שרשי הים/חגיגה/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ חגיגה א

ד

שורש שלמי חגיגה ועולת ראיה אי יש תשלומין כל ז'

מי שלא הקריב בי"ט הראשון כו' הרי זה מקריבן בשאר ימות הרגל כו'. הכי איתא בפ"ב דחגיגה מי שלא חג בי"ט ראשון חוגג והולך כו' והובאה משנה זו בפ"ב דביצה ד"ך ע"ב אמרו להם ב"ש אף זו אין קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג כו' הנה מתוך הסוגיא מבואר יפה דשלמי חגיגה ועולת ראיה יש להם תשלומים כל ז' ודלא כאותה תוספתא שהביאו התוס' בפ"ק דחגיגה ד"ז ע"ב ד"ה יש בשמחה דקתני שהשמחה יש לה תשלומין כל ז' ולא בחגיגה ועולת ראיה ועיין בדברי הלח"מ בפרקין יע"ש ועיין בס' אורח מישור בליקוטיו שהאריך בזה יע"ש.
והנה לפום מאי דמשמע מסוגיא דפ"ב דביצה דאף ב"ש אזלי ומודו לב"ה דשלמי חגיגה קרבין בי"ט מקרא דוחגותם ולא פליגי אלא בעול' ראיה וכן מבואר מדקאמר עולא בריש שמעתין הכל מודים כו' מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך ועולת ראיה ליקרב וכל הסוגיא דלעיל מבואר כן ודלא כדמשמע להו לרש"י ותוספות בפרק אין דורשין די"ז עלה דמתני' עצרת שחל להיות בשבת יום טבוח לאחר השבת יע"ש וכבר עמד על דברי' שם הרב ח"ה יע"ש א"כ יש לדקדק לב"ש דס"ל דעולת ראיה לא מקרי זמנה קבוע כיון דחוגג והולך כל החג תיקשי להו מ"ש משלמי חגיגה דדחי י"ט טפי משלמי נדרים ונדבות שהרי מבואר מדברי רש"י דכי אמרינן נדרים ונדבות אינן קרבין בי"ט היינו אפי' שלמים וכ"ש עולות וכמש"ל עלה דקאמר עולא אבל נדרים ונדבו' דברי הכל אינן קרבין בי"ט וז"ל ואפי' לשלמים וכ"ש עולות וכן מבואר שם בגמרא ואפי' לאותה ברייתא דמותבינן עליה דעולא דאמר דלב"ה שלמים של נדרים ונדבות קרבין בי"ט קאמר דלב"ש אין קרבין ולפי' הר"ר שמואל שהביאו התוס' בשמעתין דס"ל להאי תנא דשלמים של נדרים ונדבות קרבין בי"ט ניחא אך לשי' רש"י ק'.
והנלע"ד דודאי לב"ש שאני להו בין ש"ח לשאר שלמים דנו"ן דש"ח קבוע להם זמן מיהא לז' ימי החג דוקא משא"כ בשאר שלמי נ"ון דזמנן כל השנה אלא דס"ל דחי' זה אהני לן לשלא נלמוד שלמי נ"ון מש"ח דאית לן למימר דשלמי חגיגה דוקא גלי קרא דדחי י"ט כיון דזמנן קבוע לימי החג דוקא ואית לן למיחש שמא יפשע או יאנס כמ"ש רש"י משא"כ בשאר שלמי נ"ון דזמנים טובא אית להו וכיון שכן ודאי דאית לן למעוטינהו מקרא דלכם כיון דלא דמו לשלמי חגיגה מיהו לא מפני זה נאמר דשלמי חגיגה מקרי קבוע זמן כתמידין ומוספין דלית להו זמן קבוע כי אם יום א' לבד דש"ח לגבי ת"ומ מקרי ודאי אין זמנן קבוע כנדרים ונדבות לגבי שלמי חגיגה כיון דאית להו זמן טובא טפי מתמידין ומוספין והשתא כי אתו ב"ה למילף דעולת ראיה דדחי י"ט מק"ו דמקום האסור להדיוט דהיינו שבת דשרי לגבוה ת"ומ ק"ו לגבי י"ט קאמרי ב"ש שפיר נו"ן יוכיחו דכי אמרו להם ב"ה דשאני נ"ון דלא קביע להו זמן כת"ומ ולהכי לא אתו מק"ו דחו ב"ש שפיר דאף עולת ראיה נמי לא דמי לת"ומ דזה מקרי נמי אין קבוע לו זמן לגבי תמידין כיון דחוגג והולך כל הרגל ולא אתי מק"ו וב"ה משמע להו דכל דקבוע לו זמן ואיכא למיחש שמא יאנס ויפשע אע"ג דיש לו זמן ב' או ג' ימים הו"ל כיום אחד ולהכי מדמי להו לת"ומ כנלע"ד ועיין בחי' מרן מלכא כמהרי"ך שעמד ע"ז בתוס' ד"ה נ"ון וכתב דב"ש אית להו דעול' ראיה לא דחי י"ט מק"ו דנ"ון דאפי' בשלמי נדבה דיש בהם צורך הדיוט אסור כ"ש עולת ראיה יע"ש ולא הבנתי כונתו דהיא גופה תיקשי דמנ"ל לב"ש דשלמי נ"ון אסורים עד דנילף עולת ראיה מק"ו ואם מקרא דלכם הא מצינן למדרש למעוטי עולות דוקא כיון דש"ח לדידהו דמי לשאר שלמי נ"ון ודוק.
וראיתי להרב לח"מ בפרקין ה"ז שהוקשה לו ז"ל דמשמעתין מוכח דקרבן חגיגה לב"ה מקרי קבוע לו זמן ואלו ביומא פרק הוציאו לו ד"ן ע"א אמרי' א"ל ר' יעקב וקרבן ציבור כללא הוא והלא פר העלם דבר של ציבור ושעירי ע"ז וחגיגה דק"ץ הם ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה אלא נקוט האי כללא בידך כל שזמנו קבוע כו' יע"ש הרי דקרי ליה לקרבן חגיגה אין זמנו קבוע עוד הוקשה לו מאותה סוגייא מ"ש התוס' בפסחים פרק כ"צ דנ"ו ע"ב ד"ה ה"ג שכתבו דל"ג כיון דאית לן תשלומים כל ז' לא דחי שבת שאין הטעם תלוי בכך דבפרק אלו דברים ילפינן דלא דחי שבת מקרא דוחגותם ע"כ. ותמה על דבריהם שהרי באותה סוגיא דפרק הוציאו לו תלו טעמא בהכי יע"ש וליישב סוגיא דביצה עם אותה סוגיא דפ' הוציאו לו נדחק בישובה כיע"ש.
ולע"ד ל"ק מאותה סוגיא דפרק הוציאו לו לא לסוגיין ולא לדברי התוס' דפרק א"ד דודאי עיקר טעמא דקרבנות הדוחין את השבת לאו משו' דזמנן קבוע הוא שהרי בפרק (אלו דברים (דע"א) [כ"צ דע"ז] מצרכינן קראי לכל הקרבנות שיש להם זמן קבוע כפסח ותמיד ושעירי ראשי חדשים ועומר ושתי הלחם שידחו את השבת כדאיתא התם וכל דלא גלי להו רחמנא דדחי שבת ודאי דלא דחי אלא כלפי מאי דקאמר ת"ק דכל קרבנות הצבור אינן דוחין את השבת קאמר ר' יעקב דליתא להאי סימנא ולהאי כללא שהרי מצינו קרבנות צבור שאינן דוחין את השבת אלא נקוט האי כללא בידך כו' כלומר ולסימנ' בעלמא קאמר דקרבנות שזמנן דוחין את השבת ומשום דגלי בהו קרא הוא שדוחין ולא עיקר טעמא הוא וכ"כ התוספות בפרק אלו דברים ד"ע ד"ה הא ודאי כו' יע"ש מעתה ל"ק מידי מההיא דפרק הוציאו לו דקרי לה לחגיגה אין זמנו קבוע דהתם ה"ק כל שזמנו קבוע ליום א' דחי שבת וכל שאין זמנו קבוע ליום א' אפי' שזמנו קבוע ברגל לא דחי שבת ולאו עיקר טעמא קאמר אלא משום דגזרת הכתוב הוא כדילפינן לה מקרא דוחגותם ולסימנא בעלמא נקט האי כללא ומה שעלה ליישב הלח"מ לשתי הסוגיאות דלא ליפליגו אהדדי לא זכיתי להבין דכיון דלגבי שאר קרבנות שדוחין את השבת אית לן קראי בהדייא כדאיתא בפרק אלו דברים למה לן טעמא לגבי חגיגה משום שאין זמנו קבוע לומר שאינו דוחה את השבת הא בקרא לחוד סגי ומ"ש דבקרא לחוד לא סגי דא"כ תיקשי לשאר קרבנות שזמנן קבוע אמאי דוחין הא לא קשיא כלל דשאני הנהו דגלי רחמנא בהו ואנן לר"ש קיימינן דדריש טעמא דקרא וכן מ"ש דבהכי ניחא מ"ש התוס' מפסח דאית ליה תשלומין בשני דהתם שאני דליכא קרא והכא איכא קרא דוחגותם לא ידעתי אמאי לא כתב דהתם אדרבא איכא קרא לומר דדחי שבת כדאיתא בפרק אלו דברים דף ע"א.
והנה רבינו בדין זה כתב דעולת ראיה וש"ח אינן דוחין את השבת ואת הטומאה לפי שאין זמנן קבוע כנראה דמשמע ליה דכללא דרי"ע עיקר טעמא הוא ושלא כדברי התוספות בפרק א"ד שכתבנו ולפי דעתו ההיא דפרק א"ד ד"ע דילפינן לחגיגה שאינו דוחה את השבת מקרא דוחגותם לא אצטריך אלא לת"ק דר' יעקב דתלו טעמא דקרבנות הדוחין את השבת דוקא בקרבנות הצבור וכדאיתא התם בפרק הוציאו לו ד"ן דלפום האי טעמא חגיגה נמי הו"ל למידחי דק"צ הוא והכי דייק לשון הש"ס בפרק א"ד דקאמר ורבנן מ"ט לא דחי חגיגה שבת הא ודאי ק"ץ הוא ומשני אמר ר"א אמר קרא וחגותם כו' אבל לרי"ע דתלי טעמא דקבוע להם זמן ודאי דלא אצטרי' קרא דוחגותם להכי דבלא"ה זיל בתר טעמא ועיקר קרא לגופיה איצטריך ללמוד עיקר החגיגה שיש לה תשלומין כל ז' ועיין בדברי התוס' בפ"ק דחגיגה ד"ט ע"א ד"ה נאמר עצרת בפסח שכתבו דבירוש' מייתי הא דר"א דיליף שאין חגיגה דוחה שבת מהאי קרא דוחגותם וקאמר עלה ר' יוסי בעי וכי מכאן למדנו והלא ממקום אחר הוא יע"ש ועיין בדברי התוי"ט ז"ל בפ"ב דחגיגה מ"ד ד"ה ומודים מ"ש לדע' רבינו ומ"מ קשה לפי דרכינו סוגייא דשמעתין דשמעי' להו לב"ה דקרו לקרבן חגיגה זמנו קבוע וילפי דדחי י"ט מק"ו דת"ומ דדחי שבת אלמא כי הדדי נינהו ואלו גבי שבת לא דחי מטעמא דחשבינן לה אין זמנו קבוע לדעת רבינו ואפשר לומר דהאי תנא דיליף מק"ו דחגיגה דחי י"ט וס"ל דחגיגה מיקרי קבוע לה זמן ס"ל כת"ק דרי"ע דחגיגה לא דחי שבת מקרא דוחגותם אבל לרי"ע דקאמר התם דחגיגה מקרי אין קבוע לה זמן ה"נ ודאי דס"ל דב"ה לא ילפי מק"ו דשבת דחגיגה דחי י"ט אלא ס"ל דעיקר פלוגתייהו דב"ש וב"ה בקרא דלה' ולכם הוא וכדמסיים הכא תנא דברייתא.
אך קשה מה יענה רבינו לאותה סוגייא דפרק אלו דברים דף ע"א דמצרכינן קראי טובא למילף שקרבנות צבור דוחין את השבת ולא יהבינן טעמא דזמנן קבוע וכעת צ"ע ועיין למופת הדור מהרי"א נר"ו בספר חיים שאל ח"א סימן ע"ח ובדברי הלח"מ והר"ב בש"מ הק' בשמעתין לב"ה דיליף מק"ו אמאי לא אמרינן דייו לבא מ"ה להיות כנדון מה שבת אינו דוחה אלא קרבנות צבור דוקא אף י"ט כן וא"ת מפריך ק"ו הניחא למ"ד היכא דמפריך ק"ו לא אמרינן דייו אבל למ"ד אמרינן דייו מאי איכא למימר ותירץ דהכי דיינינן ק"ו אם בשבת החמור מצינו שהגבוה יתר על ההדיוט דין הוא שבי"ט יהיה הגבוה שוה להדיוט וכיון שלהדיוט הותרו כל צרכיו אף לגבוה יהא מותר כל צרכיו עכ"ל ולזה נראה שכיוין רש"י בד"ה מקום שמותר ובד"ה אינו דין שדקדק בלשונו תירוץ הנז' ולע"ד איכא למימר דהאי תנא דיליף לה מק"ו דשבת ס"ל דהיכא דמיפריך ק"ו לא אמרינן דייו דפלוגתא דתנאי היא בפ' כיצד הרגל ואידך ס"ל דפלוגתא דב"ש וב"ה בקראי דלה' ולכם הוא ועיין בפרק קמא דקדושין ד"ה ע"ב ד"ה חופה שגומרת יע"ש.
ולדידי ק"ל לב"ש אמאי לא ילפינן מק"ו דעולת ראייה דלידחי י"ט האחרון דשוב אין לו תשלומים והו"ל זמנו קבוע דבשאר הימים דוקא אית להו פירכא שכן אין זמנו קבוע אבל לי"ט האחרון מאי איכא למימר ואין לומר דאה"ן דהא ודאי ליתא דמתני' סתמא תנן ומה ששנינו בחגיגה מי שלא חג בי"ט הראשון חוגג והולך ואפי' בי"ט האחרון אין ספק דלב"ש דוקא חגיגה הוא דקתני במתני' שדוחה י"ט האחרון אבל לא עולת ראייה ועוד דהא דקאמר א"ל ב"ש והלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה ואין ספק דכי דרשינן לכם ולא לגבוה אף י"ט נמי ממעטינן מיניה והנלע"ד דב"ש וב"ה עיקר פלוגתייהו בקרא דלכם הוא אי ממעטי' מיניה לגבו' כי היכי דממעטי' לגויים ולכלבים אלא משום דאין הכרח מעיקר קרא לא כדדריש מר ולא כדדריש מר קאמרי ב"ה דכיון דאיכא ק"ו מיהא לי"ט האחרון דשוב אין לו תשלומין א"כ עכ"ל דקרא דלכם אי אפשר למעט מיניה לגבוה וא"כ ממעטי' מיניה אף י"ט האחרון ואין סברא למעט י"ט האחרון כיון דאיכא ק"ו וכיון דעכ"ל דקרא דלכם לא אתא למעט לגבוה מעתה אית לן למימר דעולת ראיה דחי י"ט ואפי' י"ט ראשון כיון דאיכא למיחש לשמא יאנס או יפשע בשאר ימי המועד כמ"ש רש"י ז"ל וב"ש ס"ל דאע"ג דלי"ט האחרון איכא ק"ו אתא קרא דלכם ואפקיה כיון דלשאר ימי' איכא למידרש קרא דלכם דהא לשאר ימים ליכא ק"ו מיניה ממעטינן נמי י"ט האחרון דסתמא כתיב לכם והדר קאמר תנא דברייתא דא"ל ב"ש לב"ה והכתיב לכם כלומר וכיון דלשאר הימים אית לן למדרש קרא דלכם דל"ל ק"ו ממילא אמעיט י"ט האחרון וא"ל ב"ה דקרא דלה' משמע כל דלה' ומשו' דקר' דלה' אינו מכריע כ"כ דאפשר למדרשיה כדדרשי ליה ב"ש הוצרכו ב"ה למילף מק"ו דלכם למי' לגבו' וכדאמרן ועיקר הילפותא דידהו מהק"ו הוא ועפ"ז יתיישב לך מ"ש רש"י לעיל בריש סוגיין עלה דקאמר עולא אבל נו"ן ד"ה אינן קרבין בי"ט וז"ל ואע"ג דחגיגה וראיה יש להם תשלו' כל ז' שרו ביה שמא יאנס ולא יקריבנה בשאר הימים והכי מפרש בברייתא לקמן דמשום ה"ט שרו לה עכ"ל.
ולכאורה יש לדקדק דאדרבא בהך ברייתא מסקי' דטעמייהו דב"ה דס"ל דעולת ראיה דחי י"ט אינו אלא מקרא דלה' ולא מטעמא דשמא יאנס מיהו ע"פ מ"ש דבריו נכונים דודאי קרא דלה' אינו מכריע דאפשר למדרש כדדריש ב"ש ולא אתא למילף על עולת ראיה דלידחי י"ט אלא לסיוע בעלמא הביאו ב"ה וכדאמרן וקושטא קאי דב"ה מק"ו דשבת ילפי לה אלא דהק"ו לא אהני אלא ליום האחרון וכיון דגלי ק"ו דלכם לא ממעט עולת ראיה מעתה שרו רבנן לשאר ימי המועד כדי שלא יאנס ותפשע וע"פ האמור בין תבין דברי רש"י בשמעתין ד"ה אף זו קבוע לה זמן שכתב וז"ל ויש לחוש שמא יפשע או יאנס בשאר ימי המועד ולא יביא ע"כ ולכאורה אין לו מובן דחששא זו מדרבנן בעלמא והיכי ילפי ב"ה מק"ו דשבת דלידחי י"ט כיון דלא דמו לחו"מ דהנך קבע להו זמן יום א' דוקא משא"כ בעולת ראיה וע"פ מ"ש כונת רש"י מבוארת דודאי לא שמעינן לב"ה דלידחי י"ט אלא י"ט האחרון דוקא דקביע להו זמן כתו"מ והיינו דקאמרי ב"ה אף זו קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג כו' עבר הרגל ולא חג כו' כלומ' ובי"ט האחרון הא איכא ק"ו וכיון שכן קרא דלכם לא ממעט עולת ראיה ומעתה כיון דלית לן קרא למעט עולת ראיה מדרבנן אית לן למשרי בשאר ימי המועד ולא אסרו אלא בשאר נו"ן דהכא יש לחוש שמא יפשע או יאנס ולא יביא כנלע"ד.

י

שורש נדרים ונדבות מותרים להקריב בחול המועד

מותר להקריב בחולו של מועד נדרים ונדבות שנאמר אלה תעשו לה' לבד מנדריכם ונדבותיכם מכלל שקריבין ברגל. עכ"ל. וראיתי למרן מלכא מוהרח"א בס' ע"הח בלשונות על רבינו ד"ח ע"ד שתמה על דבריו דלפי שיטתו בפ"א מה' י"ט דהעושה מלאכה בחש"מ איסורו מד"ס וכתב ה"ה ז"ל דמן התורה מותר בכל מלאכה א"כ למה לי קרא דאלה תעשו לה' ללמד דנו"ן מותרי' בחש"מ כיון דליכא איסור מלאכה בחש"מ מן התורה וכתב ע"ז והיינו יכולים לומר דעיקר קרא לאסור להקריב בי"ט איצטריך עכ"ל ולע"ד אחר המחי' הא ודאי ליתא דקרא דתעשו לה' במועדיכם אפי' בי"ט מיירי שהרי אמרו בתמו' די"ד ע"ב אלה תעשו לה' במועדיכם אלו חובות הבאות חובה ברגל ופי' רש"י כגון חגיגה ומוספין כו' והנהו דחי י"ט אלא דר"י הוא דאמר דמלבד נדריכם ונדבותיכם קאי אחש"מ דאי בי"ט הא קי"ל דנדרים ונדבות אינן קרבין בי"ט אבל עיקר קרא לאו בחש"מ דוקא מיירי דאי בחש"מ דוקא אם כן אמאי לא יליף ר"ה למ"ד דנו"ן אינן קרבין בי"ט דמדאורייתא קאמר מהך ברייתא אלא ודאי דמהכא ליכא למשמע מידי ועיקר קו' הרב לא על שיטת רבינו לחוד קשה שהרי מצינו בגמ' בפ"ב דביצה די"ט ע"ב עלה דהוה בעינן מימר דלר"ש נו"ן אינן קרבין בח"המ דפריך תלמו' השתא סלותי מסלתינן נו"ן מבעייא יע"ש הרי דתלמו' מדמי נדרים ונדבות לאחד מהמלאכות הצריכות לאדם בח"המ והשתא תיקשי ליה קרא דאלה תעשו לה' למה לי אלא ודאי דמעיקר קרא לא קשיא דאיצטריך למצות עשה שיקריב הנדרים והנדבות ברגל שפגע בו תחילה כמ"ש רבינו בפ"ד מה' מע"הק הל' י"ג והשתא דאית לן קרא למ"ע יליף לה מינה רבינו אע"ג דאתי מסברא ועיין בס' לשון למודים חא"ח.
והנה בהך מילתא דנו"ן אי קרבין בי"ט או לא אמרינן בפ"ב דביצה ד"ך ע"ב אמר ר"ה לדברי האומר אין נו"ן קרבין בי"ט לא תימא דרבנן גזרו שמא ישהא עד המועד שיהא לו בשר מצוי ושמא כשיבא המועד יארע לו אונס עכ"ל והק' בס' קול בן לוי ד"ד ע"ב דבהדיא תנן בפ"ק דחגיגה ד"ז ע"ב דנו"ן באות במועד אפי' למ"ד דבי"ט אינן באות במועד באות ואי מטעמא משום הא הואיל ובמועד באות שפיר ישהא אלא עכ"ל דמדאו' וי"ל כו' עכ"ל וכונתו לחלק ולומ' דביו"ט דוקא דאדם פנוי מעסקיו ואיכא למיחש להכי משא"כ בחש"מ דמותר במלאכו' של דבר האבד וכיוצא מיהו לדידי ק"ל בי"ט נמי הא מצי להקריב נו"ן כדי לצאת בהם ידי שמחה כדאיתא התם בד"ח מכאן אמרו חכמים ישראל יוצאין ידי שמחה בנדרים ונדבות וכן שנינו שם בד"ז ע"ב וכמ"ש שם רש"י ותוס' ד"ה עולות א"כ אכתי איכא למיחש שמא ישהא אותם עד המוע' לצאת בהם ידי שמחה ומאי אהנו רבנן בתקנתן תו ק"ק אמאי לא פי' רש"י דשמא ישהא עד י"ט שהוא פנוי ולא מפני שיהא לו בשר מצוי וכמו שפי' שם לעיל מזה בדח"י ע"א גבי איסו' טבילת כלי' בי"ט דקאמר רב ביבי גזירה שמא ישהא ופי' רש"י שמא ישהא עד י"ט שהוא פנוי יע"ש ועיין בספר לשון למודים ה' שבת סימן קס"ב ובמקום אחר הארכתי בס"ד בזה.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.