אפי' תימא דדברים החשובים אינם בטלים מן התורה מ"מ לפצע אגוזים הוי מדרבנן כיון דאיסור ביטול איסורין דרבנן הוא אלא משמע דמדאורייתא הוא א"ד ז"ל ועיין עוד להרב מוהר"ח אלפאנדרי שכתב שם דברים אשר לא זכיתי להבינם כעת יע"ש ועיין בלקוטי הרפ"ח שבס' מים חים בי"ד סי' צ"ט כי שם הביא הוא ז"ל ג"כ ראיה הלזו דפ' הנזקין לס' הראב"ד יע"ש ולדידי אין מכאן ראיה די"ל דהתוס' מפרשים דהיא היא מאי דקאמר תלמודא והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטיל כלומר דמדאוריי' אין כאן איסור לבטל בידים דאחרי רבים להטות כתיב וחד בתרי בטיל אפי' לכתחילה ואפי' בדברים החשובים ורבנן הוא דגזור שלא לבטל לכתחילה ושלא יתבטלו דברי' החשו' כנלע"ד ועיין בס' אור יקרות דכ"ו ע"ג שגם הוא ז"ל דחה כן יע"ש:
ולע"ד יש להביא ראיה לס' הראב"ד דאיסו' ביטול איסורין דאורייתא הוא מאותה שאמרו בפ' שלוח הקן דק"מ למאי אי לשלוח לא אמרה תורה שלח לתקלה ואין ספק דאם עבר ושלח ליכא איסורא דאזלינן בתר רובא ואפ"ה לאסור לשלחה לכתחילה אמרינן דלא צריך קרא למעט דלא אמר' תורה שלח לתקלה ש"מ דלערב ולבטל לכתחילה איסור בידים אסור מדאורייתא כס' הראב"ד ז"ל וכן ראיתי להרב מ"ל בפ"ז מה' מעילה הל' ו' שכתב בפשיטות דמה"ט דאסור לבטל איסור בידים הוא דקאמר תלמודא לא אמרה תורה שלח לתקלה ולא ידעתי איך לא זכר שר סברת התוס' האומרים דאיסור ביטול איסורין דרבנן הוא וצ"ע ועיין בהרב שער המלך ה' מ"א דקמ"ה ע"ד ועיין עוד ביומא פ' שני שעירי דס"ז ע"ב גבי אברי שעיר המשתלח דקאמר רבא מסתברא כמ"ד מותרין לא אמרה תורה שלח לתקלה יע"ש דמינה נמי יש ראיה לס' הראב"ד וכמובן:
ודע דנ"מ במחלוקת הראשונים אי איסור ביטול האיסורין הוא דאורייתא או דרבנן לענין אם עבר וביטל בשוגג איסורין של תורה שאם הוא דאוריי' קנסינן שוגג אטו מזיד ואם הוא דרבנן לא קנסי' וכמ"ש הרפ"ח בי"ד סי' צ"ט סקי"ב ולפי מ"ש לעיל בדעת רבינו דס"ל דאיסור זה הוא מדרבנן אם עבר וביטל בשוגג אפילו איסורין דאורייתא לא קנסי' ליה אטו מזיד והרפ"ח שכתב דלדעת רבינו דקנסינן ליה היינו משום דאזיל לשיטתיה דמשמע ליה בפשיטות בדעתו ז"ל דס"ל דאיסור ביטול איסורין דאורייתא הוא כמ"ש סק"ח ובכן הוצרך לידחק הרב בלשון רבינו לומר דמיירי באיסורין של תורה ושיעורין דרבנן דוקא ולפיכך כתב דקנסו אותו במזיד דוקא גם בלשון מרן בש"ע שכתב שאם עבר וביטלו או שריבה עליו בשוגג מותר ודוחק לומר דעבר וביטלו ר"ל דבר חשוב שריסקו וביטלו מתורת חשיבותו יע"ש, ולפי מ"ש בדעת רבינו אין צורך לזה אלא אף איסורין של תורה לגמרי שביטל ע"י עירוב בשוגג מותר כיון דעיקר איסור ביטולין אינו אלא מדרבנן וזה נראה דעת הרשב"א בת"ה ד' קכ"ב ע"ב שכתב וז"ל איסור של תורה ושיעור דרבנן ואצ"ל שיעור דאורייתא אין מרבין עליו היתר עבר וביטל אם בשוגג מותר יע"ש הרי שהתיר בשוגג אף אם עבר וביטל איסור של תורה לגמרי והיינו משום דהוא ז"ל תפס עיקר סברת התוספות דס"ל דאיסור ביטול איסורין דרבנן הוא כמו שגיל' דעתו בס' משמרת הבי' דק"ט ע"ב יע"ש מיהו לפי מ"ש לעיל בדעת הרא"ש דס"ל דאיסור ביטול האיסורין דאורייתא הוא יש לדקדק על הטור דסתם וכתב דכל האיסורין שריבה עליה' בשוגג מותרין ולא חילק בין איסורין דאורייתא לדרבנן:
ואת זה ראיתי להרב בני שמואל בדק"ס ע"ג שתירץ עפ"י מ"ש רש"י ז"ל בחולין די"ד דטעמא דר"י דקאמר במבשל בשבת בשוגג לא יאכל לאו משום דקניס שוגג אטו מזיד הוא אלא כדי שלא יהנה מעבירה הוא יע"ש, וא"כ אף באיסורין דאורייתא לא קנסינן שוגג אטו מזיד ואף דבדרבנן קניס ר"י גבי אגוזים שנתפצעו אנן לא קי"ל בההיא כוותיה אלא כרבי יוסי א"ד ז"ל יע"ש ועפ"י מ"ש הרב ח"ה ז"ל שם בפ"ק דחולין ליישב דברי רש"י עם אותה סוגייא דפ' הניזקין אין מקום לישוב זה יע"ש, והיותר נכון דהטור סובר כסברת האומרים דאיסור ביטול איסורין דרבנן הוא ולכן לא עלה לחלק באיסורין דאף באיסורין דאורייתא אם עבר וביטל בשוגג מותר כיון דעיקר איסור הביטול דרבנן הוא אלא דמדברי הרא"ש בפ' ג"ה לא משמע הכי וכמ"ש לעיל וצ"י:
ותו ק"ל בדברי הטור שכתב ע"ש הרמב"ם דבעבר במזיד וביטל דלא קנסינן אלא לדידיה ולא לאחריני ומשמע דהכי ס"ל וזה קשה דמאחר שהטור ז"ל בא"ח סי' שי"ח גבי המבשל בשבת פסק כר"מ דכי קנסינן במזיד שלא יאכל בשב' ל"ש לדידיה ול"ש לאחריני אסו' א"כ מנ"ל לחלק בביטול איסורין דלדידיה דוקא אסו' ולאחריני שרי ורבינו ז"ל דפסק התם במבשל כר"י דמחלק מדידיה לאחריני יליף מיני' שפיר לביטול האיסורין וכמ"ש מרן כ"מ ז"ל פט"ו מה' מ"א אבל הטור דפסק כר"מ וכמו שהכריח הב"ח שם בסימן שי"ח מדברי הרא"ש וכמבואר עוד מדברי הרא"ש בהדייא בפ' מרובה דע"א וכמ"ש בס' יד אהרן ז"ל ודלא כמר"ן ב"י שכתב שדברי הרא"ש בפ"ק דחולין מטין לשיטת הפוס' כר"י יע"ש קשה מנ"ל לחלק בהכי וכעת צ"ע:
ויש להסתפק בהא דאמרי' דלדידיה אסיר ולאחריני שרי אי שרי ליתנו במתנה לאחר והרב המפה בסי' צ"ט ס"ו כתב בשם הארוך דלמוכרו לישראל אחר אסור שלא יהנה ממה שביטלו ומשמע דוקא מכירה הוא דאסור מיהו נראה דאף במתנה נמי אסור דבכל דוכתא מכירה ומתנה כי הדדי נינהו גבי טביחה ומכירה וכן גבי איסורי הנאה מיהו אם ב"ד לוקחין אותו דבר ומפקירין אותו לכל אדם שרי כמ"ש בש"ע א"ח סי' תקל"ח ס"ו לענין מכוין מלאכתו במועד ולענין אם מת אי קנסו אף לבריה דבר זה תלוי במחלוקותן של ראשונים אי איסור ביטול האיסורין הוי דאורייתא או דרבנן דלמ"ד דאורייתא אף לבריה קנסו ואם הוא מדרבנן לבריה שרי עיין בפ"ק דמ"ק די"ג ע"א ועיין להרב מ"א סי' תקל"ח סק"א, ודע שכתב עוד הרפ"ח דבמבטל איסור תורה ע"י אונס לא קנסינן ליה דלא שייך למקנסיה כיון דאנוס הוא עכ"ל, וק"ל שהרי כתב הטור בא"ח סימן תמ"ח גבי חמץ שעבר עליו הפסח דבין שהניחו שוגג ובין שהניחו אנוס אסור בהנאה ועיין להרפ"ח ז"ל שם סק"ג וצ"ע:
ואת זה ראיתי לרש"י בפ' הניזקין דנ"ד ע"ב ד"ה נפלו ונתפצעו שכתב וז"ל נתפצעו האגוזים של ערל' ואח"כ נפלו לתוך של הית' יעלה וכו' משמ' מדבריו דאם נתפצעו תחילה אפי' הפילן בשוגג או במזיד יעלה וזה תימא מה בין נפלו תחי' ואח"כ נתפצעו לנתפצעו ואח"כ נפלו כיון דס"ס קמבטל איסור בידי' וראוי לקונסו ואדרבא בנתפצעו תחילה ואח"כ הפילן בשעת נפילה קא מבטל איסו' תורה דלא מפני שנתפצעו נסתלק מעליהן איסור ערלה אבל כשנפלו ואח"כ נתפצעו קא מבטל איסורא דרבנן וראיתי להרב בני חיי בחי' לגיטין שכתב וז"ל ואפ' דבשלמ' כשנפלו תחילה כבר נאסרו אותן הפירו' מדרבנן ולכך קנסי' שוגג לפי שע"י ביטולו קמתיר איסורא דרבנן אבל כשנתפצעו ואח"כ נפלו ליכא בהנהו לא איסור תורה ולא איסור דרבנן כי אם שעבר אאיסור דאין מבטלין איסור לכתחילה ובשוגג לא עביד לכתחילה ובמזיד אינו כ"כ חמור עכ"ל וכוונתו מבוארת דכשנפלו תחילה שכבר נאסרו כל הפירות כי חזר ופצען קנסו אותו חכמים כיון דבלא"ה היו כל הפירות אסורין אבל בנתפצעו ואח"כ נפלו אי קנסי' ליה אנו אוסרין פירות שהיו עד עתה בחזקת היתר וזה אינו מן הדין לאסור את המותר ומדברי הרשב"א בת"ה דקכ"ב ע"ב מבואר בהפך יע"ש:
ולכן נ"ל לישב בדוחק דרש"י כתב כן לר"מ דלא קניס באיסור דאורייתא שוגג אטו מזיד ומשמע ליה דאיסור ביטול איסורין דאורייתא הוא וכשי' הראב"ד וכן נראה מדבריו באותה סוגייא דזרוע בשלה ובכן נתפצעו ואח"כ הפילו דהשתא קמבטל איסור דאורייתא קאמר דיעלה לר"מ אם נפלו בשוגג דלא קנסי' שוגג אטו מזיד באיסור תורה אבל נפלו ואח"כ נתפצעו דהשת' מבטל איסורא דרבנן א' שוגג וא' מזיד לא יעלה ומכאן ראיה לשי' הראב"ד דקתני בברייתא נפלו תחילה ולא קתני נתפצעו תחי' והיינו מטעמא דאמרן ודוק, מיהו יש לדחות דמתני' לחידוש' דר"י נקט נפלו ואח"כ נתפצעו דאפי' במבטל איסו' דרבנן קניס שוגג אטו מזיד וכ"ש נתפצעו תחילה ואחר כך נפלו דקא מבטל איסורא דאורייתא דקנסינן ליה:
ומן האמור והמדובר עלה בידינו דבין לרבינו ובין להטור אם עבר וביטל בשוגג אפי' איסורין דאוריית' לגמרי לא קנסינן ליה אטו מזיד דעיק' איסו' ביטול איסורין דרב' הוא וכן הסכים הרשב"א במשמרת הבית דק"ט ע"ב ולרש"י לפי מ"ש הרב בני חיי גרע טפי איסור דאורייתא בעיניה כשעבר וערבו וביטלו ברוב מאיסור שנתערב בהיתר והוא דבר חשוב דלא בטיל ועבר וביטל חשיבותו ולמאי דקי"ל כרבי יוסי גבי אגוזים שנתפצעו אין חילוק ולעולם אם עבר בשוגג לא קנסינן ליה וזה דלא כהרפ"ח שהסכים בדעת רבינו לומר דבאיסורין דאורייתא אם עבר וביטל בשוגג קנסינן ליה יע"ש גם הרב החסיד בעל פרי תואר לא הסכים עמו יע"ש, וכתב עוד הרפ"ח בשם התוס' דטועה בדין וסבור שמותר לבטל איסורין לכתחי' דינו כשוגג יע"ש, ועיין לה"ה פ"ג מה' שבת ה"ט מ"ש בשם הראב"ד ועיין להרב מ"ל בפט"ו מה' מ"א הל' כ"ה שכתב דמ"ש רבינו בפ"ה מה' תרומות ה"ח גבי אין תורמין מן הטמא על הטהור וכו' ואם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד ע"כ נראה סותר למ"ש התוס' וצ"ע עכ"ל, ולפי מ"ש הרפ"ח דבדבר הידוע לכל דאיכא איסור' לא מצי למטען שוגג הייתי וטעיתי בדין לק"מ דגבי הפ' תרומה מן הטמא על הטהור אפשר לומר דהדבר ידוע לכל מפרישי תרומה ומעשר דאסור ולכך קניס ובהכי ניחא דלא תיקשי דר"י אדר"י דבפ' הניזקין דנ"ד אמרינן דר"י לא קניס שוגג בדרבנן ודינו של רבינו הוא מדברי ר' יאודה בפ"ב ממסכת תרומות מ"ב והא דאין תורמין מן הטמא על הטהור מוכח מדברי הר"ש שם דהוי דרבנן והיכי קניס ר"י אם לא דהכא חשיב כמזיד מטעם שכתב הרפ"ח וא"נ איפשר דחיישי' דילמא אתי לאערומי וכמ"ש בפרק הניזקין דאע"ג דר"י לא קניס שוגג בדרבנן היכא דאיכא למיחש לאערומי חייש' יע"ש:
ומצאתי ראיה לדברי הרפ"ח דכל שהדבר מבוא' ופשוט לכל דאסור דאין כאן שוגג בטועה בדין מההיא דפ' הגוזל קמא דצ"ה ע"ב דפשיט תלמודא דר"מ לא קניס שוגג גבי שבח גזילה מדתניא שחור וצבעו אדום וכו' וכמ"ש שם רש"י, איברא דמאי דאיבעיא לן התם לר"מ אי קניס שוגג או לא צ"ע עם סוגיין דפ' הניזקין דמפשט פשיטא לן בדר"מ דבדאורייתא לא קניס שוגג אטו מזיד ובדרבנן קניס וכעת צ"י ועיין למוהריק"ש בחי"ד סימן של"ד דנ"ב ע"ג שכתב על מנדה לחבירו שלא כדין ואמר שוגג הייתי דלא מצי למטען הכי יע"ש ועיין להתוס' בשבת דס"ח ע"ב ד"ה אבל שכתבו דאומר מות' חייב זולת לענין גלות דריבתה תור' בשגגה יע"ש ועיין מ"א סימן ש"ז סק"ו ועיין להרב מ"ל בפי"א מה' גירושין דכ"ה שכ' דאף בטוע' בדין קנסינן לענין עבר ונשא מעוברת חבירו שאיסורו מדרבנן ודקדק כן מדברי הרא"ש בפרק החולץ דל"ו ולכאורה נראה סותר מאי דקי"ל דבדרבנן לא קנסינן שוגג ויש לחלק דהתם שאני דכל דלא מגרש לה בגט איכא למיחש שמא יבוא עליה ויעבור אאיסור דרבנן וכל כי הא עבוד הרחקה להבא אף באיסור דרבנן ודוק ועיין עוד להרב מ"ל ברפ"ד מה' נזירות די"ג שכתב על שם הרב מוהרימ"ט בח"א ס"ס א' דבעובר על הנדר בשוגג שהיה סבור שהיה מותר מטעם נדרי אונסין לא קנסינן ליה לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר והרב ז"ל חלק עליו והביא ראיה מדברי הריב"ש בתשו' סימן שצ"ה דבאיסור דאורייתא אחד שוגג ואחד מזיד קנסינן ליה יע"ש ולא היה צורך לדברי הריב"ש דמשנתינו הוא דקי"ל דבדאורייתא קנסינן שוגג אטו מזיד לענין המבשל בשבת וזה הוא לדעת רבינו וסיעתיה אבל הטור והרא"ש חלוקים בזה וכעת צ"ע ועיין בפ' אלו הן הגולין ד"ט ע"א דפליגי רבא ורב חסדא גבי ב"נ ששגג ואמר דאשת איש מותר אי הוי מזיד או אנוס ופסק רבינו בפ"י מה' מלכים כמ"ד שאומר מותר בב"נ מזיד הוא ומבואר דגבי ישראל אומר מותר אנוס הוא יע"ש ולענין דיני ממונות בטוען שטעה בדין ומשנה פשע עיין בתשו' רש"י שהביא מרן ב"י בח"מ סי' ע"ב מחו' ב' ועיין להרב משאת משה חח"מ סי' ט"ז דמ"ט ע"ב:
ודע דאף שאסור לבטל איסורין של תורה לכתחילה מיהו כל שהוא אינו מכוין לבטל אע"ג דממי' הוא מתבטל שרי וכמ"ש מרן הב"י בי"ד סי' פ"ד בשם הא"ח בדבש שנפלו בו נמלים דמותר לחמם הדבש עד שיתך ויסננו וישארו הנמלים למעלה ואין כאן משום מבטל איסור שאין כונתינו אלא לתקן הדבש עכ"ל וכ"כ ע"ש ע"ש הרב תה"ד בדין חטים מתולעין וע"ש בש"ך ס"ק מ' ובט"ז סק"כ ובש"ך סי' קי"ד סקכ"א יע"ש ואין ספק דכוונת הא"ח לומר דאע"ג דבשעה שהוא מחמם את הדבש מתי' הנמלים ומתבשלים בתוכו ונכנס טעם הנמלים בתוך הדבש אפ"ה שרינן הדבש מטעם שיש בו ס' נגד הנמלי' שבתוכו המתבשלי' עם הדבש ואפי' שזו ע"י מעשה החימום גורם לבטל איסו' טעם הנמלים בדבש כיון שאין כונתו לכך אלא לתקן הדבש מהנמלים אע"ג דממילא מבטל איסור הוא אין בכך כלום ועיין במ"ש עוד על הרא"ש בדין תולע הנמצא בפרי מבושל הביא דבריו שם מרן הב"י יע"ש ולפי האמור לא דמי נדון הא"ח למ"ש מרן הב"י בסימן קט"ו בדין חמאה של גויים שמותר לבשלה כדי שילכו צחצוחי חלב דאין זה כמבטל איסור כיון שאין כונתו לבטל האיסור לאוכלו עם ההיתר אלא כונתו לכלות ולהוציא האיסור מעולם יע"ש וכתב שם הפר"ח בס"ק כ"ג דזה דמי להגעלה וליבון דלא מיקרי מבטל איסור יע"ש דהתם ליכא מבטל איסור ברוב היתר אלא הפרדה וכליון באיסור אבל הנדון של הא"ח הרי הוא מבטל טעם הנמלים בדבש ואפ"ה שרי משום שאין כונתו לכך וכך הוא נדון הרב תה"ד ז"ל כמבואר ובכן יש לתמוה על הרפ"ח ז"ל בא"ח סי' תנ"ג ס"ג שכתב שמוהר"ם בתשו' דס"ל דאף כשאינו מכוין לבטל אפ"ה אסור אינו חולק על מ"ש מרן בסי' קט"ו בדין החמאה ולא על מ"ש בסי' פ"ד בשם הא"ח בדין הדבש דהתם אין כונתו אלא להפריד האיסור מההיתר כדי שיאכל ההיתר דאלת"ה איך התירה התורה להגעיל עכ"ל ולפי מ"ש ל"ד נדון הא"ח לדין ההגעלה כלל דהתם אינו מבטל איסור כלל אלא מפריד ומכלה אבל בנדון הא"ח אע"פי שאין כונתו לבטל מיהו ע"י מעשהו ממילא הוא מבטל האיסור וכדאמרן ואפשר שמוהר"ם יחלוק בזה עם הא"ח כיון דס"ס קא מבטל איסור הוא כנ"ל:
איברא שהפר"ח ז"ל בי"ד ס"ס פ"ד הביא ראיה לדברי הא"ח מדברי הירושלמי ספ"ה דתרומות עלה דתנן ואם היו חטים של תרומה יפות משל חולין וטחנן והותירו מותר ואמרי' עלה בירושלמי אף טוחן ומתיר לכתחילה וטעמא דמלתא משום שאין כונתו לבטל האיסור אלא כונתו לטחון ולאכול אלמא כל היכא דלא מכוין לבטולי אלא דממילא הוא מבטיל ולא קא מכוין שפיר דמי עכ"ל ולפ"ז ק' על מוהר"ם ז"ל בתשו' דאסר אפי' לא מכוין לבטל מה יענה לדברי הירושלמי הנז' ואולם עיקר דברי הפ"ח שכתב דטעם הירושלמי הוא משום שאין כונתו לבטל האיסור אלא לטחון ולאכול לא אדע שכו'ל מאי קאמר דמאחר שהוא טוחן לאכול אין לך כונה אחרת גדולה מזו כיון שאין לה היתר לאכול אלא ע"י שמתרבה הקמח של חולין בטחינתו ומתבטל התרומה במיעוטה ואף הא"ח ז"ל יודה בזה שאסור והוא ז"ל לא התיר אלא בחימום הדבש שאין רצונו כלל בטעם הנמלים בדבש והרי הוא בא לתקן ולהוציא הנמלים ואף דממילא הם מתבשלים הנמלים ונותנין טעם בדבר ומתבטל בדבש הוא פועל חדש הבא ע"י מעשהו במה שלא כיוין בו ואין רצונו בכך אבל בטחינת החיטין של דימוע שאי איפשר לו לאכול אלא ע"י מה שמתרבה הקמח של חולין אין לך מכוין גדול מזה והרע"ב ז"ל בפי' המשנה כתב כלשון הזה ואפי' לכתחילה יכול לטחון כדי להתירן עכ"ל הרי דאף במכוין להתירן שפיר דמי וראיתי להרב תיו"ט שכתב וז"ל ולא הוי מבטל איסור לכתחילה שאין זה מבטל אלא שנתגלגל ע"י מה שטוחן שההיתר היה יותר ממה שהיינו סוברין עכ"ל מבוארין דבריו שאין הטעם משום שאינו מכוין לבטל כמ"ש הפ"ח אלא מפני שאין כאן ביטול כיון דמה שהיה מעיקרא היה ואינו מרבה עוד על ההיתר ובטחינה גלוי מילתא בעלמא הוא:
מיהו עדיין לא נתקררה דעתי בטעם זה ובכן עמדתי על דברי הירוש' שם בפ"ה דתרומו' וראיתי שאמרו שם כלשון הזה תני אף טוחן ומתיר הוא לכתחי' מתני' ר"י הוא דאמ' אף יתכוין וילקוט ויעלה באחד ומאתים אמר ר' זעירא שכן דרך כהנים להיות טוחנים מדומע בבתיהם ע"כ הנה מבואר הטעם בדברי הירושלמי במאי דאמר ר' זעירא שכן דרך כהנים להיות טוחנין מדומע בבתיהם דאע"פ שהוא מכוין לבטל כיון שאינו נרא' כמבטל דהרואה אומר שהוא טותן לכהנים שטוחנין מדומע בבתיהם מש"ה שרי ומשו"ה אוקמוה להך דתני אף טוחן לכתחילה כר' יוסי דאמר אף יתכוין וילקוט והיינו ההיא דר' יוסי דפ"א דערלה מ"ו גבי נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבה בנטיעות דשרי ר"י ללקוט לכתחילה אף שמתכוין לבטל האיסור ואמרו שם בירוש' והביאו הר"ש דטעמא דר"י מפני שכן דרך בני אדם להיות מידל בגפני' ולא מחזי כמבטל איסור דהרואה אומר מידל הוא יע"ש ובהכי ניחא לי מה שרבינו בפי"ג מה' תרומות הל' ז' השמיט דברי הירוש' הללו דשרו לטחון לכתחילה ולהתיר והיינו משום דהירוש' אזיל לשיטתיה דמפרש טעמא דר"י גבי נטיעה של ערלה משום דאינו נר' כמבטל איסור שכן דרך בני אדם להיות מידל בגפנים ומשו"ה התירו ג"כ לטחון לכתחי' ולהתיר שכן דרך כהנים לטחון מדומע בבתיהם אבל לפום תלמוד' דידן דמפרש טעמא דר"י בפ' הנזקין דנ"ד ע"ב דחזקה דאין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת כלומר ולא שכיח דאתי לאערומי כמ"ש רש"י הנה בשאר איסורין דשכיח ודאי לא שרינן ליה לבטולי כנלע"ד:
שוב ראיתי להרשב"א בתשו' ח"א סי' תס"ב כתב ע"ש הרא"ש דטעם הירוש' שהתיר לטחון לכתחילה הוא מפני שאינו מכוין לבטל האיסור אלא לטחון ולאכול כמ"ש הרפ"ח וכ"כ הטור בא"ח סי' תנ"ג יע"ש ולפי זה צ"ל דמאי דקאמר ר' זעירא שכן דרך כהנים לטחון מדומע בבתיהם הוא טעם למה שלא חששו לרואים והרשב"א פי' הטעם מפני שחכמים הקלו בתרומה כשאינו מינו ורואין הטחינה כמי שנפלו בשוגג יע"ש ולפ"ז אין ראיה מכאן למ"ש הא"ח ז"ל דכל שאינו מכוין מותר אעפ"י שהאיסו' מתבטל ממילא כמ"ש הפ"ח ז"ל מיהו עוד אחרת יש והיא אותה ששנינו בפי"א דתרומות מגורה שפינה ממנה תרומה וכן חבית וכו' אין מחייבים אותו להיות יושב ומלקט אלא נוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין ע"כ ונראה מדברי הר"ש שם במ"ח הטעם מפני שאין מתכוין לבטל וכן כתב שם הרב תיו"ט, שוב ראיתי למוהר"י קורקוס בפי"א מה' תרומות די"ד שכתב הטעם מפני דבדבר מועט אין אדם מקפיד והרי הוא נוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין יע"ש:
ודע שכתב הט"ז בסימן קל"ז דהא דשרינן לבטל איסור בשאינו מתכוין היינו דוקא כשאי איפשר באופן אחר אבל כשאפשר באופן אחר אסור והביא דבריו מרן החביב בי"ד סימן צ"ט הגהת הטור אות יו"ד והפ"ח בא"ח סימן תנ"ג סעי"ג ועפ"ז יישב הט"ז ז"ל בסימן קל"ד סק"ז מה שהקשה מרן ב"י ז"ל על תשובת הרשב"א ז"ל שאסר ליתן יין כשר לתוך כלי שנתנו בו יין של איסור על סמך המים שנתנו ביין הכשר בשעת הבציר יע"ש דאעפ"י שאינו מתכוין לבטל האיסור הרי איפשר לו ליתנו בכלים אחרים יע"ש ומדברי הר"ן בפרק מעמידין מוכח דלא כוותיה וכמ"ש בסמוך ועיין להב"ח שם בסימן קל"ד שישב באופן אחר תשובת הרשב"א וכתב שגם הרב ד"מ יישב כן והמעיין בדברי הרב ד"מ יראה שלא כיוין לזה ועיין להחביב שם בסי' קל"ד הגהת ב"י אות ט' ודוק:
וכתב הריב"ש בתשובה סימן שמ"ט הביאה הפר"ח בסימן ס"ד ס"ק כ"ו דמה שמשימים חלב בין נסר לנסר בקנקנים של עץ כדי שלא ינטף היין אין בכך כלום כו' דהיין הנוגע בחלב כבר הוא מעורב עם היין האחר ומתבטל ואין זה כמבטל איסור לכתחילה כיון שאין כונתו לבטלה וליהנות מן האיסור אלא כונתו לתקן הכלי ולהדביק סדקיו וראיה לזה מכלי מדין שאמרה תורה להגעי' ובודאי בב"י דיבר הכתוב למאן דס"ל נטל"פ מותר וא"כ למאן דאית ליה דאין מבטלין איסור לכתחילה איסורא דאורייתא הוא מה הועילה ההגעלה והלא אפי' היה במים שיעור לבטל פליטת הכלי עדיין המים אסורין וחוזרין ואוסרין הכלי הנגעל ואין כאן הכשר אלא שאין זה נקרא מבטל איסור לכתחי' כיון שאין כונתו אלא להכשיר הכלי עכ"ל והרפ"ח תמה על ראיה זו דהא פשיטא דאף למאן דאית ליה דאיסור ביטול איסורין דאורייתא הוא מודה מיהא שאם עבר וביטלו מדאורייתא בטי' ואפי' במזיד וכמבואר בדברי הרשב"א והר"ן בפ' ג"ה וא"כ מאין הרגלי' לומר שהמים אסורין וחוזרין ואוסרין הכלי הנגעל ועוד הקשה עליו דמאי ראיה מהגעלה דלעולם בעלמא אף שאינו מכוין ליהנות מן האיסור אסור לבטלו ושאני הכא דגלי קרא דמהני וכתב שדברי הריב"ש קשים להולמם ע"ש שהאריך ולע"ד הדבר מבואר שאף הריב"ש אזיל ומודה דאע"ג דאין מבטלין איסור לכתחי' אם עבר וביטל אפי' במזיד שרי מדאורייתא ואף מדרבנן אין כאן קנס אלא לדידיה ומ"ש דהמים אסורין וחוזרין ואוסרין הכלי אין כוונתו לומר דאחר שעבר וביטל המים אסורים אלא כונתו לומר דאם איתא דאף בכה"ג איכא משום איסור ביטול איסורין לכתחי' איך התירה התורה להגעיל לכתחילה כיון דאיכא במי ההגעלה איסור מעורב מאיסור לכתחי' וחוזר ובולע ואיך מותר לכתחילה להגעיל זהו כונתו לע"ד:
וידיע ליהוי לך שאף הר"ן בפרק אין מעמידין דשס"א גבי מאי דאיבעיא לן התם מהו לתת שכר לתוך קנקנים של גויים ואסיקנא דשרי כתב כדברי הריב"ש ז"ל הללו וחלק הוא ז"ל על הראב"ד והרשב"א ז"ל שכתבו דטעמא דשרינן לתת שכר בקנקנים דגויים משום דלא אסרו לבטל איסור משהו הבלוע לכתחילה ולמדו מכאן דשרי נמי בקליפה ככל איסור משהו דדי בקליפה והוא ז"ל כתב שאין מכאן ראיה דשאני התם דמבטל הוא שלא במתכוין וכל כי האי לא נאסר אפילו באיסור הרבה לכתחי' כיון שאינו נהנה ממנו אבל במתכוין לא שאם לא תאמר כך היאך התירה התורה ההגעלה למ"ד איסור ביטול איסורין דאורייתא והרי הוא מבטל איסור הבלוע בהם לכתחילה כשהוא מגעיל אותם אלא ודאי לא אמרו אין מבטלין אלא במתכוין לערב איסור בהיתר כדי ליהנות ממנו אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מן האיסור שרי את"ד ז"ל יע"ש, ולכאורה איכא למידק בדבריו ז"ל דמאי ראיה מייתי מכלי מדין לההיא דנותן שכר בקנקני היין של גויים דשאני כלי מדין דאינו נהנה הוא במי ההגעלה וזורקן לאבוד ואין כונתו אלא לכלות ולהוציא האיסור מן העול' אבל בנותן שכר בקנקני הגויים שהוא נהנה מן השכ' והאיסו' נתון בתוכו אפש' דאסור אפי' באינו מתכוין ואין ס' דמשו' קו' זו סיים הריב"ש וכ' דאם אית' דאיכא איסור בביטול כה"ג הרי המים אסורין וחוזרין ואוסרין את הכלי כלומר ואסור לכתחילה וכאמור והשתא לק"מ דאע"ג שהמים זורקין לאיבוד אם היה איסור בהם לא היה ניתר הכלי ומ"מ עיקר ראיית הרשב"א והר"ן יש לדחותה ע"פ מ"ש הרשב"א בס' משמרת הבית דק"ט ע"ב דאף למ"ד דאיסור ביטול איסורין דאורייתא הוא היינו דוקא כשהאיסו' בעין כההיא דזרוע בשלה דאפשר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אבל בלע שבקדירה אי אפשר ולפיכך מותר לבטל לכתחילה יע"ש והשתא איכא למימר דמשו"ה התירה התו' ההגעלה בכלי מדין אפי' למ"ד אין מבטלין איסו' לכתחי' דאורייתא הוא מפני שאין כאן אלא בלע בלבד איברא דאף אם נאמר דטעמא דכלי מדין משו"ה הלא אכתי דחית הר"ן במקומה עומדת מיהו זה שלמדו משם דכל שאינו מכוין לבטל אין כאן איסו' לבטל אין משם ראיה ומ"מ מדברי הר"ן הללו מוכח דכל שאינו מכוין לבטל אפי' בשאי איפשר באופן אחר שרי דהא סתמא שרינן לתת שכר לתוך קנקנים של גויים ואפי' בשאפשר לו באופן אחר ולדעתו היינו טעמא מפני שאינו מכוין לבטל וזה דלא כהט"ז שכתבנו לעיל ועיין להרפ"ח ז"ל בסי' תס"ז ס"ח ד"ה יין לבן:
