שרשי הים/בכורות/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ בכורות א

יז

שורש איסור פדיון בכור בהמה טהורה

הבכור אין פודין אותו שנאמר אך בכור שור או כשב כו' לא תפדה כו'. הכי איתא בפ"ק דתמורה ד"ה רע"ב וכתב רש"י ד"ה לא תפדה וז"ל שאין הבעלים יכולין לפדותו ולנהוג בו מנהג חולין כגון גיזה ועבודה אבל נמכר הוא שאם נפל בו מום יכול למוכרו לכהן בתורת בכור דלהכי כתיב לא תפדה לאשמועי' דבמכירה שרי עכ"ל ואיכא למידק טובא בזה במ"ש שאין יכול לפדותו ולנהוג מנהג חולין ליגזז כו' דמשמע אם היה יכול לפדותו היה יוצא לחולין ליגזז וליעבד וזה תימא לכאורה שהרי כל הקדשים שקדם הקדשן את מומן אף שיכול לפדותן מ"מ אינן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד אלא דוקא היכא דקדם מומן את הקדשן כמו ששנינו בפרק ב' דבכורות די"ד ע"א ועיין לקמן בפ"ב די"ו ובמ"ש רש"י שם וליכא למימר דרש"י ז"ל סובר דלא תפדה מיירי בשקדם מומן את הקדשן ולהכי אי הוה מהני פדיון הוה שרי בגיז' ועבודה שהרי רש"י ז"ל בפ"ב דבכורות די"ד עלה דאמרי' במתני' כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו יוצאין לחולין כו' חוץ מן הבכור והמעשר כתב וז"ל שאפילו במומן חל עליהן קדושה חמורה דבכור רחם מקדשו עכ"ל וכיון שכן פשיטא דאפילו אי הוה מהני פדיון לא היה יוצא לחולין ליגזז וליעבד דהו"ל כקדם הקדשו למומו ואפשר לומר דגבי בכור דכיון דגלי רחמנא בפטר חמור שהוא נפדה בשה ופטר חמור יוצא לחולין גמורים ע"י פדיון דהוה ס"ד דה"ה בפטר שור ושה שדינו כפטר חמור דמהני ביה פדיון ויוצא לחולין ודוק.
והנה במ"ש רש"י ז"ל עוד אבל נמכר הוא שאם נפל בו מום יכול למוכרו משמע דס"ל דדיוקא דדייקינן דנמכר הוא דמיירי בבעל מום וכי קאמר קרא לא תפדה מיירי בין בתם בין בבעל מום מיהו הדיוק דדייקינן מיניה דנמכר הוא לא אצטריך אלא לבעל מום והכי מבואר לקמן ד"ז ע"ב דקאמר ר"נ דבכור תם אין מוכרין אותו בזמן שב"המ קיים משום דלית ליה לכהן זכיה בגוויה ומותבינן ליה מהא דתנייא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא ואוקימנ' ליה בבע"מ ופרש"י בד"ה רישא דקרא בבע"מ להכי דייקינן שנמכר הוא עכ"ל כונתו מבוארת דאע"ג דפשטיה דקרא דלא תפדה מיירי בין בתם בין בבעל מום מיהו דיוקא דדייקינן אבל נמכר הוא לא אתא אלא לבעל מום ובהכי ניחא שמצינו לרבינו שכתב דבכור תם אין פודין אותו ולכאורה ק' מאותה סוגייא דלקמן די"ו דמוקמינן רישיה דקרא דלא תפדה בבעל מום דאלו תם אינו נמכר וברייתא קתני אבל נמכר וע"כ לאוקמה בבעל מום וכיון שכן ק' איך כתב רבינו דאף בתם מיירי קרא דלא תפדה וכ"כ בהדייא בס' החינוך פ' קרח אמנם ע"פ האמור הנה נכון דקרא דלא תפדה מיירי סתמא בין בתם בין בבעל מום אבל דיוקא דתנא דדייק אבל נמכר הוא לא מיירי אלא בבעל מום.
וראיתי לרש"י בפ"ק דבב"ק די"ג ד"ה בבכור נאמר שכתב וז"ל בבכור תם נאמר אך בכור שור לא תפדה פדיון הוא דלית ליה דליפוק מקדושת בכור לימכר באיטליז ולישקל בליטרא אבל נמכר הוא חי ולוקח יאכלנו בקדושתו כשיומם או אם הבית קיים יקריבנו עכ"ל ואיכא למידק במה שסיים וכתב שאם הבית קיים יקריבנו דמשמע שאף בזמן שהבית קיים בכור תם איתיה במכיר' אלא שהלוקח יקריבנו והא ליתא דהא קאמר ר"ן ומייתי התם הש"ס לעי' מזה דבכור תם בזמן הבית ליתיה במכיר' כלל וכ"כ שם רש"י ז"ל בדי"ב ע"ב ד"ה בכור מוכרין אותו וז"ל בז"הז כדמוקי לה לקמן עכ"ל והיינו ההיא דר"ן דמייתי התם ואיך כתב הכא שאם הבית קיים יקריבנו ומשמע דבזמן הבית נמי איתיה במכירה ונלע"ד דכונת רש"י במ"ש שאם הבית קיים יקריבנו לא קאי אמ"ש ולוקח יאכלנו כו' אלא אעיקר קרא דלא תפדה קאי וקאמר תחי' דאי קרא מיירי בז"הז שאין ב"המ ה"ק לא תפדה לאפוקי מקדושתו לימכר באיטליז כו' אלא בקדושתו קאי לימכר בקדושת בכור ואי קרא מיירי בזמן הבית ה"ק לא תפדה הבכור לאפוקי מקדושת קרבן ושלא להקריבו אלא הרי הוא בקדושתו להקריבו בב"המ ודוק היטב.
ובכן אני תמיה טובא במה שראיתי בש"מ שם די"ב ע"ב שכתב בשם תוספי הרא"ש עמ"ש רש"י בכור מוכרין אותו תם חי דמיירי בבכור בז"הז כדאוקימ' לה לקמן כתב עליו וז"ל ולא ידענא למה הוצרך לפרש כן דאף בזמן הבית נמי נמכר חי והכי אמרינן לקמן שבבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא ומדסיים במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא תם ולא בעל מום מכלל דבכו' נמכר תם ובעל מום וכן פי' רש"י לקמן דבכור נמכר תם וימתין הלוקח עד שיומם או יקריבנו עכ"ל ודבריו תמוהים טובא דמה שהוצרך רש"י לפרש דמיירי בז"הז היינו מההיא דרב נחמן דקאמר בהדייא בכור תם אינו נמכר בזמן הבית אלא בז"הז וברייתא מוקי לה בז"הז כדאיתא התם בהדייא ובפ"ק דתמורה ד"ח ומה שהביא לשון רש"י שכתב דאם הבית קיים יקריבנו כבר ביארנו כונתו דקאי אעיקר קרא דלא תפדה כי היכי דלא תיקשי דידיה אדידיה וזה אמת ונכון בכונתו ובכן דברי הרא"ש ז"ל הללו נעלמו ממני כעת וצ"ע.
ודע דמאי דדייקינן מקרא דלא תפדה דנמכר הוא לאו מיתורא הוא דדייקינן ליה דהא עיקר קרא איצטריך ללאו שאם פדאו עבר על לאו אלא דיוקא דנמכר דייקינן לה מפשטיה דקרא דלא קפיד רחמנא אלא אפדיון דוקא ולא אמכירה כדקאמר גבי מעשר וחרמים וכדאיתא בבכורות דל"ב יע"ש וזה שכתב רש"י כאן בפ"ק דתמורה אבל נמכר הוא כו' דלהכי כתיב לא תפדה כו' כונתו לומר דלהכי בעינן שימכר בכור בע"מ כקדוש' בכור ולא כמכירת חולין דעלמא דלהכי נמי כתיב לא תפדה כלומר דקרא דלא תפדה לא איצטריך אלא לבעל מום וקאמר דלא תפדה אותו לאפוקי מקדושתו וכיון דבבכור בע"מ ליכא קדושה עליו לענין להקריבו ע"ג המזבח אלא קדושת גיזה ועבודה בפיסול הקדשים וקאמר קרא לא תפדה ודאי דה"ק לא תפדה אותו לאפוקיה מקדושתו שהיה בו כבר אלא בקדושתו תהא וכיון שכן כי שרי לן למוכרו ודאי דבתורת בכור דוקא הוא דשרי לן ודוק מיהו זה שכתב רש"י שאם נפל בו מום יכול למוכרו לכהן לא ידעתי למה לא יוכל למוכרו אף לישראל מאחר דבעל מום מותר באכילה אף לגויים ובהדייא כתב רש"י לקמן ד"ז ע"ב ד"ה מוכרין אותו דאף לישראל מותר למוכרו יע"ש ואולי ט"ס יש בדברי רש"י ז"ל וצ"ל שאם נפל בו מום יכול הכהן למוכרו ודוק.
שוב ראיתי לרש"י ז"ל בפ"ק דבב"ק די"ב ע"א ד"ה מוכרין אותו שכתב וז"ל והכהנים מוכרין אותו לכהן וכתוב ע"ז בש"מ ע"ש תוספי הרא"ש וז"ל ולא ידענא אמאי לא ימכרנו אפי' לישראל וכשיומם יאכלנו ואיכא למימר משום דישראל אינו בקי בה' קדשים ודילמא אתי לידי גיזה ועבודה עכ"ל מיהו לשון רש"י דלקמן ד"ז ע"ב הוי היפך זה דס"ל דאף לישראל יכול למוכרו וכ"כ רבי'.

ואין

מוכרין אותו כשהוא תם כו'. הנה בפ"ק דתמורה איפליגו דאיכא מ"ד דלקי ואיכא מ"ד דלא לקי למ"ד דלא לקי היינו משום דהוי לאו הניתק לעשה דכתיב מכל מתנותיכם תרימו את תרומת ה' ורבינו פסק כמ"ד דלא לקי ולפ"ז ק' דא"כ הי"ל למנות במנין המצות קרא דמכל מתנותיכם לעשה ולא מצאתי לו שמנאו וצ"ע כעת.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.