שפת אמת/עירובין/יז/א

שפת אמת עירובין יז א

דף י"ז ע"א

בגמ' בהיזמי והיגי כו'. וכל התירוצים אמת לדינא דגם בעצים טובים תלושין ויבשים מותר במחנה [כמ"ש הריטב"א וכ"פ הרמב"ם (פ"ו מה' מלכים ה' י"ג) כמ"ש הכ"מ שם], מיהו לשרש אחריהם במחוברין י"ל דאסור כיון דבמחוברין בהיזמי והיגי אמרינן [בב"ק (פא.) בתקנת יהושע] בלבד שלא ישרש והו"ל למימר הכא עוד תירוצא דהכא במחנה מותר אפי' במשרש אחריהן לכך י"ל דאסור ועי' בלשון ר' יהונתן שכ' הטעם דבמחוברין ניחא לבעלים שלא יקלקלו הזרעים נראה מדבריו דאיירי בעצים שבשדות, ולפ"ז בחורשין י"ל דאסור לתלוש אף היזמי והיגי דזה הוא עיקר שיווי היער לעצים, ולפ"ז צ"ע במחנה דלכאורה נראה דבמחנה מותר בכל גווני אף בחורשין, וגם בעלמא בהיזמי והיגי א"י מנ"ל להר"י לחלק בזה:

בתוס' ד"ה עירב כו' ואין לומר דר"י יעמיד הברייתא כר' יהודה דהא מוקי נפשי' אפי' כר"י כו'. לכאורה תמוה דהתם ודאי לא אתיא אלא כר"י דהא אמר שם נמי לאתויי מבוי שנטלו קורותיו. ואף אי נימא דלר' יצחק לא יהי' הפי' דזה הכלל לאתויי מבוי כו' אלא דבר אחר כיון דלדידי' לא הוי מבוי שניטלו קורותיו רבותא, מ"מ עכ"פ נהי דאיתותב סברת ר"י מה דמוקי נפשי' אליבא דכו"ע. אכתי אי יהי' כתנאי אין ראי' לדינא כיון דבמבוי שניטלו קורותיו קיי"ל כרי"ו באמת דאסור כיון דליתנהו למחיצות א"כ לא קיי"ל כההיא ברייתא, וגם המהרש"א עמד בזה.

ונראה דדעת התוס' דר"י ור"ה לא פליגי בסברא מהופכת דלמר דיורין עדיף ולמר מחיצות עדיף. רק דהם שני ענינים חלוקים וכולם מודין דהא לא תליא בהא, ולכך כ' תוס' שפיר כיון דאשכחן ברייתא דאמרינן כיון דהותרה הותרה גבי דיורין אין לנו לעשות מחלוקת ע"ז, ויש לנו לומר כר"ה דבדיורין לכו"ע הותרה, כיון דבזה לא מצינו פלוגתא דתנאי אם לא דנאמר שיהי' כ"ש ממבוי וז"א כדכתיבנא שהם ענינים חלוקין כנ"ל:

בא"ד וראי' מספינות קשורות כו'. הרא"ש הוסיף דע"כ איירי התם בנפסקו בחול דאל"ה הואיל והותרה הותרה. אכן התוס' עצמם בשבת (קא:) ד"ה נפסקו כתבו דגם בנפסקו בשבת הואיל ורה"ר מפסיק ביניהם לא אמרינן הואיל והותרה הותרה ע"ש, וצ"ל לדבריהם דס"ל דכיון דלא שייך התם לומר הותרה כנ"ל א"כ אף אי מיירי בנפסקו ונקשרו הכל בשבת מ"מ אית לן למילף מהתם ג"כ על נפסקו בחול ונקשרו בשבת דכיון דל"א התם סברא דהותרה הוי כמו בחול כנ"ל:

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף