שער אפרים/י
|
< הקודם · הבא > |
- שאלה י
העמק שאלה והגבה למעלה אשר שאלוני ודרשוני חכמי ק"ק ויניציאה העיר רבתי בדעות שרתי בתכונות על ידי ש"ב האלוף הקצין כהר"ר בער בן הראש והקצין מחותני כמה"רר זכריה הלוי מק"ק וינא אודות דברי ריבות אשר בשעריהם בענין הפיוט אקדמות שנוהגים האשכנזי' לאומרו בחג השבועות בשעת קריאת התורה אחר פסוק ראשון של בחודש השלישי וחדשים מקרוב באו לבטל המנהג ההוא מטעם שאסור להפסיק בקריאת התורה ורוצים שיאמרו קודם קריאת התורה אם יש כח בידם לבטל מנהג הקדמונים מטעם הנז' או נאמר שלא יכלו לבטל מנהג אבותינו הקדושים אשר בארץ המה מטעם אל תטוש תורת אמך ואף שהוא נגד הדין מנהג עוקר הלכה. וז"ל החכם השואל תפול נא תחינתי לפניכם ושאלתי תיקר בעיניכם על הדין ועל האמת ועל השלום. על הדי"ן אם ב"ד הספרדי והמערבי פסולים לדון דין כזה כי החשוד על הדבר אינו נאמן על אותו דבר ואם כן הם בודאי פסולים כי כמנהגם לא קראו אקדמות מעולם ואם יוכלו לפסוק על מנהגינו לא יבצר מהם אשר יזמו לעשות ולהבא יבטלו כל המנהגים שלנו כי הם הרוב. על האמת אם באמת הורו כהלכה כי פשפשתי ומצאתי כל המנהגים הקדומים ומחזורים הישנים כמנהגינו האשכנזים ובעל הלבושים ומהרי"ל וזולתם פה אחד כמנהג האשכנזים אשר מעולם וע"כ לענ"ד לא היה להם כח לחדש או לבטל מנהג אבותינו תורה היא. ועל השלום להשקיט המריבות כי רבו הקטטות בין היחידי סגולה ואין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. עכ"ל שאלת החכם החתום בשולי היריעה יצחק שמעיה לבית הלוי הורוויץ פה ק"ק כהנים:
תשובה הנה אף כי בער אנכי מאיש ובביתי אין לחם ושמלה מכל מקום להפקת רצון ש"ב האלוף הנז' להוציאו חלק א"א בכן אחוה דעתי הקלושה. ואשיב על ראשון ראשון כו' בשאלת החכם הנז' בראש אודות אשר שאל אם ב"ד הספרדי והמערבי פסולין לדין כי החשוד על הדבר אינו נאמן על אותו דבר כו'. הנה לפי סברת השואל דימה דין זה לחשוד על הדבר והוא סתם משנה בבכורות בס"פ עד כמה זה הכלל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וזה היה סברת השואל אבל לענ"ד אנכי לא כן אדמה דלכאורה נראה דסתם משנה דחויה היא דהלא משנה הנז' במחלוקת שנויה בפ' כל פסולי המוקדשים דף ל"ה וז"ל כל המומין הפוסלים כו' רועי כהנים אינן נאמנים רשב"גא נאמנים על של אחרים ואינן נאמנים על של עצמן רמ"א החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ואם כן סתם ואחר כך מחלוקת ואין הלכה כסתם וזהו כלל גדול במשנתינו כמבואר בפ"ק דע"א ובהגוזל קמא וכמ"ש הבית יוסף בי"ד סי' קי"ט וכן פסק שם בגמ' בהדי' כרשב"ג וכ"פ הרמב"ם בהלכות בכורות בפרק ב' והרא"ש שם ובטי"ד סי' פי"ד:
ואין לחלק ולומר דדוקא לענין עדות פסקינן כרשב"ג דנאמן על של אחרים לפי שאינו מעיד רק מה שראה ואין אדם חוטא ולא לו ומה שאין כן לענין דין לעולם הלכה כר"מ דחשוד על הדבר אינו דן וכסתם משנה ואפשר שגם רשב"ג מודה לזה כי הדין הוא מילתא דתליא בסברא והחשוד על הדבר בקל נוטה דעתו להתיר וכמ"ש הפוסקים חילוק זה בח"מ סי' ל"ג גבי יש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואם כן ה"ה בנ"ד לפי סברת השואל הספרדי והמערבי פסולים לדון זה:
אבל ז"א דאם כן קשה למה אמרינן בגמר' דנדה פ' בא סימן דף נ' כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואמרינן בגמר' לאתויי סומא בא' מעיניו ור"מ היא ולפי מ"ש ה"ל לאוקמי גם אליבא דחכמים וככ"ע ולאתויי חשוד על אותו דבר דכשר להעיד לאחרים ואינו כשר לדין וכמ"ש לעיל:
ואף שי"ל שז"א דקדוק כ"כ הלא בלא"ה קשה קושית התוס' שם ד"ה ור"מ היא למה לא אמר לאתויי אוהב ושונא שכשר להעיד ופסול לדין אף אליבא דחכמים ותירצו התוס' שם שני תירוצי' ואליב' תירוץ הב' של התוס' דמתני' ע"כ לא מצי לאוקמיה כרבנן לא קשה קושיתנו הנז' ויתורץ בתירוץ זה. ואפי' לתי' ראשון בתוס' דאוהב ושונא לא פסיקא ליה שהרי לכל עולם כשרים ואם כן ה"א דקשה קושיתנו דהלא חשוד פסול לכל העולם לדבר זה אבל מכל מקום לא קשה מידי שהרי ג"כ לא פסיקא ליה הלא לשאר דברים כשר לדין רק אליבא דר"מ מקשה שם בגמר' החשוד לדבר א' חשוד לכל התורה א"כ כהנים החשודים על הבכורות האיך יהיו כשרים לדין כו' ואפילו הכי מסיק דכשרים ומכ"ש אליבא דרשב"ג דכשר לשאר דברים ואם כן לעולם החשוד אף דכשר להעיד לאחרים על אותו דבר מכל מקום פסול לדון לאחרים על אותו דבר:
אמנם ז"א שהרי הרמב"ם בפי' המשנה שם בפ' בא סי' משנה ד' הרגיש בקושית התוס' וכתב לפי שאוהב ושונא נעתק הענין במהרה שישוב האוהב לשונא וה"ה אפכא כו' ע"ש ומתירוץ זה של הרמב"ם הוכיח ה"ה מהריק"ו בתשו' סי' כ"א דאפילו אבי חתן ואבי כלה שכשרים להעיד כשרים אף לדין דאלמלא היו פסולים הל"ל בגמר' לאתויי כו' לפי שאינו נעתק במהרה כמו אוהב ושונא ואם כן מוכח מזה דגם חשוד שכשר להעיד כשר לדון. וליכא למימר שגם חשוד נעתק מהרה מענין לענין דהיינו כשיעשה תשובה שוב לא מקרי חשוד אבל ז"א שהרי המקור דחשוד על הדבר שיהא נאמן בשל אחרים כמבואר בגמר' הנז' המה הכהנים החשודים על הבכורות וגבי כהן אמרי' בגמר' דלעולם מקרי חשוד וכמבואר שם במעשה דר' צדוק א"ל כלום חלקנו בין חבר לע"ה א"ל ר"ג לא חלקנו והלכה כר"נ דאפילו כהן חבר אינו נאמן וכמ"ש הרא"ש ושאר פוסקים וא"כ כהן לעולם נחשד ועדיף יותר מאבי חתן ואבי כלה אליבא דמהריק"ו דיכול מכל מקום להתכשר על ידי מיתת חתן או הכלה ואפילו הכי מקרי אינו נעתק מענין לענין ומכ"ש חשוד דהיינו כהנים דלעולם פסולים:
ואף שהגאון מהר"מ מלובלין בתשו' סי' ס"ג רצה השואל שם לסתור דעת מהרי"קו הנז' באומרו שתירוץ של התוס' הוא עיקר רק שהרמב"ם מתרץ זה לרוחא בעלמ' והגאון מהר"מ הנז' בתשו' אף שמישב קצת דעת מהריק"ו הנז' מכל מקום הסכים לדעת התוס' וכבר כתבנו שאליבא התוס' קושיתנו אינו קושיא וא"כ חשוד לאותו דבר פסול לדון לאחרים וא"כ בנ"ד לפי סברת השואל הספרדיים והמערבים פסולים לדין זה:
אבל כד מעיינת בשמעתתא תמצא שז"א שהרי גמרא ערוכה ביומא פ' יום הכיפורים דף ע"ח וז"ל שאלו את ר"א הזקן ויושב בישיבה צריך ליטול רשות להתיר בכורות כו' א"ל ר"א ב"א לא כך היה המעשה אלא ר"י בן זמרא כהן היה וקמבעי' ליה הלכה כר' מאיר דאמר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו א"ד הלכה כרשב"ג דאמר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו ופשיט ליה הלכה כרשב"ג והתם לדין איירי שכשר להתיר בכורות אחרים. וכן פסק הרמב"ם בהדיא בפ"י מהלכות מטמאי משכב ומושב בסופו וז"ל וכל החשוד על הדבר נאמן להעיד בשל אחרים ולדון לאחרים חזקה שאין אדם חוטא (ולא לו) כדי שיהנה אחרים וכ"פ בהלכות עדות בפי"א דחשוד לאותו דבר נאמן לדון בשל אחרים ואף שהראב"ד חולק שם במקומות הנז' אהרמב"ם ופסק דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו חוץ מכהנים גבי בכורות אבל הכריעו כבר פוסקים ראשונים ואחרונים כהרמב"ם בלי שום חולק הריב"ש בתשו' סי' ד' גבי יין נסך הביאו הבית יוסף סי' קכ"ד וסי' קי"ט וכן הרשב"א בתשו' סי' ס"ד וכן הר"ן בתשובה סי' כ"ה וכ"פ גם בש"ע סי' קי"ט דבשל אחרים נאמן אפילו על אותו דבר ולא חילקו בין עדות לדין כהרמב"ם וכרשב"ג הנז':
ומצאתי ראיתי בהגמ"ר ביבמות פרק א' שנסתפק ראובן שפירש ממאכל לפי שסבר שאסור לאוכלו ושמעון נוהג בו ואף היתר ונראה לו שראובן טועה מהו יש לחוש לראובן שמא יאכילו שמעון דתנן בפ' עד כמה החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו א"ד לא ספי אינש לחברי' מידי דלא כשירה ליה ופשט ליה מההוא דעשו ב"ש כדבריהם ומודעי ליה ע"ש:
ותמהני שהרי מכל הפוסקים וגמר' הנז' מוכח דאין הלכה כסתם משנה הנז' ודוחק לומר שסובר כהראב"ד ואפשר שהגמ"ר סובר דאף ר' שמעון בן גמליאל מודה בזה ולא שייך לומר שיהיה נאמן בשל אחרים דהרי זהו מאכל עצמו שאוכל ממנו ואוכלים יחד ולכן כ"ע מודים דאינו נאמן בשל עצמו ואם כן מכל הנז' מוכח דבנ"ד אף לפי סברת השואל שמדמה לחשוד על הדבר כו' ואפילו הכי הספרדי' והמערבי' כשרים לדין זה וגם בלאו הכי נלע"ד דלא דמי כלל לחשוד על הדבר הואיל והם לא קראו אקדמות מעולם ואדרבה הלא הבתי דינים הנז' רוצים להחמיר שלא להפסיק בקריאת התורה:
וראיתי שכתב החכם השלם הפוסק הזקן זה קנה חכמה הרב כמהור"ר יהושע אהרן כהן על ענין הנז' שהספרדי' והמערבי' פסולים לדין הנז' ודימה לבני העיר שנגנב ספר תורה שלהם כו' שאין דנין בדייני אותה העיר. וז"ל החכם הנז' ואין לך נגיעה גדולה מזו שכמו שחן מקום על יושביו כמו כן חן מנהג על מנהיגיו ונוהגיו ולא ימצאו לעולם זכות לקיים מנהג אבותינו תורה כו' עד כאן לשונו. אבל לבבי לא כן יחשוב דאם כן לפי דברי הח' הפוס' הנז' לא ימצאו דיין כשר לדין הנז' כי הספרדי' והמערבי' אשר מעולם אין להם פיוט אקדמות פסולים לדון דין הנז' לפי דבריו לפי שהם נוגעים בדבר שלא ימצאו להם שום זכות והאשכנזים אשר מעולם המה נוהגים מנהג זה לומר אקדמות פשיטא לע"ד שפסולים לזה שהרי המה נוגעים בזה יותר כי לא ימצאו צד חובה לבטל מנהגם ואם כן נפל פותא בבירא ותנאי שקלת מעלמא לדון דין זה ויהיה מונח עד שיבא אליה:
ואדרבה לכאורה נראה שאם יכול אחד להכריע את חבירו למנהגו להיות שפה אחת ודברים אחדים לעבדו שכם אחד ולנהוג מנהג אחד מה טוב ומה נעים דהלא כשנוהגים בעיר ב' מנהגים זהו לכאורה אסור משום לא תתגודדו כמ"ש בגמר' דסוכה פ' לולב וערבה דף מ"ג גבי ערבה דמקשי אינהו דידעי בקביע' דירחא לידחי שבת ומסיק כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחי ופירש"י לדידהו נמי לא דחי שלא לעשות אגודות אגודות ואם כן ה"ה בנ"ד וק"ו הוא ומה התם דניתן שבת לדחות אצלם לפי שידעי בקביע' דירחא ואפ"ה בטלו המצוה משום לא תתגודדו כדי להיות מנהג א' בישראל ומכ"ש בנ"ד שלא להפסיק בקריאת התורה:
וגם מצינו בגמרא דפסחים פ' מקום שנהגו דף נ' שאפילו היחיד היה מבטל המנהג של בני העיר שנהגו הקדמונים וז"ל הגמר' שם בני חוזאי נהגו להפריש חלה מארוזא אתו ואמרו ליה לרב יוסף אמר להו ניכליה זר באנפיהו עכ"ל ואם כן רב יוסף יחידי עקר מנהג שלהם ואפי' מחומרא לקולא ונהג היתר במה שהם נהגו איסור מקדמונים. ואף שבגמ' שם הקשה אביי לר"י מהא דדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם ומסיק דלמא אתי לאפרושי מחיוב על הפטור כו' משמע הא במקום דלא שייך טעם זה אינו רשאי לבטל מנהגם היינו מאיסור להיתר כמו שכתוב דברים המותרים ואחרים נהגו איסור אי אתה כו' אבל מהיתר לאיסור לעולם רשאי לשנות המנהג ובנ"ד הוא מהיתר לאיסור שאסור להפסיק בקריאת התורה:
ועוד ראיה מגמר' דביצה פרק א' דאמרינן שם שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם זמנין דגזרו שמדא ואתי לקלקולא מוכח שם דהיו צריכין אזהרה שיקיימו מנהג אבותיהם משום דלמ' אתי לקלקולי משמע הא בלא"ה היו רשאים לבטל מנהג אבותיהם. כל זה כתבתי מה שנראה לכאורה ולפום ריהטא קצת לפי סברת השואל וקצת על פי סוגי' התלמוד הנ"ל אבל אחר העיון היטב הדק להחזיק בדק שלא יבא שום פרצה וסדק נראה דאין מש"ס הנזכר שום ראיה ואדרבה איפכא מסתברא:
וראשון לציון על מה שבא בשאלה אם הספרדי והמערבי כשרים לדין זה ובאשר שהמה הרוב א"כ יבטלו כל מנהגם. נלע"ד דהרוב שלהם אינו כלום ולאו כל כמינייהו לבטל מנהג אבותיהם שנהגו כן מכמה דורות מנהג אשכנזים:
וראיה לזה ממתניתין דבחירת' פרק ה' משנה ו' ז' וז"ל עקביא בן מהללאל העיד ד' דברים אמרו לו עקביא חזור בך בד' דברים הנז' ונעשיך אב"ד לישראל כו' ובשעת מיתתו אמר לבנו חזור בך בד' דברים שהייתי אומר אמר ליה למה לא חזרת בך א"ל אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים כו' אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובים מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובים עד כאן לשונה. הנה לכאורה יש לדקדק במשנה זו שאמר עקבי' מוטב להניח דברי היחיד הלא דאוריית' היא אחרי רבים להטות כתיב המחוייב להניח דברי היחיד ולאחוז בדברי הרבים בעל כרחו. אבל כד מעיינת בפי' המשנה להרמב"ם והר"ע מברטנורה תמצא שהרגישו בזה ותירצו משום דהוא נמי מרבים קיבל והוי דבריו כדברי רבים לכן אמר מוטב כו'. א"כ מוכח מזה אף שעקבי' היה יחיד הואיל וקיבל מרבים היה דינו כאלו הוא עצמו רבים אף שרבים חולקים עליו בב"ד זה מכל מקום הואיל וקיבל מרבים לא היו יכולים החכמים להכריע את עקביא לדבריהם לפי שהוא מרבים קיבל וגם אמר לבנו בלשון מוטב ולא בלשון חיוב אף שקיבל מיחיד ואף שרבים חולקים עליו בבית דין זה ומכ"ש בנ"ד בענין הפיוט אקדמות לומר אחר פסוק ראשון שהקבלה של האשכנזים הוא מרבים וגדולים ומפורסמים וכתובים על ספר הישר הלא המה הרב מהר"י מולין בספרו שהיה גדול בדורו וכל מנהגי האשכנזים נהגו על פיו וחכמי דורו היו גדולים ומופלגים ונכתב דבריו בספר בלי שום חולק שנהגו לומר אקדמות אחר פסוק ראשון וגם הרב מהרא טירנא בספרו במנהגים אשר אנו נוהגים אחריו כתב גם כן כנזכר ואחריהם הגדול בדורו הרב מוהר"מ יפה בעל הלבושים אשר היה מחכמי פולנייא והביא דבריהם לנהוג כן בלי שום חולק ואם כן הספרדי' והמערבי' בטלים במיעוט וה"ה בכל מנהגיהם אשר חלוקי' האשכנזים עם הספרדים והמערבים אף שהמה הרוב מכל מקום לא בתר רוב דידהו אזלינן כי גם האשכנזים קבלו מרבים ורבים מרבים. וכן כתב ה"ה מהרי"קו בתשובה שורש קע"א שהוכיח מגמר' ומרמב"ם בענין מנהג סבלונות באתר' דמקדשי והדר מסבלי כו' דלא אזלינן בתר רוב של אותו עיר רק בתר רוב שאר עיירות ע"ש שהאריך בזה ונלאיתי להעתיק לשונו מ"מ מוכח מדבריו דאף בנ"ד הרוב של הספרדיים והמערבים אינו כלום לשנות מנהג של האשכנזים על פי הרוב שלהם:
ועוד יש להביא ראיה דהרוב שלהם אינו כלום מגמר' דע"א פ"ק דף ז' וז"ל תנו רבנן הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר היו שנים זה אוסר וזה מתיר אם היה א' גדול מחבירו בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר ריבק"א בשל תור' הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל ואמרינן שם אמר רב יוסף הלכה כרי"בק עכ"ל אם כן משמע אף שא' גדול מחבירו בחכמה ובמנין אפילו הכי בשל סופרים הלך אחר המיקל וכמו שפסק ההלכה כרי"בק וא"כ בנ"ד הוא דברי סופרים כי קריאת התורה הוא דרבנן זולת פ' זכור ופ' פרה אליבא דעת התוספות במגילה פרק ג' וכמבואר במס' סופרים פ"י הלכה א' ב' ואם כן לא אזלינן בתר רוב והלכה כדברי המיקל. ואין לומר דמ"ש הלכה כריב"ק דבשל סופרים הלך אחר המיקל היינו בשניהם שוים אבל אם א' גדול מחבירו בחכמה ובענין אז גם ריב"ק מודה שאף בדברי סופרים הלך אחר המחמיר כי ריב"ק לא פליג רק אסיפא ולא ארישא אם א' מהם גדול מחבירו כו' ואם כן ה"ה בנ"ד הב"ד דספרדיים המה גדולים עכ"פ במנין. אבל ז"א שהרי הרמב"ם כתב בסוף פ"א מהלכות ממרים וז"ל ב' חכמים או ב' בתי דינים שנחלקו זה אוסר וזה מתיר כו' בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל ולא חילק בין אם א' גדול מחבירו וזהו כרי"בק דפליג נמי ארישא וכ"כ הכ"מ שם ועיין בסמ"ג עשין קי"א וכן נראין דברי הגמ"יי ספ"א מהלכות הנז' וכ"כ בספר תורת חיים במס' ע"א פ"א דף נ"ט ואף אם י"ל שהרמב"ם סבר שרי"בק לא פליג רק אסיפ' משא"כ אם א' גדול מחברו הולכים אחריו בין לקולא בין לחומרא וכמו שהסכים הרשב"א בתשובה סי' רנ"ג ומהרמא"י הביא דבריו בח"מ סימן כ"ה דבזמן שא' גדול מחברו וכו' אין סומכין על דברי קטן בין לקולא בין לחומרא ודלא כדברי המפרשים שמפרשי' דברי הרמב"ם דהרמב"ם פסק כרי"בק ופליג גם ארישא אם א' גדול מחבירו כו' ודברי הרמב"ם מוכרחים כן למעיין שם שהרי כתב בצחות לשונו ב' חכמים או ב' בתי דינים א' מטמא וא' מטהר אם אינך יודע להיכן הדין נוטה בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים אחר המיקל ודייק הרמבם בלשונו דוקא אם אינך יודע להיכן הדין נוטה דהיינו ששניהם שוים משא"כ אם א' מהם רוב מנין פשיטא דהולכים אחר רבים ולמה אינו יודע להיכן הדין נוטה הלא קי"ל אחרי רבים להטות וגם דברי הגמ"יי יש לפרש דהרמב"ם פוסק כריב"ק היינו ריב"ק לא פליג רק אסיפא דהיינו בשניהם שוים משא"כ אם א' גדול מחבירו אז הלכה כמותו בין לקולא בין לחומרא וע"ש בהג מיי ודלא כמ"ש עמיתי הרב בעל ש"ך בספרו לי"ד בסימן רמ"ב בפלפול הנהגת הוראות איסור והיתר דהגמ"יי מפרש דהרמב"ם סובר דריב"ק פליג גם ארישא וז"א כי למה נרבה מחלוקת בין הפוסקים הרשב"א והרמב"ם ושאר פוסקים) כי זולת זה תמוהים דברי המפרשים ברמב"ם דסבר דריב"ק פליג נמי ארישא אף אם א' גדול מחבירו בחכמה ובמנין אפ"ה הולכים אחר דברי המיקל בדברי סופרים הלא קי"ל אחרי רבים להטות והלכה כרבים ואיך יחלוק הרמב"ם בזה וכמ"ש הרמב"ם בהדיא לפני זה בפ"א מהלכות ממרים כמה פעמים וא"כ בכאן למה אין הולכין אחר הגדול בחכמה ובמנין וגדולה מזו כתב בהג"א בשם א"ז פ"ק דע"א דאם א' גדול מחבירו זה גדול במנין וזה גדול בחכמה הולכים אחר הגדול במנין ומכל שכן אם אחד גדול בחכמה ובמנין אף שדברי הא"ז בעצמם תמוהים וצריכין ישוב ולומר מהיכן לקוחים דבריו שהרי בעינן גדול בחכמה ובמנין. ונלע"ד דלמד ממה דקיי"ל הלכה כבית הילל נגד בית שמאי לפי שב"ה היו רוב מנין אף דבית שמאי מחדדי טפי כמו שאמרו ביבמות פרק קמא והיו גדולים בחכמה ואפילו הכי הוקבע הלכה כבית הילל אם כן גדול במנין עדיף:
וראיתי מש עמיתי הרב בעל ש"ך בחיבורו לי"ד סי' רמ"ב שכתב על דברי הא"ז הנז' וז"ל ונ"ל שיצא לו כן ממאי דאמרינן בפרק קמא דיבמות לא עשו ב"ש כדבריהם דב"ה רובא אף על גב דבית שמאי מחדדי טפי ואפילו למאן דאמר עשו כדבריהם מודה דלאחר ב"ק לא עשו עכ"ל. ודבריו תמוהים שהרי אמרינן בגמ' שם אבע"א קודם ב"ק מ"ד לא עשו דהא ב"ה רובא ומ"ד עשו דהא ב"ש מחדדי טפי ואי בעית אימא לאחר בת קול מ"ד לא עשו דהא נפק ב"ק ומ"ד עשו ר"י היא דאמר אין משגיחין בבת קול כו' ומסיק שם בין קודם בת קול ובין לאחר בת קול דעשו ב"ש כדבריהם כדמסיק שם בדף ט"ז גבי צרת הבת ואם כן היאך כתב אפילו למאן דאמר עשו מודה דלאחר בת קול לא עשו וזהו דבר שאין לו שחר למעיין שם בסוגיא ואין לומר דמה שכתב בעל ש"ך דאפילו למאן דאמר עשו מודה דלאחר בת קול לא עשי היינו אליבא דאבע"א ראשון דאם כן קשה. מנא ליה להא"ז להוכיח מאבע"א הראשון אדרבא מאבע"א השני מוכח דעשו אף לאחר בת קול דאם לא כן מאי מקשה בגמרא ומוכיח דעשו כל הני דלמא איירי קודם בת קול עשו מה שאין כן אחר בת קול:
אמנם מכל מקום נשמע מכל הדברים הנז' דאזלינן בתר הגדול בחכמה ובמנין ואם כן האיך נאמר שהרמב"ם סובר דריב"ק פליג גם ארישא אף אם א' גדול מחבירו. ויש ליישב בדוחק אליבא דמפרשים הנז' דמ"ש בגמ' אם א' גדול מחבירו בחכמה ובמנין פי' מנין שנים וכמ"ש הראב"ד בפירוש המשנה לעדיות בפ"א עפ"י הירושלמי אף שהרמב"ם ז"ל כתב בפרק ב' מהל' ממרים אם א' גדול מחבירו במנין היינו במנין חכמי הדור ודוקא בב"ד תלוי במנין חכמי הדור (ודלא כבעל ש"ך הנז' שכתב בסי' רמ"ב דדוקא בב"ד תלוי בשנים ולא בא' גדול מחבירו וז"א מצד הגמ' ולא מצד הסברא) ומשא"כ בגמ' דע"א דאיירי בשני חכמים א' אוסר וא' מתיר לא שייך לומר אם יש א' גדול מחבירו בחכמה ובמנין היינו במנין חכמי דורו כי הלא א' גדול מחבירו קאמר ומוכרח שגדול מחבירו במנין פי' שנים ואם כן אין כאן רבים ולכן פסק הלכה כרי"בק ואף שבלשון הרמב"ם הנז' כתב ב' ת"ח או ב' ב"ד שבשל סופרים הלך אחר המיקל והיינו כריב"ק ולא חילק בין גדול בחכמה ומנין היינו לפי שסמך הרמב"ם אכללא דכל מקום הלך הרוב ובשני בתי דינים איירי בשניהם שוים ואם א' גדול מחבירו במנין שנים סבר הרמב"ם דמנין שנים אינו מעלה ומוריד והיינו כריב"ק ולכן סתם וכתב אם אינך יודע להיכן הדין נוטה דהיינו שאין כאן רוב מנין חכמי הדור כן י"ל לפי דעת המפרשים דעת הרמב"ם דריב"ק פליג גם ארישא. ולפי זה הרשב"א והרמב"ם הנז' אינם חולקים יחד. אבל לפי מ"ש לעיל אין כאן פלוגתא בין הרמב"ם והרשב"א דגם הרמב"ם בצחות לשונו מודה דאם א' גדול מחבירו בחכמה ובמנין שהולכים אחריו וליכא מאן דפליג בזה ולכן כתב אם אינך יודע להיכן הדין נוטה ואם כן לפי זה בנ"ד הספרדים והמערבים המה הרוב ואזלינן בתרייהו. אבל ז"א שהרי כבר כתבנו למעלה שק"ק אשכנזים במנהגיהם בענין פיוט אקדמות ושאר דברים לא מפיהם המה חיים רק קבלו מנהגיהם הגדולים אשר בארץ המה בחכמה ובמנין ויפה צפרנן של ראשונים כו':
ואשר כתבתי לעיל מגמ' דפסחים מהא דר"י גבי חוזאי דאפרישו ואשר חלה מארוזא כו' והוכחתי משם דיש רשות ביד כל א' לשנות המנהג באמת אין משם ראיה כלל שהרי הקשו התוס' שם בד"ה אי אתה רשאי להתירן וז"ל וא"ת דמשמע דוקא בכותאי או בני המדינה אינו רשאי להתיר ואמאי והא תנן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם כו' ותירצו אומ' ר"י דמתניתין מיירי במנהג חשוב ומוכח משם דרב יוסף גבי בני חוזאי איירי במנהג שנהגו בני המדינה מעצמם כו' עיין שם. אם כן מוכח דאיירי במנהג שאינו נעשה על פי מנהג ותיקין לכן רשאי לעקור המנהג מהיתר לאיסור מה שאין כן במנהג חשוב שנעשה על פי ותיקין אז אינו רשאי לשנות אף מהיתר לאיסור ובנידון דידן לענין פיוט אקדמות הוא מנהג ותיקין ונעשה על פי חכמי גדולי הדור וכמו שכתבתי לעיל בשם מהרי"ל ושאר גאונים. וגם מגמרא פרק קמא דביצה דמה שאמרו ששלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם היינו לפי שמתחילה המנהג לא ניתקן רק שלא היו בקיאים בקביעא דירח' לכן הו"א דליבטל המנהג וכמו שכתוב בגמ' שם גבי עיטור שוקי ירושלים בפירות שהראשונים תקנוה וריב"ז בטלוה אחר החורבן משום שבטל הטעם ואף שהרמב"ם חולק בזה לכן הוצרכו לשלוח מתם הזהרו במנהג אבותיכם. ומה שכתבתי לעיל מגמ' דסוכה דאם נוהגים בעיר אחד שני מנהגים זהו אסור משום לא תתגודדו ומה שכתב רש"י בסוכה כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחו ופירש"י משום לא תתגודדו ז"א דהלא אמרינן בגמ' דיבמות דף י"ד ולמ"ד עשו ב"ש כדבריהם קרי כאן לא תתגודדו אמר אביי כי אמרי' לא תתגודדו כגון ב' ב"ד בעיר א' אבל בב' עירות לית לן בה ומקשה רבא והא ב"ש וב"ה כב' ב"ד בעיר א' דמי ומסיק אלא אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב"ד א' בעיר א' פלג מורין כב"ש כו' אבל ב' בתי דינין בעיר א' לית לן בה ואם כן בנידון דידן בענין פיוט אקדמות הם ב' ב"ד בעיר א' וליכא משום לא תתגודדו. ומ"ש רש"י בסוכה דלדידהו נמי לא דחי משום לא תתגודדו אף שהם ב' בתי דינין בב' עיירות ואם כן פשיטא אליבא דרבא דברי רש"י תמוהים ואפילו אליבא דאביי גם כן תמוהים דזה מקרי ב' בתי דינים בב' עיירות וכבר הרגיש בזה הרב בעל באר שבע בספרו והניח בצ"ע אבל באמת דברי רש"י נכונים ובעל באר שבע לא ראה שהרגיש בזה גם הרב בעל משפטי שמואל סי' כ"ה וישבו דברי רש"י בטוב טעם ודעת. וזולת הישוב של הרב מ"ש הנז' יש לי עוד ישוב נכון בדברי רש"י ולא רציתי להאריך. ומכל מה שכתבתי מוכח דאין להבתי דינים של הספרדיים והמערבי' לבטל המנהגים של האשכנזים כאשר היה להם מקדם אף על פי שהמה רוב כי כבר הוכחנו לעיל שרוב שלהם כמאן דליתא דמי:
ועל דבר הבא בשאלה וז"ל על האמת אם באמת הורו כהלכה כו' בענין הפיוט אקדמות שלא לאומרו אחר פסוק ראשון כדי שלא להפסיק בקריאת התורה נלע"ד דלא הורו יפה כאשר אבאר בסוף התשובה. הנה אמת הדבר דלפום ריהטא נראה שהדין נוטה שאם רוב הקהל או אפילו רוב פרנסי הק"ק והמה טובי העיר מסכימים לבטל המנהג שיוכלו לבטל המנהג אפילו מדבר איסור להיתר ומכל שכן שיוכלו לבטל מהיתר לאיסור כמו בנ"ד שהדין פשוט שאסור להפסיק בקריאת התורה ודבר זה מבואר בגמ' ובפוסקים בכמה ראיות אמיתיות:
ראיה ראשונה ממס' חולין פרק קמא דף ו' ע"ב וזה לשונ' העיד ר"י ן' זירוז כו' על ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן (בלא עישור) והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו חברו עליו אחיו ובית אביו וא"ל מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהוג בו היתר כו' עד מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו עכ"ל. ואם כן נראים הדברים ק"ו ומה בשביל טעם כל דהו של מקום הניחו לי כו' היה סותר רבי מנהג אבותיו ולקולא מכל שכן שנוכל לסתור מנהג אבותינו מטעמא רבא שאסור להפסיק בקריאת התורה ולחומרא ואף דמסיק שם בגמ' טעמא דרבי דהתיר משום דקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל מכל מקום קשה האיך סותר רבי מנהג אבותיו שאסרו וכדאיתא הפלוגתא בזה במס' יבמות פרק הערל ולמה לא סבר רבי גם כן כמאן דאמר שקידשה לע"ל אלא ע"כ עיקר טעמא דרבי שסתר מנהג אבותיו מטעם הניחו לו מקום להתגדר ואם כן ה"ה בנידן דידן נראים הדבר ק"ו כנזכר:
ראיה שניה ממאי דגרסינן בגמ' דע"א פרק ב' דף ל"ו וזה לשונ' שמן ר"י נשיאה וב"ד נימנו עליו והתירוהו קסבר נותן טעם לפגם מותר וכו' ופריך ור"י נשיאה היכי מצי למשרי תקנתא דשמאי והלל והתניא אין בית דין יכול לבטל כו' אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין ועוד הא אר"י בכל יכול בית דין לבטל דברי ב"ד חבירו חוץ מי"ח דבר שאפילו יבא אליהו וב"ד אין שומעין לו א"ר משרשי' מה טעם הואיל ופשט איסורו בכל ישראל ומשני שמן שאני לא פשט איסורו ברוב ישראל עכ"ל. ופירשו התוס' שם דמוכח מכאן בדבר שלא נתפשט איסורו אפי' בית דין קטן יכול לבטל דברי ב"ד גדול שהרי ר"י נשיאה וב"ד היו ב"ד קטן נגד שמאי והילל ואפילו הכי הי' מבטל דבריהם מטעם דלא נתפשט איסורו והנה בנ"ד גם כן לא נתפשט המנהג הזה ברוב ישראל כי הספרדים ומערבי' אין אומרים אקדמות כלל ואם כן יוכלו לבטל אפי' בית דין קטן רק שבמדינת פולין ורוסיא ואגפיהם בקצת מקומות אומרים אותו קודם קריאת התורה ואף את"ל שנתפשט המנהג הזה ברוב ישראל מכל מקום לא שמעינן מברייתא זו אלא במקום שנתפשט איסורו אסור לבטל בית דין קטן האיסור שגזרו אבל לבטל ההיתר ולנהוג האיסור יכול אפי' ב"ד קטן לבטל דברי ב"ד גדול ולנהוג איסור אף שנתפשט ההיתר ברוב ישראל מטעם שחזר הדין לדין תורה שאסור להפסיק בקריאת התורה:
ראיה שלישית ממאי דגרסי' בתוס' ב"ב פרק קמא והביאה הטור בי"ד סי' רנ"ו ובח"מ סי' רל"א וזה לשון הגמ' ורשאים בני העיר לעשות קופה ותמחוי כו' ולשנותה לכל מאי שירצה ותו התם בגמ' אמר אביי מריש הוה עביד מר תרי כיסין כו' כיון דשמעי' להאי דשמואל עביד ליה חד כיסא ואתני עליה רב אשי אמר אנא אתנויי נמי לא צריכנא דכל דקאתי אדעתא דידי קאתי ולמאן דבעינא יהיבנא ליה עכ"ל. מכל הלין נשמע דבני העיר יכולין לבטל קופה ותמחוי שנהגו מכמה שנים וגם כן נשמע דאף חכם העיר אפילו בלי הסכמת בני העיר יכול לבטל כמו רב אשי שאמר אנא אתנויי לא צריכנא דכולי אדעת' דידי קאתי וכן פסק הטור בי"ד סי' רנ"ז:
ראיה רביעית ממאי דאיתא בריש בבא בתרא הביאו הטור ח"מ סי' קנ"ו בשם ר"ת שהקשה בתוס' על מתני' דריש פירקין דקתני מקום שנהגו לבנות גויל גזית הכל כמנהג המדינה והקשה בתוס' וז"ל וא"ת מאי בעי בגמ' הכל לאתויי מאי ומשני לאתויי אתרא דנהיגי בהוצי ודפנא לימא לאתויי כמנהג כל המקומות שנהגו ונראה לר"ת דדוקא בהוצי ודפנא אבל בפחות מכאן אפי' נהגו מנהג הדיוט הוא ומוכיח מכאן ר"ת דיש מנהגים שאין לסמוך עליהו אפילו היכא דתנן הכל כמנהג המדינה עכ"ל התוס' ומטעם זה כתב המרדכי פ' הפועלים בשם א"ז והובא בת"ה סימן שמ"ב דלא אמרי' שמנהג מבטל הלכה אלא במנהג ותיקין אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא טועה בשיקול הדעת ואם כן בנ"ד מנהג זה לא די שאין לו ראיה מן התורה אלא אף זו שמנהג זה נגד הדין תורה שהרי הלכות רווחות בישראל שאסור להפסיק בקריאת התורה מכל הלין נשמע בראיות ברורות לפי הנראה לכאורה דיוכלו לבטל המנהג שנהגו מקדמונים מטעמים ונימוקים המבוארים:
אמנם כד מעיינת במילת' שפיר ואחר העיון מצאתי און לי שאין כח בידם לבטל המנהג שנהגו מכמה שנים קדמונים ולכולהו אית להו פירכא רק נקדים מ"ש התוס' בפרק ב' דע"ז דף ל"ו ממה שהבאתי בראיה שניה ומתוכו יתבאר הכל באר היטב הדק והוא כלל גדול בדין זה. וז"ל התוס' שם בד"ה והתניא אין בית דין יכול לבטל וכו' תימא דבפרק השולח גבי פרוזבול דקאמר שמואל האי פרוזבול עולבנא דדייני הוא אי אפשר חילי אבטלי' כו' ומסיק אי איישר חילי יותר מהלל וה"ד אי פשטה תקנת פרוזבול אפי היה גדול אין יכול לבטלה ואי לא פשטה א"כ ל"ל איישר חילי יותר מהלל הרי ר"י נשיאה התיר שמן אפי' שהוא קטן מאותו טעם דלא פשיט איסורו וי"ל דה"נ מטעם דלא פשיט גרידא לא התיר אם לא היה ג"כ הטעם משום דאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה וכדמסיק בגמר' גבי שמן שסמכו על דברי רשב"ג שאומרים אין גוזרים גזירה וכו' אבל פרוזבול נהי דלא פשט תקנתא דפרוזבול מ"מ רוב הצבור יכולין לעמוד בה עכ"ל התוס" נשמע מדבריהם במקום דלא שייך הטעם של אין רוב צבור יכולין לעמוד בה אף שלא פשטה תקנת' אין יכולין לבטלה אם לא שהב"ד הוא גדול מהב"ד הראשון כמו גבי פרוזבול שאמר שמואל אי איישר חילי יותר מהלל דוקא אבטליניה וא"כ בנ"ד דלא שייך לומר אין גוזרי' גזירה וכו' כי מגילה זו אין בה לא איסור ולא היתר לא טומאה ולא טהרה על כן אף שלא נתפשט המנהג אינם יכולים לבטלה אם לא הב"ד הגדול ממנו כמשמעות התוס' ומכ"ש וק"ו שכבר נתפשט המנהג שאינם יכולים לבטלו. ועדיין יש לפקפק לפום ריהטא למאי דמסקי שם בתוס' ודחו התירוץ הנז' וז"ל מכל מקום קשה דדבר תימא הוא היאך לא פשטה תקנת' דפרוזבול מאחר שהוא ריוח המלוים לכך נראה דודאי פרוזבול פשט תקנתי' ודקשי' לך אפי' גדול האיך יכול לבטלה ודאי דוקא בי"ח דבר גזרו שאם יבא אליהו אינו יכול לבטלה כמו שמפורש הטעם בירושלמי מפני שעמדה להם בנפשותיהם ממה שנעצו חרב בב"ה כו' עכ"ל אם כן נראה לומר דבשאר דברים במקום שלא עמדו על נפשותיהם אף שנתפשט המנהג יכולים לבטלה. מכל מקום הא מסיק שם בתוס' דדוק' ב"ד הגדול ממנו יכולין לבטלו אבל לא קטן ממנו ולכך הוצרך שמואל לומר גבי פרוזבול אי איישר חילי יותר מהלל דוק' ובודאי בנ"ד שנהגו כן הראשונים בית דין הגדול ברוב מנין ובנין ואם הראשונים כמלאכים כו' ומי הוא זה שמלאו לבו לומר שב"ד זה הוא גדול מן הראשוני':
ואל תשיבני מן הראיה א' ג' ד' שהבאתי שנראה כסותרי' שמשמעותם שיכולים לבטל המנהג דטעמא רבא אית להו לכולהו כי מה דמצינו בראי' א' שר' התיר בית שאן אף שאבותיו נהגו בו איסור הכרח גמור הוא מטעם שמסיק שם בגמר' כדי שיסמכו עניים עליהם בשביעי' ופרש"י שלא החזירו לקדושה ראשונה כדי שיהא לעניים לאכול בשביעית ומ"ש ר' הניחו לי מקום להתגדר אינו אלא לתת טעם מפני מה לא חשו הראשונים לתקנת עניים לז"א הניחו לי מקום כו' אבל עיקר טעמי' הוא כדי שיסמכו עניים עליו משא"כ בנ"ד מי מכריחנו לסתור מנהג הראשונים כי על כרחך הראשונים גם כן ידעו הדין שאסור להפסיק בקריאת התורה אלא ודאי שמצאו היתר לזה. וקרוב לומר שיש להם היתר מטעם דמצינו בימי חכמי התלמוד להפסיק ג"כ בתרגום שמתרגם המתרגם בתורה וגם י"ל טעם להיתר זה שבזמן הזה שאין המברך בתורה קורא כמו בימיהם רק החזן הוא הקורא הפרשה בלי ברכה אין כאן הפסק וכיוצא בזה מטעם זה פסק הרב בעל משאת בנימין בתשו' שסומא יכול לקרות בתורה בזמן הזה מטעם שהחזן הוא הקורא וא"כ איך נבטל מנהג הראשונים בלי שום הכרח:
ועל הראי' ג' שהבאתי מגמר' דב"ב פ"ק בענין שרשאין בני העיר לעשות קופה ותמחוי וכו' גם כן טעמא רבא אית בהו וכדמסיק הרא"ש שם והובא בי"ד סי' רנ"ו וז"ל ורשאים בני העיר לשנות מקופת צדקה לתמחוי אם רבו עליהם עניי עולם שגבו בשבילם עכ"ל הרי דלא הותר לבטל הקופה או התמחוי אלא להכרח גמור כמו אם רבו עליהם עניי עולם או עניי העיר מה שאין כן בנ"ד לבטל המנהג בלי שום הכרח אין בידינו כח לבטל מנהג הראשונים ומכ"ש לדברי הרא"ש שהביא בטור י"ד סי' רנ"ו וז"ל דהקשה מהא דאמרי' בפ"ב דשקלים מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים כו' ומשני דוקא קופה ותמחוי יכולים לשנותן שהוא דבר קבוע ואם יחסר להם יגבו פעם אחרת אבל במעות שגבו ע"י מקרה לצורך עניים שבאו עניים הרבה וגבו לשמם לא ישנו ליתנו לצורך דבר אחר ולא אפי' לצורך עניים אחרים עכ"ל הרי דלא הותר להם לבטל קופה ותמחוי אלא מפני דאין נ"מ בביטולם שהוא דבר קבוע ואם מחסר שום דבר לקופה או לתמחוי שיגבו בפעם אחרת נמצא בזה השינוי אין מבטלין עיקר הדברים של תמחוי וקופה כי אם יחסר לעניי העיר או לעניי העולם יגבו בפעם אחרת אבל בנ"ד אם ישנו יבטלו עיקר הדבר מעיקרו מה שתקנו הראשונים לאמרו אקדמות אחר פסוק ראשון של בחודש השלישי:
ונלע"ד ליתן טעם לשבח כי בודאי שלא לחנם קבעו הפיוט של אקדמות דוקא אחר פסוק ראשון ולא אחר פסוק שני או אחר פסוק ג' ולא קודם פסוק ראשון אחר הברכה לפי שקודם פסוק ראשון פשיטא דהוי הפסק קודם התחלת המצוה כמו סח בין ברכת המוציא לאכילה וצריך לחזור ולברך ואחר פסוק שלישי כבר גמר המצוה וצריך לברך וכמ"ש הב"י בשם מהרי"א בא"ח סי' ק"מ דדוק' כשקרא ג' פסוקים ואח"כ שח הוי הפסק לפי שהוא אחר גמר המעשה גם אחר שקרא שני פסוקים לא רצו לתקן לומר הפיוט אקדמות שהרי כתב הרב מהרי"קו בשו' קע"ח בשם קצת גאונים בס' חקת התורה שאם קרא הא' אף שני פסוקים שיצא ידי קריאה וא"צ לחזור ולברך ואם כן אליבא דעת מהר"י אבוהב הנז' הוי אחר גמר המעשה והוי הפסק וצריך לחזור ולברך לכן תיקנו דוקא אחר פסוק ראשון דהוי התחלת המצוה ואמצע המצוה ואליב' דכ"ע אם שח לא הוי הפסק ואף לכתחלה מותר להפסיק מפני כבוד הש"י והתורה וכמ"ש הרב הלבוש בסימן תצ"ד ע"ש ולא גרע מהא דשואל מפני הכבוד:
ועל ארבע לו אשיבנו מה שהבאתי ראיה לפום ריהטא מדברי התוס' בשם ר"ת בריש מתני' בפ"ק דב"ב דיש מנהגים שאין לסמוך עלייהו אלא דוק' מנהג ותיקין אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא טועה בשיקול הדעת כו' גם בזה אין הנדון דומה לראיה מטעם דאית' בת"ה סי' שמ"ב בעניני מסים שכתב שם וז"ל ונראה לר"ת והובא במרדכי ריש פ' הפועלים בשם א"ז דלא אמרינן מנהג מבטל הלכה אלא דוקא מנהג ותיקין מ"מ נ"ל דבעניני מסים וכה"ג כולהו מודו דאזלינן בתר מנהגם דבני העיר או בני המדינה שנהגו בו מקדם אפי' אם לא הוקבע ע"פ חכמים וראיה ברורה ע"ז מההיא דחמרים וספנים בפ' הגוזל ונראה דיפה יש לחלק דעניני מסים כו' וכל דבר שרבים מצורפים יחד צריכין למיזל בתר מנהגם דידהו דהואיל שהוא עסקי רבים וצריכים להיות צייתי להדדי שלא תהא מריבה ביניהם גמרי ומקני אהדדי ליזיל בתר מנהגם אף שהוא נגד דין תורה וההיא דר"ת בפ"ק דב"ב וא"ז הנז' קאי על חילוק חצרות כו' וכל כה"ג דלאו עסקי רבים נינהו לכך צריך מנהג שיהא לו עיקר מן התורה עכ"ל ואם כן ה"ה בנ"ד שהוא דבר שרבים מצורפים יחד והוא עסקי רבים צריכין למיזל בתר מנהגם דידהו אף בדבר שאין לו עיקר מן התורה וביותר שבנ"ד המנהג זה יש לו עיקר ונעשה כדת וכהלכה. ובזה תשאו ברכה. מאלקי המערכה. והנלע"ד כתבתי אנכי עפר ואפרי"ם הוא הצעיר מבית אהרן מווילנא:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |