שרשי הים/יום טוב/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ יום טוב ב

ד

שורש איסור ראיית מומין בכור בי"ט

בכור שנפל לבור עושה לו פרנסה במקומו שהרי אינו יכול להעלותו מפני שאינו ראוי לשחיטה בי"ט וכו'. ע"כ. הנה בגמרא במסכת ביצה דכ"ו ע"א אפליגו רבי יאודה ור"ש בבכור שנפל לבור שרבי יאודה אומר אם יש בו מום כו' ור"ש אומר כל שאין מומו ניכר מבע"י אין זה מן המוכן ע"כ ופירש רש"י ז"ל דאף ר"י לא שרי אלא במומין שנפלו מעי"ט אבל במומין שנפלו בו בי"ט אף לר"י אסור משום מוקצה וכדבריו מבואר בסוגיין דעלה דקאמר לא צריכא דנפל ביה מום בי"ט פרכינן בפשיטות והא מוקצה הוא כו'. ולפ"ז יש לתמוה על מ"ש רש"י בחולין דנ"א ע"ב ד"ה ושוין וז"ל תנאי דפליגי דמסכת ביצה גבי בכור שנפל בו מום בי"ט ואפילו האוסר בנולד בו מום בו ביום משום דמוקצה היה בין השמשות מחמת איסור קדשים בחוץ אבל אם נולד הוא ומומו עמו מוכן הוא שלא נאסר מעולם עכ"ל משמע מדבריו דפלוגתייהו דר"י ור"ש בנפל בו מום בי"ט הוא ור"ש אסר ור"י שרי מטע' מוקצה וזה היפך דבריו שכתב דבהא לא פליגי ואף לר"י אסור. ועוד דמאי דמשמע מדבריו שם דר"ש אסר מטעם מוקצה ליתא מ"ש הכא במתני' ר"ש לית ליה מוקצה כלל ולא אסר אלא משום איסור ראיית המומין דמחזי כמתקן או כדן את הדין ואף למ"ש רש"י לקמן בסוגיין גבי ברייתא דבכור תם שנפל לבור דר"י נשיאה לית ליה מוקצה כלל ואפי' במום שנפל בו בי"ט עצמו שרי מ"מ ר"י ור"ש דמתני' לא פליגי בהכי והאי ושוין על ר"י ור"ש דפליגי במתני' קאי כמ"ש רש"י לקמן ואינהו לא פליגי בנפל בו מום בי"ט עצמו כמבואר. ואף אם נדחק עצמינו ונאמר דהתם משמע ליה לרש"י דהאי ושוין דקתני בברייתא לאו ר"ש ן' מנסיא קאמר ליה אלא תנא דברייתא וקאי על ר"י נשיאה ור"ש ן' מנסיא דפליגי בנפל בו מום בי"ט עצמו אכתי קשה דרשב"ם דאסר לאו מטעם מוקצה קאסר אלא מטעם איסור ראיית מומין ומשום מחזי כמתקן ואילו רש"י כתב דטעמא דמאן דאסר משום איסור מוקצה הוא ואי הוה ס"ל לרש"י כמ"ש התוס' בשמעתין דמאן דאסר משום איסור ראיית המומין אית ליה נמי טעמא דמוקצה לאסור אף דיעבד הוה ניחא קצת אבל רש"י ז"ל מיאן בזה.
כי ע"כ נראה דכוונת רש"י במ"ש דתנאי דפליגי בנולד בו מום בי"ט לאו דפליגי לענין דינא קאמר דודאי לכ"ע אסור כמבואר בשמעתין למר משום איסור מוקצה ולמר משום איסור ראיית מומין מיהו בעיקר הטעם קאמר דפליגי דלר"י אסור משום איסור מוקצה ולר"ש משום איסור ראיית המומין והכי קאמר דאף למאן דאסר משום איסור מוקצה מודה הוא בנולד הוא ומומו עמו דליכא משום איסור מוקצה כיון דהיה מוכן אגב אמו וכדאמרינן בפ"ק דביצה ד"ו גבי עגל שנולד בי"ט ולמאן דאסר משום איסור ראיית המומין דמחזי כמתקן וכדן את הדין בנולד ומומו עמו פשיטא ליה דשרי דכיון דלא היה בו חזקת איסור מעולם אין כאן מתקן ולא דן דין דומייא דראיית טריפה דשרי בי"ט ואכתי לא נחה דעתי בזה דאדרבא למאן דאסר משום איסור ראיית המומין הו"ל לרש"י ז"ל לאשמועינן טעמא דשרי דלאידך מפורש טעמו בגמרא ברפ"ק משא"כ למאן דאסר משום איסור ראיית המומין וכעת צ"ע.
והרב המובהק כמוהר"י נוניש הי"ו הקשה אלי עוד במאי דמשמע לן הכא בשמעתין דלר"י אם נפל בו מום בי"ט אסור משום מוקצה דלשמואל ור"י דאמרו בפ"ק ד"ו ע"א גבי אפרוח שנולד בו בי"ט דמותר באכילה בו ביום דהואיל והתיר עצמו בשחיטה התיר עצמו משום מוקצה ה"נ אמאי לא שרי נמי לר"י בכור שנפל בו מום בי"ט מהאי טעמא דהואיל ומתיר עצמו במום זה מאיסור קדושת בכור ה"נ יתיר עצמו מאיסור מוקצה. ואפשר דשאני בכור שלא נולד היתר אכילה לכ"ע דעד השתא נמי הוה שרי באכילה לכהני' כשהיה קרב ע"ג המזבח ואף דלאחר החרבן אין כאן היתר בזמן דאיכא מקדש מיהא אית ליה היתר בלא מום ולא דמי לאפרוח שנולד בי"ט דעד השתא לא הו"ל היתר אכילה כלל ובלידתו הותר באכילה ע"י שחיטה והואיל והותר באכילה שלא היה בו היתר כלל התיר עצמו נמי מאיסור מוקצה ולשיטת הפוסקים בההיא דאפרוח כרב דאסר ניחא טפי דאיכא למי' דשמעתין פריך סתמא אליב' דרב דהילכתא כוותיה. ועוד דאפשר לומר דע"כ לא קשרו ר"י ושמואל איסור מוקצה מטעם הואיל אלא דוקא גבי אפרוח דההיתר בא לו ממילא משא"כ גבי בכור דהיתר מוקצה זה תלוי בראית החכם המתירו ומוקצה כי האי דתלוי במעשה החכם לא התירו מטעם הואיל שיעשה החכם מעשה לראותו ולהתירו.
ומבואר עוד בכולה שמעתי' דלר"ש דאסר לראות מומין בי"ט אף אם עבר ובקרו אינו מבוקר וכדתני רב אושעייא לקמן ולא כההיא דאדא בר אוכמי דמשבש ותני וכ"כ רש"י ז"ל במתני' ד"ה אין זה מן המוכן כו' וה"ק אין התרתו היתר ואינו מוכן להכשיר עכ"ל. והתוס' כבר דחו פי' רש"י ז"ל שפירש דטעמא דר"ש דאסר לא משום מוקצה הוא אלא משום מחזי כמתקן וכתבו וז"ל וק' דאין זה מן המוכן משמע דאפילו בקרו חכם כיון שלא נודע שהוא מום קבוע מאתמול אוסר ר"ש ולפי' הקונטריס משמע דוקא דאינו מוכן להכשיר לכתחיל' הא דיעבד שפיר דמי עכ"ל וכבר הר"ב תי"ט והר"ב ח"ה עמדו מתמיה על דבריהם דאיך כתבו בדעת רש"י דס"ל דלר"ש דיעבד שפיר דמי דדבריו ברור מללו דאף דיעבד נמי אסיר שכתב אין התרתו היתר כו' וגם בשמעתין פי' כן בהדייא ע"ע. ולק"ד הדבר מבואר דעיקר קושיית התוס' ז"ל היא למ"ש רש"י דטעמא דר"ש לאו משום מוקצה הוא אלא משום מחזי כמתקן דא"כ לא היה ר"ש אוסר דיעבד נמי אלא לכתחילה דוקא דמשמע להו דכיון דגבי דן את הדין וכן גבי הגבהת תרומות ומעשרות אמרו בירוש' והביאו הרא"ש לקמן בפרק משילין דכולן מה שעשו עשו ודינו דין ותרומתו תרומה ה"נ התרתו היתר ואף בו ביום משמע להו דשרי דומייא דהגבהת תרומות ומעשרות בשוגג שאם אין לו פירות אחרות מותרי' לו ב"ב וכן בעבר ואפה בלי עירובי תבשילין שרינן בפ"ב דביצה די"ז ולשון אין זה מן המוכן משמע דאף אם עבר בדיעבד וביקר אפילו לית בשר אחר למיכל אסור ולכך דקדקו כן מלישנא דמתני' ולא הביאו ראיה מדאמרי' לקמן בשמעתין בהדייא דלרבי אושעיא אף דיעבד נמי אסור משום דאפשר לדחות ההיא דשמעתין בדאית ליה בשר אחר למיכל אבל לשון אין זה מן המוכן משמע בהדייא דאסור לעולם ולא נעלם מעיני התוס' דרש"י כתב אף דיעבד נמי אסור וכדאיתא לקמן בשמעתין. מיהו היא היא עיקר קושייתם למה יהיה אסור לפי טעמו ז"ל ולומר אנן בדידן דמותר דיעבד ונחלוק על דברי רש"י אי אפשר דלישנא דמתני' לא משמע הכי. וה"ה כאן ה"ג כתב וז"ל ולא נתבאר בדברי רבינו אם עבר וביקר זה שנולדו בו מומין מבערב מה דינו ונחלקו המפרשים בזה יש מתירין ויש אוסרין עכ"ל. ודברי היש אוסרין תמוהים מהא דשמעתין ועיין בשיטה מקובצת שעמד בזה על דברי הרשב"א ז"ל.
ולע"ד הדבר מבואר דהיש מתירין אזלי ומודו דלר"ש אף דיעבד אסור אלא דלענין הלכה משמע להו דלא קי"ל כר"ש בזה דאנן קי"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י ומשום דאמי וורדינאה לא הוה חזי מומין בי"ט הוא דקי"ל כר"ש כמ"ש הרי"ף והרא"ש ומשמע להו דלכתחי' דוקא הוא דלא הוה חזי אבל דיעבד שפיר דמי כר"י וכ"כ הר"ב בני שמואל ז"ל ועיין בס' יד אהרן ובספר מרכבת המשנה שכתב' דהיש מתירין דחו סוגייא זו מקמי ההיא דפרק כירה דמ"ג דאמרי' טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן. והתוס' ז"ל שם הוקשה להם מ"ש דגבי בכור אמרינן שאם עבר וביקרו אינו מבוקר והניחוה בצ"ע יע"ש ואם זו היתה סברת המתירין הי"ל להתיר אף במומין שנפלו בו בי"ט דטעמא דאיסורא אינו אלא מט' הואיל ואתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכוליה יומא וגבי טבל לא אמרינן הואיל ואתקצאי כמו שהוקשה להם להתוס' ז"ל שם זה ג"כ יע"ש. ועיקר קושייתם יש ליישב דשאני טבל דבידו היה להפרישו ואפשר שדעתו היה עליו להפרישו ושכח ולא הפרישו ואין כאן מוקצה כיון שהיה דעתו עליו והיה בידו לתקנו אבל גבי בכור דאסח דעתיה מיניה מטעמא דמי ימר דמזדקיק ליה חכם ומי ימר דמום קבוע הוא כדאמרי' בפרק כירה כל שלא הראהו לחכם מבע"י אית לן למימר דודאי אסח דעתיה מיניה מהאי טעמא דמי ימר ודוק.
ובעיקר הטעם דאסר ר"ש לראות מומין בי"ט מלבד מה שפי' רש"י דאיכא משום מחזי כמתקן וכדן דין כתב רבינו טעם אחר שמא יבא להתיר מומין שנפלו בי"ט דאיכא בהו משום איסור מוקצה אף לר"ש כגרוגרות וצימוקים. והראב"ד ז"ל כתב שמא ימצא שאין המום מום ונמצא מטלטל מידי דלא חזי ליה. א"נ שמא לא ידקדק בראייתו משום שמחת י"ט. ובמ"ש רש"י דנראה כדן את הדין איכא למידק מההיא דפרק נערה דמ"ז ע"א דקאמר סבר רב יוסף למימר נשאלין נדרים בשבת ביחיד מומחה דוקא אבל בשלשה הדיוטות לא משום דמחזי כדינא. וא"ל אביי כיון דס"ל אפילו מעומד אפי' בקרובים אפי' בלילה לא מחזי כדינא יע"ש הרי דכל דאיכא להנהו תלת מילי ליכא למיחש למחזי כדינא וא"כ גבי בכור דאיתיה ביחיד מומחה ורואין אותו מעומד ובלילה ובקרובים דאיהו דוקא אסיר אבל שאר קרובים שרו כנודע תו ליכא למיחש למחזי כדינא. ובטעמו של רבינו יש לדקדק דא"כ מחמיר ר"ש במוקצה טפי מר"י ובעלמא שמעינן להו איפכא. גם בטעמו של הראב"ד ז"ל יש לדקדק מההיא דפרק מי שהחשיך דקנ"ו עלה דמתני' דמחתכין את הדלועין לפני הבהמה דאמרינן ואף לוי סבר הלכה כר"י דכי הוה מייתו טריפתא לקמיה דלוי ביומא טבא לא הוה חזי לה אלא אקילקלתא דאמר לא מתכשרא ואפילו לכלבים לא חזייא יע"ש. הרי דלא גזר שלא לראותה כלל אלא הוה חזי לה אקילקלתא ה"נ הו"ל להתיר לראות מומה במקומה ולמה זה חששו הכא טפי מהתם. וע"פ מ"ש הט"ז בסימן תצ"ח סק"ט ניחא יע"ש. ועוד י"ל דבשאר איסורין לא חששו דא"כ בטלת שמחת י"ט וגבי בכור דלא שכיח החמירו דוקא ובהכי ניחא נמי אף להטעם השני שכתב שמא לא ידקדק בראייתו משום שמחת י"ט דא"כ גבי ראיית טריפה הו"ל למיחש להכי ובזה ניחא כמבואר.
ודע שהר"ב תרומת הדשן בסימן נ"ד כת' דאסור לבטל איסורין דרבנן בי"ט למאן דסבירא ליה דמותר לבטל איסורין דרבנן בידי' מטעמא דבי"ט מחזי כמתקן אבל לשער אם יש בו ס' נתיר דאין כאן מתקן כיון דלא עביד מעשה בידים וכתב וז"ל ולא דמי לראיית בכור דאסור די"ל כמ"ש רש"י בפרק אין צדין דמחלק בין ראיית מומי הבכור לראיית טריפה לבודקה דשרי בי"ט עכ"ל ואי כיוין הרב ז"ל למ"ש רש"י ז"ל בשמעתין בד"ה אלמא קסבר ר"מ ראיית בכור לאו כראיית טריפה וז"ל אינה קלה כראיית טריפה דאחשבוה רבנן וכל עצמה של התרת בכור תלויה בה שאף שחיטתו אסור' קודם שיראינו ואינו דומ' לראיית טריפה שהתירו לבודקה אחר שחיטה עכ"ל אין חילוק זה מעלה ומוריד לפום מאי דאסיקנא דטעמא דר"מ לאו משום דראיית בכור אחשבוה רבנן הוא דאסר אלא משום קנסא הוא וכתב רש"י דלפום קושטא אלו אדם אחר שחטו וכסבור שהוא ניתר מפי מומחה אפילו ר"מ מודה דרואין עכ"ל. וא"כ ראיית בכור וראיית טריפה שוין הם בדינם ואכתי לא השמיענו רש"י ז"ל טעמא לפום קושטא מה בין ראיית בכור לראיית טריפה. מיהו עפ"י מ"ש רש"י בד"ה ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן וז"ל ואין בזה משום תיקון ומשום דין שלא היתה בו חזקת איסור מעולם כו' עכ"ל.
החילוק מבואר דשאני ראיית טריפה דמעיק' בחזקת היתר היתה משא"כ בראיית בכור דמעיקרא בחזקת איסור קדשים קאי ובראיית המומחה הוא בא להוציאו מכלל איסור קדשי' ולהביאו לכלל היתר ומה"ט נמי שרי לשער בשבת ובי"ט אם יש ס' בהיתר לבטל האיסור כיון דמעיקרא בחזקת היתר הוה קאי ועיין להר"ב ט"ז בסימן תצ"ח סק"ט ולטעמו של רבינו שפירש באיסור ראיית מומין בי"ט שמא יבא להתיר שנפלו בי"ט דאית בהו משום מוקצה ה"נ גבי ביטול איסורים שרי לשער כיון דליכ' למיחש לאיסור מוקצה כמבואר גם לטעמו של הראב"ד נמי אית לן למשרי דומייא דראיית טריפה וכמ"ש לעיל ע"ש הט"ז. מיהו במה שאסר הרב לבטל איסור בידים משום דמחזי כמתקן יש לדון בו שהרי כתב הר"ן בפסחים פרק א"ע עלה דמתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט עמ"ש הרי"ף דמתני' מיירי בחלת א"י אבל בחלת ח"ל דמדרבנן היא לא צריכה מידי אלא אפי לה ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן עביד לה כר"א וז"ל ועוד אחרת יש ולא רצה הרי"ף לגלותה כדאמרינן התם בבכורות חלת ח"ל מבטלה ברוב ואמרינן התם רבה מבטל לה ואכיל לה בימי טומאתו הילכך יכול הוא לקרות לה שם ולבטלה ברוב והן הן דברי הרמב"ן בספר המלחמות יע"ש. ואם כדברי הר"ב תרומת הדשן ז"ל היכי מצי לבטלה ברוב בי"ט הא הו"ל מבטל איסורים דרבנן בידים ומחזי כמתקן אלא ודאי דמשמע להו דכיון דעיקר איסור זה דחלת ח"ל אינו אלא מדרבנן אין כאן משום מחזי כמתקן וכדאמרינן לעיל בפ"ב גבי טבילת כלים שנטמאו בולד הטומאה דשרי להטבילן בי"ט דלית בהו אלא איסורא דרבנן וכמ"ש רש"י שם וה"נ גבי מבטל איסורים דרבנן אין כאן משום מחזי כמתקן מה"ט. ויש ליישב דדוקא גבי חלת ח"ל הוא דהתיר הרמב"ן ז"ל משום דליכא למגזר אטו חלת הארץ דהוי דאורייתא וכמ"ש הרשב"א בת"ה הארוך בית ד' שער ג' ובחידושיו ליבמות ר"פ הערל דפ"ב ע"ב לענין ביטול ברוב דלא גזרינן הא אטו הא וכדמוכח בפ' כל הבשר גבי הא דתנן ונאכלת עם הזר על השולחן יע"ש אבל בביטול שאר איסורין דרבנן איכא למגזר אטו איסורי' דאורייתא דדמו אהדדי כגון שומן הגיד דרבנן אטו חלב דאורייתא דכל דאיכא למגזר אטו איסור דאורייתא גזרינן כדאמרינן לעיל גבי טבילת כלים שנטמאו בולד טומאה דאי לאו דכהנים זריזין הן גזרינן אטו אב הטומאה דאורייתא א"נ י"ל דגבי חלה הואיל ונילושה בי"ט הותר לבטלה ברוב אע"ג דמחזי כמתקן כי היכי דהותר להפריש חלתה בי"ט אע"ג דאין מגביהין תרומות בי"ט וה"ט דכיון דהו"ל פירי דטבילי האידנא לא גזרו כדאמרינן בפרק משילין דל"ז ה"נ גבי ביטול הואיל ואי אפשר לאוכלה אם לא ע"י ביטול ברוב כיון דהו"ל פירי דטבילי האידנא שרי משא"כ בשאר איסורין שנתערבו בי"ט דאסור. ותירוץ זה נח לי יותר שהרי כתב ה"ה כאן בפ"ב דאסור להטביל כלים חדשים בי"ט אף לדעת רבינו דס"ל דטבילת כלים חדשים דרבנן אע"ג דליכא למגזר בהו אטו איסור דאורייתא וכתב דע"כ לא שרינן בגמרא אלא טבילת כלים שנטמאו בולד הטומאה דוקא דעכ"פ היה ראוי להשתמש בו בדברים טמאים משא"כ כלי חרס דלא חזי כלל קודם טבילה יע"ש. וא"כ גבי חלת ח"ל נמי הו"ל למיסר אע"ג דליכא למגזר אטו חלת הארץ כיון דלא חזי ליה כלל אלא ע"י ביטול ברוב ודוחק לומר דה"ה ז"ל חולק על הרמב"ן בזה ועוד שדברי ה"ה יש להם סמוכות מההיא דפ"ק דביצה ד"ט גבי ההיא דגלגל עיסה מערב י"ט מפריש ממנה חלתה בי"ט דלאבוה דשמואל אסור אף בחלת ח"ל מטעמא דמחזי כמתקן וכן פסקו הפוס' הרי דאף בחלת ח"ל דרבנן איכא איסורא דמחזי כמתקן ובתירוץ השני שתרצנו הנה נכון.
והרב מוהר"י הלוי בתשו' שבקובץ גדול סימן ל"ד אסר לסתום בשבת נקב או חלון שבבית להצילו מטומאת מת העובר דרך שם לאחר שמת המת ונטמא הבית דהו"ל מתקן את הבית ע"י סתימתו יע"ש וכבר עמדנו על דבריו במקום אחר ותו ק"ל לדבריו דחשיב זה מתקן מאי שנא מהדר עם הגוי בחצר דשרינן ליה לשכור רשותו של גוי בשבת כדאמרי' בפ' הדר דס"ו ע"א כיון דבמעשה השכירות מתקן הוא את החצר ומוציא ומכניס כלים שהוא אסור להוציא לחצר והו"ל כמתקן את הבית מטומאת מת שיכולים הכהנים ליכנס בתוכו וליכא למימר דשאני התם דהוי איסורא דרבנן דאכתי קשה למ"ש ה"ה ז"ל בההיא דטבילת כלים חדשים וכמדובר וי"ל דהכא נמי בלא"ה היה מותר לטלטל בחצר כלים ששבתו בתוכו ולא מחזי כמתקן דומייא דכלים שנטמאו בולד הטומאה וכמ"ש ה"ה ז"ל. וא"נ י"ל דלא דמי שכירות לההיא דסתימת החלון מפני הטומאה דהתם עביד מעשה הסתימה בבית עצמה והו"ל כהגבהת תרומות וכיוצא אבל הכא מעשה השכירות הוא עושה על ידי הגוי וממילא ניתר החצר ולא מחזי כמתקן מיהו אכתי יש לדקדק דכיון דטומאת הבית הסמוכה לבית שהמת בתוכו אינו אלא דרבנן וכמ"ש הש"ך בי"ד סי' שע"ב עיין בספר ארעא דרבנן אות ל"ב ובכלים שנטמאו בולד הטומאה דהוי דרבנן שרינן להטביל בי"ט ה"נ הו"ל למשרי לסתום הנקב בשבת ודוחק לומר שהרב ז"ל סמך על סברת ה"ה דאסר לטבול כלים חדשים ועיין להר"ב מ"א סימן שי"ג הביא תשובת מוהר"י הלוי הנז' וחלק עליו ודעתו להתיר יע"ש.

ז

שורש איסור צידה בי"ט

דגים שבביברים וכן חיה ועוף כו' כל שהוא מחוסר צידה כו' ה"ז מוקצה ואי' צדין אותן בי"ט כו'. הכי איתא בגמ' פרק א"צ דף כ"ג ע"ב וכתבו התוס' בד"ה אין צדין וז"ל פי' רש"י כו' ולא נהירא שאין לחלק באוכל נפש בין אפשר לאי אפשר עכ"ל. גם הרא"ש והר"ן ז"ל דחו פירוש רש"י ז"ל מה"ט יע"ש מיהו התוס' ז"ל בפ"ק דמגילה ד"ז ע"ב קיימי בשיטת רש"י דמדאורייתא יש חילוק באוכל נפש עצמו בין אפשר לאי אפשר כלומר בין מתקלקל מעי"ט לאינו מתקלקל שאם אינו מתקלקל מעי"ט אע"פ שלא היה אפשר לו לעשותו מערב י"ט כגון שלא היה בידו עי"ט ובי"ט בא לידו אסור לעשותו בי"ט כיון שהמלאכה מצד עצמה אין בה קלקול אם נעשה מעי"ט ועיין שם בדברי הרב ח"ה ז"ל ולמוהרש"ח ז"ל בדק"ל ע"א ועיין בדברי התוס' ר"פ תולין ועיין לה' פר"ח ר"ס תצ"ה ד"ה ומ"ש וי"מ כו' יע"ש ולקמן אבאר דברי התוס' דפ"ק דמגילה בע"ה ועיין בספר ארעא דרבנן במהדורא בתרא סימן ה' ועיין בחי' בפרק המביא דל"ב ע"ב עלה דא"ל רבינא לרב אשי מר שרקי' ליה תנורא ביומא טבא כי שם דקדקנו קצת מדברי הרשב"א שהביא ה"ה ז"ל בפ"ג מה' י"ט ה"י דס"ל כרש"י ז"ל דאף במלאכת אוכל נפש יש חילוק בין אפשר מעי"ט לאי אפשר יע"ש ומדברי רבי' בפ"א מהי"ט ה"ה מבואר דס"ל כשיטת רש"י דאף במלאכת אוכל נפש יש חילוק בין אפשר מעי"ט לאי אפשר אלא דס"ל דאיסור זה אינו אלא מדרבנן יע"ש.
והנה הר"ן ז"ל הביא ראיה דבאוכל נפש עצמו אין חילוק בין אפשר מעי"ט לאי אפשר מאותה שאמרו מוליכין סכין אצל טבח בי"ט ואלו בשבת לענין מילה אסור וכן לענין שחיטת הפסח עכ"ל ולכאורה דבריו תמוהים דהולכת סכין אצל טבח מכשירי אוכל נפש הוא דמהאי טעמא אסור בשבת לענין מילה ובמכשירי אוכל נפש אזיל ומודה הרב דיש חילוק בין אפשר לאי אפשר ואם כן מאי ראיה מייתי מינה לסתור פירש"י ז"ל דאטו לדידיה מי ניחא איברא שהרב ז"ל בפרק קמא גבי ההיא דהולכת סכין כתב וז"ל ואע"ג דאפשר דעביד לה מאתמול אפי' הכי שרי משום דהוצאה באוכל כתקון אוכל עצמו הוא ולא מכשירין ותקון אוכל נפש אין חילוק בין אפשר לאי אפשר עכ"ל מבוארין דבריו ז"ל דהולכת סכין אצל בהמה לאו מכשירי אוכל נפש הוא אלא תקון אוכל נפש עצמו הוא הילכך אין חילוק בין אפשר לאי אפשר. אלא דאכתי צריכין אנו למודעי מ"ש דהולכת סכין לגבי מילה חשיב מכשירי מילה ולגבי אוכל נפש חשיב תקון אוכל נפש עצמו ולא מכשירין.
וראיתי למוהרש"ח ז"ל בביאורו לה' י"ט דף ק"ל ע"ב שכתב דהולכת סכין אצל בהמה מכשירי אוכל נפש הוא ולא הותר אלא מטעם מתוך שהותר ההוצאה באוכל עצמו ומ"ש הר"ן ז"ל דהולכת סכין חשיב תקון אוכל נפש עצמו כהולכת בהמה אצל סכין שההוצאה היא באוכל עצמו והיא היא ראיית הר"ן ז"ל דמדהותר הולכת בהמה אצל סכין אף לב"ש דלית להו מתוך ש"מ דבאוכל נפש עצמו אין חילוק בין אפשר לאי אפשר את"ד יע"ש. ולא נחה דעתי בזה דא"כ העיקר חסר מדברי הר"ן ז"ל כמבואר כי על כן נראה לע"ד דכוונת הר"ן ז"ל היא בפשטא דאף הולכת סכין אצל בהמה חשיב תקון אוכל נפש ולא מכשירין והיה טעמו דכיון דההוצאה באוכל עצמו הותר מן התורה אע"פ שאין בהוצאת האוכל תקון לאוכל עצמו כאפיה ובשול שהתיקון הוא האפיה והבשול באוכל עצמו משא"כ בהוצאה שהיא הכנה לבא לידי תיקון ואפי' הכי אחשביה רחמנא לענין י"ט תקון אוכל גמור כאפיה ובישול אם כן כל הוצאה שיבא לידי תיקון אוכל אע"פ שאין ההוצאה באוכל עצמו כהוצאת סכין אצל בהמה הרי היא כהולכת בהמה אצל סכין ומותר מדאורייתא דמלאכת ההוצאה לגבי י"ט באיזה אופן שיהיה אחשביה רחמנא תיקון אוכל ושרייא וטעם מתוך לא אצטריך במלאכת ההוצאה אלא לגבי הוצאת קטן ולולב וס"ת שאין באותה הוצאה תקון אוכל כלל אבל הולכת סכין אצל בהמה ובהמה אצל סכין בלאו טעמא דמתוך מותר דכולה חשיבה תקון אוכל נפש עצמה כמובן ועיין להרב פר"ח בסי' תצ"ח ס"ב כנלע"ד ועיין במ"ש הר"ן לקמן בפ' המביא עלה דא"ל רבינ' לרב אשי מר שרקי' ליה תנורא ביום טוב דמבואר דעתו ז"ל דכל מלאכה שעל ידה הוא בא לידי עשיית אוכל נפש אע"פ שבשע' עשייתה אכתי אינה באוכל חשיבא מלאכת אוכל נפש יע"ש.
עוד כתב הר"ן ז"ל שאם כיון רש"י ז"ל לומר דמדרבנן הוא שיש לחלק בין אפשר לאי אפשר עדיין אינו מספיק שא"כ אם עלתה מצודתו ריקנית מעי"ט יהא מותר לצוד בי"ט וכן תליש' פירו' הנפסדים מאתמול יהא מותר לצוד בי"ט כו' יע"ש ואשתמיט' להר"ן ז"ל מ"ש רש"י ז"ל בעירובין דף ל"ט ע"ב ד"ה פסק דצידת צבי בי"ט דאורייתא היא יע"ש וא"כ אין ספק דכוונת רש"י ז"ל לומר דמדאורייתא הוא שיש לחלק בין אפשר לאי אפשר וכדמשמע להו להתוס' והרא"ש בכוונת דבריו ז"ל ובכן מה שכת' הר"ן לקמן בסוף פרקין עלה דת"ר אין שונין קמח בי"ט וז"ל פירש רש"י ז"ל שאם רקדו מאתמול ובא לשנותו בנפה כדי ליפותו אין שונין דאפשר לו מאתמול פי' לפירו' ומתסר מדרבנן דאילו מדאורייתא אין חילוק באוכל נפש עצמו בין אפשר לאי אפשר עכ"ל. לפי האמור ליתא דאפשר דאף מדאורייתא קאמר דיש לחלק בהכי וכדמשמע להו להתוס' והרא"ש ז"ל בשמעתין.
ואנכי לא ידעתי למה זה לקמן מינח ניחא ליה להר"ן פירוש רש"י ז"ל ולא הוק' לו כדקשיא ליה הכא דאם כן אם לא היה לו קמח מערב יום טוב ובי"ט בא לו יהא מותר לרקד ביום טוב והיה לו להר"ן ז"ל לפרש דעיקר הטעם הוא כמ"ש היש מפרשים שהביא הר"ן ז"ל שם שמסכים למה שהעלה הוא ז"ל בשמעתין. ועוד יש לדקדק שהטעם שהעלה הוא ז"ל בשמעתין כתבו לקמן בשם יש מפרשים ואם כן קשה למה ייחס הדברים בשמעתין אל עצמו ולזה י"ל דאותם המפרשים ס"ל דמדאורייתא ליכא איסור' במלאכת הקצירה והרקי' וכיוצא מהט' הזה שהעל' הר"ן ז"ל שמלאכות אלו נעשות לזמן מרובה וזו היא שיטת ה"ה ז"ל בפרק א' מה' י"ט כיע"ש מיהו הר"ן משמ' ליה דמה"ט לא נאסרו אלא מדרבנן דליכ' איסור' דאורייתא ולכן ייחס הדברים אל עצמו מיהו קמייתא קשייא וכעת צ"י.
וראיתי למוהרש"ח ז"ל בדק"ל שדקדק בדברי הר"ן ז"ל למה לא הוקש' לו בדברי רש"י ז"ל כשצדד לומר דמדאורייתא קאמר דיש לחלק בין אפשר לאי אפשר דא"כ אמאי לא הותר' הצידה כשעלתה מצודתו ריקנית וכן תלישת פירות הנפסדין כמו שהוקש' לו עכשיו במה שצידד לומר דמדרבנן קאמר יע"ש ונלע"ד דבמה שצידד תחילה דמדאורייתא קאמר לא קשיא למה לא התירה תורה כשעלתה מצודתו ריקנית או בתלישת פירות הנפסדים דאיכ' למימר דאה"נ אלא דגזרת חכמים היא שכל מלאכה שרובה אפשר לעשותה מאתמול אף כשאי אפשר לעשותה מאתמול תאסר כיון דכשאפשר לעשותה מאתמול איכא איסורא מדאורייתא אכן לפי הצד השני שצידד לומר דמדרבנן קאמר הוק' לו שפיר למה לא התירו כשעלתה מצודתו ריקנית וכן בתלישת פירות הנפסדין כיון דמן התורה בכל ענין שרי והם גזרו במלאכה שאפשר מאתמול אמאי לא התירו בהני דליכא בהו טעם איסור. וכי תימה אכתי איכא למימר דחכמים הלכו אחר רובא של מלאכה ואסרו הכל וכמ"ש הר"ן ז"ל לפי דרכו הא לא קשיא דא"כ למה התירו דיכת תבלין ולא הלכו אחר רובא של טחינה דאפשר מאתמול והר"ן ז"ל לפי דרכו ישב שפיר אך לטעמו של רש"י ז"ל כתב שפיר דאין זה מספיק.
עוד ראיתי להרש"ח ז"ל שכתב דמה שהוקשה לו להר"ן ז"ל לשיטת רש"י ז"ל מתלישת פירות הנפסדים למה אסרום דמשמע דסבירא ליה בדעת רש"י ז"ל דמלאכת התלישה נמי מדרבנן היא ליתא שהרי כתב רש"י ז"ל בריש מכילתין עלה דקאמר אביי פירות הנושרים טעמא מאי גזירה שמא יתלוש וז"ל והוי איסורא דאוריית' דהיינו קוצר שהוא אב מלאכה עכ"ל גם מרן מלכא מוהרח"א ז"ל בספר מ"ק דקצ"ב הוקש' לו כן והוא ז"ל תירץ דמדברי רש"י ז"ל דהתם אין ראיה דאפשר דמדאורייתא דקאמר היינו כשיתלוש ענפים ושריגים ופירות שאינן ראויי' לאכילה יע"ש ולא נחה דעתי בזה דאכתי קשה דמאי קא קשייא ליה להר"ן אמאי לא התירו תלישת פירות הנפסדים כיון דאיכא למגזר שמא יתלוש ענפים ושריגי' שאינ' ראויין לאכילה.
ובר מן דין אי אפשר לומר דכוונת רש"י היתה על הענפים והשריגים דכיון דמדאורייתא הותר תלישת פירות הראויין לאכילה אף תלישת הענפים והשריגים הותרו מטעם מתוך וליכ' איסורא דאורייתא בתלישתן ואפי' איסורא דרבנן לית בהו לפי שיטת רש"י ז"ל דאמרינן מתוך אפי' שלא לצורך כלל כמבואר אצלינו בשורש מתוך יע"ש. ואולם לדידי חזי לי דאין מדברי רש"י דהתם ראיה לומר דס"ל דאיסור הקצירה והתלישה מדאורייתא היא שהרי כתב הרש"ח והפר"ח ז"ל ליישב אותה סוגייא לדעת האו' דמדאורייתא ליכא איסורא במלאכת הקצירה והתלישה דהטעם שגזרו בפירות הנושרים אטו שמא יעלה ויתלוש אע"ג דתלישה גופא לא אסירא אלא מדרבנן משום דגבי שבת איכא איסורא דאורייתא וגזרו יום טוב אטו שבת די"ט ושבת כולה חדא גזירה היא כמ"ש התו' בפ"ב בסוגייא דטבילת כלים יע"ש מעתה אפשר לומר דהיא היא כוונת רש"י במ"ש דתלישה אסו' מדאורייתא כלומר גבי שבת וגזרו י"ט אטו שבת וכמובן.
ואכתי יש לדקדק בדברי הר"ן ז"ל למה לא הוקשה לו במה שצידד לומר בדברי רש"י דמדרבנן קאמר ממה שהתירו הולכת סכין אצל בהמה בי"ט אע"פ שאפשר מערב י"ט ואין כאן הפסד ולא חסרון וכמו שהוקשה לו אל הצד הראשון דהוה בעי מימר דמדאורייתא קאמר. ואפשר שסמך בזה אל הטעם שכתב רבינו בפ"א מהי"ט שלא אסרו חכמים ההוצאה מפני שיש בביטולה ביטול שמחת י"ט לא כן בשאר מלאכות ומה שלא הוצרכו בה שינוי דלא שייך שינוי בהוצאה כשאר מלאכות ועיי' להרב פר"ח ז"ל בסי' תצ"ח ס"ב. ואכתי יש לדקדק למה לא הוקשה לו להר"ן ז"ל לפי הצד השני דמדרבנן קאמר למה התירו דיכת תבלין על ידי שינוי ואסרו הקציר' והטחינה ושאר מלאכות אפילו ע"י שינוי וכן הגבון לא התירו אותו על ידי שינוי כדאיתא בפרק ר"א דמילה ולטעמו של הר"ן ז"ל הנה נכון כמבואר. וע' להרב תי"ט בפ"ק דביצה עלה דמתני' דאין משלחין בי"ט אלא מנות ולהלח"מ בפ"ג מהי"ט הל' י"ד יע"ש. ואפשר לומר שלא התירו על ידי שינוי אלא מלאכה שקרובה ומצויה שיניחנה לעשותה בי"ט ואם לא יתירו לעשותה ביום טוב יתבטל שמחת י"ט אבל מלאכות דלא שכיחי שיבא לעשות ביום טוב כקצירה וטחינה והרקדה לא התירו אותן על ידי שינוי. ואי נמי אפשר דדברים המצויים ליקח בהלואה מאחרים ביום טוב ולא יצטרך לקצור ולטחון ולא התירו אבל מלח ותבלי' הנידוכי' לא ימצא באחרים ויבא להתבטל משמחת יום טוב התירו על ידי שינוי וכעין זה כתב רבינו פ"ד מה' יום טוב בדין ביקוע עצים יע"ש.
ולפי מה שהעלינו בדעת רש"י ז"ל דסביר' ליה דמדאורייתא יש חילוק באוכל נפש עצמו בין אפשר לאי אפשר הדבר קשה מה טעם התירו מלאכת הברירה בי"ט כמו ששנינו בפ"ק דביצה בה"א בורר כדרכו בחיקו בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה ולא בכברה וכתב ה"ה ז"ל בפ"ג מה' י"ט דט"ו דאפילו ברירה דלעניין שבת חייב חטאת הותרה ביום טוב ולא אסרו נפה וכברה אלא מפני שנראה כעושה לימים הרבה וכ"כ רש"י בפ"ק שם די"ב ע"ב ד"ה אבל לא בטבלה יע"ש וקשה דמלאכת הברירה אפשר לעשותה מאתמול כקצירה וטחינה והרקדה ולמה הותרה ואי הוה אמרי' דמדרבנן קאמר רש"י ז"ל דיש חילוק בין אפשר לאי אפשר היה מקום לומר דמלאכת הברירה אע"ג דאפשר לעשותה מערב י"ט התירו בי"ט דהדבר קרוב שיתבטל שמחת י"ט טפי משאר מלאכות ולכן לא גזרו כמו שלא גזרו במלאכת ההוצאה מהאי טעמא וכמ"ש רבינו בפ"א אבל אם מדאורייתא איכ' איסורא במלאכה שאפשר מערב י"ט ומלאכת עבודה אין טעם זה מספיק ולא ידעתי למה לא הוקשה לו להר"ן ז"ל לפי הצד הראשון שצדד בדברי רש"י ז"ל לומר דמדאו' קאמר ממלאכת הברירה שהותרה בי"ט אע"פ שאפשר לעשותה מערב י"ט כמו שהוקשה לו ממלאכת ההוצאה מההיא דהולכת סכין אצל בהמה וכעת צ"ע.
והנה הר"ן ז"ל לא העלה דבר ברור בענין אי הקצירה והטחינה וההרקדה אסורות מדאורייתא או מדרבנן אבל רבינו והרא"ש ז"ל ביארו דעתם דאינן אסורות כי אם מדרבנן בעלמא והרש"ח והפר"ח ז"ל בסי' תצ"ה ס"ב הקשו לשיטת אות' שאמרו בפ"ק דביצה דגזרו בפירות הנושרים אטו שמא יעלה ויתלוש ולפי דבריהם הוה ליה כגזירה לגזירה ותירצו דגזרו י"ט אטו שבת וכולה חדא גזירה היא יע"ש ומרן מלכא מוהרח"א ז"ל בסמ"ק דקצ"ב דחה תירוץ זה דא"כ הוה ליה לתלמודא למידק הכא תינח שבת י"ט מאי איכא למימר ולאסוקי גזרו י"ט אטו שבת כמ"ש גבי טבילת כלים יע"ש ואין זה מן הקושי לע"ד דאפשר דכל כי האי פשיטא ליה לתלמודא וגבי טבילת כלים דוקא הוא דדייק הכי משום דבעי למידק עליה ומי גזרינן גזירה לגזירה א"כ נגזור השקה אטו הטבלה כדאיתא התם ומה שישב הוא ז"ל לעיקר הקושיא דגזרו פירות הנושרין אטו שמא יתלוש ענפים ושריגים שאינן ראויים לאכילה אין זה מעלה ארוכה לדעת רבינו שכתב ה"ה ז"ל לעיל בפ"א שדעתו כדעת רש"י דמט' מתוך הותר כל דבר אפילו שלא לצורך כלל דהשתא אפילו יתלוש ענפים ושריגים ליכא איסורא דאורייתא שהרי הותר ומטעם מתוך ואכתי הי"ל גזרה לגזירה.
מיהו לפי מ"ש הפ"ח ז"ל בר"ס תצ"ה שדעת רבינו כדעת שאר המפרשים דלא שרינן מטעם מתוך אלא היכא דאיכא צורך קצת דברי' נכוחים דאיכא למיחש שמא יתלוש ענפים ושריגים שלא לצורך היום כלל וכבר הארכנו בענין זה יע"ש ועיין במה שישב עוד הפר"ח ההיא דפ"ק דביצה לדעת הרא"ש ורבינו ז"ל דמשום הכי גזרו שמא יעלה ויתלוש אע"ג דליכא אלא איסור' דרבנן דכל דאיכ' אסמכתא מקראי חמיר איסוריה וגזרינן גזירה לגזירה יע"ש ועיין עוד להתוספות בברכות דנ"ג ע"א ד"ה גזירה.
והתוספות לא ביארו דעתם בזה ומשמעות דבריהם בפ"ק דביצה ד"ה גזירה הוא דס"ל דמלאכות אלו אסורות מדאורייתא וקרא דאך אשר יאכל ושמרתם את המצות שהביאו בירושלמי דרשא גמורה היא ואינה אסמכתא. וכ"כ בפשיטות הרש"ח ז"ל בדקל"א ומרן מלכא בסמ"ק דקצ"ב ע"א דזו היא דעת התוס' יע"ש. ולפי זה יש לתמוה לכאורה במאי דקשיא להו להתוס' ז"ל שם בביצה בפ' שני דכ"א ד"ה הואיל מההיא דהרודה חלות דבש ביום טוב לרבה דאמר הואיל אמאי לוקה ומאי קושיא הא כיון דס"ל דמלאכת הקצירה והתלישה לא הות' אפי' לצורך יום טוב ליכא הכא טעמא דהואיל ומשום הכי לקי עלה: ונראה דכוונת קושייתם היא דאף על גב דעיקר מלאכת הקצירה והתלישה אסירא מדאורייתא ממיעוטא דאך או מסמיכות קרא דושמרתם מכל מקום למאן דאית ליה הואיל לא הוה ליה ללקות דכיון שהתירה תורה מלאכת אוכל נפש לגמרי ומיעט מלאכת הקצירה והתלישה הוה ליה לאו הבא מכלל עשה ואינו לוקה עלה וכל כי האי גוונא לא אמרי' כיון דאהדריה אהדריה וכמ"ש התוס' ז"ל שם בפ"ק דף י"ב ע"א ד"ה השוחט יע"ש אמנם למאן דלית ליה הואיל וסבירא ליה דכל שעשה מלאכה שלא לצורך אכילה לקי עלה ניחא שפיר ההיא דהרודה חלות דבש דלקי עלה דמיירי בתולש שלא לצורך אכילה וכל כי האי הוה ליה בכלל ל"ת כל מלאכה כמובן.
מיהו נראה לענ"ד שדעת התוספות ז"ל הוא דמלאכת הקצירה והתלישה דוקא שהיא שבמחובר אסירא מדאורייתא ממיעוטא דאך או מסמיכות קרא אבל שאר מלאכות שבתלוש כגון ברירה טחינה הרקדה לא אסירי מדאורייתא אלא מדרבנן וזה מבואר מדבריהם בפרק המצניע דצ"ה ד"ה הרודה חלות דבש בסוף דבריהם שכתבו דמלאכת הטחינה וההרקדה אסורות מדבריהם משום דמחזי כעובדין דחול יע"ש אבל מלאכת הקצירה מבואר מדבריהם שם ובפרק קמא דמגילה דף ז' ע"ב ד"ה כאן ובביצה דכ"ג ד"ה ותנייא דאסירא מדאורייתא וכמ"ש הרש"ח ובסמ"ק ז"ל ואע"ג דבירושלמי משמע דכל המלאכות דקודם לישה אסורות מדאורייתא וכמ"ש הפר"ח ז"ל בסי' תצ"ה ס"ב מ"מ משמע להו להתוס' ז"ל דלפום תלמוד דידן ליכ' איסור' דאורייתא אלא בקצירה ותלישה לבד שהן מלאכות שבמחובר דוקא ולזה כוונו במ"ש פרק קמא דביצה ד"ה גזירה וז"ל על כן פירש ר"נ מקינו' דבירושלמי יש אך אשר יאכל כו' וסמיך ליה ושמרתם את המצות אותן מלאכות שמשימור ואילך דהיינו מלישה ואילך אסורות ועוד יש מיעוט אחר אך שלא לקצור עכ"ל. וכוונתם היתה לומר דהש"ס דידן דריש סמיכות זה ומיעוט זה למעט מלאכת הקצירה שהיא במחובר דוקא דדומיא דשימור שהיא בתלוש בעינן ואך שלא לקצור ואע"ג דבירושלמי דריש נמי למעט שאר מלאכות הש"ס דידן אינו ממעט אלא קצירה ותלישה לבד כנ"ל לפרש כוונתם לפי מה שנראה מבואר מדבריהם שבפ' המצניע דס"ל דטחינה והרקדה לא אסירא אלא מדרבנן.
וע"פ האמור יכולני לפתור בזה כונת השגת הראב"ד בפ"א מה' אלו ה"ח עמ"ש רבינו אבל לשין ואופין בי"ט מבערב שאם עשה מבערב יש בזה חסר טעם ע"כ כתב על זה הראב"ד ז"ל וז"ל בכל אלה אין טעם למה אין תולשין ירק ומלקטין פירות בי"ט מן האילן כו' ובירושלמי סומך אותו על אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך ליה ושמרתם את המצות שהיא מלאכה בתלוש עכ"ל וכתב ה"ה ז"ל על זה שאין טעמו מספיק לאסור הברירה והטחינה וההרקדה וטעם ר' מספיק עכ"ל והלח"ם ז"ל כתב שלפי מ"ש התוס' ע"ש ר"נ מקינון ז"ל דכוונת הירושלמי לומר דאותן מלאכות שמלישה ואילך הן אסורות הנה טעמו של הראב"ד מספיק לאסור ג"כ הברירה והטחינה וההרקדה עכ"ל ולדבריו צריך לומר שט"ס נפל בהשגת הראב"ד במקום שהיא בתלוש צ"ל שהיא מלאכה בלישה כלומר שמלישה ואילך הוא דמותר מלאכת אוכל נפש ולא קודם לכן: ועדיין אין בזה מספיק דכיון דמבואר מדברי הראב"ד דדרשת הירושלמי אסמכתא בעלמא היא אם כן עיקר הטעם שאסרו חכמים מלאכות אלו ואסמכינהו אהך קרא אכתי לא השמיענו הראב"ד ופשט דבריו מוכיחין שבא לתת טעם אחר למה שאסרו אותם חכמים מלבד הטעם שנתן בהם רבינו ז"ל, גם בדברי ה"ה ז"ל יש לדקדק שכתב שאין בטעמו של הראב"ד טעם לאסור הברירה והטחינה וההרקדה כאלו יש בדברי הראב"ד ז"ל טעם לאסור הקצירה ואי משום שקצירה היא מלאכה במחובר אכתי כיון דקרא אסמכתא בעלמא היא ומדאורייתא אף מלאכה במחובר שרייא מה טעם אסרו אותה חכמים באופן שעדיין לא ביאר הראב"ד טעם לשום אחד מהן.
מיהו לפי מ"ש בכוונת דברי התוס' דכונתם לומר דאע"ג דבירושלמי דרשו הני קראי לאסור המלאכות שמקודם לישה מכל מקום תלמודא דידן דריש כן למלאכת הקצירה לבד ודרשי לה הכי מלאכות שמשימור דהוי מלאכות שבתלוש מותר מלאכות שבמחובר אסור ולש"ס דידן דרשה גמורה היא א"כ תלמודא דידן דריש מיעוטא דאך למעט הקצירה לבד דהיא דרשה גמורה וקצירה ותלישה דוקא אסורות מדאורייתא כמו שהוכחנו בדעת התוס' ז"ל.
מעתה אפשר לומר שהיא היא כוונת השגת הראב"ד במ"ש דבירושלמי סומך אותו על אך אשר יאכל לכל נפש כלומר ומעין זה דריש תלמוד דידן לאסור הקצירה והתלישה שהיא מלאכה שבמחובר ולא התירה תורה אלא מלאכה בתלוש ואף מדאורייתא איכא איסורא ובכן אין אנו צריכין לטעם אחר דגזרת הכתוב היא דמלאכה שאינה בתלוש תאסר והרי היא בכלל מלאכת עבודה באופן שסיום זה שסיים הראב"ד ז"ל שהיא מלאכה בתלוש לאו מתורת הירושלמי הוא שהירושלמי דורש סמיכות זה למעוטי מלאכות שמלישה ואילך אלא דברי עצמו הן דאנן בדידן דרשינן סמיכות זה לאסור מלאכה שבמחובר דקרא לא התיר אלא מלאכה שמשימור ואילך שהיא מלאכה בתלוש ונמצא דהראב"ד ז"ל בשיטת התוס' קאי דדוקא קצירה ותלישה הוא דאסור מדאורייתא ושאר המלאכות מדרבנן. וידעתי ביני שמ"ש בכוונת השגת הראב"ד דחיק ואתי מרחיק מיהוי כל כי האי מילתא שבקיה לדידיה דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה.
ודע שבספר דבר משה ח"ג דף ז' ע"ב הקשה לשיטת האומרים דאף מלאכת הקצירה הותרה מדאורייתא ביום טוב מאותה שאמרו בפרק ב' דחגיגה דף טו"ב דנפקא לן תשלומי עצרת מדכתיב וקראת' בעצם היום הזה חג כו' וסמיך ליה ובקוצרכם איזהו חג שאתה קורא וקוצר הוי אומר זה עצרת אימת אילימא בי"ט קצירה בי"ט מי שרי אלא כו' יע"ש מבואר יוצא דקצירה ביום טוב אסירא מדאורייתא והוא ז"ל תירץ לזה דאף למ"ד דקצירה ביום טוב שרי מן התורה ה"ד לצורך י"ט אבל שלא לצורך אכילת יום טוב אסור וכמ"ש הטור בסי' תצ"ז דחכמים אסרו הקצירה לצורך אוכל נפש שמא יבא לקצור את שדהו כאחת משמע דקצירת כל שדהו איכא איסורא דאורייתא והיינו ההיא דחגיגה כמבואר ועדיין אין זה מספיק דלמאן דאית ליה הואיל אף בקוצר כל שדהו ליכא איסו' דאורייתא כמבואר אצלינו בחי' לביצה ריש פ"ב ושם בדף טו"ב עלה דת"ר אין אופין מיום טוב לחול כו' ודוחק לומר דאותה סוגייא אזלא כמאן דלית ליה הואיל. ועוד דלישנא דתלמודא דקאמר סתמא וקצירה בי"ט מי שרי לא משמע דעל קצירת כל שדהו קאמר. והנכון אצלי על פי מ"ש התוס' ז"ל שם בחגיגה דף ח"י ע"א ד"ה חולו של מועד דאיסור מלאכה בחה"מ לא אסיר אלא מדרבנן ואפילו הכי פריך התם תלמודא ומלאכה בחה"מ מי שרי משום דכיון דאית לן אסמכתא מקראי לאסור לא מסתבר ליה לתלמודא לאוקומי קרא דחג האסיף בחה"מ דמשמע דקרא מתיר מלאכה בחול המועד בהדייא וזה הפך האסמכתא יע"ש וכעין זה איכא למימר נמי לשיטת האומרים דקצירה ביום טוב שרייא מדאורייתא דכיון דמדרבנן אסור ואסמכינהו אקרא כמ"ש בירושלמי פריך שפיר וקצירה ביום טוב מי שרי כלומר ואין סברא דקרא דובקוצרכם דמשמע מינה דקצירה ביום טוב שרי תהיה הפך האסמכתא כמובן.
ועוד יש ליישב אותה סוגייא לשיטת האומרים דקצירה ביום טוב שרייא מן התורה דאפי' הכי פריך שפיר הש"ס וקצירה ביום טוב מי שרי כלו' דמדרבנן אסור וכיון דשרי בהדייא קרא דובקוצרכם הכי אין כח ביד חכמים לאסור כמ"ש הרב ט"ז ז"ל בחא"ח סי' תקפ"ז סק"ה ובי"ד ר"ס תקי"ז דכל דבר דמפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור יע"ש אלא שעיקר דברי הט"ז ז"ל יש לדון בהם וכבר עמדתי עליהם במקום אחר.
הכלל העולה מכל מ"ש דלרש"י ז"ל הקצירה והתלישה והטחינה וההרקדה והצידה אסורות מדאורייתא מפני שמלאכות אלו אפשר לעשותן מעי"ט ואין בהם חסרון טעם. ולהרמב"ן ז"ל אסורות מדאורייתא מפני שהן נעשות לימי' הרבה כמ"ש הר"ן שם בפ' א"צ דכ"ג וזו היא שיטת ה"ה ז"ל ולרבינו ולהרא"ש ז"ל אינן אסורות אלא מדרבנן מפני שאפשר מערב יו"ט כמבואר בפ"א מהלכות אלו. ולהר"ן ז"ל אסורות מדרבנן מפני שנעשות לזמן מרובה. ולהתוס' ז"ל הקצירה והתלישה אסורות מדאורייתא מפני שהן מלאכות שבמחובר אבל הטחינה וההרקדה והצידה אסורות מדרבנן דמחזי כעובדין דחול. ודברי הראב"ד מטין לשיטת התוס' כמדובר.
ולעניין הלכה העלה מרן החבי"ב בשיירי כנה"ג סימן תצ"ה והפר"ח ז"ל דאף במלאכת אוכל נפש יש חילוק בין אפשר מערב יו"ט לאי אפשר ומרן מלכא בס' מ"ק דק"ץ ע"ב כת' דאין חילוק ואשתמיט מיניה דברי מרן החבי"ב ז"ל כיע"ש ומאחר דלרש"י והתוס' ז"ל בפ"ק דמגי' ס"ל דמדאורייתא יש חילוק בין אפשר לאי אפשר באוכל עצמו ולרבינו מדרבנן מיהא יש חילוק אין לנו להקל בדבר. ועיין בחי' לביצה בפ"ק די"ד ע"א עלה דאמרינן בגמרא לכ"ע מיהא מלח בעי שינוי כו' יע"ש: ומ"ש עוד רבינו הבא מצודה ונצודינו ה"ז מוקצה כו' גמ' שם אמ"ר יוסף כו' כל שאמר הבא מצודה ונצודינו וכתבו התוס' ד"ה כל שאומר כו' וז"ל ופי' רש"י ז"ל דאידי ואידי חד שיעורא עכ"ל וכעין זה פי' הר"ן ז"ל ועיין במ"ש ה"ה והלח"מ ז"ל ועיין להפ"ח ז"ל בסי' תצ"ז ס"ז. וכתב עוד ה"ה ז"ל דדעת רבינו דרשב"ג אדגים חיה ועוף קאי וזה הכלל אכולה רישא קאי ות"ק שהיה מחלק ביניהם אין הלכה כמותו אבל הראב"ד ז"ל סבור דרשב"ג לא קאי אלא אחיה ועוף אבל דגים בכל ביבר אסורים ורבינו נסמך על ההיא דהסוכר אמת המים מערב יו"ט ולמחר השכים ומצא דגים עכ"ל. וכתב הלח"מ ז"ל דלדעת רבינו דרשב"ג פליג את"ק כי פריך עלה אביי לרב יוסף הלכה מכלל דפליגי היינו משום דאביי ס"ל דרשב"ג לא קאי אדגים אבל רב יוסף ס"ל דפליגי והא דקאמר ליה ומאי נפקא לך מינה ולא קאמר ליה דאיהו ס"ל דפליגי משום דרשב"ג קאי נמי אדגים לפי שיטתו השיבו עכ"ל ולפי מ"ש ה"ה ז"ל דרבינו נסמך אההיא דהסוכר אמת המים כו' צריך לומר דאביי אכתי לא הוה ידע ההיא דהסוכר אמת כו' ומשו"ה פריך ליה לרב יוסף מנ"ל למימ' דרשב"ג פליג את"ק מיהו לבתר דמייתי תלמו' ההיא דהסוכר אית לן למימר דרשב"ג אף אדגים קאי ופליג את"ק ומתוקמא ההיא דהסוכר כרשב"ג.
ולע"ד אפשר לומר דרבינו משמע ליה דכי פריך אביי הלכה מכלל דפליגי לאו אדרבנן ורשב"ג דמתני' קאי דאינהו ודאי פליגי כדמשמע ההיא דהסוכר אמת המים ביו"ט אלא הכא קאמר ליה למה לך למימר הלכה כרשב"ג כאלו איכא מאן דפליג והא כלל גדול בידן הלכה כרשב"ג במשנתינו ופשיטא דהלכה כרשב"ג. ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' בפרק אין מעמידין דל"ב ע"ב ד"ה הלכה כרשב"ג דמאחר דקי"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו למה להו להני אמוראי למימר הלכה כרשב"ג ונדחקו לומר דהני אמוראי לית להו האי כללא יע"ש ועפ"י האמור היא גופא קמותיב אביי. והפר"ח בסימן תנ"ז ס"ה כתב שדברי ה"ה ז"ל תמוהים שאם נודה דת"ק מפליג בהכי מנין לנו לאפושי פלוגתא ולומר דרשב"ג פליג עליה בהא נימא דלא פליגי אלא במין הביבר או דפרושי קא מפרש ועוד דמדפריך אביי בפשיטות הלכה מכלל דפליגי משמע ודאי דלא פליגי וכן פי' רש"י דרשב"ג לאו לפלוגי אתא וכ"כ הר"ן ז"ל בפרק מציאת האשה וכן פי' רבינו גופיה בפ' ר"א דאורג וזו סתירה לדברי ה"ה ז"ל עכ"ל ולפי מ"ש אין כאן קושיא על ה"ה ז"ל דמה שהקשה מנין לנו לאפושי פלוגתא כבר נרגש מזה ה"ה ז"ל ותקן זה במ"ש שרבינו נסמך אההיא דהסוכר אמת המים כלו' וע"כ לומר דרשב"ג פליג אכולא רישא כי היכי דתיקום ההיא דהסוכר כוותיה. גם מה שהקש' ממ"ש רבינו בפרק האורג כבר ישב זה מרן מלכא בס' מ"ק יע"ש ואביי דפריך בפשיטות איכא למימר דלא ידע ההיא דהסוכר וכמדובר. ודרכו של הפר"ח ז"ל בחזק' סכנה הוא עומד כאשר יראה הרואה ומרן ב"י הקשה לשיטת הראב"ד והרשב"א דלא מחלקי בדגים בין ביבר גדול לקטן מההיא דהסוכר אמת המים ונדחק בישובו ועיין להפר"ח בסימן תצ"ז סק"ה ובס' מ"ק דר"ז ע"ב ובהורמנותיה דמרן ז"ל אמינא ליישב דעת הרשב"א והראב"ד ז"ל דאמת המים שאני שהיא משמשת כניסה ויציאה דרך נקב או חור וכמ"ש מרן בשולחנו הטהור הילכך כשרוצה ליקח דגים שבתוכו אין צורך לצודן ע"י מצודה אלא פותח מקום יציאת המים דרך נקב וחור קטן והדגים שבתוך אמת המים מאליהן ניצודין כשכלות המים שבתוכה הילכך כל שסכר אמת המים מעי"ט ואין כאן משום מוקצה יכול ליטלן ביו"ט כיון דאין כאן טורח צידה אבל ביברין של דגים שהמים נובע משם וצריך מצודה לצוד דגים שבתוכה אסורין אפילו בביבר קטן. ולענין הלכה עיין להרב פר"ח ז"ל.

ח

מצודות חיה ועופות שפרשן מעי"ט לא יטול מהם ביו"ט כו'. משנה בפרק א"ץ דכ"ד מצודות חיה ועופות לא יטול אלא א"כ יודע שניצודו מערב יו"ט כו' ואמרינן בגמרא דת"ק סבר ספק מוכן אסור וכתב ה"ה בהל' ו' דכיון דהוי דבר שיל"מ החמירו חכמים לאסור אפילו ס' מוכן דרבנן וא"נ דחכמים רצו לאסור בס' זה יותר מספקות אחרות דרבנן ואנחנו לא נדע יע"ש. וראיתי להרב תיו"ט ז"ל שכתב דהר"ן ז"ל בשבת פרק שואל יהיב טעמא אחרינא משום דכל שיש מאותו המין במחובר דרכן של בני אדם ללקט אותן ביומן ולא מבערב עכ"ל. ושותיה דמר לא ידענא דהר"ן ז"ל לא יהיב האי טעמא אלא למה שהוקשה לו שם לשיטת רש"י דאזיל בספק תחומין לקולא גבי חלילין מההיא דאמר ר"פ שם בפרק א"ץ דגוי שהביא דורון אם יש במינו במחובר דאסור דתלינן לחומרא שלקטן היום וע"ז תריץ יתיב ע"ש הר"י ז"ל דשאני דבר שיש במינו במחובר שדרך ללוקטן דבר יום ביומו משא"כ גבי חלילין אבל במתני' דספ' מוקצה זה בא ממילא שפיר' מצודתו ואינו יודע אם ניצודו מערב יו"ט או ביו"ט לא שייך כלל טעמו של הר"ן ז"ל. וזו היא שקשה טובא על הר"ן ז"ל מה יענה ביום שידובר בו מתני' דאזלינן לחומרא בספק מוקצה הבא ממילא ופסקי' בגמרא הל' כת"ק ושמואל גופיה דלרש"י ז"ל אזיל לקולא בספק תחומין גבי חלילין פסק הלכתא בספק מוכן להחמיר כת"ק דמתני'. וכבר עמד בזה מרן מלכא כמוהר"י הכהן ז"ל בספר בתי כהונה ח"ב דק"ד ע"א ד"ה ואמנם יע"ש ולע"ד נראה דהר"ן ז"ל לא קשיא ליה לשיטת רש"י ממתני' כלל דמשמע ליה דהכא איכא טעמא לאסור בספק מוקצה כדי שלא יבא לצוד ביו"ט עצמו וכ"כ התוס' ז"ל בדכ"ג ד"ה ואין נותנין ובד"ה ותניא דמה"ט אסור ליתן לפניהם מזונות שמא יבא לצודן וכ"כ הרשב"א בחי' לשבת פרק שואל דקנ"א עלה דאמרי' התם עשו לו ארון כו' וז"ל וכן נמי מתני' דמצודות חיה ועופות שאסרו אפילו בשאין צריכין צידה ה"ט נמי משום דגזרי' שמא יבואו לידי צידה דע"כ אינו משום איסור מלאכה שנעשית בהן יע"ש באופן דממתני' לא קשייא ליה כלל מה"ט. מיהו מההיא דגוי שהביא דורון מאליו דליכא למיחש שמא יבא הישראל לעשות מלאכה ביו"ט קשייא ליה שפיר ועלה לחלק בין מידי דמחובר למידי דלאו מחובר. אלא דלדידי ק"ל דלפי דברי הר"ן ז"ל הללו משמע דכל דליכא להנהו טעמי דאמרן דמינו במחובר או שמא יבא לצוד לדעת רש"י ז"ל תלינן לקולא כי ההיא דחלילין ולפי"ז בספק מוקצה דגרוגרות וצימוקין כי מספ"ל אם נתייבשו ביו"ט או מערב יו"ט דליכא למיחש למידי נראה דלרש"י ז"ל תלינן לקולא ומותר לאכלן ביו"ט וזה היפך מ"ש רש"י ז"ל שם בביצה דכ"ו ע"ב עלה דאמר רב מתנא מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר ופי' רש"י שאין הבעלים יודעים שיבש שלא בדקוהו ולמחר מצאו שיבש היה מאתמול עכ"ל וכלשון הזה כתב הר"ן ז"ל ומבוארין דבריו דדוקא כשידע שיבש היה מאתמול מותר הא ספק אסור ולפום מאי דס"ל להר"ן בדעת רש"י ה"נ הי"ל להתיר אף בספק אם נתייבש מאתמול דומייא דספק תחומין ולולי דברי הר"ן ז"ל היינו יכולים לומר לדעת רש"י דגבי גוי שהביא דורון וכן גבי ספק מוקצה תלינן לחומרא מהטעם שכתב ה"ה ז"ל משום דהוי דבר שיל"מ או מפני שחכמים רצו לאסור ובספק תחומין דוקא תלינן לקולא דבתחומין הקלו כמ"ש התוס' שם בפרק א"ץ ד"ה ולערב וכן בעירובין דמ"ה יע"ש.
תו ק"ל בתי' זה שתי' הר"ן ע"ש הר"י ז"ל דדבר שיש במינו במחובר דרך בני אדם ללקוט אותן ביומן שזה היפך מ"ש הר"ן ז"ל עצמו בריש פרק א"ץ וז"ל אבל הקרוב אצלי לפי גמרתינו שכל מלאכת או"נ האסורה בי"ט אינו אלא מדבריהם שחכמים אסרו המלאכות הנעשות לימים הרבה כקצירה וטחינה וכיוצא ואף לקיטת פירות הנפסדים כתותים אסרו לפי שהלכו אחר רובא של לקיטה שאינה ליומא יע"ש הרי דמשמע ליה ז"ל דלקיטת פירות אין דרך ללקוט יום יום כי אם לימים הרבה וזו היא דרכה של רובא של לקיטה ולפי תירוץ זה שתי' ע"ש הר"י ז"ל צריך לאוקמה ההיא דגוי שהביא דורון לישראל בפירות הנפסדים דוקא ומי גילה לנו רז זה. וכמו כן קשה במ"ש הר"ן ז"ל בסוף פרק א"ץ עלה דת"ר הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו וז"ל וכולה ברייתא בישראל אבל בגוי לא משום דתור אחד או גוזל אחד לא דחיישי' שמא יצוד כו' וכתב ע"ז ואפשר דאפילו בגוי נמי בר מפירות שיש במינן במחובר אבל בתור או בגוזל ליכא למיחש שמא מהיום ניצודו דרובן ניצודין מאתמול עכ"ל הנה סגר הדלת דפירות שיש במינן במחובר אסור ליקח מהגוי בר מתור וגוזל ולפי דבריו שבריש הפרק אף פירות שאינן נפסדים אין דרך ללקוט יום יום ורובא של לקיטה היא נעשית לימים הרבה כצידת דגים ועופות ואין לומר דנהי דפירות דרך ללקוט לימים הרבה מיהו בכל יום איכא למיחש שמא היום הוא שליקט לימים הרבה כיון דבידו ללקוט בכל יום ויום דא"כ גבי צידה נמי איכא למימר דהיום זימן ליום מחר מפני שנזדמנו בידו. ועוד דכיון דלקיטת פירות הוא מיום אחד לימים הרבה כל יום ויום אית לן למימר שהוא מרוב הימים שאין דרך ללקוט בהם וא"כ אי' הוי ס' שקול באנו למחלוקת רש"י והגאונים ז"ל בההיא דספק תחומי' והיכי פסיק ותני הר"ן בסוף הפרק דפירות שיש במינן במחובר אסורי' בר מתור וגוזל ואלו בסוגיין כתב דבמחלוקת הוא שנוי לשיטת רש"י והגאונים ז"ל הך דספק תחומי' באופן שדברי הר"ן ז"ל הללו לדידי צל"ע.
ודע שכתב ה"ה ז"ל לעיל בהל' ו' דכי היכי דס' מוכן אסור ה"נ כל ספק מוקצה ונולד בכלל זה והטעם מפני דהוי דבר שיש לו מתירין וכתב שהרשב"א ז"ל חלוק בזה ואמר דכיון שהמוקצה והנולד מדבריהם הולכי' בספקן להקל ולא אמרו אסור אלא בדבר הקרוב ליגע בשל תורה כגון ספק ניצוד ביו"ט ספק ניצוד מעיו"ט אבל שאר ספקות מותרי' ותמה עליו ה"ה ז"ל דא"כ ספק ביצה אם נולדה ביו"ט למה היא אסורה וכן פסק הוא עצמו ועוד דבריית' דאין צדין סתמא מתנייא ס' מוכן ר"י אוסר וקי"ל כר"י וכולה סוגייא דפ"ק מוכחא דספק נולד להחמיר ודבריו צ"ע יע"ש. והנה על מה שתמה עליו מההיא דספק ביצה אם נולדה ביו"ט שאסורה מספק תירץ הלח"מ ז"ל דאע"ג דיו"ט דעלמא אינו נוגע כלל בשל תורה מ"מ ביו"ט שלאחר השבת נוגע בדבר של תורה וכולה חדא גזירה היא עכ"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל גופיה בס' משמרת הבית דקט"ו והבאתי לשונו בחידושינו בפ"ק ד"ג יע"ש. והנה אמת תירוץ זה נכון הוא למאי דמשמע מפשט דברי ה"ה דעיקר קושייתו הוא מדקי"ל דס' ביצה שנולדה ביו"ט אסורה דאיכא למימר שפיר דאנן קי"ל כרבה דטעמ' משום הכנה דאורייתא וכיון דיו"ט שלאחר השבת נוגע בשל תורה יו"ט דעלמא נמי אסירא משום דכולה חדא גזירה היא.
האמנם אכתי תקשי קושית ה"ה ז"ל מאותה סוגייא גופא דקאמר רב אסי התם דאף לרב יצחק ולרב יוסף דס"ל דטעמא דביצה משו' משקין שזבו הוא או משום פירות הנושרים אפי"ה ס' ביצה אסורה משום דהוי דבר שיל"מ הרי דאפי' באיסור דרבנן החמירו בספקו מטעמא דהוי דבר שיל"מ. ועיין להרב פ"ח ז"ל בסי' תצ"ז ס"ג שעמד בזה ודחה דברי הרשב"א ז"ל מהלכה והסכים לדברי ה"ה ז"ל יע"ש. ולע"ד יש לי ליישב דברי הרשב"א ז"ל והוא דלדידיה משמע ליה לחלק בין מוקצה ונולד שאסרו אותו משום דאסוחי אסח דעתיה מינייהו מערב יו"ט כמוקצה דגרוגרות וצימוקים וכיוצא וכעפר שהוסק ביו"ט דאסרוהו משום נולד ביו"ט ולא היה דעתיה עליה מערב יו"ט לשאר מוקצה דעלמא כפירות הנושרים ומשקין שזבו דאיכא בהו גזירה דשמא יעלה ויתלוש או שמא יסחוט וכן בצידת דגים שניצודו מאליהן ביו"ט דלדידיה משמע ליה דאסור משום גזירה שמא יבא לצוד ביו"ט כמו שביאר דעתו בחידושיו למסכת שבת פרק שואל דקנ"א דהמוקצה והנולד האסורין משום דאסח דעתיה מינייהו לא חמיר לדידיה כולי האי שחכמים אסרו אותם כדי שלא יהא עושה כעובדין דחול ויכיר שיש חילוק בענייני המלאכות בין יו"ט ושבת לחול ולא יזלזל בהן וכמ"ש רבינו בפכ"ד מהל' שבת והביא דבריו מרן ב"י בריש סימן ש"ח יע"ש וכיון דאין הגזירה קרובה לבא לידי איסור תורה לא החמירו בספקן לא כן במוקצה הנאסר משום גזירה כפירות הנושרים ומשקין שזבו וצידה שניצוד מאיליו ביו"ט דהגזירה קרובה שמא יבא לתלוש ולסחוט בידים ולצוד ביו"ט דדבר זה קרוב ומצוי באותו דבר עצמו הנה בכל כיוצא באלו העניינין החמירו חכמים אפילו בספקן משום דבר שיל"מ כיון דבודאן אסרום משום גזירה קרובה לבא לידי איסור תורה והיינו דקאמר רב אשי בפ"ק גבי ספק ביצה שנולדה ביו"ט דאפילו לר"י ולר"י דאסור משום פירות הנושרין ומשקין שזבו החמירו בספקן משום דהוי דבר שיל"מ וכי תימא הרי גוי שהביא דורון אמרי' שם בפרק א"ץ דאם יש במינו במחובר לקרקע אסורים והטעם משום דהו"ל מוקצה כגרוגרו' וצימוקים הרי דאפילו בספק מוקצה שאין הגזירה קרובה אסרו הא לא קשיא דמלבד דדורון סתמ' ודאי מהמחובר הוא שכן דרך להביא מהמשובח יותר והוה ליה ספק זה קרוב לודאי עוד זאת שהרי כת' הרשב"א ז"ל בחי' לפרק שואל דקנ"א שהטעם לזה לאו מטעם מוקצה הוא כמ"ש רש"י ז"ל אלא משום דחכמים גזרו בפירות שנתלשו על ידי גוי כפירות הנושרין גזירה שמא יעלה ויתלוש וכולה חדא גזירה היא יע"ש וחיליה דהרשב"א לחלק בין דיני המוקצה היינו ההיא דחלילין דפרק שואל דלשמואל דקי"ל כוותיה תלינן לקולא וכשיטת רש"י ז"ל ובכן דבריו ז"ל שבס' עבודת הקדש שהוקשה לו להרב פ"ח ז"ל שם בסימן תצ"ז ס"ג עמדו בקומתן ואין בהם דבר סת"ר מיניה וביה כלל דמ"ש שהמוקצה והנולד הולכין בספקן להחמיר היינו במוקצה ונולד שלא נאסרו משום גזירה קרובה לאיסור תורה כאיסור מוקצה דגרוגרות וצימוקים וכעפר שהוסק ביו"ט דאסורי' משום דאסח דעתיה מינייהו מאתמול ולכן בספקן כגון ספק אם נתייבשו הגרוגרות או הצימוקים מערב יו"ט או בעפר ספק אם הוסק מערב יו"ט או ביו"ט בהנהו ודאי תלינן להקל בהן אעפ"י שהן דבר שיל"מ ולדידיה ז"ל ההיא דאמר רב מתנה בפרק אין צדין דכ"ו מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר אזיל כפשטיה שאין הבעלים מכירים אם נתייבשו מערב יו"ט או בי"ט ודלא כמו שפירש רש"י ז"ל שם יע"ש וכן בפירות דמספ"ל אם באו מחוץ לתחום או לא תלינן להקל כיון דליכא אלא גזירה רחוקה שמא יאמר לגוי להביאן ואף אם יאמר ליכא אלא איסורא דרבנן ועיין למרן מלכא כמוהר"י הכהן חב"ו דק"ו סע"ג ודוק אכן גבי ביצה הנמצאת בקינה של תרנגולים וספק נולדה מערב י"ט או לא כתב ז"ל דהולכי' בספקה להחמיר מט' דבר שיל"מ כיון דכשנולדה ביו"ט היא גזירה קרובה לבא לידי איסור תורה לכ"ע אף לר"י ולר"י דאסרו אותה משום פירות הנושרים ומשקי' שזבו דכל כי האי גוונא גזירה קרובה היא לדעתו ז"ל דלא דמי לשאר מוקצה ונולד כלל ובכל כה"ג באיסורין של דבריהם תלינן לחומרא בדבר שיש לו מתירין ואפילו בספקן כדקאמר רב אשי בפ"ק.
ואיברא דלמאי דקי"ל כרבא דביצה אסירא מדאורייתא משום הכנה ומשמע ליה להרשב"א במשמרת הבית דקט"ו דלדידיה אף יום טוב דעלמא אסירא מהאי טעמא בלתי טעם דהוי דבר שיש לו מתירין לא היה צריך הרב ז"ל לומר הכא גבי ביצה דטעמא דאסירא הוא מטעם דבר שיש לו מתירין אלא משום דקושטא דמילתא הוא דאף כי לא הוה מתסר משום הכנה דרבה אלא מטעמא דר"י ור"י משום פירות הנושרין ומשקין שזבו אכתי משום דהוי דבר שיל"מ אסיר ונקיט להאי טעמא דאיתיה אליבא דכ"ע ואף בשאר איסורים נמי.
ולעניין ה' כבר כתבנו שהרב פ"ח דחה דברי הרשב"א ז"ל והסכים לדברי ה"ה ז"ל דבכל ספק מוקצה ונולד תלינן לחומרא מטעם דבר שיל"מ ורש"י ז"ל הכי ס"ל שכת' בפ"ג דביצה דכ"ד דספק מוכן וס' מוקצה אסור וכ"נ בהדייא ממ"ש לקמן שם בדכ"ו גבי ההיא דרב מתנה במוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו דבעינן שיבש היה מאתמול יע"ש. גם התוס' בפסחים פרק מקום שנהגו דנ"ו ע"ב סד"ה מחלוקת כתבו בשם הירושלמי דספק מוקצה אסור יע"ש ולענין ספק תחומין עיין במה שאכתוב לקמן בס"ד פ"ב ה"י יע"ש.

ט

שורש מוקצה מחמת איסור

בית שהוא מלא פירות מוכנין ונפחת נוטל ממקום הפחת כו'. נ"ב הכי איתא בפרק המביא דל"א ע"ב בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת כו' וכתב רש"י ז"ל ונפחת מאליו עכ"ל ונראה דרש"י ז"ל חידושא קמ"ל דלא מבעיא כשעבר ופחת לכתחילה דמותר ליטול ממקום הפחת דעל ידי פחיתתו גילה דעתו דלא אקצינהו מדעתיה מאתמול דמעשיו מוכיחין אלא אפילו בנפחת מאליו דהשתא ליכא הוכחה דלא אקצינהו אפילו הכי כיון דליכא אלא איסורא דרבנן בשעבר ופיחת כדאוקימנא ליה באוירא דלבני שרי ליטול ממקום הפחת ועיין עוד לקמן ומבואר יוצא מדברי רש"י דדוקא באוירא דלבני הוא דשרי ליטול דליכא אלא איסורא דרבנן אבל בכותל של אבנים דאיכא בפחיתתו איסו' דאורייתא אסור ליטול ממקום הפחת אפילו כשנפחת מאליו וכן כתב הרא"ש בהדייא בשמעתין כיע"ש וקשה למה זה סגרו הדלת דבכותל בנין אסור דאטו מי לא משכחת לה נמי היתרה בכותל בנין כגון סותר על מנת שלא לבנות דליכא בסתירתו אלא איסורא דרבנן כמ"ש בפ' האורג דק"ה כל המקלקלין פטורין וכל פטורי שבת פטור אבל אסור מדרבנן דוקא כדאיתא בריש מ' שבת והכי אמרינן בהדייא בפרק במה מדליקין דל"א ע"ב. וכ"כ הר"ן בשמעתין ע"ש הרמב"ן דאפילו בסותר סוכה בריאה ליכא אלא איסורא דרבנן כל שאינו סותר על מנת שלא לבנות ועיין להתוס' בפרק חבית דף קמ"ו ד"ה שוכר יע"ש. ובעירובין דל"ה ובחידושי הריטב"א ז"ל יע"ש וכיון שכן אף בכותל בנין שנפחת אמאי לא שרינן ליטול ממקום הפחת כיון דבידו לפחות ע"מ שלא לבנות דאז ליכא אלא איסורא דרבנן והו"ל כטבל דאם עבר ותקנו מתוקן כמ"ש רש"י.
ואפשר לומר כי זה היה טעמו של רבינו ז"ל כאן שסתם וכתב בית שהוא מלא פירות נוטל ממקום הפחת. וכתב מרן ב"י בה' יום טוב סי' תקי"ח דמשמע דאפי' בבית בנוי בנין גמור מיירי וטעמו משום דכיון דלא אוקימנא באוירא דלבני אלא משום דקשיא לר"מ אית לן למימר דת"ק מיירי בכל ענין עכ"ל. ולא ביאר לנו שזהו טעמו של רבינו שסתם וכת' דאפילו בבנין גמור ליטול ממקום הפחת אלא כתב מ"ש ה"ה בשם הרשב"א והרמב"ן ז"ל אבללפי האמור דאף בבנין גמו' נמי איתיה להאי טעמא דליכא אלא איסורא דרבנן וכמדובר ניחא ומיהו לבר מן דין איכא למימר דרבינו ז"ל בשיטת הרמב"ן שכתב הר"ן בשמעתין קאי וכמ"ש בס' לשון למודים הי"ט סי' קצ"ה יע"ש.
ונראה דרש"י והרא"ש ז"ל משמע להו דבבנין גמור אפילו הכי משכחת לה בסותר על מנת שלא לבנות דליכא אלא איסורא דרבנן כיון דבסותר על מנת לבנות איכא איסורא דאורייתא לא שרינן ליה ליטול ממקום הפחת כיון דאיכא סתירה דאסור מדאורייתא. ועוד דכיון דבית זה מיוחד לכך לשמור פירותיו בתוכה ודאי דכי סתר לה על מנת לבנות קא סתר לה. והנה התוס' דחו פירוש רש"י ז"ל שהרי גבי סל לפני האפרוחים וגבי גלגל מוכני שיש עליו מעות בין השמשות דליכא בהו אלא איסו' טלטול דרבנן ואפילו הכי אמרינן בהו מגו דאתקצאי לכוליה יומא.
ולכאורה קשה למה זה הביאו ממרחק לחמם מההיא דסל וגלגל מוכני דאתמר במ' שבת וטפי היה להם להביא ההיא דאמרי' לעיל בפרק א"צ דכ"ו גבי מוקצה דגרוגרות וצימוקים דכי לא אחזו בין השמשות אפילו אחזו בשבת אסורים דמגו דאתקצאי כו' והכי נמי אמרינן לעיל גבי סוכה שנשברה בי"ט דאסורה משום מיגו ואפילו בשהיתה רעועה מעי"ט אסורה לר"י וה"נ אמרינן לעיל גבי קורה שנשברה בי"ט דאסורה משום מוקצה מחמת חסרון כיס ומשום מיגו כמ"ש רש"י ז"ל לעיל ונראה דמכל הני לא קשיא להו להתוס' דמשמע להו דשאני הני דנשתנו גופן וכנולד דמי וכל כי האי אע"ג דליכא בהו אלא איסורא דרבנן אסירי מה שאין כן בפירות שבבית סתומה ובטבל שנתקן דליכא שום שינוי בפירות עצמן אלא איסור דבר אחר הוא דרביע עלייהו וכל שעבר ותקנן שרו כיון דקיימי השתא כדמעיקרא. ואמטו להכי הוקשה להם מההיא דסל לפני האפרוחים ומההיא דגלגל מוכני דדמו ממש לההיא דבית שנפחת וטבל שנתקן דאיסור דבר אחר הוא דרביע עלייהו וליכא שינוי בסל ובמוכני ואפילו הכי אמרינן בהו מגו דאתקצאי כנלע"ד נכון ועיין בחידושי מרן מלכא כמוהר"י הכהן ז"ל וכתבו עוד התוס' בשם הר"מ ז"ל דההיא דגלגל מוכני וסל לפני האפרוחים המוקצ' אינו מסתלק מן העולם אבל בטבל מיד שתקנו הטבל מסתלק המוקצה מן העולם והוק' להם לפי זה ההיא דאמרי' בחולין השוחט בשבת אסור באכילה ליומא ונסבין חברייא למימ' ר"י היא דמיגו דאתקצאי כו' אף על גב דנסתלק המוקצה כשנשחט ותירצו דהתם כיון דהמוקצה היה מחמת חסרון מלאכה דאורייתא אע"פ שנסתלק המוקצה אמרינן מיגו דאתקצאי בין השמשות כו' עכ"ל וק"ל דאכתי אמאי לא ק"ל מאותה ששנינו לעיל בפרק א"צ דכ"ז ע"ב בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ואמרי' עלה תנן סתמא לא כר"ש ומשנינן אפילו תימא ר"ש מודה ר"ש בבעלי חיים שמתו שאסורים יע"ש והשתא לפי תירוץ הר"מ ז"ל ואפילו כרבי יאודה נמי לא אתיא דהא כיון שמתה נסתלק המוקצה מן העולם והכא ליכא מוקצה מחמת חסרון מלאכה דאוריי' דבידו לשוחטה כדי לאכול ממנה כזית ודוחק לומר דגזרו י"ט אטו שבת דאיכא חסרון מלאכה דאורייתא ואפשר דהתם אע"פ שנסתלק המוקצה מן העולם לא רצו להתיר בשביל צורך הכלבים וכבר חילק חילוק כזה הב"ח בסי' שכ"ד ס"ד יע"ש.
ודע דהר"מ ז"ל לא ליישב מתני' אתא דהא הכא הפחת הוי בעולם כמ"ש התוס' אלא ליישב ההיא דסל לפני האפרוחים וההיא דגלגל מוכני שיש עליה מעות עם ההיא דטבל דאמרינן שאם עבר ותקנו מתוקן הוא דאתא ומתני' דהכא ע"כ ליישב ולו' דר"ש היא דלית ליה מוקצה וכמ"ש התוס' בתר הכי והתוס' לא הביאו תירוצו של הר"מ אלא לומר דלדידיה מתני' דהכא אי אפשר ליישבה ע"פ מ"ש רש"י הכא אלא כמ"ש הם דאתייא כר"ש כי לולי תירוצו של הר"מ הוה מצינן לתרוצי לשיטת רש"י ז"ל ההיא דסל לפני האפרוחים וההיא דמוכני שיש עליו מעות דלא תקשי לא אמתני' דהכא ולא ההיא דטבל דהתם אף על גב דהוו איסורייהו דרבנן מ"מ כיון דהוו בסיס לדבר האסור הוה ליה כאלו חל איסור מוקצה בגופן ממש וכבר כתבנו לעיל דכל שחל איסור בגוף הפירות עצמן אף רש"י ז"ל אזיל ומודה דלא הוו אסורי אלא מדרבנן חל עלייהו איסורא אפילו כי הדר אחזי בי"ט ומדהוצרך הר"מ ז"ל לתרץ ההיא דסל לפני האפרוחים וההיא דגלגל מוכני עם ההיא דטבל באופן אחר ודלא כשיט' רש"י וכדבר האמור ש"מ דלא ניחא ליה בחי' זה ולזה הוק' להם דאכתי מה יענה הר"מ למתני' דהכא ותרצו דאתי כר"ש ודוק. ועיין להתוס' בפ' כירה דמ"ג ד"ה טבל.
ודע שתירוץ זה שתירצו התוספות דמתני' אתיא כר"ש אף רש"י ז"ל בפרק בכל מערבין דף ל"ד ע"ב אמרו. וראיתי בחידושי הריטב"א ז"ל שכת' שכן תירץ רש"י ז"ל הכא בשמעתין וכתב הוא ז"ל וז"ל ופי' לפירושו דמיירי שהיתה הסתימה רעועה שמצפה עליו אמתי תפתח וכדאמרינן בסוכה רעועה עסקי' דהא מודה ר"ש בכוס וקערה ועששית לפי שאינו עומד ומצפה אמתי תכבה נרו עכ"ל. והר"ן ז"ל כתב בשם הרמב"ן ז"ל דהכא היינו טעמא דלא מיתסרי הפירות משום מוקצה לדעת ת"ק דאסר לפחות משום דלא אמרינן מוקצה מחמת איסור אלא כשהאיסור בגופן או שנעשו בסיס לדבר האיסור דומיא דנר אבל הכא הפירות ראויין ולא נעשו בסיס לבית אלא שדבר אחר גורם שאינו יכול ליהנות בהן ואינו אלא כאלו היו פירותיו במקום שאינו יכול להלך שם עכ"ל.
ולדידי ק"ל בין לתירוץ רש"י בין לתירוצו של הרמב"ן כיון דפירות אלו סתומים בתוך הבית ואי אפשר ליהנות בהן משום איסור דרבנן דאסרו לפחות את הבית א"כ הו"ל פירות אלו כפירות שבאוצר וכעצים שבמוקצה דאע"ג דליכא בהו שום איסור משום דאסח דעתיה מינייהו אסורות ביו"ט משום מוקצה דהסח הדעת ה"נ כיון שזה אין רצונו לעבור אאיסור זה דפחיתת הבית הרי הסיח דעתו מפירות אלו והו"ל מוקצה מחמת הסח הדעת ונהי שאם עבר ופיחת דגילה דעתו שלא הסיח דעתו מפירות אלו דשרו דהו"ל כטבל שאם עבר ותקנו דמתוקן אבל כשנפחת הבית מאיליו והוא לא היה בדעתו לפחות אמאי לא מתסרי משום מוקצה דהסח הדעת כפירות שבאוצר. וליכא למימר דהכא מיירי ביושב ומצפה אימתי תפחת הבית וכגון שהתנה בפירוש מערב יו"ט שאם תפחת הבית דעתו על הפירות דא"כ מה להם ז"ל לומר דהכא לת"ק ה"ט דלא אסירי מטעם מוקצה משום דליכא הכא מוקצה מחמת איסור תיפוק לי דאפילו איכא משום מוקצה כל שהתנה כן מערב י"ט ונפחת מהני תנאו וכמ"ש הר"ן ז"ל לעיל גבי סוכה בריאה שנפלה ביו"ט דכל שהתנה עליו מעי"ט מהני תנאו והביא דבריו מרן ב"י בסימן תקי"ח ובסימן ש"ח יע"ש. ואפשר לומר דהכא כיון דאוקימנא למתני' באוירא דלבני סתמא הו"ל כסוכה רעועה וכמו שכן נראה מדברי הרא"ש. ועוד כיון שנפחת הבית מאיליו ממילא היתה רעועה מעט ודעתיה על הפירות ואין כאן מוקצה מחמת הסח הדעת וכעין זה כתבו התוס' בריש מכילתין ד"ב ע"ב ד"ה ואין מבקעין יע"ש ואע"ג דגבי סוכה שנפלה בי"ט לא מהני מה שהיתה רעועה מערב י"ט לר"י ואנן קי"ל כוותיה י"ל דהיינו דוקא במוקצה מחמת איסור לא מהני מה שהיתה רעועה אבל הכא דליכא מוקצה מחמת איסור לרש"י כדאית ליה ולהרמב"ן כדאית ליה וליכא אלא מוקצה דהסח הדעת בלבד כל שהיתה הכותל רעועה הרי ליכא משום הסח הדעת כנלע"ד. וזה נראה דעת הר"ן שעמ"ש הרי"ף בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת כתב לשון רש"י דת"ק לא שרי אלא באוירא דלבני וכתב עליו מרן ב"י בסימן תקי"ח שלא השגיח בדברי הרי"ף שלא כתב אלא משנתינו כצורתה ולא כתב דמיירי באוירא דלבני משמע שדעתו כדעת הרמב"ן דאפי' בבית בנוי בנין גמור שרי לת"ק יע"ש ולקוצר דעתי נראה דהר"ן ז"ל משמע ליה דאף הרמב"ן לא התיר אלא באוירא דלבני דוקא ומטעמא דאמרן דאי לא אכתי איכא משום איסור מוקצה ומה שלא פי' הרי"ף דמיירי באוירא דלבני משמע ליה דסמך אמ"ש לעיל גבי סוכה דאפילו היתה רעועה לא מהני לר"י ואף לדר"ש בעינן רעועה וה"נ ודאי דברעועה מיירי.
האמנם מדברי ה"ה כאן מבואר דלהרמב"ן ז"ל אפילו היתה הסתימה בריאה אפי"ה שרי ליטול מהפירות כשנפחת שכתב וז"ל וכבר שאלו כיון שהיה הבית סתום מערב יו"ט נמצא שהפירות היו מוקצין מחמת הבית והיאך הותרו כשנפחת בי"ט וכתב הרשב"א ז"ל יראה לי שלא נאמרו דברים הללו אלא בבית רעועה שדעתו שיפחת אבל הרמב"ן ז"ל כתב שאפילו בריא ונפחת בי"ט מותר לפי שאין הפירות מוקצין מחמת עצמן ואינה בסיס לדבר האיסור וכן עיקר וזה דעת רבינו וההלכות עכ"ל. הנה מבוארין דבריו דלהרמב"ן ז"ל אף בכותל בריא שרי ליטול ממקום הפחת והדבר קשה אצלי כמדובר ואפשר כיון דאם עבר ופיחת לא מתסרי פירות אלו אע"ג דכי לא פיחת גילה דעתו דאסח דעתיה מינייהו והו"ל מוקצה מ"מ חכמים לא גזרו איסור מוקצה על פירות אלו כיון דיש בהם צד היתר כמובן ודוק. אך אני תמיה טובא במ"ש ה"ה בשם הרשב"א ליישב קושיית המפרשים שלא נאמרו דברים הללו אלא בבית רעועה שדעתו שיפחת דמה הועיל הרב ז"ל בזה דהא ניחא לר"ש דאמר לעיל ד"ל גבי סוכה רעועה שנפלה בי"ט דיכול להשתמש בה אבל לרבי יאודה דקי"ל כוותיה ואסר התם אפילו בסוכה רעועה ה"נ אפילו היתה הבית רעוע' תאסר ומדברי ה"ה ז"ל משמע דאף לדידן דקי"ל כר"י תריץ יתיב הרשב"א האי תירוצא והוא תימא. ומדברי הריטב"א שכתבנו לעיל מבואר ג"כ דדוקא כי מוקמינן למתני' כר"ש מיירי מתני' בכותל רעוע אבל לר"י אפי' היה הכותל רעוע אכתי איכא משום מוקצה מחמת איסור ושלא כדברי הרשב"א. ולולי דברי ה"ה ז"ל דמשמע ליה דהרשב"א והרמב"ן פליגי לענין דינא אנן בדידן מצינן למימר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דהרשב"א אתירוצא דהרמב"ן סמך ומשום דאכתי ק"ל לתירוצו מאי דאקשינן לעיל דאכתי הו"ל מוקצה מחמת היסת הדעת לזה תריץ יתיב דהכא מיירי בבית רעועה וכמדובר לעיל. והרמב"ן לא הוצרך לפרש זה כדאמרן לעיל דכיון דנפחת הבית מסתמא היתה רעועה וכדברי הרשב"א כנלע"ד אך לפי מ"ש ה"ה צל"ע.
ואולי כוונת ה"ה ז"ל במ"ש ע"ש הרשב"א ז"ל דהכא מיירי בבית רעועה היינו לומר דמתני' מיירי באוירא דלבני דוקא וכמ"ש רש"י דאף ת"ק לא התיר אלא באוירא דלבני דמסתמא רעועה היא להכי קאמר שאין הדברים אמורים אלא בבית רעועה וה"נ משמע מדברי הרא"ש ז"ל דאוירא דלבני סתמא רעועה היא יע"ש. וע"ז כתב דהרמב"ן חלוק על זה וכמו שהכריח מההיא דסוכה רעועה וכמ"ש הר"ן ואם זו היתה כוונתו לא ידעתי אמאי לא הזכיר לרש"י דקאי הרשב"א בשיטתו כדרכו ז"ל ואולי מפני שחזר בו רש"י ז"ל במסכת עירובין לא העלה את שמו על דל שפתיו ועדיין צ"ע.
ודע שהריטב"א בפרק בכל מערבין הביא דברי הרמב"ן ז"ל וכתב שאין דבר זה מחוור כל הצורך בעיניו והסכים הוא ז"ל לתירוץ התוס' ורש"י ז"ל שם דתירצו דמתני' אתא כר"ש דלית ליה מוקצה.
הנה עלה בידינו בדין משנתינו ג' שיטות האחת היא שיטת התוספות בשמעתין ורש"י ז"ל והריטב"א במסכת עירובין דמתני' אתא כר"ש דלית ליה מוקצה ומיירי מתני' בסתימא רעועה דמסתמא יושב ומצפה אימתי תיפול ולפי זה לשיטת הפוסקים בי"ט כר"י ולא שרו לעיל גבי סוכה שנפלה בי"ט אפילו בסוכה רעועה ה"נ לא שרי ליטול בבית שנפחת בי"ט ממקום הפחת ואפילו היתה רעועה ובאוירא דלבני ולשיטת הפוסקים כר"ש גבי סוכה רעועה שנפלה בי"ט ה"נ שרי.
השיטה השנית היא שיטת רש"י והרא"ש והטו' ז"ל הכא שתירצו דמתני' מיירי באוירא דלבני דליכא בסתירתה אלא איסורא דרבנן ומה"ט שרי ליטול ממקום הפחת אבל בבית בנוי בנין גמור דאיכא בסתירתה איסורא דאורייתא אסור ליטול ומה שיש לעמוד בשיטת הרא"ש ובנו הטור דהכא פסקו כת"ק דמתני' ודלא כר"מ דשרי לפחות לכתחילה וגבי עירוב בסימן שצ"ד פסקו כר"מ כדאיתא בפרק בכל מערבין דל"ד ע"ב כבר עמד בזה הרב מ"א שם בסי' שצ"ד סק"ב ותירוצו דחוק הרבה ועיין בספר לשון למודים ה' יום טוב סימן קצ"ה ולפי תירוצו נמי קשה שלא היה לו להטור לחלק בין שבת לי"ט ודוק.
השיטה הג' היא שיטת הרמב"ן לפום מאי דמשמע ליה לה"ה דאף בבית בנוי בנין גמור ונפחת שרי ליטול ממקום הפחת וזו היא גם כן שיטת הרי"ף ורבינו לדעתו ודעת מרן ב"י בסי' תקי"ח וכן פסק בספר הקצר יע"ש. ואת זה ראיתי להרב ט"ז שם ס"ק ז' עמד מתמיה עמ"ש הרשב"א בתשובה הביאה מרן ב"י בסי' תקט"ו והר' המפה שם גבי ישראל ששיגר דורון לחבירו על ידי גוי מערב י"ט ונתעכב הגוי והביאו בי"ט מחוץ לתחום דשרי לישראל עצמו שהובא בשבילו ואין כאן איסור תחומין ודוקא כשהיה דעתו של ישראל זה שבאו לו הפירות עליהן מערב י"ט אבל אם לא היה דעתו עלייהו אע"ג דמשום איסור תחומין ליכא משום איסור מוקצה איכא עכ"ל ותמה עליו הרב ז"ל דהכא שרינן ליטול ממקום הפחת ולאכול אע"ג דלא היה דעתו בין השמשות על הפירות משום איסור סתירת הבית ולא גרע איסור סתירת אוירא דלבני מאיסור תחומין. ולדעת הרמב"ן אפילו בבית בנוי בנין גמור דאיכא איסור סתירת דאורייתא נמי שרי ליטול ממקום הפחת ומתוך כך דחה הרב תשובת הרשב"א הלזו מהלכה יע"ש.
והנה הרשב"א עצמו לפי מ"ש ה"ה על שמו דמתני' דבית שנפחת מיירי בסתירה רעועה דמאתמול דעתיה עלייהו דפירות אין מקום לתמיהת הרב ט"ז ועיקר תמיהתו היא שעמדה על הר"ב המפה דבסי' תקט"ו הסכים לתשו' הרשב"א ובסימן תקי"ח הסכים לסברת האומרים דאפילו בבית בנוי בנין גמור שרי ליטול ממקום הפחת ולפי מ"ש לעיל דהר"ן ז"ל חלוק על ה"ה ומשמע ליה דאף הרמב"ן והרי"ף ורבינו לא התירו בבית שנפחת ליטול ממקום הפחת אלא בבית רעוע כגון באוירא דלבני וכיוצא לפ"ז לא פליגי הרשב"א והרמב"ן ז"ל גם בפירות שבאו מחוץ לתחום דודאי אם לא היה דעתו עליהן מאתמול אסורות משום מוקצה אף להרמב"ן כמ"ש הרשב"א בתשו' כן נלע"ד והרב מ"א בסימן תקט"ו סקכ"ז הוק' בתשובת הרשב"א הלזו דמה טעם לאסור הפירות מטעם מוקצה לא יהא אלא פירות הפקר שבאו מחוץ לתחום שמותר לאוכלן אע"פ שלא היה דעתו עליו וכדאיתא בעירובין דמ"ה ע"ב וכ"כ הר"ן בסוף ביצה גבי שור של פטם עכ"ל ולקוצר דעתי ההיא דעירובין דמ"ה לא מיירי שבאו הפירות מחוץ לתחום אלא בתוך תחומו נמצאו דהיינו בתוך האלפיים אמה שהיה יכול להלך זה המוצאן וכיון שאלו היה יודע שהיו שם פירות היה יכול להלך ברגליו וללוקחן אלא מפני שלא ידע שהיו שם פירות הקצה אותן מדעתו ועיין להלח"מ בפ"ב מה' י"ט די"ד אבל בפירות שהיו חוץ לתחום כיון שהוא לא היה יכול להלך שם ודאי אקצינהו מדעתיה כיון שהוא אינו יכול לילך משום איסור תחומין כנלע"ד ולענין הלכה עיין בספר גינת ורדים ס"א וס"ב.
והנה עלה דקאמר ר"מ במתני' אף פוחת לכתחי' ונוטל פריך בגמרא אמאי והא קא סתר אהלא כו' באוירא דלבני והאמר ר"נ הני לבני כו' שרגינהו ודאי אקצינהו אמר ר"ז בי"ט אמרו אבל לא בשבת ע"כ וכתבו התוס' פירוש התירו מוקצה משום אוכל נפש אבל לא בשבת ומכאן יש ראיה לריצב"א שפי' לעיל דטלטול מוקצה התירו בי"ט משום אוכל נפש עכ"ל דברי ריצב"א הללו הביאו אות' התוס' לעיל דכ"ח ד"ה גריפת תנור ובריש מכילתי' ד"ח ד"ה אמר ר"י וכבר עמדנו על עיקר ראייתם הלזו שהביאו בשמעתי' לדבריו במקום אחר וע' להמרדכי בפרק בכל מערבי' שהביא ג"כ דברי ריצב"א הללו ומרן בסי' תקי"ח הביא דבריו ז"ל ועיין בספר לשון למודים בהלכות י"ט סי' קצ"ו שהאריך בביאור דברי המרדכי שלא לצורך כאשר יראה המעיין יע"ש ואת זה ראיתי בחי' הריטב"א למס' עירובין דל"ד ע"ב שכתב וז"ל והקשו התוס' היאך רשאין לפחות דהא קמטלטל האבנים והעפר שהם מוקצי' והריב"א היה מביא ראיה מכאן דמותר לטלטל בי"ט מוקצה שהוא של אוכל נפש כדי ליקח האוכל כו' ומסתברא דממתני' ליכא ראיה כלל דה"ט דמתני' מפני שכיון שניתנו הלבנים הללו לסתום ולהיות כעין דלת והסתימה היא בענין שמותר לפחות אותה אין העפר והלבנה מוקצי' ומעתה אין לו ראיה להתיר טלטול האפר בי"ט אלא א"כ הוא בטלטול מן הצד דלא שמיה טלטול לצורך אוכל נפש ואפילו בשבת כדאיתא במסכת שבת בכמה דוכתי עכ"ל ודבריו תמוהים מסוגייא דשמעתי' דקפרי' תלמודא איני והאמר ר"נ שרגינהו ודאי אקצינהו והוצרך לשנויי ר"ז בי"ט אמרו אבל לא בשבת הרי מבואר דגבי אוירא דלבני שניתנו לסתום הבית קאמר תלמודא דאיכא בהו משום איסור מוקצה היפך דברי הריטב"א ז"ל וכעת לא מצאתי דבר נכון בישוב דבריו ז"ל וצ"ע.

י

שורש גוי שהביא תשורה לישראל ביו"ט

גוי שהביא תשורה ביו"ט אם יש מאותו המין במחובר כו'. נ"ב הכי איתא בגמרא דכ"ד ע"ב ופירש"י הטעם משום מוקצה ואפילו לר"ש יש מוקצה בגרוגרות וצימוקים כו' ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו פירש רש"י וכדי שלא יהנה ממלאכת י"ט ע"כ וכתב הר"ן דטעם זה שלא יהנה ממלאכת י"ט היה מספיק לאסור י"ט עצמו ואין אנו צריכין לטעם מוקצה אלא ללמדנו שאף פירות שתלש גוי לעצמו בי"ט שהן אסורים לישראל ביומן כדמוכח בפרק בכל מערבין בההיא לפתא דאתא למחוזא ובכה"ג אין לבא עליו אלא מט' מוקצה עכ"ל ונמצא לדעת רש"י כשתלש הגוי לצורך ישראל אסורי' הפירות מטעם דשלא יהנה ממלאכת יום טוב וכשתלש הפירות לצורך עצמו אסורי' מטעם מוקצה ונ"מ דבפירות שתלש לעצמו שאסורות מטעם מוקצה אינן אסורות אלא ביומן אבל לערב מותרות מיד אבל שתלש לצורך ישראל אסורות ג"כ לערב עד שיעור כדי שיעשו.
ואת זה ראיתי בש"מ להר"ב עמ"ש רש"י שהט' משום מוקצה ואף ר"ש מודה בהכי כתב וז"ל ומינה שמעינן שאם היה דעתו של ישראל עליהן מבערב כגון ששמע לגוי שהיה אומר למחר אתלוש פירות להביא אותן דורון לישראל שהן מותרי' לפי שיש הכנה במחובר וכדחזינן בפירות הנושרים דכל דדעתיה עלייהו מאתמול אינן אסורי' אלא משום גזירה דשמא יעלה ויתלוש כדמוכח בפרק מקום שנהגו גבי אנשי יריחו שהיו אוכלין מתחת הנשר בשבת דכיון דדעתייהו מאתמול עלייהו הרי הן מוכנין ועוד דהא לר"ש מהני תנאה בכוס וקערה ועשישית כדאיתא בירושלמי ועיין בשבת דמ"ד ע"א ובפירות התלושין של גוי אין צריך הכנה כדאיתא בירוש' הביאו מרן בסימן תקט"ו וכיון שהן מחוברי' די בשדעתו עליהן מבע"י ואלא מיהו לא מחוור דלא אמרו דמהני תנאה אלא בתלוש וכגון פירות הנושרין שהן מבושלי' וקרובי' לשור וכיוצא בזה כגון סוכה רעועה או קערה ועשישית העשויין לכבות אבל פירות הצריכי' לקרקע שאין דרכן ליפול אין דעת והכן עליהן וכגרוגרות וצימוקים דמו דלא מהני להו מחשבה ואע"פ שיופל בפירות הנושרים עכ"ל ולפי האמור בדעת רש"י דלא הוצרך לטעם מוקצה אלא לפירות שתלש הגוי לעצמו אבל לפירות שתלש הגוי לצורך ישראל בלאו האי טעמא אסורי' הן מטעם דכדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט אין מקום להתיר לדעת רש"י פירות שדעתייהו עלייהו מאתמול בכה"ג ששמע לגוי שאמ' למחר אתלוש פירות להביא אותן דורון לישראל דאף אם נאמר דמהני תנאה במחובר ולית בהו משום מוקצה אכתי אסורות הן מטעם נהנה ממלאכת י"ט העשויה לצורך ישראל ואף בפירות המבושלים דמהני בהו תנאה כל שתלשן הגוי ולא נשרו מאליהן אסורות הן כיון דסוף סוף נעשית בהן מלאכה.
ודע דעיקר סברא זו שכתב הרב דמהני דעת ותנאה בדבר שבמחובר ולית בהו משום מוקצה התוס' ז"ל בפ"ק דחולין די"ד ד"ה מחתכין כתבו כן ע"ש ר"ת דההיא מתני' מחתכין את הדלועין לפני הבהמ' מיירי כשנתלשו מהמחובר בשבת דומיא דנבילה דלית בה משום מוקצה דמיירי ביושב ומצפה אימתי יתלשו וכ"כ בעירובין פרק בכל מערבין ד"מ ד"ה הא ובשבת פרק כ"כ דקכ"ב ד"ה איני יע"ש וסברא זו שכ' הרב דלא מהני תנאה אלא בדבר שבמחובר העשוי לתלש מאליו כגון פירות המבושלין כתבוה התוספות לעיל בפ"ק למה שהוק' להם מההיא דמעמיד אדם בהמתו על המחובר יע"ש. מיהו בשאר דוכתי לא כתבו כן משמע דס"ל דמהני תנאה אף לפירות שאינן עשויות לתלש מאליהן.
וע"פ דבריהם הללו מקום יש בראש ליישב דברי הטור ז"ל בא"ח סי' שכ"ה שכתב וז"ל גוי שצד דגים או לקט פירות או אפה פת או בשל לעצמו כתב בס' המצות יש מתירים כמו שאר מלאכות שעשה לצורכו ויש אוסרים כמו פירות הנושרים כו' ותמה עליו מרן דע"כ לא התירו המתירין אלא באפה ובשל הגוי לעצמו דאין בהם משום איסור מוקצה אבל בצד דגים ולקט פירות משמע דפשיטא ליה דאסורי' דודאי לא גרעו מפירות הנושרין דאסורין משום מוקצה כו' יע"ש וע"פ האמור ומדובר ע"ש התוס' דכל שדעתו עלייהו מאתמול ויושב ומצפה על כך אפילו במחובר אין כאן מוקצה. אפשר דהטור ז"ל מיירי בכי האי גוונא שהיה יושב ומצפה מתי ילקוטו הפירות הללו ומתי יצודו הדגים ההם וכגון שהיו בביברין המוכנים דהשתא לית בהו משום מוקצה אלא משום אמיר' לגוי וכל שהגוי צדן לעצמו מותרות הן לדעת היש מתירין וכי תאמר אלי אם איתא דהטור ז"ל ס"ל כש' התוס' דמהני דעת והכן במחובר אמאי פי' למתניתין דמחתכין את הדלועין לפני הבהמה כשנתלשו מערב שבת וכמ"ש בא"ח סי' שכ"ד והי"ל לפרש כמו שפירש ר"ת שנתלשו בשבת והיה דעתו עלייהו מאתמול. הא לא קשיא דאיכא למימר דאה"נ אלא דאכתי איכא למיחש משום שמא יעלה ויתלוש ומה שכתבו התוס' לזה לדידיה לא שמיע ליה הלכך פירשה בשתלש מאתמול אבל בגוי העושה לעצמו דאין כאן משום אמירה דשמא יעלה ויתלוש לדעת היש מתירין כל שדעתו עלייהו מאתמול אין כאן משום מוקצה והב"ח כתב דרבינו ס"ל דהיש מתירין משמע להו דאע"ג דבפירות של ישראל גזרו אף על הנושרין שמא יעלה ויתלוש אבל בפי' של גוי אם עלה הגוי ותלשן לעצמו שרי כ"ש בפי' הנושרין של גוי ולזה דחה ס' המתירין הללו דלא גרע כשתלש הגוי פירותיו מפי' הנושרין מאליהן של ישראל יע"ש ואם זאת היתה סברת המתירין לא היה צריך הטור ז"ל להשיב עליהן מהאי טעמא דבלאו הכי אסורות הן משום איסור מוקצה דאסח ישראל דעתיה מדברי' שבמחובר ובשמעתין עלה דגוי שהביא דורון לישראל אפי' דגים המפולמין כו' פרכינן אטו פירות בני יומן מי שרו בטלטול ובפרק בכל מערבין ד"מ גבי ההוא לפתא דאתא למחוזא מוכח בהדייא דגוי שתלש לעצמו אסור לישראל הפירות משום מוקצה וכמו שהכריח מרן ב"י כל זה בסי' תקט"ו.
ולפי מ"ש בכוונת הטור דמיירי בגוונא דליכא בהו משום מוקצה כי פליג הטור על סברת היש מתירין ואסר פירות שתלש הגוי לעצמו מטעמא דלא גרע מפירות הנושרין כוונתו לומר דכי היכי דבפירות הנושרין גזרינן אטו שמא יעלה ויתלוש ה"נ בדבר המאכל דנעשה לגוי איכא למגזר מהאי טעמא שמא יעלה ויתלוש פירות מן האילן כיון דלא מינכר בהו אם נתלשו ממילא או תלשן הגוי וכן כתב הר"ן בפרק כל כתבי עלה דמתני' דגוי שהדליק את הנר וז"ל וכי תימא אם כן פירות שתלשן גוי לצורך עצמו יהיו מותרים לישראל י"ל דכיון דפירות האילן עבידי דנתרי ולא מינכר בהו אם נתלשו ממילא או תלשן גוי לא פלוג בהו רבנן וכי תימא עשבין שאין דרכן ליתלש מ"ט לא שרינן לישראל י"ל דעשבים וכיוצא אסורות משום מוקצה עכ"ל וסבור הייתי ליישב עוד דברי הטור ולומר דאע"ג דליש מתירין איכא למיסר בפירות שתלש וצד הגוי לעצמו משום איסור מוקצה והם לא התירו אלא בפת לבד כמ"ש מר"ן ז"ל מכל מקום נ"מ לדידהו דלא חיישי באפה גוי פת לעצמו לשמא יאמר הישראל שיעשה בשבילו גם כן בלקט וצד לעצמו לא חיישי להכי ולפי זה גוי שלקט ואפה לעצמו מותרות למוצאי שבת וי"ט מיד ואין צורך להמתין בכדי שיעשו כיון דליכא למיחש לשמ' יאמר לגוי דמהאי טעמא גוי שהביא דורון לישראל בי"ט אסור לערב בכ"ש ועל זה חלק הטור על סברת המתירין דבמידי דאכילה איכא למיגזר טפי וכסבר' האוסרים והמתירים הן הן סברת רבינו יאודה והתוס' בשמעתין דפליגי בהכי לענין גוי שלקט וצד לעצמו אם יש לאסור לערב בכ"ש או לא אלא דהא ודאי בורכא היא דא"כ הטור ז"ל שהסכים לסברת האוסרים פליג דידיה אדידיה דבסימן תקט"ו כתב דגוי העושה לעצמו מותרי' לישראל לערב מיד ועוד דט' האוסרים הוא משום פירות הנושרים ובפירות הנושרים אין איסור אלא ביומן וכמ"ש הטור בסי' תקט"ו ובסי' שכ"ב ש"מ דהיש מתירין מתירין אפי' ביומן וזה מבואר.
ודרך אגב ראיתי למרן ב"י שכתב שדברי הטור הן הן דברי הסמ"ג ז"ל שכתב דיש פנים להתיר כמו שאר מלאכות ויש פנים לאסור משום דבדבר מאכל החמירו טפי דחיישינן שמא יאמר לגוי לבשל לו בשבת כיון דאמירה לגוי לא מתסרא אלא מדרבנן כו' יע"ש ולא זכיתי להבין אמרי קדוש איך ייחס דברי הסמ"ג הללו בדברי הטור שהרי כתב הטור דטעם יש אוסרים הוא מפני שהמעשה הנעשה על ידי גוי הוי כמו פירות הנושרין שנאסרו אפי' נשרו מאליהן ואין ספק שהן הן דברי הר"ן בפרק כל כתבי שכתבנו ולא הוי טעמא דידהו משום גזירה שמא יאמר לגוי אלא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש פירות האילן ומשום דלא מנכר אי נתלשו ממילא או תלשן גוי. והב"ח כתב שדברי רבינו הן הן דברי הסמ"ק שכתב האי טעמא בהדייא יע"ש עוד כתב מרן דסבר' היש מתירין היא סברת התוס' בריש י"ט שכתבו שהרא"מ אכל מדג מליח שצלאתו השפחה לעצמה כי היכי דשרינן לישראל להשתמש לאור שהדליק גוי לעצמו ואף על פי שהם כתבו ולא נהירא הרי כתבו הטעם משום דמכירו אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה הא אם לא היה מכירו מודו דמשרא שרי וסברת היש אוסרים היא סברת הסמ"ג והסמ"ק והתרומה שכתבו דשמא יש לאסור משום דחיישינן שמא יאמר לגוי לבשל לו בשבת ואפילו באינו מכירו איכא למיחש להכי דליכא למפלג בין מכירו לאינו מכירו אלא כשהגוי עושה לעצמו עכ"ל הנה זה שכתב שהתוס' ס"ל כס' היש מתירין ק"ט שהרי הגהות מיימון בפ"ו מהלכות שבת כתב שהתוס' בפ"ק די"ט קיימי בשיטת הר"ב התרומות שהסכים לאסור בגוי העושה לעצמו מטעמ' דשמא יאמר הישראל לגוי לאפות בשבילו ולפי דברי מרן ז"ל בתר איפכא קאזלי דהתוס' לא אסרו אלא בגוי המכירו והר"ב התרומה אסר אף בגוי שאינו מכירו והיש מתירין נמי לא התירו סתמא אף בגוי המכירו כמ"ש מר"ן ז"ל אלא בגוי שאינו מכירו וכדברי התוס' וא"כ איך ייחס סברת התוס' עם סברת הר"ב התרומה לפי דברי מרן ז"ל ולולי דברי מרן ז"ל יכולין אנו לומר שאף הר"ב התרומה לא הסכים לאסור בגוי העושה לעצמו מטעמא דשמא יאמר לגוי לבשל בשבילו אלא בגוי המכירו דוקא ומ"ש מרן ז"ל דליכא לחלק בין מכירו לאינו מכירו להאי טעמא דשמא יאמר לגוי אלא כשהחששא היא שמא הגוי יעשה מעצמו לשבת הבאה שהוא הטעם שכתבו התוס' בשם התוספתא אבל כשהחששא היא שמא יאמר לגוי לעשות בשבילו אף באינו מכירו אסור וא"כ הר"ב התרומות דנקט טעמא משום שמא יאמר משמע אף באינו מכירו אסור הא לא קשיא דהיא היא כוונת הר"ב התרומות דאיכא למיחש שמא ירגילנו לשבת הבאה וכשהגוי עושה מעצמו אסור שמא יאמר הישראל לעשותו בשבילו דהיא היא עיקר הטעם דאסרו חכמים גוי העושה בשביל ישראל גזירה שמא יאמר לו בפי' וכמ"ש התוס' בהדייא בפרק כל כתבי דקכ"ב ד"ה ואם בשביל ישראל אסור יע"ש ונמצא שהר"ב התרומות נקט עיקר הטעם כשהגוי עושה מעצמו דאסור משום שמא יאמר לו לעשות בשבילו וכונתו לומר דיש לאסור בגוי העושה לעצמו שמא מתוך כך יבא הישראל לומר לו שיעשה בשבילו וחששא זו היא בגוי המכירו דוקא דאיכא למיחש שירגילנו בשבת הבאה ומתוך כך יבא לומר אליו בפי' שיעשה בשבילו אבל בגוי שאינו מכירו ה"נ דשרי וכסברת התוס'.
והשתא ניחא דמייתי דברי התוס' בהגהות מיימון על דברי הר"ב התרומות דמשמע דקיימי בשיטתיה ולפי"ז כשכתב הר"ב התרו' דיש צדדין להתיר אף במכירו נמי מיירי והיא היא סברת הרא"ם שכתבו התוס' ז"ל. או כלך לדרך זה דודאי כשאסר הר"ב התרומות אף בגוי שאינו מכירו אסר כדמשמע מהטעם שכתב שמא יאמר לגוי וכמ"ש מרן ז"ל מיהו כשצידד להתיר וכתב דיש פנים להתיר אף במכירו נמי התיר והיא היא סברת הרא"ם שכתבו התוס' וע"ז הביא הגהות מיימון דברי התוס' שדעתם לאסור ולא דס"ל ממש כסברת הר"ב התרומה דאסר אף בשאינו מכירו אלא לאפוקי מאותו הצד שכת' להתר הוא בא שהתוס' לא משמע להו הכי ולפי"ז כשכתב הטור ע"ש הסמ"ג והסמ"ק סברת התרומ' דגוי העושה לעצמו יש אוסרי' ויש מתירין הסברות אזלי מהקצה אל הקצה דלהיש מתירין אף במכירו מתירין וכסברת הרא"מ שכתבו התוס' וליש אוסרי' אף באינו מכירו אוסרי' ומאחר שהסכים הטור לסבר' האוסרי' שאסרו אף באינו מכירו לא הוצרך להביא הסברא הג' שהיא סברת התוס' מיהו מדברי מרן ז"ל משמע דסבר' היש מתירין שכתב הטור היא סברת התוס' המתירין בגוי שאינו מכירו דוקא דאחר שהביא ס' הרא"ם כת' ואע"פ שהתוס' כתבו ולא נהירא כו' משמע דכונתו לומר דאיך מביא הטור ס' היש מתירין מאחר דסברא דחוייה היא וע"ז כתב שהתוס' ג"כ אזלי ומודו דבשאינו מכירו שרי והיא היא סברת היש מתירין ואם זו היתה סבר' המתירין הדרא קושיא לדוכתא מדברי הגהות.
ולפי דברי הסמ"ק שכתב דטעם האוסרי' הוא משום דגוי העושה לעצמו לא גרע מפירות הנושרין והן הן דברי הטור ז"ל לא היה לו צורך למרן ז"ל להכריח דהאוסרים אף בשאינו מכירו אסרו מפני הטעם דנקטו כדי שלא יאמר לגוי דלהאי טעמא אסור לעול' דשערי דחיה לא ננעלו לזה וכמ"ש דבפשיטות טפי הו"ל להכריח מדנקט הטור הטעם משום פירות הנושרין דלהאי טעמא אין מקום לחלק בין מכירו לאינו מכירו וכמבואר ממ"ש ולדברי מרן ז"ל דמשמע ליה דטעם איסורא משום שמא יאמר לגוי הוא א"כ אף למ"ש יש לאסור בכדי שיעשו דמה"ט כתבו התוס' בשמעתין דגוי המביא דורון צריך שימתין לערב בכ"ש שאם אתה מתיר לו מיד יבא לומר לו שיעשנו בי"ט כדי לאכול לערב מיד והשתא לדברי הסמ"ג דבדבר המאכל שעשה גוי בשבת לעצמו איתיה להך חששא דשמא יאמר לגוי אף לערב נמי אסור בכ"ש ולפי"ז הטור ז"ל שהסכים לסברת האוסרי' כאן אי ס"ל הטעם משום שמא יאמר לגוי כדברי מרן שדברי רבינו הטור הן הן דברי הסמ"ג אף לערב נמי אסור בכ"ש מה"ט והא ודאי ליתא שהרי הטור ז"ל בסימן תקט"ו כתב בהדייא דדבר שעשה גוי לעצמו שרי לישראל לערב מיד ושלא כדברי רבינו יאודה שכתבו התוס' ז"ל וע"כ לומר דהטור ז"ל לא חש לדברי הסמ"ג דיהיב טעמא משום שמא יאמר ודבריו הן דברי הסמ"ק שכתב דיש לאסור כמו פירות הנושרין מאליהן ולה"ט אינו אסור אלא ביומן דוקא דומיא דפירות הנושרין וכמ"ש הטור בסימן תקט"ו ושכ"ב ועיין להב"ח ז"ל.
הדרן לדמעיקרא אשר מבואר יוצא מדברי הר"ן דלרש"י גוי שתלש הפירות לעצמו אין בהם טעם לאסור אלא משום מוקצה ולפי זה מותרו' הן לערב מיד ולא בעי להמתין כ"ש אבל הרא"ש ז"ל אחר שכתב הטעם של ר"ת סיים דלטעמו אין לאסור בגוי העושה לעצמו אלא מותר לערב מיד ע"כ משמע דס"ל דלפירוש רש"י אסור לערב בכ"ש וכן דקדק מדבריו מרן ב"י בסימן תקט"ו וכתב שהתוס' בפרק בכל מערבין ורבינו ירוחם והגהות מיימון ז"ל חלוקים בזה וס"ל דלרש"י ז"ל נמי אין צורך להמתין כשעשה הגוי לעצמו ולא זכר ש"ר דברי הר"ן ז"ל הללו ואי לא דמסתפינא הוה אמינא דאף הרא"ש ז"ל לא כיוין לומר דלרש"י ז"ל אסיר דאדרבא מדבריו משמע להפך כמ"ש הר"ן ז"ל דלא הוצרך רש"י למיהב טעמא דמוקצה אלא ללמדנו דפירות שתלש גוי לעצמו אסורות לישראל ביומן ש"מ דלערב מותר מיד אלא לחדושא נקט דאף לטעמו של ר"ת דיהיב שמא יאמר לגוי ולפ"ז היה סברא להחמיר בדבר שבמחובר וכמו שהיא שיטת רבינו יאודה שכתבו התוס' דס"ל דאסור לטעמו של ר"ת אפ"ה קמ"ל הרא"ש דליכא טעמא לאסור וכמ"ש התוס' כנלע"ד.
ובעיקר טעמו של רש"י שכתב דמה"ט אסור לערב עד כ"ש משום שלא יהנה ממלאכת י"ט הקשו התוס' ז"ל דא"כ המבשל בשבת בשוגג אמאי יאכל הרי נהנה ממלאכת שבת ע"כ. ומתרצתא היא עיקר קושיא זו ע"פ מ"ש רש"י ז"ל בפ"ק דחולין די"ד עלה דהאי מתני' דהמבשל בשבת בשוגג יאכל שכתב וז"ל יאכל הוא עצמו ובו ביום ואין צריך להמתין לערב בכ"ש דהא דאמרינן בעלמא לערב בכ"ש לית ליה לר"מ אלא היכא דעבר ישראל איסורא ובמזיד דאיכא חיובא דלא נמטיה הנאה מאיסורא אבל בשוגג לא ע"כ ובד"ה ור"י אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת כתב וז"ל ולא בשבת וה"ה לאחריני דאע"ג דהוי בשוגג וליכא חיוב מיתה עבירה מיהא איכא ובעינן בכ"ש דלא נמטיה הנאה מעבירה עכ"ל הנה מבוארים דבריו דהא דאמרינן בכל דוכתא צריך שימתין לערב בכ"ש אינו אלא לר"י דאמר בשוגג לא יאכל אבל לר"מ דאמר בשוגג יאכל ה"נ דלא בעי לערב בכ"ש אם לא באיסורא דאיכא עליו חיוב מיתה ובכן שמעתין אזלא כוותיה דר"י והתוס' ז"ל משום דמשמע להו הלכה כר"מ לא הונח להן במ"ש רש"י ז"ל דסוגיין דעלמא אזלא דלא כהלכתא אבל רש"י ז"ל בשיטת הרי"ף והרמב"ם קאי וכמ"ש הר"ן בפרק כירה דס"ל דהלכה כר"י ובכן לא קשיא ולא מידי והרא"ש בפ"ק דחולין די"ד ובשמעתין דחה דברי רש"י מההיא דהמבשל בשבת וכדברי התוס' וזו ראיה דבשי' התוס' קאי דס"ל הלכה כר"מ וכמ"ש הב"ח ז"ל בר"ס שי"ח ובפ' מרובה מבואר דעתו בהדייא יע"ש ושלא כדברי מרן ב"י בר"ס שי"ח שייחס שיטת הרי"ף והרמב"ם בדעת הרא"ש דליתא והרא"ש ז"ל שם בפ"ק דחולין הוסיף עוד להקשות על פי' רש"י ז"ל דאפי' לר' יאודה דאמר בשוגג אסור למ"ש בכ"ש היינו משום דקניס שוגג אטו מזיד אבל משום שלא יהנה ממלאכת שבת שנעשה בו איסור בשוגג לא קאסר וכ"ש כשהגוי עושה מלאכה לצורך ישראל יע"ש ואף גם זו יש ליישב לדעת רש"י ז"ל דודאי עיקר טעמא דאיסור זה דשלא יהנה ממלאכת איסור אינו אלא מטעמא דשמא יבא לעשות הדבר ההוא הישראל עצמו דמשום היא גופה של מלאכה זו הנעשית ע"י גוי לצורך ישראל לא הוה לן למיסר דמה איסור ועבירה יש בדבר דאפי' כי אמר הישראל לגוי בפירוש שיעשה המלאכה בשבילו אין כאן אלא שבות מדרבנן שמא יבא הישראל להקל באיסור שבת ולעשות הדבר בעצמו כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' שבת וא"כ ודאי כשכתב רש"י ז"ל הטעם כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט אינו אלא מה"ט שמא יבא לעשות הדבר בעצמו והיא גופא הוי טעמא דר' יאודה דקניס במבשל בשבת בשוגג דאע"ג דאין כאן עבירה כיון דשוגג הוא אסרו אותה מלאכה אטו מזיד דאיכא איסור' דאורייתא וכל עיקר הטעם אינו אלא להרחיק את האדם שלא יקל באיסור שבת וכמ"ש רש"י בפרק הנזיקין וליכא למימר דקנסו שוגג אטו מזיד הוא משום דילמא אתי לאערומי ולעשות במזיד דהא ליתא כמבואר שם בסוף אותה סוגייא דפרק הנזיקין יע"ש ובשמעתין כתב הרא"ש ז"ל ויש ליישב פי' רש"י דיותר החמירו בגוי שעושה לצורך ישראל ממה שעשה הישראל בשוגג דמילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן והן הן דברי התוס' בפ"ק דחולין דט"ו יע"ש.
ולכאורה קשיא לי דתירוץ זה נר' מוכרח אף לפי הטעם שכתבו הם ז"ל דלדידהו תיקשי מ"ש דהמבשל בשבת בשוגג יאכל מיד ולא חיישינן דאי שרית ליה אתי לבשולי במזיד והכא בגוי המביא דורון חיישינן דילמא יאמר לגוי לבשל בשבילו וע"כ לומר כמ"ש התוס' בפרק כ"כ דקכ"ב דשמא יבא לעשות במזיד מילתא דלא שכיח היא מה שא"כ שמא יאמר לגוי כיון דליכא איסורא אלא מדרבנן חיישינן שמא יאמר לו בהדייא וא"כ היא גופא איכא למימר לשיטת רש"י ז"ל דהכא דוקא גזרו שלא יהנה ממלאכת י"ט העשויה בשביל ישראל משום גזירה שמא יאמר לגוי לעשות בשבילו דשכיח משא"כ בשוגג אטו מזיד והר"ן ז"ל דתפס עיקר בשמעתין פי' רש"י ז"ל שלא יהנה ממלאכת י"ט כתב בפרק כ"כ עלה דמתני' דגוי שהדליק את הנר כתב וז"ל ואע"ג דס"ל לר"מ דמבשל בשבת בשוגג יאכל אפי"ה מחמרינן טפי במלאכת גוי ממלאכת ישראל דבמלאכת ישראל ליכא למגזר שוגג אטו מזיד שלא נחשדו ישראל על השבתות אבל במלאכת גוי איכא למגזר שמא ירגילנו בכך לשבת אחרת והכי איתא בתוספתא והיינו טעמא נמי דבמלאכת גוי העושה לצורך ישראל אפילו לערב אסור בכ"ש ואלו במבשל בשבת לר"י דגזר שוגג אטו מזיד א"נ לר"מ במזיד איכא למאן דשרי להו ההוא תבשיל במ"ש מיד ואין צריך להמתין בכ"ש עכ"ל הנה מבואר כמ"ש לדעת רש"י ומאחר שהתוס' והרא"ש ז"ל לפי פירושם צריכים הם לחלק בכך למה לא ניחא להו בכך לפי' רש"י ז"ל.
ונראה דהתוס' ז"ל לא ניחא להו מימר דעיקר טעמו של רש"י ז"ל שפירש כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט הוא משום גזירה דשמא יאמר לגוי דא"כ הי"ל לרש"י ז"ל לאסור מהאי טעמא אף בי"ט ב' וכמ"ש הם ז"ל אלא עיקר טעמו של רש"י ז"ל הוא כדי שלא יבא הישראל להקל בי"ט ולעשות הדבר בעצמו וחכמים גזרו אמירה לגוי ומלאכת הגוי בשביל ישראל בחדא גזירה דילמא יקל הישראל בי"ט ויעשה הדבר בעצמו ובכן כיון דעיקר הגזירה הוא שמא יבא הישראל בעצמו קשיא להו שפיר מ"ש מהמבשל בשבת בשוגג דלא גזרו אטו מזיד משום דלא שכיח ה"נ לא שכיח שלא נחשדו ישראל על כך אכן לפי הטעם שכתבו הם ז"ל דאסור משום גזירה שמא יאמר לגוי ואע"ג דהוי כגזירה לגזירה אסרו אותה משום דאי לא הא לא קיימא הא וכל שהורגל לומר לגוי שיעשה בשבילו קרוב הוא לעשות הדבר בעצמו וכ"כ הרשב"א בחי' לפרק כ"כ דקכ"ב גזרו שפיר כשעשה הגוי מעצמו לצורך ישראל אטו שמא יאמר לגוי דשכיח טובא והרא"ש ז"ל שישב פירוש רש"י ז"ל באומרו דמלאכת ישראל בשוגג לא שכיח לאו היינו משום דמזיד לא שכיח דלא נחשדו ישראל על כך דזה לא יתכן לפירוש רש"י ז"ל כמדובר אלא כוונתו ז"ל דמלאכת ישראל בשבת בשוגג מילתא דלא שכיח היא דמי זה אשר ישכח מהמלאכה האסורה בשבת או מיום השבת ולא שכיח מילתא ולכן כשעבר ושגג ושכח לא גזרו באותה מלאכה משום דלא שכיח לא כן במלאכת גוי לישראל דשכיח טובא ולכן גזרו באותה מלאכה המצוה שלא יהנה ממנה דילמא יבא להקל בשבת ולעשות הדבר בעצמו ואפשר לומר דהוא הוא הטעם עצמו שכתב הר"ן ז"ל שם בפרק כ"כ שמא ירגילנו לשבת הבאה כלומר דמלאכת גוי בשביל ישראל שכיח ולכן אסרו הנאת אותה מלאכה דכיון דשכיח והורגל להקל בשבת יבא לעשות הדבר בעצמו לא כן בשוגג אטו מזיד לא נחשדו ישראל על השבתות וראיתי להריטב"א ז"ל בחידושיו למסכת עירובין דל"ט הסכים לפרש"י ז"ל וסיים וכתב וההיא דהמבשל בשבת לא דמי להא דהתם בשוגג נעשית המלאכה וליכא למגזר ולא למקנס ביה מידי אליבא דר"מ דליכ' למיחש שמא יעשה במזיד אבל במה שנעשה ע"י גוי לישראל דאתי לזלזולי במילתא ולומר לו עשה גזרו שלא יהנה ממנה עד כדי שיעשה בחול והאי שני חול הוא ואם הא' חול כ"ש דשרי עכ"ל הנה הרב ז"ל כלל הטעם שכתבו התוס' בתוך הטעם שכתב רש"י דטעמא דשלא יהנה ממלאכת י"ט הוא משום דאיכא למגזר דילמא יאמר לגוי לעשות בשבילו ולא גזרו יו"ט ב' מהאי טעמא וכמ"ש התוס' דכיון דעבדו רבנן הכירא שלא יהנה בכ"ש ממילא הוא יודע דאמירה לגוי אסור שהרי לא הניחו אותו ליהנות ממלאכת הגוי שעשה מעצמו עד שיעור כדי שיעשו מי"ט ב' כדי שיוכל הוא לעשות בהיתר ואע"ג דמספק הוא אסור מ"מ מלאכת היתר היא מה נפשך עוד הביא ראיה רש"י ז"ל לפירושו ולטעמו שפי' בשמעתי' בפרק בכל מערבין מההיא טביא דאתציד בית ריש גלותא כו' יע"ש והתוס' שם והרא"ש ז"ל בשמעתין דחו לה בדילמא רבינ' לית ליה בכ"ש כלל לא בי"ט ראשון ולא בי"ט ב' יע"ש ולכאורה איכא למידק דא"כ תיקשי ליה לרבינא אותה ששנינו במסכת מכשירין פ"ב גבי מרחץ וירק דצריך להמתין לערב בכ"ש וי"ל דבשבת דוקא החמיר.
והנה ה"ה בספ"א מה' י"ט דכ"ד עמ"ש רבינו וז"ל ב' ימים טובים אלו של גליות שני קדושות הן ואינן כיום אחד לפיכך דבר שהיה מוקצה בראשון אם הכין אותו לב' הרי זה מותר וכן דבר המחובר לקרקע שנעקר בראשון מותר בב' כו' כתב ה"ה ז"ל מסקנא כרב דאמר שני י"ט של גלויו' נולדה בזה מותרת בזה דב' קדושות הן ומשם יש ללמוד לדבר שבמחובר שהמחובר שנתלש בי"ט ראשון אינו מותר עד מוצאי י"ט בכ"ש והעיקר כדברי רבינו וכן הסכים הרשב"א בראיות עכ"ל והלח"מ שם כתב וז"ל משמע דהוא סבור שדעת רבינו כדעת רש"י דמותר בי"ט שני וק' לזה שהרי כפי טעמו שכת' בפ"ו מהלכות שבת משום גזירה שלא יאמר לגוי לעשות משמע שהוא סבור כדעת התוספות דצריך להמתין עד מוצאי י"ט שני דזהו טעמן של התוס' שהצריכו להמתין עד מוצאי י"ט ב' כו' ואלו לא היה כותב כן ה"ה בדעת רבינו היינו יכולין לומר דהוא סבור עד מוצאי י"ט ב' ומ"ש כאן דמותר בב' הוא מפני שניצוד מאליו או שנעקר מאליו כמ"ש התוס' ז"ל שם אבל אחר שכתב ה"ה מ"ש אי אפשר לומר כן עכ"ל גם הר"מ מטוולי הביא דבריו בספר יד אהרן בסימן תקט"ו עמד בזה על דברי מרן ב"י וכתב דהרמב"ם ז"ל קאי בשיטת התוס' והוא לא התיר אלא דבר שניצוד לצורך גוי דוקא וכמו שצדד מרן וסמך אמ"ש בפ"ו מהלכות שבת יע"ש והמחבר לא עמד על כוונת הר"מ מטוולי ז"ל כיע"ש ועפ"י מ"ש בשם הר"ן והריטב"א ז"ל דאע"ג דס"ל כפי' רש"י לא הניחו ג"כ עיקר הטעם שכתבו התוס' ז"ל כמדובר אין כאן מקום לקושית הלח"מ והרמ"ט ז"ל וכמובן גם מאי דמפשט פשיט' ליה להלח"מ בדעת ה"ה ז"ל דסבור בדעת רבינו ז"ל שדעתו כדעת רש"י לדידי מספ"ל דאפשר דאף ה"ה ז"ל סבור בדעת רבינו שדעתו כדעת הר"ב ה"ג וס"ל דכשהתיר דבר הניצוד בי"ט ראשון או דבר שנתלש בראשון לב' אינו אלא בדבר הניצוד והנתלש לצורך גוי דאף לדעת התוס' והר"ב ה"ג מותר בב' כמבואר בדברי התוס' ומ"ש שי"א שהמחובר שנתלש בראשון אינו מותר עד מוצאי י"ט ב' היא היא סברת רבי יאודה שכתבו התוס' בשמעתין דס"ל דדבר שבמחובר אפי' נתלש וניצוד לצורך גוי אסור לישראל עד לערב בכ"ש וכמו שביאר כוונתו מרן ב"י בסימן תקט"ו וסברת רבינו יאודה הלזו דחאוה התוס' ז"ל ומפני כך כתב שדברי רבינו עיקר כלומר דבניצוד מאליו או לצורך גוי מותר בי"ט ב' וכסברת התוס' ז"ל ויש קצת ראיה לזה מדלא הזכיר ה"ה לדברי רש"י ז"ל דקאי בשיטת רבינו ומוהר"מ מטוולי ז"ל אחר שכתב שדעת רבינו היא כדעת התוס' והר"ב ה"ג ז"ל עמד מתמיה על דברי ה"ה ז"ל שכתב ברפ"ו מהלכות שבת דלדעת הרמב"ם אין חילוק בין ישראל שנעשה בשבילו לישראל אחר וכולם צריכין להמתין לערב בכ"ש כדי שלא יהנה הישראל ממלאכת שבת ע"כ ותמה עליו הרב הנז' דלדעת התוס' והר"ב ה"ג יש חילוק בין ישראל הנעשה בשבילו לישראל אחר כיון דלדידהו טעמ' דצריך להמתין לערב הוא משום גזירה דשמא יאמר והאי טעמא לא שייך לגבי ישראל אחר וכמ"ש הרא"ש ז"ל בשמעתין והוא ז"ל תירץ דה"ה ז"ל חלוק בזה עם הרא"ש ז"ל יע"ש ואשתמיט מהרב ז"ל דברי רבינו שם באותו פרק הל' ה' והשגת הראב"ד ז"ל עליה דהרמב"ם וישוב ה"ה ז"ל לדעת רבינו כמו שיע"ש גם זה שכתב דלדעת התוס' והר"ב ה"ג יש חילוק בין ישראל שנעשה בשבילו לישראל אחר ונסתייע מדברי הרא"ש הוא לא ידע שהתוס' ז"ל חלוקים בזו עם הרא"ש וכמ"ש הר"ב ח"ה ז"ל וכ"כ הב"ח בריש סימן תקט"ו יע"ש ומה שגמגם בספר יד אהרן על דברי הר"ם מטוולי ממ"ש ה"ה בספ"א מהלכו' י"ט ע"פ מ"ש בכוונת ה"ה ז"ל אין מקום לדבריו ודוק ולענין הלכה העלה מרן ז"ל בסי' תקט"ו כשיטת רש"י ז"ל דאין צריך להמתין עד מוצאי י"ט ב' אלא עד מוצאי י"ט ראשון.
ובשיעור כדי שיעשו מבואר בדברי הרא"ש בשמעתין וכן בפ"ק דחולין די"ד ומדברי התוס' בפרק בכל מערבין דלשיטת רש"י אין צורך להמתין אלא שיעור לקיטה לבד ולא בעי שיעור הבאה ג"כ אבל הר"ן ז"ל כתב דאף לטעמו של רש"י בעינן שיעור כדי שילך הגוי למקום שלקט ונגמר המלאכה ויחזור לכאן ואם נסתפק לו מהיכן הביאן כדי שיבואו מחוץ לתחום וכתב הוא ז"ל דהכי מוכח במסכת מכשירין דתנן התם מצא בה ירק נמכר אם רוב גוים לוקח מיד כלומר למ"ש ואם רוב ישראל ממתין בכדי שיבואו ממקום קרוב והאי ירק ודאי איסוריה משום מחובר הוא ולא הזכיר שיעור תלישה לפי שהיא נעשית בשע' מועטת וקאמר דצריך שימתין כדי שיבואו ממקום קרוב אלמא שיעור הבאה נמי בעינן עכ"ל ותמיה לי טוב' בדבריו ז"ל שאם דעתו לפרש ההיא מתני' דמסכת מכשירין דקתני ממתין כדי שיבואו ממקום קרוב דהיינו מחוץ לתחום מהמקום הקרוב יותר א"כ עכ"ל דמתני' מיירי היכא דמספ"ל אם באו הירקות מחוץ לתחום או לא ועלה קאמר דממתין שיעור הבאה מחוץ לתחום וא"כ קשה דמנ"ל להר"ן ז"ל בדעת רש"י דכל שידוע לו מהיכן לקטן דצריך שימתין שיעור הבאת הפירו' ממקום הלקיטה ולא די לו בשיעור הלקיטה לבד דאיכא למי' דדוקא היכא דמספ"ל אם באו מחוץ לתחום דאיכא איסורא דהבאה מחוץ לתחום הוא דבעינן שימתין שיעור הבאה מחוץ לתחום אבל כי יודע לו בודאי שנלקטו מתוך התחום דאז ליכא איסורא דהבאה מחוץ לתחום כי אם איסורא דלקיטה מהמחובר לבד די בהמתנת שיעור לקיטה לבד וכדמשמע להו להתוס' והרא"ש ז"ל בדעת רש"י ז"ל ואם דעתו לפרש מאי דקתני מתני' כדי שיבואו ממקום קרוב דהיינו מתוך התחום מהמקום הקרוב יותר הנמצא שם ירק א"כ ע"כ דמתני' מיירי בשידוע לו שלקטן מתוך התחום אלא שאינו ידוע לו מאיזה מקום לקטן שאם ידוע לו ג"כ מקום הלקיטה לא הו"ל למתני כדי שיבואו ממקום קרוב דכבר כתב הר"ן ז"ל דממתין שיעור שילך למקום הלקיטה וא"כ קשה כיון דכשידוע לו שהן מתו' התחום ואינו ידוע לו מקום הלקיטה תלינן להקל ואין צריך להמתין אלא שיעור כדי שיבואו ממקום קרוב ולא ממקום רחוק כי מספ"ל אם באו מחוץ לתחום או לא למה לא תלינן ג"כ להקל דמתוך התחום באו ולמה זה כתב הר"ן ז"ל דממתין כדי שיבואו מחוץ לתחום וסבור הייתי לומר דכי מספ"ל אם באו מחוץ לתחום או לא כיון דאיכא איסורא דהבאה מחוץ לתחום תלינן לחומרא שבאו מחוץ לתחום משום איסורא דהבאה מחוץ לתחום אבל כשהדבר ידוע שנלקטו מתוך התחום אלא דמספ"ל מאיזה מקום נלקטו דליכא איסורא דהבאה מחוץ לתחום אלא איסורא דלקיטה מהמחובר כי מספ"ל מקום הלקיטה תלינן להקל דממקום קרוב שמתוך התחום באו כיון דליכא הכא איסור' דהבאה מחוץ לתחום וזה שכת' הר"ן ז"ל דכי מספ"ל מאיזה מקום לקטן צריך שימתין כדי שיבואו מחוץ לתחום מסברא כתב כן וכמדובר.
אבל קשה שהרי רש"י ז"ל ס"ל דבס' תחומין תלינן להקל כמ"ש בשבת פרק שואל דף קנ"א גבי גוי שהביא חלילין בשבת והביא דבריו הר"ן ז"ל בשמעתין וא"כ אפי' כי מספ"ל אם באו מחוץ לתחום הי"ל למתלי לקולא ולא היה צריך להמתין אלא שיעור שיבואו מתוך התחום ולמה זה כת' הר"ן ז"ל דימתין שיעור הבאה מחוץ לתחום ואפשר לומר דהר"ן ז"ל מפרש לההיא דקתני כדי שיבואו ממקום קרוב דמחוץ לתחום קאמר ומיירי מתני' היכא דמספ"ל מאיזה מקום נלקטו אם מתוך התחום או מחוץ לתחום ועלה קתני מתני' דתלינן לחומרא וממתין כדי שיבואו מחוץ לתחום מהמקום קרוב יותר ואע"ג דבעלמא בספק תחומין תלינן להקל היינו היכא דליכא אלא איסור תחומין לבד כי ההיא דגוי שהבי' חלילין בשבת מיהו הכא לאו משום איסור תחומין אתינן עלה אלא משום איסור לקיטה מהמחובר בשבת ומשום איסור זה החמירו חכמים שלא יהנה מאותה מלאכה עד שיעור שיעשה אותה מלאכה בשלימות בכדי שילך וילקט ויביא אותן הפירות ממקום הלקיטה ומשום דשיעור הלקיטה אין בה ממש דבשיעור כל שהו נלקט נתנו לו שיעור הבאת הפירות ממקום הלקיטה ולכן היכא דמספ"ל אם נלקטו מתוך התחום או לא תלינן לחומרא דמחוץ לתחום באו כיון דעיקר איסור זה משום שלא יהנה ממלאכת המחובר הוא דאיכא איסורא דאורייתא אבל כשידוע בודאי מהיכן נלקטו די בהמתנת שיעור הבאה ממקום הלקיטה אך קשה דמנ"ל להר"ן ז"ל לפרש מתני' דקתני ממקום קרוב דהיינו מחוץ לתחום ומשום דתלינן לחומרא דאימא ממקום קרוב שבתוך התחום קאמר ואע"ג דאיכא איסור מחובר דאורייתא די לנו בשימתין שיעור הבאת הפירות ממקום קרוב כאלו ידענו בודאי שמשם נלקטו דכל שממתין שיעור זה הרי אינו נהנה ממלאכת איסור וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד.
ולמאי דמשמע להו להתוס' והרא"ש ז"ל בדעת רש"י ז"ל דבהמתנת שיעור הלקיטה לבד דיי קשה מה יענו ביום שידובר בהם הך מתני' דמסכ' מכשירין דקתני ממתין בכדי שיבואו ממקום קרוב ולפי שיטתם מה מקום לשיעור המתנה זו ולומר דס"ל דמתני' מיירי היכא דמספ"ל אם באו מחוץ לתחום או לא ומשום איסורא דשלא יהנה ממלאכת איסור הבאת מחוץ לתחום הוא דקתני שימתין כדי שיבואו מחוץ לתחום ממקום קרוב אבל באיסור מחובר לבד דיי בהמתנת שיעור לקיטה לבד לדעת רש"י ז"ל זה אינו שהרי משום ספק תחומין הו"ל למיזל לקולא ולא היה לו צורך להמתין שיעור הבאה כלל וכמו שהיא שיטת רש"י ז"ל גבי גוי שהביא חלילין בשבת ועיין להרב תי"ט שם במס' מכשירין פ"ב מ"ו שצדד ב' צדדים בכוונת דברי הר"ן ז"ל וכמ"ש אבל לא עמד דבריו ז"ל והרא"ש ז"ל בשמעתין כתב וז"ל ולפי ר"ת היה צריך להמתין בכדי שילך הגוי למקום שצד הצבי דאלת"ה אכתי איכא למיחש שמא יאמר לגוי בי"ט כדי שיאכל בלילה מיד ושמא י"ל שלא החמירו כולי האי ויראה שימתין עד שעה שיוכל להביא מאותו המין הנמצא בסמוך לעיר ולא נחמיר כולי האי בכדי שיבא מן המקום שהביאן הגוי עכ"ל וכ"כ התוס' בפ' בכל מערבין יע"ש ונר' מדברי הרא"ש ז"ל דאם יש מאותו המין בתוך העיר בעינן שימתין שיעור כדי שיביא מהנמצא מחוץ לעיר ונראה שהוא מפרש ההיא מתני' דמסכת מכשירין דקתני ממקום קרוב דהיינו מחוץ לתחום מהמקום קרוב יותר ואין ספק שזו היתה כוונתו של הרע"ב בפירושו שם במסכת מכשירין והצד השני שצדד הר"ב תי"ט ז"ל בכוונת דברי הר"ן ז"ל שם יע"ש אלא שמדברי הר"ן אין ראיה כ"כ והיה לו להרב להביא דברי הרא"ש הללו דמוכיחין כן ומה שהרא"ש ז"ל לא הביא ההיא מתני' דמכשירין לסיוע לדבריו היינו משום דההיא מתני' אפשר לפרש דמיירי בשאינו יודע מהיכן ליקטן אבל בשידוע מהיכן ליקטן אפשר דדי בשיעור המתנת הבאה ממקום הלקיטה וזה אנו צריכין לומר לדעת ה"ה ז"ל שכתב בפ"ב מהלכות י"ט הל' יו"ד דאם לקט הגוי מחוץ לתחום צריך להמתין כשיעור מקום הלקיטה ולא די לו בשיעור שהיית חוץ לתחום לבד ולא כיש מי שכתב שאם הוא רחוק די בשיעור שהיית חוץ לתחום יע"ש דלפ"ז מתני' דקתני ממתי' כדי שיבואו ממקום קרוב מיירי בשאינו יודע מהיכן ליקטן דתלינן דממקום קרוב באו אבל כשיודע מקום הלקיטה צריך שיעור שהיית מקום הלקיטה ממש ולענין הלכה העלה מר"ן ז"ל בספרו הקצר בסימן תקט"ו כמ"ש הר"ן בדעת רש"י דבעינן שיעור לקיטה והבאה וכי מספ"ל ממתין שיעור שיבואו מחוץ לתחום.
ודבר שבמחובר דנתלש ביו"ט דצריך שימתין לערב בכדי שיעשו אם איסור זה הוי דוקא לאותו ישראל הנעשה בשבילו או דילמא אף לאחרים נמי אסור בזה כתב הרא"ש ז"ל בשמעתי' וז"ל ולפרש"י אסור לכל ישראל בכדי שיעשו שלא יהנו ממלאכת י"ט אבל לפי' ר"ת שפירש משום שמא יאמר לגוי מסתבר שמותר לישראל אחר ולא חיישינן שיאמר לגוי להביא בשביל אחר שאין אדם חוטא ולא לו והא דלא קאמר ומותר לישראל אחר מיד כדקאמר גבי בא מחוץ לתחום כיון דבו ביום אסור לכל בשביל שעה מועטת דבכדי שיעשו לא חש להאריך עכ"ל הנה מ"ש דלפי' רש"י אסור לכל ישראל ליכא מאן דפליג בזה והכי מבואר מדברי רש"י בפ"ק דחולין דט"ו דלר"י דאסר מבשל בשבת בשוגג בו ביום כתב רש"י ז"ל דאף לאחריני נמי אסור שלא יהנו ממלאכת איסור עד לערב בכדי שיעשו יע"ש ואולם זה שכתב דלר"ת מסתבר שמותר לישראל אחר הנה התוס' ז"ל בשמעתי' חלוקין עליו בזה וכמו שדקדק מדבריהם הרב ח"ה ז"ל והר"ב ב"ח בסימן תקט"ו וראיתי להרב ח"ה ז"ל שהוקשה לו במ"ש הרא"ש ז"ל דהא דלא קאמר ומותר לישראל אחר מיד דבשביל שעה מועטת דבכ"ש לא חש להאריך כו' דזה אין לו מובן דלשיטת התוס' דאסור עד מוצאי י"ט ב' מטעמא דשמא יאמר לגוי להביא לאכול בי"ט ב' השתא דליכא טעמא דשמא יאמר לגוי משום דאין אדם חוטא ולא לו מותר כל יום שני וא"כ אין כאן שעה מועטת ועוד הוקשה לו בדברי הרא"ש ז"ל דמאי ק"ל דלא קאמר מותר לישראל אחר מיד כדקאמר גבי בא מחוץ לתחום ומאי קושיא דאיכא למימר דקאמר לו בסוף דבריו וקאי אתרווייהו דכה"ג כתב הוא ז"ל לקמן גבי בכדי שיעשו דאי הוה קאי נמי אחוץ לתחום לימא ר"פ בכדי שיעשו בסוף דבריו והוה קאי אתרווייהו וצ"ע עכ"ל ואפשר ליישב דברי הרא"ש ז"ל דמה שהוקשה לו במ"ש דאין כאן אלא שעה מועטת י"ל דכיון דתלמודא לא נחית לאשמועינן איסורא דב' י"ט אלא איסורא דיום ההבאה ואיסורא דלערב בכ"ש אלא שמתוך מה שאסרו לערב בכ"ש אנו אומרים דאסור כל יום ב' דזיל בתר טעמא כמ"ש התוס' ז"ל ובכן כיון דתלמודא לא נחית לאשמועינן אלא שיעורא זוטא דלערב בכ"ש כתב הרא"ש ז"ל דהא דלא קאמר דלישראל אחר שרי מיד משום דשיעורא זוטא הוא לא חש להאריך אע"ג דנ"מ לענין י"ט ב' בשני י"ט של גליות כיון דתלמודא לא נחית השתא להכי גם מה שהוקשה לו בעיקר קושיות הרא"ש ממ"ש הרא"ש ז"ל בתר הכי לא קשיא כלל דהכא ליכא למימר דכי קאמר ר"פ דלישראל אחר שרי מיד קאי לחלוקה דמחובר דקאמר מעיקרא כיון דבחלוקה דמחובר קאמר דבו ביום אסור ולערב אסורין בכ"ש ולישראל אחר בו ביום אסור ודאי משום מוקצה וא"כ ע"כ דכי קאמר ר"פ בסיפא ולישראל אחר אסור לא מצי קאי אכולה חלוקה דרישא אלא דוקא אמאי דקאמר בריש' ולערב אסורים בכ"ש וכיון דלא קאי אכולה חלוקה דרישא לא הו"ל לר"פ למתני בסיפ' אלא מיד כי קאמר ולערב אסורים בכ"ש הו"ל למימר ולאחרים מותר מיד מה שא"כ למ"ש הרא"ש ז"ל דאי קאי מילתיה דר"פ דבכדי שיעשו אף אחלוקה דחוץ לתחום נמי לימא מילתיה אסיפא בתר דקאמר מילתא דבא מחוץ לתחום דהשתא קאי מילתיה אכולה רישא בין אחלוק' דמחובר כחלוקה דמחוץ לתחום דבשניהם אסורים לערב בכ"ש וזה ברור.
ואולם אי קשיא הא קשיא דאיך כתב הרא"ש ז"ל דמסתבר דלטעמו של ר"ת לישראל אחר שרי מיד משום דליכא טעמא דשמא יאמר והלא הרא"ש ז"ל גופיה כתב בפרק כל כתבי דקכ"ב עלה דמתני' דגוי שהדליק את הנר אם בשביל ישראל אסור דאסור לכל ישראל ואף לישראל אחר וכת' דהא דאמרינן בשמעתין והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר היינו דוקא באיסור תחומין דרבנן אבל באיסור דאורייתא כי הכא לא עכ"ל וכ"כ התוס' ז"ל שם יע"ש הרי שאסרו לישראל אחר אע"ג דליכא טעמא דשמא יאמר וליכא נמי טעמ' דמוקצה כמ"ש הרא"ש בשמעתי' והרב"ח ז"ל בסימן תקט"ו כתב דאף הרא"ש לא התיר לדעת ר"ת ז"ל לאכול לערב מיד אלא לערב מוצאי י"ט ב' אלא שאין צריך להמתין כ"ש אבל בי"ט ב' עצמו ודאי אסור מפני שלא חלקו חכמים בדבר שבמחובר בין ישראל עצמו לאחר יע"ש ואין זה משמעות דברי הרא"ש ז"ל כלל גם דברי הטור ז"ל בסימן תקט"ו אין מורין כן ועיין בסימן רע"ו ובדברי הטור שבספר ב"ח כתוב אבל לאחרים מותר מיד לערב יום ראשון בלילה וכלשון הזה הוא לשון רבינו ירוחם הביא דבריו מרן ב"י ז"ל באופן שאין מקום לדברי הב"ח ז"ל בזה ובקיצור פסקי הרא"ש ראיתי שהגיהו וכתבו מותר בלילה של מוצאי י"ט מיד ואין ספק שהמגיה הגיה כן לפי מ"ש הב"ח ז"ל ולא כיוון יפה באופן שדברי הרא"ש והטור לפי שורה המהלכת תחת כתבן מורי' דאף בי"ט ב' שרי לישראל אחר והדרא קושיין דהרא"ש ז"ל תבריה לגזיזיה מהכא למ"ש בפרק כל כתבי ואולם אפשר דדוקא הכא שהביא דורון לישראל דמשום ספיקא דילמא תלש בשבת הוא דאסור בזה הוא שכתב הרא"ש ז"ל דלר"ת ז"ל מסתבר שמותר לישראל אחר מטעמא דאין אדם חוטא ולא לו כיון דאין כאן איסור ודאי שנתלש מהמחובר בי"ט אבל גבי גוי שהדליק הנר לצורך ישראל ועשה כבש דאיכא איסורא ודאי אסור לכל ישראל שלא חלקו באיסור דאורייתא בין ישראל זה לישראל אחר דלאו כ"ע טעמא גמרי דיש לחלק ביניהם והרואה לישראל אחר נהנה ממלאכת גוי הנעשה בשביל ישראל סבור דלכל שרי ומפני שאין צורך לישראל עצמו לא נהנה בו כנלע"ד ובהכי ניחא ג"כ דברי הטור שכתב בהלכות שבת בסימן רע"ו כמ"ש הרא"ש ז"ל בפרק כל כתבי ובסימן תקט"ו כתב לדברי הרא"ש ז"ל שכת' בשמעתין וניחא נמי דבהלכות שבת בסימן שכ"ד כתב דאם לקט הגוי וצד היום אסורים לכל בו ביום ולערב בכדי שיעשו עכ"ל ומשמע מדבריו דלערב נמי אסור לכל עד בכ"ש וכן מבואר בדברי מרן ז"ל שם וזה היפך מ"ש בסימן תקט"ו דלערב מותר לכל מיד ועפ"י האמור ניחא דבסימן תקט"ו מיירי בגוי שהביא דורון דאיסורו מספק משא"כ בסימן שכ"ד מיירי באיסור ודאי ואת זה ראיתי למרן הב"י ז"ל שם בסי' שכ"ה שכתב

טז

שורש איסור טלטול מוקצה בי"ט

בהמת קדשים שמתה כו' לא יזיזנה ממקומה. נ"ב הכי איתא בפ' א"ץ דכ"ז בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ובעינן בגמרא לימא תנן סתמא דלא כר"ש ושקיל וטרי בגמ' ומוקי לה בבהמת קדשים ובמסוכנת זו היא גירסת רש"י ואתייא מתני' כר"ש דוקא ולפי גירסת הרי"ף דגריס במסוכנת ודברי הכל אתייא מתני' אף כר"י כמ"ש הר"ן ז"ל בפי' ההלכות יע"ש.
ועפ"י גירסת הרי"ף מינח ניחא לי מה שהקשו התוס' בשלהי מסכת שבת דקנ"ו ד"ה תרגמא זעירי כו' היכי מוכח תלמודא התם דזעירי ס"ל כר"ש מדאוקמא למתני' בבהמת קדשים דקתני עלה ועל החלה דומייא דחלה דקדישא כדאמרינן בשמעתין יע"ש ולפי גירסתו של הרי"ף ז"ל דגריס בשמעתין במסוכנת ודברי הכל דמוכח מינה דאף ר"י מודה במסוכנת דמותרת בטלטול א"כ שפיר דייק תלמודא התם דזעירי ס"ל כר"ש מדתרגמא למתניתין בבהמת קדשים סתם ולא פירש דמיירי במסוכנת אלמא דאפילו בריאה נמי קאמר תנא דמתני' דאסיר' ומשום דהוייא בהמת קדשים הא דחולין שרייא ואפילו בריאה א"כ שמעינן מינה דס"ל כר"ש ודו"ק.
ואיכא למידק בשמעתין מאי דוחקי' דתלמודא לומר דמתני' אתייא דלא כר"ש כיון דאשכחן סתמא אחריתי נמי לקמן בפרק המבי' דסתם לן תנא דלא כר"ש והיינו מתני' דאין מבקעין עצים מן הקורות דע"כ אתייא דלא כר"ש וכדאמרינן בריש מכילתין גבי י"ט סתם לן תנא כר"י כו'. ולשיטת הפוסקים כר"ש אפי' בי"ט כמ"ש הרא"ש ז"ל בסוף מכילתין ודחו סוגייא דריש פ"ק כיע"ש ניחא דבעי תלמודא לאוקומי מתני' כר"ש משום דהלכתא כוותיה ואף דההיא סתמא דאין מבקעין כו' אתייא דלא כוותיה לא בעי לאוקומי סתמא אחרינא נמי דלא כוותיה אבל לשיטת הפוסקים בי"ט קשה למאי קמהדר תלמודא הכא לאוקומי מתני' כר"ש מאחר דלית הילכתא כוותיה.
וראיתי להר"ב בש"מ שכתב דלאו משום דוחקא הוא דבעי לאוקומי מתני' כר"ש אלא פרושי קמפרש תלמודא אמאי לא אייתי הך מתניתין בריש מכילתין לאוכוחי מינה דסתם לן תנא כר"י בי"ט וקאמר דמהכא לא שמעינן מידי דאיכא לאוקומ' כר"ש נמי יע"ש. ואין זה נוח לי דא"כ הו"ל לאתויי הך שקלא וטרייא לעיל בריש מכילתין ולמימר דמהכא לא שמעינן מידי ולאתויי בתר הכי ההיא מתניתין דאין מבקעין כי ע"כ נלע"ד דתלמודא דחיקא ליה לאוקומי מתני' דהכא כר"ש אף דידע דאידך סתמא דאין מבקעין דלא כוותיה משום דהכא מייתי תנא דמתני' עובדא דר"ט וחכמים דכולהו ס"ל דלא כר"ש וכיון דמעשה רב לא הו"ל לרבי למסתם גבי שבת כר"ש מאחר דכל הנך תנאי ס"ל דלא כוותיה ועבדי נמי עובדא דאע"ג דאינהו קיימי בי"ט וגבי יו"ט הא דסתם לן תנא דלא כר"ש מ"מ ס"ל לתלמודא דהנך תנאי ודאי ס"ל נמי הכי גבי שבת כי היכי דר"י ור"ש הוא בין בשבת ובין בי"ט ורבי הוא דאשכחן ליה דסתם לן גבי שבת כר"ש וגבי י"ט כר"י ולדידיה קאמר תלמודא דס"ל דיש חילוק בין י"ט לשבת אמנם תנא אחרינא לא אשכחן דס"ל לחלק בין י"ט לשבת וכיון שכן הנך תנאי דס"ל גבי י"ט דלא כר"ש ה"נ ס"ל גבי שבת וא"כ לא הוה ליה לר' למסתם גבי שבת כר"ש מאחר דעבדו עובדא כולהו הנך תנאי דמתני' דלא כוותיה ולהכי קמהדר תלמודא לאוקומי סתמא דמתני' כר"ש כנלע"ד.
ולענין הלכה לפי גירסת הרי"ף והיא גירסת רבינו והרא"ש והטור בא"ח סי' תקי"ח דגרסי במסוכנת ודברי הכל שמעינן שאם היתה הבהמה בריאה בערב י"ט ומת בי"ט אסורה בטלטול לדברי הכל ואם היתה מסוכנת מותרת לדברי הכל. ואם היתה חולה קצת ומתה בי"ט פליגי בה ר"ש ור"י ולשיטת הפוסקים כר"י גבי י"ט אסורה ולשי' הפוסקים כר"ש מותרת כמ"ש הטור סימן תקי"ח.
וכתב מרן הב"י בס"ס תצ"ז דאף דכשהיתה הבהמה בריאה בעי"ט ומתה בי"ט אסורה לכ"ע מיהו אם היתה בריאה ונשחטה בי"ט ונמצאת טריפה דינה כהיתה חולה קצת ובאנו למחלו' ר"י ור"ש ודקדק כן מדברי הטור יע"ש אבל בשיטת הר"ב כתב שדינה כבריאה דאסורה לכ"ע שכתב וז"ל והלכך השוחט בהמה ונמצאת טריפה הרי זה כבעלי חיים שמתו דאסור לטלטלן לדברי הכל דכשהיא בחיים בחזקת היתר עומדת וכיון שכן השוחט את הבהמה ובא לבודקה לא יבדקנה אלא במקום שיוכל להניח' שם אם תהא טריפה וכעובדא דלוי דשלהי מסכת שבת דכי מייתו בהמה לקמיה ביומא טבא לא הוה חזי לה אלא אקילקלתא וכן הוא בירושלמי עכ"ל: וק"ל טובא לפום מאי דמשמע ליה להר"ב דבהמה שנשחטה ונמצאת טריפה דינה כבהמה בריאה שמתה דאסורה בטלטול לכ"ע אם כן היכי מוכח התם דקכ"ו דאף לוי סבר הלכה כר"י משום דכי מייתו טריפה קמיה לא הוה חזי לה אלא אקלקילתא ומה הוכחה היא זו מאחר דאפשר דבבהמה בריאה שמתה אף ר"ש אזיל ומודה דאסו' ולא פליגי אלא בחולה קצת כמר בר אמימר דאמר מודה היה ר"ש בבע"ח שמתו כו' ואפשר דלוי סבירא ליה כוותיה דאמימר אלא ודאי דבהמה שנשחטה ונמצאת טריפה דינה כחולה כמ"ש מרן ז"ל ובכן מוכיח שפיר מדהוה חזי ליה אקלקילתא ש"מ דסבירא ליה הלכה כר"י. וליכא למימר דמדהוה חזי אקלקילתא כל מין בהמה דמייתו קמיה ולא היה שואל אם היתה חולה קצת מערב יום טוב או לא מינה מוכח הש"ס דסביר' ליה כר"י דלר"ש בהמה חולה שנשחטה לא אסירא בטלטול אבל לעולם אימא לך דבהמה בריאה שנשחטה בי"ט ונמצאת טריפה אסורה לכ"ע. הא ודאי ליתא דלדידך מי ניחא אף אם תאמר דס"ל כר"י אכתי קשה אמאי לא היה שואל אם היתה מסוכנת מעי"ט או לא דבהא אפילו לר"י מות' בטלטול ועכ"ל דאה"נ דבהמה כזו לא הוה חזי ליה אקלקילתא וא"כ ה"נ איכא למימר בבהמה שהיתה חולה קצת ולעולם דס"ל כר"ש.
ואולי נאמר לדעת הר"ב דבהמה מסוכנת מסתמא לא היה צריך לשאול עליה שכן דרך השוחט בהמה לי"ט שלא לשחוט מסוכנת אלא בריאה וטובה משום כבוד י"ט אבל בהמה חולה קצת לא ממנעי מלשחוט משום שירא שמא תסכן ויפסידנה ועיין להרב ב"ח בס"ס תצ"ז. עוד יש לגמגם לפי דברי הר"ב ז"ל אמאי לא משני תלמודא בשמעתין למר בר אמימר דמתני' אתא אף כר"ש ומיירי בבהמה בריאה שנשחטה ונמצאת טריפה דלישנא דמתה נמי שייך בנשחטה כמ"ש רש"י בפ"ז דתמורה דל"ג ע"ב ד"ה הכא במאי עסקינן כו' הא דקתני אם מתו לא מתו ממש אלא בעבר ושחטן יע"ש.
ודע כי זה שכתבנו דבהמה שהיתה בריאה מעי"ט ומתה בי"ט אסורה בטלטול לכ"ע היינו דוקא למר בר אמימר דאמר מודה היה ר"ש בבע"ח שמתו כו' אבל למר בר אשי דאמר חלוק היה ר"ש אף בבע"ח שמתו כו' אינה אסורה בטלטול אלא לר"י ולדידן דקי"ל בשבת כר"ש בהמה בריאה נמי שמתה בשבת מותרת בטלטול ולשיטת הפוסקים כר"ש בי"ט מותרת בטלטול אף בי"ט ועיין למרן ב"י בה' שבת סימן שכ"ד שכתב דקי"ל כמר בר רב אשי דאמר חלוק היה ר"ש אף בבע"ח שמתו משום דמוקצה דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המקל ודקדק כן מהרי"ף ורבי' בה' שבת פכ"א ועמד מתמיה על דברי הטור בסימן תקי"ח שכתב דבבריאה אסורה לכ"ע למה כ' להחמיר יע"ש.
והנה לזה יש ליישב לע"ד דהטור ז"ל משמ' ליה דסתמא דש"ס קאי כמר בר אמימר ומש"ה פסק כוותיה דבפרק המביא ד"ל ע"ב גבי הא דפרכינן התם בסוכה בריאה שנפלה בי"ט דהיכי שרי ר"ש ומדמינן לה לנר שכבה בשבת מי דמי התם אדם יושב ומצפה אמתי תכבה נרו הכא יושב אדם ומצפה אמתי תפול סוכתו ומתוך כך מוקי לה בסוכה רעועה יע"ש. ואם איתא דשרי ר"ש בבע"ח שמתו כמר בר אמימר אף בסוכה בריאה הו"ל להתיר לר"ש. אלא ודאי דסתמ' קאי דלא כוותיה ומש"ה מוקי לה בסוכה רעועה דוקא ודוק. עוד הקשה מרן דבסימן שכ"ד סתם דבריו הטור ז"ל וכתב מחתכין את הנבלה לפני הכלבים ולא ביאר דבריו דהיינו דוקא בחולה ומסוכנת אבל בבריאה אסורה כיע"ש. ולדידי ק"ל עוד ממ"ש הטור בסימן שי"ח דהשוחט לחולה בשבת לא שנא חלה מאתמול לא שנא חלה היום מותר לבריא לאוכלו חי וכתב הרא"ש בפ"ק דחולין דט"ו דהטעם משום דאנן קי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בדאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזו והכא לא דחיניהו בידים יע"ש הרי שלא חילק בין חלה מאתמול ללא חלה מאתמול למאי דקי"ל כר"ש וזה נראה הפך ממ"ש בסימן תקי"ח דבבריאה מאתמול מודה ר"ש. ושוב ראיתי להרב"ח בסימן שכ"ח שכתב דבסי' שי"ח מיירי במידי דחזי לאדם הלכך לא חילק אבל בסימן תקי"ח דמיירי במידי דחזי לכלבים כל שהיתה בריאה מערב י"ט איכא איסור מוקצה יע"ש.
ואשר לדידי חזי לי דהטור ז"ל סבירא ליה דע"כ מר בר אמימר ומר בר רב יוסף אי אזיל ומודה ר"ש בבע"ח שמתו אלא משום דמר בר אמימר חשיב לבריאה שמתה כמוקצה דצימוקים וגרוגרות דמודה בהו ר"ש. ומר בר ר"י סבירא ליה דלא חשיב כמוקצה דצימוקים וגרוגרות מיהו לכ"ע מוקצה זה דבריאה שמתה חמיר טפי משאר מוקצה וחשיב כמוקצה דנולד הילכך לגבי שבת דאף בנולד קי"ל כר"ש דשרי וכמ"ש הטור ע"ש ר"ח בס"ס תצ"ה פסק סתמא דאף בבהמה בריאה שמתה מותרת בטלטול אבל גבי י"ט דנולד אסור כר"י כמ"ש שם הטור ז"ל פסק דבהמה בריאה שמתה אסורה בטלטול דלא גרע מאיסור נולד כר"י דאסר כנלע"ד נכון והכל יבא לכלל ישוב ודוק.
ובעיקר אוקמתא זו דאוקימנא למתני' בבהמ' קדשים כתב רש"י שאסורה בהנאה וטעונה קבורה ואינה נפדית דבעיא העמדה והערכה א"נ אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואפילו למ"ד פודין בי"ט לא פרקי' ליה עכ"ל. ורבינו בפי' המשנה כתב כטעמו הב' שכתב רש"י שאין פודין את הקדשים האכילן לכלבים כיע"ש ואין להק' לפי טעם זה דאם כן למה לי מתה אפילו לא מתה נמי אלא נטרפה אסורה בטלטול דכה"ג קאמר הש"ס בפרק ב' דבכורות דט"ו עלה דפריך התם ממאי דהאי מתו יקברו משום דבעי העמדה והערכה הוא דילמא משום שאין פודים את הקדשים להאכיל לכלבים הוא אמרי א"כ נתני אם נעשו טריפה יקברו כו' יע"ש די"ל דאה"נ אלא דאורחא דמילתא נקט תנא דמתני' דכל שלא מתה אין דרך לטלטלה. וא"נ עובדא דר"ט במתה הוה ולכך נקט לה נמי תנא במתה וה"ה נטרפה וק"ל. ודע דלפי הטעם הזה דאין פודין את הקדשים כו' שמעינן דאפילו בבהמה דקדשי בדק הבית דלא בעי העמדה והערכה לר"ש כדאיתא בפ"ז דתמורה דל"ג א"נ בבהמה שקדם מום קבוע להקדשה כדאיתא התם ובפ"ב דבכורות די"ד אפי"ה אסורה בטלטול כיון שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דאפי' בקדשי בדק הבית כתבו התוס' בפ"ק דשבועות די"א ע"ב ד"ה א"ה ובפ"ב דפסחים דכ"ט ד"ה אין כו' דאיכא איסורא דרבנן לפדותן להאכילן לכלבים יע"ש ואפשר דמש"ה רבינו בפירוש המשנה תפס עיקר הטעם הזה דאין פודין את הקדשים לומר דאפי' בקדשי ב"ה איתיה לאיסור טלטול דמתני'.

יז

דגים ועופות וחיות שהן מוקצה אין משקין אותן ביום טוב ואין נותנין לפניהם מזונות כו'. משנה שם וכתבו התוס' ד"ה ואין נותנין כו' ותימה דבגמרא פריך כו' עכ"ל עיין להרב בני שמואל בדקל"ג שיישב תמיהתם דאף רש"י ז"ל אזיל ומודה לדבריהם דכל שאסורי' בטלטול משום מוקצה אסור ליתן לפניהם מזונות וכמ"ש רש"י ז"ל עצמו בשבת דק"ו מיהו רש"י ז"ל במתניתין חידושא אשמועינן דאפילו כי לא הוו מוקצים כגון שסכר אמת המים בערב י"ט כל שאין מזונותיו עליו אסור יע"ש ועיין להרב פ"ח ז"ל בר"ס תצ"ז.
ולע"ד אפשר ליישב דעת רש"י ז"ל דס"ל דברייתא דלקמן אתייא כמ"ד לכם ולא לכלבים דאפילו לצורך בהמה דמזונותיה עליו אסור ביו"ט וכתבו התוס' שם דכ"א דהכי הלכתא ורש"י ז"ל לא הוצרך להאי טעמא דאין מזונותיהן עליך אלא למ"ד אף נפש בהמה במשמע כמ"ש בהדייא ואף למ"ד נפש בהמה במשמע הנ"מ כו' מכלל דלמ"ד דאף לבהמה אסור אין צורך לטעם זה דבלא"ה איכא איסור' מקרא דלכם ולא לכלבים ולעיל דכ"א דפרכינן למ"ד לכם ולא לכלבים הני סופלי לחיוותא היכי שדינן להו יע"ש איברא כי לפי דברי התוס' ז"ל שם אין מקום לאסור הטלטול לצורך בהמה דהכתוב לא אסר אלא מלאכה דוקא כיע"ש מיהו מדברי רש"י ז"ל במתניתין משמע דאף הטלטול אסור גזירה שמא יעשה מלאכה גמורה דאיכא איסור דאורייתא גם הר"ב המאור הביא דבריו הרא"ש ז"ל לעיל בפ"ב דכ"א סובר דמתני' אתייא כמ"ד לכם ולא לכלבים ומשו"ה אסרו ליתן לפניהם מזונות גזירה שמא יבא לעשות מלאכה גמורה ולפי"ז כל הנהו מתני' שהביאו התוס' ז"ל לעיל דמשמ' מינייהו דטלטול מלאכה לצורך בהמה שרי צ"ל דהיינו דוקא גבי שבת דחמיר דאסור במלאכת אוכל נפש ולא אתו לזלזולי לעשות מלאכה גמורה לצורך בהמתו אבל גבי יו"ט איכא למיחש טפי וההיא דפרכי' לעיל הני סופלי לחיוותא היכי שדינן להו בשבת ולא משני דבשבת הקלו משום דחמיר ולא אתו לזלזולי י"ל דסופלי לחיוות' איכא טירחא רבה כמ"ש התוס' ז"ל לעיל והוה ליה לאסור אף בשבת ועיין שם בחידושי'.
ולפי האמור בדעת רש"י ז"ל דס"ל דברייתא דאסר ליתן מזונות לחיה ולעוף אתיא כמ"ד לכם ולא לכלבים ומתני' דשרי אתייא כמ"ד אף נפש בהמה במשמע ולענין הלכה ודאי דקי"ל כמתני' ושרי ליתן מזונות לחיה ולעוף בין בביבר גדול בין בביבר קטן ודלא כהרא"ש והתוס' ז"ל שפסקו לעיל כמ"ד לכם ולא לכלבים והשתא הטור ז"ל דקאי בשי' התוס' והרא"ש ז"ל כמ"ש בסי' תקי"ב עכ"ל דפירושא דמתני' לדידיה מפרשא כפירוש התוס' שאם הוא מפרשא כמ"ש רש"י ז"ל תקשי עליה מה שהקשו התו' מברייתא דלקמן ואין ליישב כמ"ש לשיטת רש"י דמתני' אתייא כמ"ד אף נפש בהמה במשמע וברייתא דלקמן אתייא כמ"ד לכם ולא לכלבים דאם כן הוה ליה למפסק כסתמא דמתני' וזה הפך שיטתו. ועיין למרן ב"י ז"ל שכתב שהטור מפרש כפירוש רש"י והפר"ח ז"ל כתב שלא מצא הכרע בדברי הטור להיכן דעתו נוטה ולפי מ"ש דעתו מבואר שהוא כדעת התוספות מיהו לפי מ"ש הרב בני שמואל ביישוב דברי רש"י אכתי אין הכרע בדברי הטור ומרן בס' הקצר העלה כמ"ש התוס' יע"ש. ועל מ"ש רש"י ז"ל דדגים אין מזונותיו עליו מפני שאוכלים שרשי עשבים וקרקע כתב הרב פ"ח ז"ל דרש"י גופיה הדר ביה בפרק קמא דסוכה די"א שכתב דבהמה גדולי קרקע הן שמן קרקע גדלים ונזוני' אבל דגים ומלח לאו גדולי קרקע נינהו עכ"ל וכ"כ בריש מרובה והכי אסיקנא בריש פרק בכל מערבין דדגים לאו גדולי קרקע נינהו עכ"ל. ולפי ק"ד אין מזה סתירה לדברי רש"י ז"ל דהכא דאף ע"ג שהדגים אוכלים מקרקע הים אכתי לאו גדולי קרקע מיקרו דקרקע הים ים מקרי ואנן גדולי קרקע דומייא דבהמה וחיה בעינן שעיקר גדולן על גבי קרקע הוא אבל דגים שבים גדולי ים מקרו אע"פ שניזונין בקרקעית הים וזה מבואר במ"ש רש"י בפרק ג' מינין דל"ה ע"ב וז"ל ואמעיטו דגים שאינן גדלים על גבי קרקע עכ"ל ולא כתב שאינן גדלין מן הקרק' ובפרק בכל מערבין פריך תלמודא ומי אמר אביי דגים גדולי קרקע נינהו והאמר אביי אכל פוטיתא כו' ואם איתא דדגים שבים משום שאינן ניזונין מקרק' הים לא מיקרו גדולי קרק' אמאי לא פריך תלמודא עליו דאביי היכי קרי לדגים גידולי קרק' כיון שאינן ניזונין מהקרקע אלא ודאי דדגים שבים ניזוני' מקרק' הים ומה"ט חשיב להו אביי גידולי קרקע אלא דתלמודא קאמר דהא לא חשיב להו אביי גדולי קרקע כיון דלאו על גבי קרקע ממש גדילין אלא במים שבים ואנן על גבי קרקע בעינן.
עוד הקשה הרב פ"ח דבגמ' אמרינן דיוני שובך ויוני עליה אע"פ שבאין לכלובן לערב הצד אותן חייב מפני שאין מזונותן עליו וכיון דדגים נמי אין מזונותן עליו איך אמרו בגמרא דהסוכר אמת המים ולמחר השכים ומצא בה דגים מותרין הא כיון דאין מזונותיו עליו אפי' בסוכר נמי איכא איסור צידה כיוני שובך ועליה עכ"ל.
ולע"ד אי מהא לא אירייא דדוקא גבי יוני שובך ועליה שצריך לומר הבא מצוד' וניצודינו לא מהני טעמא דבאים לכלובן לערב כיון דאין מזונותיו עליו ואסור לצודן אבל בסוכר אמת המים דלא מחסרי צידה כלל כמ"ש מרן ב"י לדעת הרשב"א והראב"ד ז"ל אע"פ שאין מזונותן עליו חשיב כניצודין ומותר לצודן. וזה מבואר במ"ש הר"ן ז"ל דעופות דלאו בני תרבות כל היכא שהן במקום מקורה ואין לו מקום לצאת ממנו חשיבי ניצודין עכ"ל הרי דאפילו עופות שאין מזונותיו עליו כל שהן נתונין במקום מקורה אשר אין דרך לנטות אנה ואנה חשיבי ניצודין. ועיין למרן מלכא מוהרח"א ז"ל בספ' מקראי קדש דר"ז ע"ב.

יח

מי שהיה לו דקר נעוץ מערב י"ט ונתקו בי"ט והעלה עפר אם היה אותו עפר תחוח הרי זה מכסה בו כו'. מדברי רבינו כאן ורפ"ג נראה שאף אם שחט בדיעבד ויש לו דקר נעוץ אינו מותר לכתחילה לחפור אלא אם ניתקו בדיעבד דוקא יע"ש והסוגיא הוייא תיובתיה וכמו שתמהו עליו הרב לח"מ והרפ"ח בסימן תצ"ח ומורינו הרב המופלא בספר ישרש יעקב דקמ"ב ע"ב כתב וז"ל וכולם לא נתכוונו בדעת הרמב"ם ז"ל ואני אפרש לפי שבש"ס הק' והא קעביד גומא ומשני כדר"א כו' וכתבו התוס' דהכא התירו לכתחילה משום שמחת י"ט מיהו ס"ל לרבינו דהיינו דוקא לכתחילה למ"ד משאצ"ל פטור עליה אבל למ"ד חייב אפילו במקלקל דפטור עליה לא התירו לכתחילה משום שמחת י"ט דילמא אתי לעשות גומא אף במקום שאינו מקלקל וחייב ומש"ה לא התירו כלל ומשום דהך מתניתין לא אתי כר"ש השמיטה רבינו ע"כ.
ולדעתי הקצר אף הוא ז"ל לא כיוין בדעת רבינו ז"ל שאם כדבריו ז"ל למה ליה לתלמודא לשנויי כדר"א כיון דעיקר שינוייא דמתני' ר"ש היא דאדרבא ההיא דר"א לא אתמר אלא לר' יאודה כדאמרינן בחגיגה ד"י יע"ש אבל לדידי חזי לי שרבינו בתר איפכא דברי התוס' קאזיל ודעתו כמ"ש רש"י ז"ל ופי' דבריו הר"ב בשיטה מקובצת דהכא איכא תרי טעמי להיתרא חדא דמלאכה שאינה צ"ל פטור עליה ועוד דהוי מקלקל וכל המקלקלין פטורין ומשום הכי פטור ומותר והשתא מש"ה מייתי הא דר"א דמיניה שמעינן דהחופר הוי מקלקל וכן כתבו התוס' בחגיגה ואם כן עכ"ל דמתני' ר"ש היא דאי ר' יאודה כיון דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ליכא טעמא להיתרא אלא משום דהוי מקלקל ואכתי אסור לכתחילה וידוע הוא שרבינו פסק דמשאצ"ל חייב עליה ואמטו להכי השמיטה למתני' מהלכה ואי קשיא לך דכיון דב"ה קיימי כר"ש איך פסק רבינו כר"י הא לא קשיא דתנא דמתני' דקאי כר"ש קאמר דב"ה סברי הכי אבל ר"י ומאן דקיימי בשיטתיה ס"ל דב"ה לא סבירא ליה הכי כדכתבו התוס' ז"ל בדוכתי טובא.
ואולם לכל הדרכים הנז' קשה אמאי הראב"ד ז"ל לא השיגו כיון שהראב"ד פוסק כר"ש ומתני' אזלא כוותיה וע"פ האמור בדעת רבינו אין מקום למה שהקשה הרב לח"ם בפ"ג הל' ג' גבי התולש הצמר מן הבהמה שכתב רבינו דתלישת נוצה מן העוף אסור והק' הרב ז"ל אמאי לא התיר מטעם מלאכה שאצ"ל דפטור עליה ע"ש. וע"פ האמור ע"כ לא התיר רבינו הכא אלא בדיעבד דוקא דלדידיה מלאכה שאצ"ל חייב עליה. וניחא לי עוד מה שהוק' לו למורי הרב ה"י בשיטת רבינו דאית ליה דטחינה בי"ט הותרה מדאורייתא וכמ"ש ה"ה ז"ל בפ"א די"ט בפשיטות דא"כ אמאי לא משני תלמודא הכא בשמעתין למאי דפריך והא קעביד כתישה כו' כיון דליכא אלא איסורא דרבנן משום מצות כיסוי התירו וכדמשני לאידך פירכא דחופר גומא כדר"א כו' ופי' התוספות דאע"ג דאיכא איסורא דרבנן משום מצות כיסוי התירו עיין בדברי הרב ח"ה שם אך על פי דרכינו בדעת רבינו הנה נכון דשניא היא הא דחופר גומא דאיכא ביה תרי טעמי להתירא ודוק.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.