שרשי הים/יום טוב/ד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־15:17, 3 באפריל 2020 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (פרידברג-ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


שרשי היםTriangleArrow-Left.png יום טוב TriangleArrow-Left.png ד

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אור שמח
בינה לעתים
בני בנימין
מעשה רקח
ציוני מהר"ן
קובץ על יד החזקה
קרית ספר
שער המלך
שרשי הים


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


ג[עריכה]

שורש כיבוי בי"ט

אין מסלקין את פי הנר למעלה כדי שתכבה כו'. וכתב ה"ה פרק י"ט שחל עולא איקלע לבי רב יאודה קם שמעיה זקף שרגא איתיביה הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק חייב משום מכבה א"ל לאו אדעתאי ע"כ ופרש"י חייב משום מכבה וכבוי בי"ט לא אישתרי ע"כ כלומר דאע"ג דבשרא אגומרי הותר בי"ט ואיכא כבוי בפחמין כדאמרינן לקמן בדכ"ג התם שאני דאיכא צורך אוכל נפש וגם אינו מכוין לכבות משא"כ בהא דעולא דזקף שרגא כחס על השמן והא דלא הותר הכבוי אפילו שלא לצורך אוכל נפש מטעם מתוך כמו שאר מלאכות משום דלא הותר כיבוי לגמרי אלא כיבוי דלאחר יד ועיין במ"ש בשורש מתוך בענין זה דכיבוי אי אמרינן ביה מתוך ומ"מ הדבר ברור דהמספק מן השמן שבנר בי"ט לצורך אוכל נפש ליכא איסור כלל דאע"פ שהוא מכבה הוה ליה כיבוי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה ושרי כי ההיא דבשרא אגומרי דלקמן וההיא דמסתפק ממנו חייב משום מכבה לענין שבת דוקא מתניא וכר"י דמחייב במלאכה שאצ"ל כמ"ש ה"ה ז"ל בפי"ב מה' שבת ולא פרכינן מינה לעולא דזקף שרגא אלא דכיון דלענין שבת חשיב כבוי מניעת השמן שבנר לענין י"ט נמי איכא איסורא כל דליכא צורך אוכל נפש וזה ברור וכבר הארכתי עוד בזה לעיל בשורש מתוך עיין בד"ה ולענין כיבוי אי אמרינן ביה מתוך כו' יע"ש ועיין עוד לקמן דנ"ח ע"ב גבי מאי דדריש ר"ח כמ"ש הרב בשמו וע"פ הדברים נוחים הדברים דברי רבינו ז"ל שבפי"ב מה' שבת הל' ב' הביא להא דמסתפק מן השמן שבנר ושנה משנתו כלשון הברייתא גופא ואלו בה' י"ט בפ"ד הל' ג' כתב אין מסירין השמן מן הנר בי"ט כו' ולא כתב המסתפק מן השמן חייב משום דגבי י"ט ודאי ליכא איסורא במסתפק מן השמן כיון דלצורך אוכל נפש הוא והוה ליה כבשרא אגומרי.
ודע שבספר מוצל מאש שבס"ס אש דת דף כ"ג ע"א כתב שיש לחקור למה זה גבי שבת אמרינן דהמסיר שמן מן הנר חייב משום מכבה ואלו גבי מכבה גחלת מעל גבי המזבח לא מחייב אלא עד שיכבה אותה בידים כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' תמידין המוריד גחלת מעל המזבח וכיבה אותה כו' והכי אי' בס"פ כל התדיר ובס"פ טרף בקלפי ואמאי לא מחייב בשהורידה מעל המזבח וכבתה מעליה יע"ש ובספר יד אהרן סי' תקי"ד כתב דע"פ מ"ש התוס' ז"ל דהכא לאו מטעם גרם כיבוי הוא דמחייב אלא מפני שמיד שמסיר את השמן הוא מכהה אורה ל"ק כלל יע"ש. ולדידי אף למה שפי' הרא"ש טעמא משום שגורם כבוי לכבות את הדליקה מהר ניחא שהרי כתב הרא"ש ז"ל דגרם כיבוי זה לא דמי לגרם כבוי דבעלמא דהתם אינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה אבל הכא השמן והפתילה שתיהם גורמים הדליקה והממעט מאחת מהם וממהר את הכבוי חייב ע"ש וכיון שכן איכא למימר דדוקא במסתפק מן השמן שהשמן הוא הגורם את הדליקה וממעטו מן הנר הוא דמחייב משום מכבה דחשבינן ליה כאילו הוציאה כולה וכיבה אות' בידים ובשעה שכיבה הנר מפני מעוט השמן חשיב כאלו הוא באותה שעה כבה אותה מפני שנסתפק מן השמן הגורם הדליקה אבל במוריד גחלת מעל המזבח וכבתה מאליה אין זה מכבה אלא גורם שתכבה אבל אינו עוש' הכבוי ואדרבא גרע זה מגרם כבוי דעלמא כמובן.
ופוק חזי מ"ש הרב דרכי נועם בא"ח סימן י"ג דבמחיטת גוף הפתילה אין בה משום כבוי כיון שכשחותכה עדיין אש בוערה ואי משום דכשמפילו לארץ אחר מעט מתכבה והולך ואלו היה מחובר בפתילה לא היה כבה כ"כ הא ליתא הא למה זה דומ' לגחלת בין הגחלים שהגחלים היות' מרובות וסמוכות לאלו אינן מתכבות במהרה ומאריך האש בהם אבל אם נפרד מהן גחלת אחת בעצמה מהרה חושה תכבה אותה גחלת ואינה מארכת בביעורה כשאר חברותיה וכי מפני זה נאסר ליטול גחלת מתוך הגחלים הא ודאי ליתא אלא כיון שאינו עושה הכיבוי בעצמו ודבר אחר גורם לו מותר גמור הוא ודבר זה פחות מגרם כבוי עכ"ל הנך רואה איך מפשט פשיטא ליה טובא להרב הנז' דמוציא גחלת מן הגחלים אע"פ שממהרת לכבות לא מיקרי המוציא אותה מכבה ואף גם זאת פחיתא ליה מגרם כבוי ומ"מ לבי מגמגם לפי מ"ש התוספות ז"ל דכי הוי הנר חשיב כבוי למה זה לא יתחייב במוציא גחלת מן הגחלים שבמזבח שעין כל רואה שבעוד הגחלת סמוכה לחברותיה הנה היא לוחשת ומבהקת אורה טובא ובהפרדה תכף ומיד מסתלקת זיו אורה ולחישת' ודוחק לומר דאה"נ דמחייב והא דנקט תלמודא בפרק כל התדיר המוריד גחלת מעל המזבח וכיבה אותה לא מיירי אלא כשהיתה היא לבדה ע"ג המזבח ולא היתה סמוכה לחברותיה א"נ שלא היו הגחלים לוחשות אבל אם היו הגחלים לוחשות והפריד גחלת מחברותיה מיד מחייב משום מכבה דכל כי האי הו"ל לתלמודא לאשמועינן ועוד שהרי שנינו נטל את המחתה ועלה ופינה את הגחלים הלוחשות הילך והילך וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' תמיד די"א וכיון דבמפריד הגחלים איכא משום מכבה לא היה להם לפנותן הילך והילך אלא כל הלוחשות למקום א' ולא להפרידן ואפשר דע"כ לא כתבו התוס' ז"ל דכהוי הנר חשיב כבוי אלא בנר דוקא דעשוי לאורה וכהוי כל דהו חשיב כבוי כיון שאינו מאיר טפי לא כן באש הגחלים העשוי למלאכה לבשל ולאפות וכיוצא כל דליכא כבוי גמור לא מחייב וא"נ י"ל דאף אם נאמר דלגבי שבת מחייב במפריד גחלת מן הגחלים לדעת ר"י משום שמיד מכהה אורה וחשיב כבוי לענין אש שעל המזבח אית לן למימר דלא קפיד קרא אלא אכבוי גמור ולא אכבוי כל דהוא שהרי כשהיו מניחין האברים והפדרים של כל הקרבנות ע"ג המזבח ע"ג אש המערכה מיד היה מכהה אור הגחלים והאש הבוער בלב המזבח וכיון שכן ודאי דכי כתיב אש תמיד תוקד על המזבח היינו שלא יחסיר אש מעל המזבח אפילו כה"ג שאינו בוער טובא וכי כתיב לא תכבה שלא יכבה כבוי גמור קאמר ועיין בס"פ כל התדיר דהוי בעי תלמודא מימר דכבוי במקצת במזבח לא שמיה כבוי ועיין שם בפירוש רש"י ז"ל ודוק.
והתוספות ד"ה והמסתפק כתבו אינו ר"ל מפני שממהר הכבוי כו' אלא דבשעה שמסתפק מכבה קצת ומכסה אורו כו' והרא"ש ז"ל דחה זה שהרי גזרו בשפופרת שמא יסתפק ממנו אע"פ שאינו מכסה אור הנר ואינו מכבה כלל ועיין להרב ט"ז ז"ל בסי' תקי"ד סק"ו שישב דבריהם ויותר נכון תירוץ רש"ל ז"ל יע"ש והנה הרא"ש ז"ל פי' הטעם דכיון שהשמן והפתילה שניהן גורמין הדליקה והממעט את אחד מהם ממהר הכבוי ובהאי גרם כבוי כ"ע מודו דחייב משום שהוא נוגע בדבר הדולק וסיים עוד וכתב ואין ליטול פתילה דולקת מנר זה ליתן בנר אחר דמיד שסלקה מן הנר הו"ל מכבה ומה מועיל אם חזר והדליקה עכ"ל ועיין למר"ן מלכא כמוהר"י הכהן ז"ל בספר בתי כהונה ח"א חב"ד סימן ח"י דע"ו ע"א שכתב שאין האיסור חל בהוספה בשמן בנר וההסתפקות ממנה אלא בשעה שעושה ההבערה והכבוי לא בשעת נתינת השמן ולא בשעה שמסתפק ממנה שאינו נידון בתחילתו על שם סופו כלומר שיחשב לאיש ההוא מיד בשעה שנותן או מסתפק כאילו באות' שעה הבעיר וכבה דלא היא אלא בתר סיפא אזלינן ובשעת גמר מלאכתו בא חיובו דהיינו בשעת עיקר המלאכה החדשה כשיוצאה לאור ונ"מ שאלו היה שיעור בשמן שבנר להיות דולק והולך עד מוצאי שבת ואין ההסתפקות גורם כבוי בשבת אלא בחול לא יחוייב דלא הוי אלא כמכבה בחול.
וכתב עוד דאם הוסיף בשמן ששיעורו מע' ובא אחר וכיבה הנר עד שלא היה כלה השמן הראשון אינו חייב המוסיף שלא נתחדש מחמת פעולתו מלאכה האסורה ולא אהנו מעשיו וכן לענין הסתפקות אם בא אחר והוסיף עד שלא כבה פטור המסתפק יע"ש באורך ולבי מגמג' בזה טובא שהרי סיים הרא"ש וכתב שאין ליטול פתילה דולקת מנר זו ליתן בנר אחר דמיד שסלק' מן הנר הוה ליה מכבה ומה הועיל אם חזר והדליקה עכ"ל והשתא לפי דבריו ז"ל איך כתב הרא"ש ז"ל דמיד שסלקה הוה ליה מכבה הא כיון דס"ל שאין האיש נדון על שם סופו כל עוד שהיא דולקת לא מחייב משום מכבה עד שיבא דבר לידי גמר מלאכה דהיינו הכבוי וכיון שקדם ונתנה בנר אחר ולא נכבית איך כתב דהו"ל מכבה ואין לו' דמש"ה חשיב ליה מכבה משום דמיד שהוציאה לפתיל' מן השמן א"א שלא יכבה אורה וכהוי זה חשיב כבוי גמו' שהרי הרא"ש ז"ל מיאן בפי' זה שכתבו התוס' דמשום שמכבה מאור הפתילה קצת לא חשיב מכבה ופי' הטעם משום שממהר הכיבוי אח"כ.
ואולי יאמר הרב ז"ל דהרא"ש ז"ל לא מיאן בפי' התוס' ז"ל אלא לענין המסתפק מן השמן שבנר דכיון דנשארת הפתילה במקומה ואיכא שמן בנר אפילו הוא דבר מועט ליכא כהוי וכבוי בפתילה אבל במסיר הפתילה מנר הדולק אזיל ומודה דאיכא כהוי וכבוי קצת מיד וחשיב לדידיה מכבה גמור והכי משמע ליה להרב ט"ז ז"ל בסק"ד שכתב דמותר להרחיק השמן מן הנר עד שיסיר הפתילה חוץ לפי הנר ואח"כ יחזור ויטה השמן אליה וזה כדי שתדלק יפה וכתב דלא דמי למוציא פתילה מנר זה לנר אחר דאסור דשאני התם שלקח כל הפתילה מנר זה דאז הוי מכבה בודאי יע"ש ועיין בדברי הרב ז"ל שם בדע"ז ע"ג שנראה שזה דעתו ומ"מ אף אם נאמר שזה דעתו ז"ל מיהו אנן בדידן לא משמע לן הכי בדעת הרא"ש ז"ל ואין ספק שזה הבין הרב פר"ח בדעת הרא"ש ז"ל ומש"ה יצא לדון בדיני האבוקות הגדולות שאסור לטלטלן ביום שמחת תורה דכיון שהיא מסיר השמן מן הנר הו"ל מכבה ואע"פ שאחר זמן לא יבוא הדבר לידי כבוי גמור אפ"ה מחייב משום מכבה דהאיש הלזה נדון בתחלתו על שם סופו וחשיב כאלו עשה מעשה הכבוי ממש מיד כיון שנגע בדבר הגורם לדליקה ומיעטה וידים מוכיחות כפי' זה בדעת הרא"ש היינו סיפא שסיים וכתב דאין ליטול הפתילה כדבר האמור.
וראיתי עוד למרן מלכא ז"ל שם הביא דברי הרב פר"ח שכתב בתשוב' ז"ל מסתברא לי שאפילו יהיה אבוקה גדולה עד מאד דלא שייך טעמא דהרא"ש דאפ"ה אסור ואפילו תימא דשרי משא"כ לע"ד כו' עכ"ל ועמד מתמיה על כוונת דבריו ז"ל בזה וכתב דפשט הדברים נראה שכיוין ז"ל הרב אל החילוק שאמרנו והיינו דקאמר אבוקה גדולה עד מאד כלומר כיון שהיא גדולה אינה נכבית בי"ט ששיעורה רב שדולקת והולכת עד גמירא במוצאי י"ט ונמצא שאין שם כבוי ביום טוב והיינו דאמר מר דלא שייך טעמא דהרא"ש ז"ל לפי שאין כאן מהירת כבוי אלא בחול ואם זו היתה כוונתו אתמהא מ"ט אמר מר דאפילו הכי אסור כו' והניח דבריו בתימא יע"ש ועל חנם טרח ז"ל בכל זה דהרואה יראה שט"ס נפל בדברי הרב בעל פר"ח ז"ל ובמקום שאפילו יהיה אבוקה גדולה שכתוב בדבריו צ"ל שאפילו לא יהיה אבוקה גדולה ומבוארי' דבריו ז"ל דבאבוקה שאינה גדולה לא שייך טעמא דהרא"ש ז"ל דכל שאינה גדולה ועבה אין השעוה הסמוכה לפתילה נתכת וממלא את צדדי העגול ברוב הקיפה עד שמחמת נענוע היד נופלת השעוה הנתכת לארץ ואיכא משום מסתפק מן השמן כאשר עינינו הרואות באבוקות שאינם גדולות ועבות כ"כ ועל זה כתב הרב פר"ח ז"ל דאפילו באלו האבוקות יש לאסור מטעם גזרה קטנה אטו גדולה והשתא אין להגי' דברי הרב גזרה גדולה אטו קטנה כאשר הגיה מרן מלכא ז"ל כי דבריו באו על מכונם דבר דבור על אופניו כדבר האמור.
ועפ"י האמור מוצל אותו צדיק מורינו הרב המופלא כמוהרח"א ז"ל בעיקר עדותו שהעיד על שם הרב בעל פר"ח ז"ל שאסר להוליך נר קטן ביום שמחת תורה שהרב ז"ל בסי' כ"ד דקכ"ז ע"א עמד מתמיה על עדותו בזה וכתב שעמדה שכחה לפניו כי הרב בעל פר"ח לא אסר אלא באבוקה גדולה ולא בנר קטן וכן בדין בעיקר טעמו לפי שמתמלא פי האבוקה משעוה הנתכת משא"כ בנר קטן יע"ש ועפ"י האמור עדותו נאמנה מאד שהרי מבוארים דברי הרב פר"ח בתשובה זו דאפילו באבוקה קטנה שאינה מתמלאת האבוקה דעתו לאסור משום גזרה קטנה אטו גדולה כאמור.
ובמ"ש התוס' שמכאן יש להתיר בקאנדילה של שעוה לחתוך למטה ממנה כו' הנה מרן ז"ל בב"י בסי' תקי"ד כתב שלפי הטעם שפירש הרא"ש בהא דמסתפק נר' דאסור לחתוך אפי' בעוד כל שהוא דולק דכיון שעוש' מעשה בשעוה ובפתילה חשי' מעשה ואסור ודקדק כן מדברי הטור שכתב נר של שעוה שרוצה להדליקה בי"ט וחס עליו שלא תשרף יכול ליתן סביביו דבר המונע מלישרף בענין שיכבה כשיגיע שם דגרם כבוי מותר עכ"ל הרי שלא התיר ליתן סביביו דבר המונע מלשרוף אלא קודם שידליקנה אבל אם היתה דלוקה קודם לכן אינו יכול לעשות שום תיקון עכ"ל.
וראיתי להרב מ"א בסק"ז עמד מתמיה עליו בזה למה אסר לתת סביביו דבר המונע אחר שהדליקה דמ"ש מטלית שאחז בו האור שמותר ליתן על חציו מים שלא תשרף כולו ככתוב בסי' של"ד סכ"ד ולזה כתב ולכן נ"ל דלא אסיר אלא ליקח מגוף דבר הדולק אבל כשנותן דבר חוצה לה שרי וכ"מ שם מלשונו ומלשון הטור שלא כתב תיבת קודם שידליקנה משמע אפי' אחר שהדליקה שרי עכ"ל. ואחרי שאלת המחילה מעצמותיו הקדושים לא עמד על כוונת מרן אשר אין ספק דאף מרן ז"ל לא כתב דאסור ליתן סביביו דבר המונע הדליקה אחר שהדליק הנר אלא כשיש בנתינת אותו דבר המונע השריפה שום חסרון בשעוה או בפתיל' הדולקת כגון שנותן כלי או סכין או דבר הניטל בתוך הקאנדילה של השעוה שכשיגיע שמה השלהבת תכבה מחמת אותו דבר הניתן שם כמ"ש מרן ב"י שם בשם המרדכי דהשתא כשתוחב הסכין או הכלי בתוך גוף הקאנדילא א"א אם לא יחסר מן השעוה לצורך מקום הסכין או אותו דבר התחוב ובכה"ג הוא דאסר הרב ז"ל לדעת הרא"ש ולא משכחת לה תקון אחר למנוע השריפה מן הקאנדילה של השעוה אם לא באופן זה דאיכא חסרון בשעוה ואיכא איסור מכבה לדעת הרא"ש ז"ל אבל בנותן מים על המטלית שאחז בו האור דליכא חסרון בדבר הדולק פשיטא ודאי דשרי לדעת הרא"ש ז"ל ואזיל ומודה מרן ז"ל בזה וכמובן ודקדוק מרן ז"ל שדקדק מדברי הטור שלא התיר אלא קודם שהדליק הנר הוא דקדוק נכון וכמבואר בדברי הטור ז"ל ודוק ובמ"ש עוד רבינו ואינו חותך את ראש הפתילה בכלי כו' הכי איתא בגמרא אמר רבא קנבא שרי וכתבו התוס' ד"ה קנבא שרי פרש"י וכו' לכן נ"ל דקרי חטוי יש כו' ע"כ לפי קוצר דעתי אף רש"י ז"ל אזיל ומודה בהכי דיש תרי חטוי ומש"ה שני תלמודא בלישניה מיהו משמע ליה היפך דברי התוס' ז"ל שכתבו דהכא מיירי בחטוי שלאחר שכבה הנר ולקמן בחטוי דבשעה שדולק אלא לדידיה משמע ליה דהכא מיירי בחטוי דבשעה שדולק וז"ש כאן מוקיי"ד בלע"ז ולקמן לא כתב משום דלקמן מיירי בחטוי דלאחר שכבה הנר ומ"ש עדוי חושכא היינו שמסירין הפחם קודם הדליקה כדי שכשתדליק תאיר יפה והוכרח רש"י ז"ל לזה משום דהכא קאי תלמודא בענין מכבה ביו"ט ועלה מייתי להא דרב דאמר קנבא שרי משמע דשייך להא דרב הכא בענין כבוי וקמ"ל דליכא משום מתקן מנא וכמ"ש הרא"ש ז"ל ע"ש הערוך וכיון שכן הא לא שייך הכא דלא עסקינן בהכי והו"ל לתלמודא לאתויי לקמן בדל"ב דקעסיק בענין מתקן מנא כדאיתא התם וחטוי דהתם הו"ל לאתויי הכא דקמ"ל דליכא משום מכבה דהכא מיירינן במידי דכבוי אמנם לפי פי' רש"י ז"ל דאזיל בתר איפכא תלמוד' מסדר ליהו להני מימרי דרב כל חדא וחדא השייכא למקומה ודבר דבור על אופנו ולענ"ד זו היא שק' טובא על התוס' ז"ל וצ"ע.
ולענין הלכה בחטוי הפתילה כתבו הרב ט"ז בסימן תקי"ד ס"ק י"ב והרב מ"א ז"ל בסק"ך דאסור למחוט באצבעותיו אלא שיטה הפתילה קצת לצד אחד והרב דרכי נועם בסימן י"ג כת' דאפי' בשתי אצבעותיו ואפילו בגוף הפתילה עצמה שאינה נעשית עדיין פחם שרי למחוט יע"ש ואת זה חזיתי להרב מ"א ז"ל שכתב וז"ל ואף שהרא"ש ז"ל שכתב שמותר לכבות מה שמונע הדלקת הנר אפשר דבידים אסור והכי מסתבר דהא כיבוי לא שרי אלא לצורך א"נ ולא אמרינן ביה מתוך עכ"ל ולא ידעתי איך כתב בדעת הרא"ש ז"ל דלא אמרינן מתוך בכבוי שהרי כתב הרא"ש ז"ל לקמן עלה דאבעיא לן מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר דהיינו טעמא דלא שרי' לכבות מטעם מתוך משום דהוי כעין מכשירין וכ"כ בפ"ק די"ב יע"ש הרי מבואר דעתו דאמרי' מתוך בכבוי אם לא היכא דהוי כעין מכשירין והכא בכבוי הפתילה להאיר חושכה משמע דשרי משום דלא הוי כעין מכשיר דבאותה שעה שהוא מכבה מיד הוא מאיר הנר ושניהם באים כאחד ועיין בחידושינו לעיל בפ"ק די"ב יע"ש.
והנה הרי"ף ז"ל גריס קנסא שרי ופירש כעין אבוקה שהיא עשויה מחתיכת עצי' קטנים אם נוטל בי"ט מאותם העצים שלא אחזה בהם האור שרי וכ"כ הרא"ש בשם הערוך וזו היתה גירסת הר"מ במז"ל שכתב בפ"ד מהלכות י"ט הל' ג' אגודה של עצים שהודלקה במדורה כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשומטו ואינו דומה למסיר שמן מן הנר עכ"ל ומשמע מדבריהם דכשאחזה בהם האור אסור להוציא מהם משום דהוי כמכבה וכמ"ש מרן ב"י בסי' תק"ב יע"ש ומיהו נלע"ד דאפילו שאחזה בהם האור לא מתסר משום מכבה ממש וחייב חטאת בשבת אלא איסורא הוא דאיכא משום דהוי כמכבה דלא דמי למסתפק מן השמן דחייב דשאני התם שהשמן והפתילה שניהם גורמים לדליקה כמ"ש הרא"ש ז"ל וכשמסיר השמן הוה ליה מכבה ממש שא"א לדליקה בלא שמן ואפי' נשאר בנר עוד שמן מחייב משום דכל השמן שבנר חשוב דבר אחד וכשמסיר ממנו דבר מועט חשוב כאלו הסיר כולו לא כן במסיר עץ מן העצים הדולקים שכל א' ניכר לעצמו ובערה בו אש אלא שכשהם ביחד מתוך שהם באגודה אחת כל אחד מתחזק בחומו של חבירו ולא יכבה מהר וכשנשמטין כל אחד לעצמו יבוא לידי כבוי קל מהרה ואולם לא מפני זה יתחייב המסירו משום מלאכת מכבה וכמש"ל ע"ש הרב דרכי נועם בא"ח סימן י"ג דמסיר גחלת מן הגחלים אין בו משום מכבה אעפ"י שגורם שתכבה מהר וכ"כ מרן ב"י בסי' תק"ב ע"ש הרוקח וז"ל עצים שבאש אין לסלק דהוי כמכבה עכ"ל משמע דלא הוי מכבה ממש ושוב מצאתי הדבר מפורש בדברי הרפ"ח ז"ל בסי' תק"ב סק"ב עמ"ש רמ"א ז"ל בהגה דמותר ליקח עץ הדולק מצד זה של מדורה להניחו בצד אחר הואיל ואינו מכוין לכבוי וכתב ע"ז הרב הנז' ולפ"ז משמע דאע"פ שאסור להוציא (אש) [עץ] שאחזה בו האש מהמדורה מפני שמכבה לאו משום דהוי מכבה ממש כו' אלא משום דדמי למכבה עכ"ל ומעתה אותה שהקשה הרב ט"ז ז"ל בסימן תקי"ד סק"ה על דברי הר"ב המפה ורש"ל ז"ל איך התירו ליקח עץ מן המדורה מצד זה ולהניחו בצד זה דמ"ש ממ"ש הרא"ש ז"ל דאסור להוציא הפתילה מנר זה ליתנה בנר אחר דה"ל מכבה כו' יע"ש לפי האמור אין כאן קו' כלל דשאני הוצאת עצים מהמדורה למוציא פתילה מהנר וכמובן ועיין בשיטה מקובצת יע"ש.

ד[עריכה]

אין מכבין הדליקה כדי להציל ממון בי"ט כדרך שאין מכבין בשבת כו' ואין מכבין מפני תשמיש המטה כו'. הכי איתא בגמרא בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי מהו לכבות את הנר כו' איתיביה אין מכבין את הבקעת כו' איכא למידק דאבא בר מרתא דהוה ידע לההיא ברייתא דאין מכבין ומותיב מינה לאביי מאי קא מספקא ליה מעיקרא דתפשוט מיניה עיקר בעייתו ואין לומר דהיא גופא קא מספקא ליה אי ההיא ברייתא אתייא כרבנן או כר"י דא"כ כי קאמר ליה אביי אסור מאי קא מותיב ליה מינה ותו דאם היא גופא קא מספקא ליה תבעי מאביי היא גופא הך ברייתא מאן תני לה ר"י היא או רבנן ותו איכא למידק דכיון דהך מילתא בפלוגתא דר"י ורבנן תלייא תיבעי ליה מאביי כמאן הילכתא ומינה תפשוט עיקר בעייא זו. ונלע"ד דאבא בר מרתא הוה ידע דהלכה כר"י דמכשירי א"נ שרי מקרא דלכם כל צרכיכם מיהו הא קמספקא ליה כי שרי ר"י מכשירי א"נ דוקא הוא דשרי או אפילו מכשירי שאר הנאות הגוף כי הא דמכבה את הנר מפני דבר אחר א"נ אפילו נימא דשרי ר"י מכשירי שאר הנאות הגוף דוקא במכשיר שא"א לההיא הנאה לעשות' בלא מכשיר כי ההיא דמכבה את הבקעת כדי שלא תתעשן הבית אמנם במכבה את הנר מפני דבר אחר הרי אפשר לדבר אחר בלא כיבוי ואיסורא הוא דרביע עליה כי ע"כ לשאול הגיע מאביי מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר למען דעת אם הותר מכשיר זה כשאר מכשירין או לא והנה אי אביי רביה הוה פשיט ליה סתמא אסור לא הוה מותיב ליה מההיא דאין מכבין את הבקעת כו' דממילא הוה ידע דיש לחלק בין המכשירין כדסליק אדעתיה מעיקרא כאמור ואולם מדשני ליה אביי כל כי הני מילי אפשר בבית אחר ואפשר לעשות מחיצה ואפשר לכפות עליו את הכלי ובתר הכי אסיק ואמר אסור הוה אסיק אדעתיה אבא בר מרתא דעיקר האיסור אינו אלא משום דאפשר לעשות הדבר בהיתר בלא כיבוי ולא התירו המכשירין אלא בשאי אפשר בלא"ה ואע"ג דבאין לו בית אחר וכלי לכפות עליו ומחיצה להעמיד לפני הנר הרי אי אפשר בלא כיבוי מ"מ אסרוהו משום דמילתא כדנא לא שכיח כלל ולאו כ"ע גברי ערטילאי נינהו ומשום דלא שכיח לא פלוג רבנן ואסרו אפילו לגברא ערטילאי דלית ליה כל כי הני מילי וע"ז פרי' לי' אבא בר מרתא מההיא דאין מכבין את הבקעת דקתני ואם בשביל שלא יתעשן הקדירה והבית מותר הרי דהתירו סתמא אפילו אפשר בלא"ה כגון להסיר את הקדירה מאש זה ולהניחו באש אחר וכן אפשר ליה בבית אחר ואפי"ה שרו ליה דכיון דלדידיה ניחא ליה באש זה ובבית זה לא אמרינן הרי אפשר בבית אחר ובאש אחר וא"כ מ"ש לכבות את הנר מפני ד"א אסור.
והשתא לא מצי לשנויי כדאסיק אדעתיה דשאני מכשיר זה דכיבוי מפני דבר אחר משאר מכשירין כדאמרן דא"כ הל"ל סתמא אסור ומדקאמר ליה אפשר בבית אחר כו' משמע דלא שנא ליה לאביי בין מכשיר זה לשאר מכשירין ולא אתי עלה אלא משום דאפשר בענין אחר וע"ז משני ליה אביי דאה"נ דלא הותרו המכשירין אלא בשא"א באופן אחר וההיא דעשון הבית והקדירה דמכבין את הבקעת ר"י היא דלדידיה הותר לגמרי ואנא דאמרי כרבנן ואנן לא קי"ל כר"י במכשירין אלא בשא"א באופן אחר כמ"ש הרמב"ן ז"ל והרא"ש והר"ן ז"ל ונמצינו למדין לפי האמור דכל מכשיר שאפ' בלעדו אפי' אם אירע הדבר בשום פנים שא"א מבלעדו כי ההיא דמכבה מפני ד"א בגברא דלית ליה לא ב"א ולא כלי לכפות ולא שאר דבר לעשות מחיצה וכההיא דבקעת שמעשן הקדירה והבית דלית ליה אש אחר ולא ב"א לילך שם אפי"ה אסור כיון דמילתא דלא שכיח היא דפעמים הרבה אין צורך לכיבוי זה אפי' בשאי אפשר בלעדו אסור כדפשיט ליה אביי לאבא בר מרתא וזו היא שיטת רבינו והרי"ף ז"ל ולזה הסכים מרן בש"ע סי' קי"ד ואולם הרא"ש ז"ל כתב דהא דאסור לכבות כדי שלא תתעשן הקדירה היינו באפ' להצילה בעשון בלא כיבוי כגון שיסירנו מאש זה ליתנ' באש אבל אם אין לו אש אחר וצריך לבשל קדירתו באש זה ואם לא יכבה תתעשן הקדירה מותר לכבות לצורך א"נ כמו שמותר לבשל ולאפות עכ"ל ולפי דבריו ז"ל צריך לחלק בין כבוי דלצורך ד"א לכבוי לכדי שלא תתעשן הקדירה שהרי בכבוי דלצורך ד"א מצינו שאסר אביי אפילו בשאין לו בית וכלי ומחיצה ואילו כבוי זה דכדי שלא תתעשן הקדירה כשאין לו אש אחר מתיר ז"ל אלא עכ"ל דשניא היא צורך דבר אחר שאינו אוכל נפש ממש כעשון קדירה ולהכי לא התירו כבוי אפי' אי אפשר לדבר אחר בלי כבוי ולפי זה הוה מצי אביי לתרוצי לאבא בר מרתא כי פריך ליה מההיא דאין מכבין את הבקעת כדי שלא תתעשן הקדירה דשאני כבוי זה מכבוי דלצורך ד"א אלא משום דאכתי קשיא ליה מכבוי דכדי שלא תתעשן הבית להכי אהדר אשנוייא אחרינא וא"כ כיון דבברייתא קאמר סתמא דכדי שלא תתעשן הבית והקדירה מותר ומשמע אפילו אית ליה אש אחר לא מצי לשנויי דשאני כבוי דהוי לצורך א"נ דכיון דאית ליה אש אחר אפילו שיהיה לצורך א"נ לא מהני מידי ואז הו"ל כצורך ד"א כיון שאפשר לבשל ולאפות באש אחר ולהכי מהדר אשינויא אחרינא.
באופן עלה בידינו בדעת הרא"ש ז"ל דשאני מכשירי א"נ ממש כי הא דכבוי לצורך כדי שלא תתעשן הקדירה ממכשירי' דשלא לצורך א"נ ממש כמכבה לצורך ד"א דזה הותר בשאי אפשר בלא"ה וזה לא הותר והן הן דברי רבינו ירוחם ז"ל שכת' מרן ב"י ז"ל בסי' תקי"ד יע"ש.
והר"ן ז"ל כתב דמכבה כדי שלא תתעשן הבית שהוא יושב בה בי"ט אין לך א"נ גדול מזה ושרי וכ"כ המרדכי בשם רבינו אלחנן ז"ל דאם אין לו בית אחר אין לך צורך י"ט גדול מזה ומותר אפילו לרבנן דר"י וכ"כ הא"ח ז"ל בשם התוס' כמ"ש מרן ב"י ז"ל ולפי דבריהם ז"ל ק"ק אמאי לא מוקי אביי האי ברייתא דקתני ואם כדי שלא תתעשן הבית והקדירה כרבנן דר"י ובשאין לו אש אחר או בית אחרת דשרי לכ"ע. וי"ל דא"כ ליפלוג וליתני בדידה ולמה ליה למתני ברישא במכבה את הבקעת כדי לחוס עליה דאסיר הא אפילו שלא לחוס עליה אלא על הקדירה והבית אסור כשאפשר באופן אחר ולהכי מוקי לה כר"י.
ולענין שתיית הטוטון בי"ט מרן החבי"ב ז"ל בכנסת הגדולה סימן תר"ח הסכים לאסור מטעם דהו"ל מכבה בי"ט ואין ספק דמשמע ליה להרב ז"ל דדבר זה אינו שוה לכל נפש כמוגמר ועיין בשיירי כנה"ג סימן תקס"ז הגהת ב"י אות ג' והרב מ"א בסימן תקי"ד סק"ד כתב דאסור משום מוגמר שאינו שוה לכל נפש יע"ש אבל הרב דרכי נועם בח"א סימן ט' והביא דבריו הרב בית דוד ז"ל בסי' רצ"א כתב דליכא לא משום מוגמר ולא משום מכבה לא משום מוגמר מפני ששתיית הטוטון עינינו הרואות שיד כולם שוה בו אחד עני ואחד עשיר ומיעוטא דמיעוטא הוא שאין שותין אותו ורובו ככולו אמרי' בכל התורה כולה והשתא לא איכפת לן מטעם מכבה דבדבר הנאה השוה לכל נפש אין לאוסרו מטעם מבעיר ומטעם מכבה וכל שכן דבשתיית העשן אין מקום לכיבוי ואי משום דכשמניח מלמצוץ הוא מכבה ליתא דאותו כבוי הוא מאליו ועוד האריך עש"ד.
ואני בעניותי לבי מגמגם בהתר זה יען בעת לקיחת הגחלת לשים אותה על הטוטון הוא מכבה את הגחלת בין בלקיחתה בצבת שהוא מהדק הגחלת בצבת ומכבה צדדיה ובין בעת נתינתה על הטוטון וכבר כתב רש"י דמכבה דמוגמר הוא בעת שנותן אבקת בשמים על הגחלים שמכב' הגחלים וכיון שכן אין לך כיבוי גדול מזה שנותן הגחלת על העשן והו"ל כנותן אבקת בשמים ממש ומ"ש הרב דרכי נועם דשתיית הטוטון הוי הנא' השוה לכל נפש והות' הכיבוי וההבערה. גם בזה לבי מגמגם דכיון שהכבוי הזה שאמרנו הנה הוא קודם המציצה מעת שלוקח הגחלת לתת אותה על העשן א"כ הו"ל כמכבה את הבקעת כדי שלא תעשן הקדירה ולדעת הרי"ף ורבינו ומרן בש"ע לא הותר לעולם ואפי' אין לו אש אחר ליתנה עליו אע"פ שעשן הקדירה הוא דבר השוה לכל נפש מ"מ כיון דאין הכבוי באוכל נפש עצמו כבשרא אגומרי אסור ואפי' שנאמר דבעת שנותן הגחלת על העשן חשיב כבשרא אגומרי מ"מ בעת שלוקח הגחלת בצבת הוא מכבה אותה ג"כ ואז לא הוי כבשרא אגומרי ואפי' לדעת הרא"ש והר"ן והמרדכי שכתבו דאוכל נפש כל שא"א בלא כבוי שרי הכא אפשר להדליק העשן הזה של הטוטון מתוך להבת שלהבת ואין בזה משום מכבה סוף דבר הנה לדעתי הקצרה אף לדעת הרב דרכי נועם דחשיב לשתיית העשן הזה כאוכל נפש ממש אין להתיר להעביר העשן הזה בגחלת אם לא בלהבת אש בוערה דליכא משום מכבה כן נראה לענ"ד.
ומ"מ אין למחות ביד העושין כן בי"ט כיון דכבוי זה אינו אסור אלא מדרבנן ולא מבעייא לדעת הרז"ה ז"ל שכתב דהא דאסרי' הכא לכבות לצורך ד"א וכדי שלא תתעשן הבית ושאר כבוי משום אבוד ממון וכיוצא דהלכה ואין מורין כן קאמר דלפי זה אפי' איסורא מדרבנן ליכא דודאי אין למחות ביד השותים העשן הזה בי"ט ואפי' שלוקחים גחלת ונותנים עליו דכיון דהוי הנאת כל נפש כמ"ש הרב דרכי נועם הות' הכיבוי לצורכו דאפי' לא חשיב הכיבוי הזה אלא כמכשיר הרי הותר מכשיר לצורך י"ט לדעת ר"י לגמרי אלא אף לדעת הרמב"ן שכתב דלא הותרו כל המכשירין בי"ט ומדרבנן מיהא איכא איסורא בכבוי שאינו לצורך אוכל נפש ממש ככבוי דלצורך דבר אחר ואפילו לצורך אוכל נפש לא הותר אלא בשאי אפשר באופן אחר כמ"ש הרא"ש גבי כבוי שלא תתעשן הקדרה מ"מ כיון דליכא אלא איסורא מדרבנן כמ"ש בהדייא הר"ן בשם הרמב"ן אין למחות בדבר זה דודאי לא מקבלי ומוטב שיהיו שוגגין וכ"ש שיש להם על מה שיסמוכו והן דברי הרז"ה והרב ט"ז בסי' תקי"ד סק"ב הסכים לסברת הרז"ה וכ"כ ע"ש רש"ל ז"ל יע"ש.
ואף שמרן החבי"ב בסי' תצ"ח דחה דברי האומ' בענין שתיית הטוטון ביום טו' מוטב שיהיו שוגגין ע"פ מ"ש הרא"ש בפ' המביא דבדבר המפורש בתורה לא אמרי' הכי יע"ש אין ס' דהוא ז"ל משו' דסו' דשתיית הטוטון לא מקרי אוכל נפש ולא מכשירי א"נ מש"ה קאמר דחשיב איסור זה מפורש בתורה אבל לפי מ"ש הרב דרכי נועם דחשיב דבר השוה לכל נפש אין כאן איסור תורה כלל. ודע דמשמעתי' מוכח דשרי לעשות מחיצה בפני הנר בי"ט לצורך דבר אחר והרב המפה בהלכות שבת סי' שט"ו כתב דאסור ועיין שם בדברי המ"א והט"ז יע"ש. והנה התוספות ד"ה אין מכבין כו' כתבו מכאן יש למחות בנשים שרגילות להסיר הפתילה מתוך השמן כשהיא דולקת ומשימין אותה על הקרקע וכן שלא לכסות את האור ע"כ לא ידעתי למה זה לא דקדקו כן מיד בתחילת הסוגייא בההיא דעולא דזקף לשרגא דאמרי' בהדיא דכבוי אסו' בי"ט.
וראיתי בשיטה המקובצת שכת' בהא דאין מכבין את הבקעת וז"ל פירוש ואפי' דעתו להצניעה לצורך סעודה אחרת של י"ט כיון דהשתא מיהא אין צריך לכבוי חיישי' דילמא לא יהנה בה עכ"ל והשתא אפשר דמההיא דלעיל לא מצו התוס' ז"ל לדיוקי אפי' במכבה לצורך י"ט דאפשר דשמעיה לעולא כי זקף לשרגא לא לצורך י"ט כיבה אותה אלא כחס על השמן ולהכי איתיביה ר' יאודה דאסור. אמנם מהא דאין מכבין את הבקע' משמ' ליה דאפי' לצורך י"ט אסור מדלא פליג כולה בדידה בין מכבה לחוס עליה בין מכבה לצורך סעודה אחרת אלא משמע דלעולם אסור וכמ"ש הרב בשיטה הנז' כי ע"כ כתבו דיש למחות את הנשים אפילו שעושות כן לצורך י"ט וכן הבין בדבריהם מרן ב"י בסי' תקי"ד שהביא דברי התוס' וסיים אבל בספר אגודה מצאתי כתוב לכסות אש בעפר בליל' כדי שימצאו למחר ביום טוב מותר עכ"ל משמע דס"ל דלהתוס' ז"ל אפילו לצורך יום טוב אסור ועיין להרב פר"ח ז"ל בסימן תק"ב יע"ש.
עוד איתא בגמ' בעא מיני' אביי מרבא מהו לכבו' את הדליקה כו' איתיביה אין מכבין את הבקעת כו' הנה מלבד מה שיש לדקדק מה שדקדקנו לעיל דמאחר דהוה ידע להך ברייתא דאין מכבין את הבקעת מאי קמבעיא ליה מעיקרא. עוד זאת קשה טובא דהא אביי גופיה שני ליה לאבא בר מרתא דההיא ברייתא דאין מכבין ר"י היא ואם כן מאי קא מותיב מינה לרבא והרב משפט צדק ז"ל בח"א בתוך התשו' תירץ לזה דההיא דאמר ליה אביי לאבא בר מרתא אתמר בתר הא דבעיא אביי מרבא יע"ש ולא ימלט מהדוחק כי ע"כ נלע"ד דאביי אף דהוה ידע דההיא ברייתא דאין מכבין ר"י היא ולרבנן אסור אכתי ספוקי מספקא ליה במכבה את הדליקה משום איבוד ממון אי שרו רבנן כיון דאי אפשר בלאו הכי ולדידיה משמע ליה דכיון דלר"י אפילו באפשר להציל את הקדירה ואת הבית בלא כבוי הבקעת כיון דאית ליה אש אחר ובית אחרת אפילו הכי שרי א"כ לדידן מסתייה דנתסר באפשר שלא בכבוי ואפילו כי אי אפשר מ"מ כיון דעל הרוב אפשר להציל שלא בכבוי משום דלא שכיח לא חילקו כדאמרן לעיל אבל במכבה את הדליקה משום אבוד ממון דאי אפשר לעולם בלא כבוי אפשר דשרי ועל כן כי פשיט ליה רבא דאסור מותיב ליה מההיא דאין מכבין דלר"י שרי אפי' באפשר שלא בכבוי וא"כ לדידן הו"ל למשרי בדליקה דלא אפש' בלי כבוי ומשני ליה דההיא ר"י היא ולרבנן אסור לעולם דהכי קבל מרביה וכעין זה י"ל ממאי דפרכינן בתר הכי מההיא דאין מכבין את הבקע' אמאי דפשיט אמימר דאסור לכחול את העין בי"ט דמותיב מינה בדרך הדרגא דכיון דלר"י שרינן אפילו בדליקה הנאת הגוף לדידן מיהא הו"ל למשרי בהנאת הגוף ככחול לעין ושני ליה דהא נמי הלכה היא לאסור כי לא התירו אלא מכשירי א"נ שא"א בלא"ה כגריפת תנור וכיוצא וכמ"ש הר"ן ע"ש הרמב"ן.


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.