עוד כלל אלינו כלל אחר מרן החביב ז"ל בי"ד סי' צ"ט הגהת הטור אות ט"ו ע"ש הרב תיו"ט בפ"ד ממס' תרומות מ"ח דהא דאין מבטלין איסור לכתחי' הנ"מ להרבות בהיתר כדי לבטל האיסור אבל כשאינו מרבה אלא משנה האיסור מכמות שהיה ומפרידן כמו שהיה מקדם כדי לערבן יחד בכה"ג שרי לבטל איסור לכתחי' עכ"ל, גם הרפ"ח בא"ח סימן תנ"ג ס"ג הביא דברי הרב תיו"ט הללו כיע"ש ואף שהרב תיו"ט ז"ל לא כתב כן אלא לר' יאושע דאמר התם תאנים שחורות מעלות את הלבנות ואנן קי"ל כר"ע דפליג עליה ואמר דאינן מעלות נראה דמשמע להו דר"ע לא פליג עליה דר"י בהא דמותר לדורסן ולערבן לכתחי' אלא דר"י ס"ל דאפי' בשלא דרסן וערבן השחורות מעלות את הלבנות והלבנות את השחורות כיון דבידו לדורסן ור"ע ס"ל דכל שלא דרסן ועירבן אינן מעלו' זו את זו אבל לדורסן ולערבן לכ"ע שרי מיהו אפשר לדחות דבהא פליגי ר"י ור"ע וכן משמע ממה שסיים הרב תיו"ט דר"א אוסר יע"ש, ולבר מן דין בעיקר דברי הר' תיו"ט יש לי לדון בהן שהוא ז"ל לא כתב כן אלא מפני מה שפי' הרע"ב בטעמו של ר"י דמשום שבידו לדורסן ולערבן מש"ה מעלות זו את זו וכ"כ הר"ש בשם הירושלמי דמפרש בר פדא טעמא דר"י מפני שאם רצה טוחן ומתיר יע"ש ולשון הירושלמי כך הוא ר' איסי בשם ר' יוחנן טעמא דר"א תאנים שחורות שנפלו לתוך הלבנות אוכל את הלבנות והלבנות מעלות את השחורות אמר ר"א כך היה ר"א משיב את ר' יאושע והלבנות מעלות את השחורות מילתיה אמר בידוע מה נפלו מעלות זו את זו כהנא אמר אין מעלות על דעתיה דכהנא מה בין ר' יאושע לר"ע בשידע ושכח על דעתיה דר' יאושע מעלה על דעתיה דר"ע אינו מעלה, שמעון בר בא בשם ר"י והוא שנפלו שחורה אחת לתוך ב' לבנות כדי שתבטל ברוב ר' זעירא בעא קומי ר' מנא לא מסתברא בתוך ג' שאם תאבד אחת מהן יהיו שם ב' א"ל ואוף אנא סבר כן, בר פדיה אמר טוחן ומתיר אע"ג דבר פדיה אמר אין בלילה אלא ליין ולשמן בלבד מודה הוא הכא שהן נבללות מילהון דרבנין פליגא וכו' עכ"ל ומלשון הזה משמע דאף ר' יאושע לא התיר אלא בשאין ידוע מה נפל אם שחורה או לבנה וכדברי ר"ע אלא דאיכא בינייהו ידע ושכח ומשו"ה מעלות זו את זו כיון דבכולן בספק חזקת איסור הן עומדין כמ"ש הרע"ב ומילתיה דבר פדיה מילתא באנפי נפשה היא דשרי לערבן ולדורסן כדי לבטלן וע"ז קאמר דרבנן פליגי אבר פדיה ובודאי הלכה כרבנין דפליגי עליה וכיון שכן אזלא ליה כלל זה שכתב הרב תיו"ט, ותו ק' טובא לדבריו ז"ל דאם איתא לכלל זה אמאי לא הותר לפצוע אגוזי פרך של ערלה שנתערבו באלף ואיכא מאן דקניס שוגג אטו מזיד כדאיתא בפרק הנזיקין דף נ"ד:
ואת זה ראיתי להרדב"ז בפי' על הרמב"ם ריש פי"ד מהלכות תרומות עמ"ש הרמב"ם חמשי' תאנות שחורות וכו' כתב הרב וז"ל ומלתא דפשיטא היא אלא משום סיפא נקט לה דאינו יודע מה נפלו מעלות זו את זו ובזו ר"א מחמיר ור"י מיקל והלכה כר"י עכ"ל ולכאור' אין מובן לדברים הללו שכתב דחלוקא דרישא דחמשים תאנו' שחורות וכו' מלתא דפשיטא הוא ומשום סיפא נקיט ליה והלא בחלוקא דרישא הוא דפליגי ר"א ור"י לפי מה שפי' הר"ש והרע"ב ואין הלכה כר"י אלא כר"א הפך מ"ש הרב דהלכה כר"י מיהו עפ"י מ"ש בשם הירושלמי דמוקי ר"א ור"י בשאין ידוע מה נפלה אלא דאיכא בין ר' יאושע לר"ע ידע ושכח וכי קתני במתניתין כיצד וכו' לאו לפרושי דברי ר"ע קאתי כמ"ש הר"ש והרע"ב אלא לפרושי מילתיה דר"א ור"י קאתי וקאמר דבידוע מה נפלה לכ"ע אינן מעלות זו את זו וכשאינו ידוע דהיינו שאינו ידוע כלל בזו ר"א מחמיר ור"י מקל וקי"ל הלכה כר' יאושע בשאינו ידוע כלל ולא כר"א דאוסר אפי' בשאינו ידוע לו כלל דודאי ר"א אפ"ה אוסר דאי לא מאי איכא בין ר"א לר"ע אלא דבמאי דמקל ר' יאושע אפי' בידע ושכח בהא לא קי"ל כותיה אלא כר"ע וכמו שפסק רבינו ובכן מ"ש הר"ש בפי' המשנ' דלפי פירושו עיקר פלוגתייהו דר"א ור"י ז"ל הוא בשידע מה נפלה אין הלכה כר"י אלא כר"א אלא שפירוש הר"ש והרע"ב ז"ל לפי לשון הירושלמי שכתבנו צ"ע:
עוד כלל אלינו מרן החבי"ב שם דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה היינו דוקא במידי דאית ליה הנאה כמו באוכלין או בעצי איסור שנהנה בשריפתן ומתחמם כנגדן ולכך מבטלין סכך פסול ברוב סכך הכשר כדאיתא בפ"ק דסוכה משום דמצות לאו ליהנות וכמ"ש המרדכי בפ"ק דיו"ט הביא דבריו הב"ח בא"ח סימן תק"ז ס"ה ובס"ס תרכ"ו יע"ש ועיין להר"ן בפ"ק דסוכה הביא דבריו הרב מ"א שם בסימן תרכ"ו שתירץ לההיא דסוכ' באופן אחר יע"ש ועוד תירץ המרדכי לההיא דסוכה דכיון דהוא מבטלו קודם יו"ט ואז אין כאן איסור שפיר יכול לבטלו לכתחילה וכתב הרב מ"א דלפ"ז בח"ה של סוכות אסור ולע"ד יש ליישב באופן אחר דשנא ההיא דסוכה דאיסורא רמי אנפשיה דחייב לישב בסוכה כשירה ולא רמי איסור' אחפצ' כשאר איסורין והלכך כשהוא מבטל הסכך הפסו' ברוב של היתר אין כאן ביטול איסורין כלל ושוב מצאתי כן להרב ט"ז שם בסימן תרכ"ו סק"ב חלק כן והוא חילוק יפה אף נעים ודרך אגב ראיתי לו שלמד מדברי המרדכי דבתערובת חמץ קודם פסח לח בלח ואין שם ששים דיכול להרבות עליו ולבטלו לכתחילה כיון שהוא קודם האיסור עכ"ל וכ"כ עוד בסי' תמ"ז סק"ה יע"ש ולא היה לו צורך ללמוד דבר זה ממ"ש המרדכי כאן דבהדיא בפי' אתמר גבי עצמו של חמץ במרדכי הביא דבריו הרב"ח ז"ל בסי' תס"ז ס"ג גבי חטים מבוקעים שנתערבו דמצי למיכל מנייהו קודם הפסח ואינך משתרו משום ס"ס ואין כאן משום מבטלין איסור לכתחיל' משום דאכתי לא חל הפסח יע"ש וכ"כ עוד בסי' תנ"ג ס"ב יע"ש:
מיהו הר"ן ז"ל בתשו' סי' נ"ז ונ"ט ספוקי מספ"ל אי מהני ביטול בחמץ קודם זמן איסורו דאז הוי היתר בהיתר ובפ"ב דע"ז מוכח דהיתרא לגו איסו' לא בטיל וטעמא דמילתא לפי שאין ההתר עשוי להתבטל וה"נ בזמן ההיתר אינו מתבטל מתי מתבטל לאחר זמן איסורו ונמצא מבטל איסור לכתחילה ואע"פ שהבי' ראיה להתיר כתב דלענין מעשה ספוקי מספ"ל יע"ש ואיברא דבעיקר דברי הר"ן ז"ל הללו ק"ל במ"ש דבפ"ב דע"ז מוכח דהיתרא לגו איסורא לא בטיל הנה הוא ז"ל שם בפירוש ההלכות עלה דמתני' דיין נסך אסור ואוסר בכל שהוא כתב כן ע"ש רבינו מיהו הוא ז"ל חילק עליו וכתב דהיתר' לגו איסורא בטיל יע"ש בדשפ"ה גם בחולין פג"ה דתשי"ד ע"א כתב ע"ש הרא"ה דכל איסור שנתבטל חד בתרי כיון דכל א' בפ"ע מותר אם בא לבשלן כאחד מרבה עליהם כדי שיעור ס' ומבטלן לכתחילה וכתב דאין כאן משו' מבטל איסו' כיון שכ"א וא' בפ"ע מותר אין כאן איסור עכ"ל ומדבריו הללו למד מוהרימ"ט בתשו' חי"ד סי' י"ח לומר דהתר בהתר מתבטל וכמ"ש מרן החביב שם אות י"ד יע"ש וא"כ מאי קא מספ"ל בתשו' ואולי לא העלה הדבר בס' אלא משום דלמעשה לא מלאו לבו ושוב ראיתי שעמד בזה מרן החביב בשכנה"ג לא"ח סי' תנ"ג הגהב"י אות ג' ע"ש:
ודע דהטור ז"ל מפשט פשיטא ליה דביטול קודם זמן איסורו מהני ואין כאן משום מבטל איסור לכתחילה שכ"כ בא"ח סי' תמ"ז ס"ו כללא דמילתא כל שאין עוברין על תערובתו יכול לערבו לכתחילה ולשהותו וכתב הב"ח דאף לאוכלו בפסח הוה שרי אלא דכיון די"א דבפסח חוזר ונעור אע"ג דאין כן הלכה לכתחילה מיהא חייש הטור שלא לערבו קודם פסח יע"ש ובכן אני תמיה על הרפ"ח בא"ח סי' תנ"ג דעל מ"ש הטור דאין צריך החטים ברירה משום אותן שאכל מהן העכבר דמתבטלין הן כשיטתן ואין כאן מבטלין איסור לכתחילה כיון שאינו טוחן כדי לבטלו כתב עליו וא"ת ל"ל האי טעמא ת"ל דאינו מבטל איסור אלא היתר דהשתא כולי היתרא קודם הפסח ותירץ וז"ל וי"ל דכיון שהוא מערבו לבטלו כדי לאוכלו בפסח הרי הוא כמבטל איסור לכתחילה דאלת"ה וכי מותר לערב חמץ בס' קודם הפסח לאוכלו בתוך הפסח אלא ודאי דשאני הכא שאינו טוחן כדי לבטלם עכ"ל והדברים תמוהים שהרי מבואר מדברי הטור בסי' תמ"ז שכתבנו שאף לכתחילה מותר לערב קודם פסח כדי להשהותו בפסח ולא חשיב ליה מבטל איסור ומה שלא הותר לבטל חמץ בס' קודם הפסח לאוכלו בפסח הוא מהטעם שכתב הב"ח ז"ל וכמדובר ומה שהקשה על הטור למה לא יהיב טעמא משום דאינו מבטל איסור אלא היתר אפשר דעדיפ' מינה קאמר דאפי' למאן דקרי חמץ קודם פסח איסור אין כאן מבטל איסו' כיון שאינו מכוין לבטל כנלע"ד ברור ועיין למרן הכ"מ פ"י מה' ק"פ הי"א ד"ה ואם השאיר שכתב כעין זה ועיין עוד להרפ"ח בסי' תס"ז ס"ה ד"ה יין לבן ודוק:
באופן ד

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.