שפת אמת/עירובין/יג/א
בגמ' והלכה כאותו תלמיד. וקשה מה נ"מ כיון דהלכה כב"ה, ואפשר למאי דאמרינן לעיל מודים חכמים בפסי חצר דצריך ב' כר"א א"כ י"ל לאותו תלמיד גם בחצר א"צ ב' אלא מד' עד עשר דהלשון מודים משמע דס"ל בחצר כמו לר"א במבוי, ובזה יש ליישב נמי מה שהקשו התוס' לעיל (יב.) אמאי לא אמר הלכה כרבי דנ"מ אליבא דאותו תלמיד לענין פחות מד', מיהו זה דוחק דהא לא קיי"ל כן:
שם בגמ' חוץ מפ' סוטה. פי' רש"י אפי' בס"ת דקסבר מוחקין לה מה"ת, משמע לכאורה דהס"ת פסול אם לא יהי' כשר הפרשה לסוטה וקשה מ"ט, והי' אפשר לפרש להיפוך דמ"ד מוחקין לה מה"ת ס"ל דהפרשה נכתב לשם סוטה והוי קצת לשמה כמ"ש התוס' בד"ה עשי' כו' דצריך להיות הכתיבה לשם אלה ואיהו ס"ל הכי דנכתב בתורה לשם אלה, ומ"ד דאין מוחקין מה"ת ס"ל דלהתלמד בלבד נכתב, ובזה מיושב מ"ש התוס' בד"ה אבל כו' דמשמע מדבריהם דס"ל דלכו"ע להתלמד הוא דנכתב, אבל אינו מוכרח די"ל דדוקא למ"ד אין מוחקין אמרינן הכא דלהתלמד כתיבא פי' דהוא ס"ל כן אבל למ"ד מוחקין אמרינן בתורה דסתמא מיכתבא והיינו לשם אלה כנ"ל, וכיון דנכתב לשם אלה מסתברא דצריך להיות כתב שיוכל למחוק כדין פרשת סוטה, והיא היפוך ממשמעות לשון רש"י דכיון דמוחקין לה מה"ת לכך פסול לכתוב במידי דא"י למחוק אלא איפכא דכיון דפסול א"י למחוק מוכח דהתורה כתבה באמת לשם אלה דסוטה ולכך מוחקין דחשיב לשמה, אבל באמת נראה עיקר דאין הכוונה לפסול הס"ת אם נכתב פרשת סוטה במידי דא"י למחוק, אלא דלכך נקיט לדידי' סתם פרשת סוטה ולא שבמקדש לאשמעינן דמוחקין לה מה"ת וממילא לפעמים אין כותבין בקנקנתום כדי שנוכל למחוק לסוטה אבל לא שיהי' פסול משום הכי כנ"ל:
בתוס' ד"ה אבל כו' וי"ל דלעולם חשיב לשמה כו' וגבי סוטה כו'. לכאורה קשה א"כ מאי פריך הגמ' מהא דתנן כתב לגרש את אשתו כו' [דילמא התם נמי מדרבנן פסול] וצ"ל דבאמת משני דגם מדאורייתא פסול שם בגט, מיהו לתי' ב' של התוס' משמע דגם מה"ת פסול משום קפידת הבעל א"כ אמאי לא משני הגמ' כן [דהתם שאני דאיכא קפידא], ואפשר דדוקא בכותב ממש לשמה של אשתו בלי ידיעתו מקפיד הבעל אבל בכותב לגרש את אשתו ונמלך ורוצה ליתנו לבעל ששמו כשמו לא שייך קפידא: